ציר הזמן של האנטישמיות

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ציר הזמן שלהלן מתאר עדויות למעשים אנטישמיים כלפי יהודים כקבוצה דתית או אתנית. עם זאת הוא אינו כולל אירועים בהיסטוריה של האנטישמיות, זאת למעט אירועים יוצאי דופן אשר השפיעו על אירועים אחרים. כלומר, פעולות שננקטו להילחם או להקל על השפעות האנטישמיות ואירועים שהשפיעו על שכיחות האנטישמיות בשנים מאוחרות יותר. ניתן גם לקרוא בהיסטוריה של האנטישמיות מימי העת העתיקה ועד ימינו.

בחלק מהמונחים במקום המילה אנטישמיות, מופיעות המילים "אנטי-יהדות" או "אנטישמיות דתית", זאת בהתייחס לאירועים שקרו על פי רגשות דתיים כלפי היהדות שרווחו לפני עליית האנטישמיות הגזעית במאה ה-19.

העת העתיקה

לפי המסופר במגילת אסתר, בעת העתיקה ביקש המן להשמיד את העם היהודי בממלכת פרס בהסכמת המלך אחשוורוש:

וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ; וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל-עָם וְאֶת-דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין-שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם. אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב, יִכָּתֵב לְאַבְּדָם [...] וְנִשְׁלוֹחַ סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים

המאות השלישית, השנייה והראשונה לפנה"ס

המאה הראשונה

המאה השנייה

המאה השלישית

המאה הרביעית

המאה החמישית

  • 408 – ברומא נחקקים חוקים שאוסרים על יהודים להצית את דמותו של המן, וקובעים שהם לועגים לנצרות.
  • 415 – התקוממות יהודית באלכסנדריה גובה את חייהם של נוצרים רבים.[12] בתגובה, קירילוס האלכסנדרוני מגרש את היהודים (כמה היסטוריונים מעריכים את מספר היהודים המגורשים בכ-100 אלף[13][14]) ונותן את רכושם להמון. מאוחר יותר, ליד אנטיוכיה, יהודים מואשמים ברצח פולחני במהלך חג הפורים.[15] בתגובה הנוצרים מחרימים את בית הכנסת. היהודים קוראים לזה "גירוש אלכסנדריה של שנת 415".[16]
  • צו שהוציאו הקיסרים הונוריוס ותיאודוסיוס השני אוסרים לבנות בתי כנסת חדשים ולהמיר לא-יהודים ליהדות.
  • 418 – התיעוד הראשון של הכרחת יהודים להתנצר או להתמודד עם גירוש. הבישוף סוורוס ממנורקה, טען כי אילץ 540 יהודים לקבל את הנצרות עם כיבוש האי. בית הכנסת במגונה, כיום פורט מאון, נשרף.
  • 419 – הנזיר ברסומה (אין להתבלבל עם הבישוף המפורסם של נציבין) אוסף קבוצת חסידים ובשלוש השנים הבאות הוא הורס בתי כנסת ברחבי פלשתינה פרימה.
  • 425 – הנשיא האחרון של הסנהדרין הקדום, גמליאל השישי מוצא להורג על ידי האימפריה הרומית. אירוע זה מסמל את קיצה של הפטריאכיה היהודית.
  • 429 – הקיסר הביזנטי תאודוסיוס השני מצווה כי כל הכספים שגויסו יהודים לתמיכה בבתי הספר שלהם יועברו לאחזקתו הפרטית.
  • 438 – אשתו של תיאודוסיוס השני מבקרת בירושלים, ודואגת לזכויות הפולחן של היהודים בהר הבית. זה מוביל לגל הגירה יהודי לירושלים, אך שם נהרגים חלקם לאחר שנדקרו נסקלו על ידי נזירים מקומיים. בחקירה שהתבצעה על מקרי המוות טענו הנזירים כי האבנים נפלו מהשמיים ובכך הם זוכו.
  • 439 – הקודקס תאודוסיאנוס, אוסף החוקים הקיסרי הראשון. מחיל איסור על יהודים להחזיק בתפקידים חשובים הכרוכים בכסף, כולל משרדי שיפוט ומנהל. האיסור לבנות בתי כנסת חדשים מחודש. החוקים האנטי-יהודיים חלים גם על השומרונים. החוקים מתקבלים גם באימפריה המערבית, בראשות הקיסר ולנטיניאנוס השלישי.
  • 451 – השליט הסאסאני יזדגרד השני, מלך פרס מבטל את השבת ומורה על הוצאות להורג של מנהיגים יהודים, כולל את ראש הגולה מר נונה.
  • 465 – ועידת ואן. בהתאם להחלטות הוועדה, חל איסור על הכמורה הנוצרית להשתתף בחגיגות יהודיות באזור גאליה.
  • 469 – מחצית מהאוכלוסייה היהודית באספהאן נרצחת וילדיהם גדלים כ"מתפללי אש" בגלל הריגתם לכאורה של שני כוהני זורואסטרים.
  • 470 – ראש הגולה, הונא החמישי מוצא להורג כתוצאה מרדיפה תחת המלך פירוז הראשון.

ימי הביניים

עמוד ראשי
ראו גם – עלילת דם

המאה השישית

  • 502 – לאחר שיהודי בבל התקוממו וזכו לתקופה קצרה של עצמאות, מלך פרס, קבאד הראשון צולב את מר זוטרא, ראש הגולה על גשר מחוזא.
  • 506 – בית הכנסת של דפנה נהרס ותושביו נטבחים על ידי אספסוף נוצרי שחוגג ניצחון של מרוץ מרכבות.
  • 517 – נאסר על נוצרים להשתתף בחגיגות יהודיות כתוצאה מועידת אפון.
  • 519רוונה, איטליה. בתי כנסת מקומיים נשרפים על ידי המון מקומי. בתגובה, המלך האוסטרוגטי תיאודוריך הגדול מצווה על העיר לבנותם מחדש על חשבון התושבים.
  • 529559יוסטיניאנוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית, מוציא לאור את Corpus Juris Civilis. מקבץ חוקים חדשים המגבילים את האזרחות לנוצרים. תקנות אלה קבעו את מעמדם של היהודים ברחבי האימפריה במשך מאות שנים: זכויות האזרח היהודיות מוגבלות: "הם לא ייהנו מכל כבוד". עקרון Servitus Judaeorum (עבדות היהודים) נקבע: היהודים אינם יכולים להעיד כנגד נוצרים. הקיסר הופך לפוסק בעניינים יהודיים פנימיים. [דרוש מקור] השימוש בשפה העברית בפולחן אסור. תפילת שמע ישראל ("שמע ישראל ה' אחד"), הנחשבת לעיתים לתפילה החשובה ביותר ביהדות, נאסרת כיוון שהיא מכחישה השילוש. חלק מהקהילות היהודיות מומרות בכוח, ובתי הכנסת שלהן הופכים לכנסיות.
  • 531 – הקיסר יוסטיניאנוס קובע שיהודים אינם יכולים להעיד כנגד נוצרים. הליטורגיה היהודית מצונזרת על היותה "אנטי-טריניטרית".
  • 535 – בית הכנסת של בוריון נסגר וכל התפללות יהודית אסורה בהוראת יוסטיניאנוס.
  • ועידת קלרמונט הראשונה אוסרת על יהודים לכהן בתפקיד ציבורי.
  • 538 – הוועדה השלישית של אורליאן אוסרת על יהודים להעסיק משרתים נוצרים או להחזיק עבדים נוצרים. חל איסור על יהודים להופיע ברחובות במהלך חג הפסחא: "הופעתם היא עלבון לנצרות". המלך הפרנקי כילדברט הראשון, מאשר את הצעד.
  • 547 – יהודים ושומרונים נטבחים בקיסריה לאחר מרד.
  • 573קלרמון, גאליה. הבישוף אביטוס מציע ליהודים לבחור: לקבל את הנצרות או לעזוב את קלרמון. רובם מהגרים למרסיי.
  • 582 – המרובינגים מצווים להטביל את כל יהודי הממלכה.
  • 589 – ועידת נרבון, אוסרת על יהודים לשיר תהילים בזמן שקוברים את מותם. מי שמפר חוק זה, נקנס ב-6 גרם זהב. ועידת טולדו השלישית, שנערכה תחת המלך הויזיגותי רכרד, אוסרת על יהודים להחזיק בעבדות ולחזיק בעמדות סמכות, וחוזרת על האיסור ההדדי על נישואי תערובת[17]. רכרד גם הורה על לקיחת ילדים שנולדו מחוץ לנישואים ולחנכם כנוצרים.
  • 591 – ראש הגולה חנינאי מוצא להורג על ידי ח'וסרו השני על תמיכה במיהרוואנדק. זה עצר כל צורות ממשל עצמית יהודית למשך למעלה מ-50 שנה.
  • 592 – כל האוכלוסייה היהודית באנטיוכיה נענשת מכיוון שיהודי הפר חוק.[18]
  • 598 – הבישוף ויקטור מפאלרמו לוקח את בתי הכנסת המקומיים ובונה אותם מחדש לכנסיות.[19]

המאה השביעית

  • 608610 – טבח ביהודים בכל רחבי האימפריה הביזנטית.
  • 610–620 – לאחר שהתעלמו מרבות מהגזרות האנטי-יהודיות שלו, המלך סיסבוט אוסר על יהדות. אלה שלא נטבלו, ברחו. זה היה המקרה הראשון שבו איסור על יהדות השפיע על מדינה שלמה.
  • 614 – ועידת פריז החמישית קובעת שכל היהודים הממלאים תפקידים צבאיים או אזרחיים חייבים להיטבל, יחד עם משפחותיהם.
  • 614–617מרד הרקליוס. הניסיון הרציני האחרון להשיג אוטונומיה יהודית בארץ ישראל לפני העת החדשה.
  • 615 – איטליה. האזכור המוקדם ביותר של "Juramentum Judaeorum" (השבועה היהודית): התפיסה כי אין להאמין לכופר בבית המשפט נגד נוצרי. השבועה הפכה לסטנדרטית ברחבי אירופה בשנת 1555.
  • 617 – לאחר שהפרו את הבטחתם לאוטונומיה יהודית בירושלים, הפרסים אוסרים על יהודים להתיישב בטווח של שלושה קילומטרים מהעיר.
  • 624–627מוחמד מצווה על גירוש השבטים היהודיים בני קינוקאע ובני נד'יר, שניים מתוך שלושה שבטים יהודיים שחיו בחצי האי ערב. הגברים מבין בני השבט היהודי השלישי, בני קוריט'ה, נטבחים בפקודתו של מוחמד בשנת 627. הנשים והילדים של השבט נשבו, אולצו להתאסלם ונמכרו לעבדות.
  • 624 – 600 יהודים מוצאים להורג באמצעות עריפת ראשים במדינה ביום אחד, מצוין גם כי מוחמד היה נוכח באירוע.
  • 626627 – ועידת קלישי הכריזה כי כל יהודי שמקבל תפקיד ציבורי חייב להתנצר.
  • 627 – 93 יהודים נהרגים בקרב ח'ייבר.[20]
  • 629 – הקיסר הביזנטי הרקליוס צועד לירושלים עם צבאו. התושבים היהודים תומכים בו לאחר הבטחתו לחנינה. עם כניסתו לירושלים נזירים מקומיים משכנעים אותו כי הריגת יהודים היא מעשה טוב. היהודים היחידים ששרדו היו כאלה שנמלטו למצרים או להרים.
  • המלך הפרנקי דגוברט הראשון (אנ'), מגרש את כל היהודים מהממלכה. זאת בעידוד הקיסר הביזנטי הרקליוס.
  • 632 – המקרה הראשון של טבילה מאולצת מאושרת רשמית. הקיסר הרקליוס מפר את הקודקס תאודוסיאנוס, שהגן על יהודים מפני ניצור כפוי.
  • 634641 – יהודי ארץ ישראל נאלצים לשלם ג'יזיה כתוצאה מהכיבוש הערבי של ארץ ישראל.
  • 640 – יהודים מגורשים מחצי האי ערב.
  • 642 – הג'יזיה מוטלת על יהודי מצרים, קירנאיקה, טריפוליה ופזאן.
  • 653יהודי טולדו נאלצים להתנצר או לגורש.
  • 681 – ועידת טולדו השנים עשר מחוקקת חוקים אנטישמיים.
  • 682 – ארוויג, מלך הוויזיגותים מתחיל את שלטונו בחקיקת 28 חוקים אנטי-יהודיים. הוא לוחץ על "הכחדה מוחלטת של היהודים המזיקים" וקובע כי כל המנוצרים חייבים להירשם על ידי כומר הקהילה, וחייבים להנפיק אישור נסיעה בכל עת. על המנוצרים לחגוג את החגים יחד עם נוצרים מלידה, וזאת בנוסף בנוכחות כומר כדי להבטיח את אדיקות המנוצרים ולהבטיח את נאמנותם לדת.
  • 692 – ועידת קוויניסקסט בקונסטנטינופול אוסרת על נוצרים באיומי נידוי להתרחץ במרחצאות ציבוריות עם יהודים, להעסיק רופא יהודי או להתרועע עם יהודים.
  • 694 – ועידת טולדו ה-17. המלך ארחיקה מאמין לשמועות לפיהן היהודים קשרו קשר עם הפולשים המוסלמים ומאלץ את היהודים למסור לו את כל הקרקע, עבדים ומבנים שנקנו מנוצרים. הוא מצהיר כי יש לקחת את כל הילדים היהודים מעל גיל שבע מבתיהם ולגדלם כנוצרים.

המאה השמינית

המאה התשיעית

  • 807 – הח'ליף העבאסי הארון א-רשיד מצווה על כל היהודים בח'ליפות לחגור חגורה צהובה, כאשר הנוצרים חוגרים כחולה.
  • 820 – אגוברד, ארכיבישוף ליון, מכריז בחיבוריו כי היהודים ארורים ודורש הפרדה מוחלטת של נוצרים ויהודים. בשנת 826 הוא מוציא שורה של חוברות לשכנע את הקיסר לואי החסיד לתקוף "חוצפה יהודית", אך לא מצליח לשכנע את הקיסר.
  • 850אל מתוכל הראשון מורה על צו ד'ימי. על יהודים ונוצרים ללבוש בגדים שונים להבדיל אותם ממוסלמים, בתי הכנסת והכנסות נהרסים, שלטים נבזיים ממוסמרים להם על הדלתות ונקבע כי תהיה להם מעורבות מועטה בענייני ממשלה או עניינים רשמיים.
  • 870אחמד אבן טולון משטח בתי קברות יהודיים ומחליף אותם בקברים מוסלמים.
  • 874בסיליוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית גוזר שכל היהודים אזרחי האימפריה הביזנטית יוטבלו, ויוכרחו במקרה של צורך.[24]
  • 884 – בסיליוס הראשון מחזק את החוק האוסר על יהודים להחזיק בכל תפקיד אזרחי או צבאי באפנגואה, החוק הביזנטי.
  • 888 – ועידת הכנסייה במץ אוסרת על נוצרים ויהודים לאכול ביחד.[25]
  • 897שארל התם תורם את כל האדמות בבעלות יהודית לבישוף של נרבון.

המאה ה-10

  • 909929 – שארל התם מחרים רכוש בבעלות יהודית בנרבון ותורם אותו לכנסייה.
  • 925 – אספסוף מוסלמי פושט על קהילת יהודי אוריה במהלך שורה של התקפות על איטליה. לפחות עשרה מנהיגי רבנים ועוד רבים אחרים נלקחים בשבי. בין הלכודים נמצא שבתי דונולו בן ה-12, שימשיך מאוחר יותר להיות רופא ואסטרונום מפורסם.
  • 931 – הבישוף רתריוס מורונה מתחנן בפני זקני העיר לגרש את היהודים מהעיר. בסוף הם מגורשים זמנית.
  • 931–942רומנוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית מכריע שצריך לאלץ את כל היהודים להתגייר ולהכריחם אם יסרבו. הדבר מוביל למותם של מאות יהודים ולהרס בתי כנסת רבים.[26]
  • 932 – הרובע היהודי בבארי שבאיטליה נהרס על ידי אספסוף ומספר יהודים נהרגים.[27]
  • 943944יהודים ביזנטיים מכל רחבי האימפריה בורחים מרדיפה לכזריה. מלך כזריה אז, שהיה יהודי, ניתק לאחר מכן את הקשרים עם האימפריה הביזנטית.
  • 945 – ועידת העיר ונציה אוסרת על יהודים להשתמש בסירות כדי להתנייד.
  • 985האוכלוסייה היהודית כולה בספרטה מגורשת לאחר שניקון המטנואי אומר שהיא תפטור את העיר ממגפה.[28]
  • מספר תושבים יהודים בברצלונה נהרגים על ידי המנהיג המוסלמי אל-מנסור. כל האדמות בבעלות יהודית מועברות לידי הרוזן של ברצלונה.[29]

המאה ה-11

המאה ה-12

  • 1106 – בנו של יוסוף בן תאשפין גוזר עונש מוות לכל יהודים המתגוררים במרקש.
  • 1107 – השליט המוראביטוני המרוקאי יוסוף בן תאשפין הורה לכל יהודי מרוקו להתאסלם או לעזוב.
  • 1108 – יהודים רבים נטבחים ובתיהם ובתי הכנסת נשרפים בעקבות ניצחון מוסלמי בקרב אוקלס. מבין הנרצחים הוא סולומון בן פאריסול, מנהיג קהילת קסטיליה. תקרית זו השפיעה רבות על המשורר העברי יהודה הלוי, ושינתה לחלוטין את מוקד שירתו.
  • 1113 – עם מותו של סוויאטופולק השני, מנהיגה של רוס של קייב, החלו מהומות נרחבות ושוד של בתים יהודיים.[44]
  • 1124 – הרובע היהודי בקייב נשרף על ידי הצתה.
  • 1135 – אספסוף מוסלמי בקורדובה מסתער על בתי יהודים, לוקח את רכושם והורג מספר מהם.
  • 1141 – במהלך מאבק הירושה בין מטילדה לסטיבן (האנרכיה), יהודי אוקספורד נאלצים לשלם כופר לשני צידי העימות או שישרפו את בתיהם.
  • 1143 – 150 יהודים נהרגים בהאם, צרפת.[45]
  • 1144עלילת הדם של נוריץ', האשמה מתוחכמת ברצח של יהודים בנוריץ', אנגליה.
  • 1145 – עבד אל-מומין נותן לאוכלוסייה היהודית בסיג'ילמסה את הבחירה להתאסלם או למות. לפחות 150 יהודים המסרבים להתאסלם ונטבחים.
  • 1146 – 100,000 יהודים נטבחים בידי אל-מוואחידון בפאס שבמרוקו ו-120,000 נוספים במרקש.[46]
  • 1147 – יהודים מגורשים מספרד המוסלמית.[47]
  • 1148 – העיירה לוסנה מכותרת על ידי המוואחידונים. ליהודי המקום ניתנת הבחירה להתאסלם או למות. זה היה סופה של הקהילה היהודית בלוסנה.
  • 1148–1212 – שלטון המוואחידונים באל-אנדלוס. רק יהודים שהתנצרו או התאסלמו הורשו להתגורר בגרנדה. אחד מהפליטים היה הרמב"ם, שהתיישב בפאס ומאוחר יותר בפוסטאט שליד קהיר.
  • 1165 – איסלום המוני בכפייה בתימן.
  • שליט אל מוואחידון חדש קובע שכל יהודי פאס חייבים להתאסלם או למות. יהודה הכהן בן שושן נשרף חי בשל סירובו, והרב רמב"ם המפורסם עוקר ועוזב לצמיתות למצרים.[48]
  • 1168גופת הארולד מגלוסטר נמצאת צפה בנהר. הנזירים הבנדיקטינים המקומיים משתמשים בתגלית כדי לטעון כי "הילד הושט על ידי היהודים ב-21 בפברואר כדי שיענו אותו למוות בליל ה-16 במרץ". אירוע זה קבע כי המיתולוגיה שנוצרה סביב מותו של וויליאם יכולה לשמש כתבנית להסבר מקרי מוות מאוחרים יותר.
  • 1171בלואה, צרפת, 31 יהודים נשרפו על המוקד בגלל עלילת דם.
  • יהודי בולוניה מגורשים ללא סיבה ידועה.[49]
  • 1177אלפונסו השני, מלך אראגון, יוצר אמנה המגדירה את מעמדם של היהודים בטרואל. יהודים מוגדרים כ"עבדי המלך, השייכים לחלוטין לאוצר המלוכה ". שכר ההרג של יהודי הוא חצי מהגובה עבור הריגת נוצרי, ויש לשלם ישירות למלך (מכיוון שיהודים נחשבים כרכוש הכתר).
  • 1179 – הוועדה השלישית של לטראנו, רומא. תקנון 26: אסור ליהודים להיות תובעים או עדים נגד נוצרים בבתי המשפט. אסור ליהודים לעצור ירושה מצאצאים שקיבלו עליהם את הנצרות.
  • גופתה של נערה נוצרית נמצאת ליד החוף. יהודי בופארד מואשמים במותה, כתוצאה מכך נרצחים 13 יהודים.
  • 1180 – לאחר ארבעה חודשים בשלטון, פיליפ השני, מלך צרפת כולא את כל היהודים בארצותיו ודורש כופר על שחרורם.
  • 1181 – פיליפ אוגוסטוס מבטל את כל ההלוואות שנתנו יהודים לנוצרים ולוקח לעצמו אחוזים. שנה לאחר מכן הוא מחרים את כל הרכוש היהודי ומגרש את היהודים מפריז.
  • צו הנשק מ-1181 מורה כי יש להחרים את כל כלי הנשק שבידי יהודים, בטענה שאין להם כל שימוש בהם. זה הוביל לכך שהקהילה היהודית באנגליה הייתה פגיעה הרבה יותר במהלך מהומות אנטי-יהודיות.
  • 1182 – יהודים גורשים מאורליאן.
  • 1184 – יהודי בשם אלחנן בן יערי נרצח על קידוש השם, עקב סירובו להתנצר.[50]
  • 1188 – העישור של צלאח א-דין. יהודים מחויבים במס של 25% מהכנסתם ומהתמ"ג, בעוד שנוצרים מחויבים במס של 10%.
  • 1189 – משלחת יהודית שהשתתפה בהכתרתו של ריצ'רד לב הארי מותקפת על ידי ההמון. עקב כך, נהיו פוגרומים בלונדון ואלו התפשטו ברחבי אנגליה.
  • 1190 – כל יהודי נוריץ', אנגליה שנמצאו בבתיהם נטבחו, למעט כמה שמצאו מקלט בטירה.
  • 57 יהודים בסנט אדמונדס נהרגים בטבח ביום ראשון של הדקלים.[51]
  • הטבח ביהודי יורק: 500 יהודי יורק נטבחים לאחר מצור של שישה ימים על ידי הצלבנים היוצאים, מגובים על ידי אספסוף אנשים שהיו חייבים להלוות כספים ליהודים.[52]
  • 1191 – יותר מ-80 יהודים בברה-סור-סן נשרפים על המוקד לאחר שניסו להוציא להורג רוצח שהרג ישראלי.[53]
  • 1195 – לאחר שהואשמה בכזב ברצח למטרות פולחן ללא הוכחות, בתו של הרב יצחק בן אשר הלוי נרצחת, מפורקת וחלקי גופתה תלויים ברחבי השוק במשך ימים. הלוי נהרג למחרת יחד עם 8 יהודים נוספים לאחר שניסה לשחזר את מה שנשאר מגופת בתו על ידי ההמון.
  • 1197 – בניסיון לבודד את האוכלוסייה היהודית מבחינה כלכלית, נאסר על הנוצרים לקנות אוכל מיהודים או לנהל איתם שיחות תחת איום של נידוי.[54]
  • 1198 – פיליפ אוגוסטוס מחזיר בחזרה את היהודים לפריז, רק לאחר ששולם כופר נוסף והוקמה תוכנית מיסוי לרכישת כספים לעצמו.
  • אחיינו של צלאח א-דין, אל-מאליק, ח'ליף תימן, מזמן את כל היהודים ומאסלם אותם בכפייה.

המאה ה-13

חזירת יהודים בקתדרלת פטרוס ה"קדוש" ברגנסבורג.
  • 1203 – הרובע היהודי של קונסטנטינופול נשרף על ידי צלבנים במהלך המצור על קונסטנטינופול.
  • 1204 – האפיפיור דורש מהיהודים להבדיל את עצמם מהנוצרים וללבוש בגדים ייחודיים.[55]
  • 1205 – יהודים מגורשים מכפרים ועיירות ברחבי ספרד (אל-אנדלוס) על ידי מוסלמים.[56]
  • 1206 – בתים יהודיים נשרפים, נבזזים, ורוב האוכלוסייה נהרגת. האוכלוסייה היהודית הנותרת בהאלה מגורשת.[57]
  • 1209בזייה מותקפת ותושביה נטבחים. בין אלה היו 200 יהודים. כל הילדים היהודים ששרדו ולא ברחו הוטבלו בכוח.[58]
  • רמון השישי, רוזן טולוז, מושפל ונאלץ להישבע כי יוציא לפועל הגבלות חברתיות נגד יהודים.
  • 1210ג'ון, מלך אנגליה כלא חלק ניכר מהאוכלוסייה היהודית ולא שיחרר אותם עד שישלמו 66,000 מארק ככופר.
  • 1212 – גיור בכפייה ורצח המוני של הקהילה היהודית בטולדו.
  • 1215ועידת לטראנו הרביעית בראשות האפיפיור אינוקנטיוס השלישי מכריזה: "יהודים וסרצנים משני המינים בכל מחוז נוצרי ובכל עת יסומנו בכל עת בציבור יסומנו שונה מעמים אחרים באמצעות אופי לבושם". (תקנון 68). (ראה: כובע היהודים). ועידת לטראנו הרביעית ציינה גם כי חוק היהודים עצמו מחייב חבישת סמלים מזהים. לעומת זאת, האפיפיור אינוקנטיוס השלישי גם חזר על צווי אפיפיור נגד גיור בכפייה, והוסיף: "אף נוצרי לא יפגע ביהודים, נפשית או גופנית ... או ישלול מהם את רכושם ... או יפריע להם במהלך חגיגות חגיגותיהם ... או יאיים בסחיטה. או ייקח כסף מהם על ידי איום הוצאה להורג שלהם."[59]
  • 1217 – האציל הצרפתי אליקס דה מונמורנסי כלא את האוכלוסייה היהודית בטולוז על סירובה להתגייר. בסופו של דבר הוא שחרר את כולם למעט ילדים מתחת לגיל שש, שנלקחו ואומצו על ידי נוצרים.
  • 1221מהומה אנטי-יהודית פורצת בארפורט, שם נהרס הרובע היהודי יחד עם שני בתי כנסת. כ-26 יהודים נהרגים, ואחרים זורקים את עצמם לאש במקום להתנצר כפייה. שמואל החסיד היה ביניהם.[60]
  • 1222 – מועצת אוקספורד: הארכיבישוף מקנטרברי, סטיבן לנגטון אוסר על יהודים לבנות בתי כנסת חדשים, להחזיק עבדים או להתערבב עם נוצרים.
  • 1227 – כנסיית נרבון מאשרת מחדש את הגזירות האנטישמיות של ועידת לטראנו הרביעית.
  • 1229רמון השביעי, רוזן טולוז, יורש רמון השישי, נאלץ גם הוא להישבע כי יוציא לפועל הגבלות חברתיות נגד יהודים.
  • הסכם יפו נחתם בין פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" לבין הסולטאן אל-מלכ אל-כאמל ממצרים. שוב נאסר על יהודים להתגורר בירושלים.
  • 1230תיאודור קומננוס דוכאס מובס. מאחר שתאודור חוקק חוקים אנטי-יהודיים רבים ובזז רכוש יהודי, הוא נמסר לשני יהודים על ידי איוואן אסן השני, קיסר בולגריה כדי שיהרגו אותו באופן אישי. עם זאת, לאחר שריחמו עליו וסירבו להרוג אותו, הצאר דחף את היהודים מצוק.
  • 1232אסלום המוני בכפייה במרקש, למעלה מ-1,000 יהודי מרוקו נהרגים.
  • 1235 – יהודי פולדה שבאימפריה הרומית ה"קדושה" מואשמים ברצח פולחני. כדי לחקור את עלילת הדם ערך פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" ועידה מיוחדת של מתנצרים יהודים שבה נחקרו החוזרים בתשובה על הנוהג הטקס היהודי. בכנס הצהירו החוזרים בתשובה כי יהודים אינם פוגעים בילדים נוצרים או דורשים דם לטקסים כלשהם. בשנת 1236 פרסם הקיסר ממצאים אלה ובשנת 1247 האפיפיור אינוקנטיוס השלישי, אויבו של הקיסר, גינה גם האשמות ברצח פולחני של ילדים נוצרים על ידי יהודים. בשנת 1272, כך גם עשה האפיפיור גרגוריוס העשירי, שגם קבע לאחר מכן, כי לא תוכל להתקבל כל עדות כזו של נוצרי נגד יהודי אלא אם כן תאושר על ידי יהודי אחר. לרוע המזל, הכרזות אלה מהמקורות הגבוהים ביותר לא היו יעילות בשינוי האמונות של הרוב הנוצרי והעלילות נמשכו.[61]
  • 1236 – הצלבנים תוקפים את הקהילות היהודיות באנז'ו ופואטו ומנסים להטביל את כולם. אלה שהתנגדו (כ-3,000 לערך), נשחטו.
  • יהודי ודייג נוצרי נקלעים לוויכוח סוער על מחירים, שמסלים עד לכדי מכות. הקרב מסתיים כשהיהודי מכה מכת מוות בראשו של הנוצרי וגורם למותו. הדבר מכעיס את האוכלוסייה הנוצרית המקומית, שתוקפת את הרובע היהודי בנרבון. דון איימריק, מושל נרבון מונע טבח ומחזיר את כל רכוש היהודים הגנוב לבעליהם החוקיים.[62][63]
  • 1240 – הדוכס ז'אן לה רוקס מגרש יהודים מברטאן.
  • משפט פריז. האפיפיור גרגוריוס התשיעי מעמיד את התלמוד למשפט באשמות שהוא מכיל חילול הקודש נגד אותו האיש ומריה והתקפות על הכנסייה.
  • 1241 – פוגרום ביהודי פרנקפורט מתקיים לאחר עימותים על נישואים יהודיים-נוצרים וטבילה כפויה של זוגות בין-דתיים. 200 יהודים נהרגים כתוצאה מכך ו-24 נוספים מסכימים להיטבל. פוגרום זה נודע בשם "Judenschlacht" (מגרמנית, "שחיטת יהודים").
  • אנגליה, ראשון מתוך שורה של היטלים מלכותיים מוטל על כספי יהודים, שאילצו את היהודים למכור את חובותיהם הלא-יהודיים במחירים מוזלים.[64]
  • 1242לאחר משפט הראווה, התלמוד "מורשע" בחילול הקודש. 24 עגלות של כתבי יד תלמודיים, כ-10,000 כרכים ובהם רוב הכרכים הקיימים בצרפת, נשרפים ברחובות פריז.
  • חיימה הראשון, מלך אראגון מצווה על יהודים להקשיב לדרשות ולהשתתף בטקסי הכנסיות. לנזירים ניתנת הסמכות להיכנס לבתי כנסת ללא הזמנה.
  • 1243 – האשמה ראשונה בגין חילול לחם ה"קודש" (אנ'). כל האוכלוסייה היהודית בביליץ, גרמניה נשרפת על המוקד לאחר שהואשמה ב"עינויי גופו של ישו" (הכוונה ל"לחם הקודש" המשמש בטקסי המיסה). אתר העלאה נקרא לאחר מכן על ידי המקומיים "יודנברג" (Judenberg) "גבעת היהודים".
  • 11 יהודים מעונים למוות בעקבות עלילת דם בקיצינגן גרמניה.[65]
  • 1244 – האפיפיור אינוקנטיוס הרביעי מצווה על לואי התשיעי, מלך צרפת לשרוף את כל עותקי התלמוד.
  • 1249 – אלפונסו, רוזן פואטו מורה על גירוש כל היהודים בפואטו.
  • 1250סרגוסה, ספרד: מותו של נער מקהילת סנט דומינחויטו דל ואל מעוררת האשמה ברצח פולחני. הקודשיות שלו בוטלה במאה ה-20. אך על פי הדיווחים, הקפלה המוקדשת לו עדיין קיימת בקתדרלת סרגוסה.
  • 1253הנרי השלישי, מלך אנגליה מחוקק חוקים אנטי-יהודיים כבדים.[66]
  • 1254לואי התשיעי, מלך צרפת מגרש את היהודים מצרפת, רכושם ובתי הכנסת הוחרמו. רובם עוברים לגרמניה ומזרחה, אולם לאחר מספר שנים חלקם חוזרים שוב.
  • 1255 – הנרי השלישי מוכר את זכויותיו על היהודים (הנחשבים כ"מטלטלים "מלכותיים) לאחיו ריצ'רד, רוזן קורנוול תמורת 5,000 מארק.
  • 1257אות קלון מוטל על קהילה יהודית מקומית באיטליה.
  • 1260 – המונגולים מובסים וסוריה עוברת לשלטון ממלוכי. חוקים אנטי-יהודיים שוב נגזרים, והחיים היהודיים הופכים למוגבלים הרבה יותר בלבנט.
  • נאסר על יהודים לעלות מעל המדרגה השביעית במערת המכפלה. איסור זה יחזיק מעמד למשך-700 שנה.
  • תומאס אקווינס מפרסם את "Summa Contra Gentiles", סיכום של האמונה הנוצרית שתוצג בפני הדוחים אותה. היהודים המסרבים להתנצר נחשבים ל"מתריסים במתכוון "ולא כ"בורים באופן בלתי מנוצח".
  • 1263ויכוח ברצלונה.
  • 1264 – האפיפיור קלמנס הרביעי מייעד ועדת צנזורה של התלמוד.
  • סימון החמישי דה מונפור נותן השראה לטבח ביהודים בלונדון.[66]
  • 1265 – הגר היהודי-גרמני אברהם מאוגסבורג תוקף בפומבי את הנצרות ונידון לעינויים ומוות בשריפה.
  • 1267 – בדיון מיוחד, ועידת העיר של וינה מאלצת את היהודים ללבוש כובע יהודים. כובע ייחודי זה הוא תוספת לתג צהוב שהיהודים כבר נאלצו ללבוש. בנוסף על כך, הוועדה קובעת כי הנוצרים אינם רשאים להשתתף בטקסים יהודיים.
  • סינוד ברסלאו מצווה על יהודים לגור ברובע מופרד.
  • לאחר האשמה של אישה זקנה כי היהודים קנו ממנה ילד נוצרי למטרות פולחן, כל הקהילה היהודית בפפורצהיים מתמודדת עם טבח וגירוש. הרב שמואל בן יקר הלוי, הרב יצחק בן אליעזר והרב אברהם בן גרשום מתאבדים כדי להימלט מהעינויים האכזריים שחששו מהם.
  • 1275אדוארד הראשון, מלך אנגליה מעביר את הצהרות היהדות ומאלץ יהודים מעל גיל שבע לענוד טלאי צהוב מזהה, והופך את הריבית לחוקית במטרה לעקל את נכסיהם. עשרות יהודים אנגלים נעצרים, 300 נתלים ורכושם עובר לכתר. בשנת 1280 הוא מצווה על היהודים להיות נוכחים כשהדומיניקנים מטיפים לניצור. בשנת 1287 הוא עוצר וכלוא ראשי משפחות יהודיות ודורש מהקהילות שלהם לשלם כופר של 12,000 פאונד.
  • 1278 – האפיפיור ניקולאי השלישי מוציא צו אשר דורש השתתפות חובה של יהודים בדרשות ניצור.
  • 1279סינוד אופן: על הנוצרים נאסר למכור או לשכור מקרקעין ליהודים או מהם.
  • 1282 – ג'ון פקטין, הארכיבישוף מקנטרברי, מורה לסגור את כל בתי הכנסת בלונדון ולאסור על רופאים יהודים לנתח נוצרים.
  • 1283פיליפ השלישי, מלך צרפת גורם להגירה המונית של יהודים בכך שהוא אוסר עליהם להתגורר ביישובים הכפריים הקטנים.
  • 10 יהודים נהרגים במיינץ לאחר טענות על עלילת דם.[67]
  • 1285 – עלילת דם במינכן, גרמניה גורמת למותם של 68 יהודים. 180 יהודים נוספים נשרפים חיים בבית הכנסת.
  • 1287 – גופת ילד בן 16 נמצאת צפה בריין. מיד מואשמים יהודי אוברווסל ברצח הילד. מעל 40 גברים, נשים וילדים נהרגים על ידי פורעים כתגובה.
  • יהודים נעצרים ומואשמים בגזירת מטבעות. זאת ללא כל ראיות, כל הקהילה מורשעת ומגורשת.
  • 1288 – האוכלוסייה היהודית בטרואה מואשמת ברצח פולחני. 13 אנוסים יהודים נשרפים על המוקד, מקריבים את עצמם כדי לחסוך את המוות את שאר הקהילה.[68]
  • 104 יהודים בבון, גרמניה נהרגים במהלך פוגרום.[69]
  • 1289 – יהודים גורשים מגסקוניה ואנז'ו.
  • 1290גירוש יהודי אנגליה: אדוארד הראשון, מלך אנגליה מגרש את כל היהודים מאנגליה, ומאפשר להם לקחת רק את מה שהם יכולים לשאת, כל הרכוש האחר הופך לרכוש הכתר.
  • גבר יהודי בשם יונתן ואשתו מואשמים כי חיללו את לחם ה"קודש" כדי "לענות את ישו". שניהם נשרפים על המוקד, ביתם נהרס ומוחלף בקפלה.[70]
  • יהודי בגדאד נטבחים.
  • ה-18 ביולי, אדוארד הראשון מאנגליה מנפיק את צו הגירוש, וקובע כי כל היהודים יגורשו מאנגליה.
  • 1291פיליפ הרביעי, מלך צרפת מפרסם פקודה האוסרת על היהודים להתיישב בצרפת.
  • הרופא היהודי והוזיר הגדול סעד אל-דוולה נהרג על ידי מוסלמים שהטיפו כי אין זה ראוי להציב יהודי בדרגה גבוהה ממוסלמי. יהודי פרס סובלים תקופה ארוכה של רדיפות אלימות מצד האוכלוסייה המוסלמית.
  • 1292 – ניצור כפוי וגירוש הקהילה היהודית באיטליה.
  • 1298 – במהלך מלחמת האזרחים באימפריה הרומית ה"קדושה", בין אדולף, מלך הרומנים לאלברכט הראשון, מלך גרמניה, טוען האביר הגרמני רינדפליש שקיבל שליחות משמיים להשמיד את "הגזע הארור של היהודים". בהנהגתו, המון עובר מעיר לעיר והורס קהילות יהודיות וטובח בכ-100,000 יהודים, לרוב על ידי שריפה המונית על יתדות. בין 146 יישובים בפרנקוניה, בוואריה, אוסטריה, רטינגן (ה-20 באפריל), וירצבורג (ה-24 ביולי) ונירנברג (ה-1 באוגוסט).[71]

המאה ה-14

ערך מורחב – אנטישמיות בימי המוות השחור
  • בזל, שווייץ, 600 יהודים נשרפים על המוקד, 140 ילדים מוטבלים בכוח, יהודי העיר הנותרים מגורשים. בית הכנסת בעיר הופך לכנסייה ובית הקברות היהודי נהרס.
  • הטבח בארפורט. כ-3,000 יהודים נטבחים כתוצאה מרדיפות יהודיות בשל הפצת המוות השחור לכאורה.
  • כל האוכלוסייה היהודית בשפייר נהרסת. כל היהודים נהרגים, מומרים או בורחים. כל רכושם ונכסיהם מוחרמים כחלק מהרדיפות היהודיות של המוות השחור.
  • 600 יהודים נשרפים על המוקד וכל הקהילה היהודית בציריך מושמדת כחלק מהרדיפות היהודיות של המוות השחור.
  • הקהילה היהודית של וורמס נהרסת כליל כתוצאה מהרדיפות היהודיות של המוות השחור. מאות יהודים מציתים את בתיהם כדי להימנע מהעינויים הקרבים. רכושם נתפס על ידי המקומיים.
  • יהודי ברלין מגורשים ורבים נהרגים כחלק מהרדיפות היהודיות של המוות השחור.[81]
  • יהודי ורוצלב מגורשים כחלק מהרדיפות היהודיות של המוות השחור.[75]
  • 60 יהודים נרצחים בורוצלב. העיר תובעת את כל הרכוש ובתי הכנסת, בעוד שהקיסר מקבל את בית הקברות ואת כל החובות היהודיים.
  • הרובע היהודי של קלן נהרס על ידי המון זועם, ורוב הקהילה נהרגת. כל רכושם מתחלק בין השודדים. הטבח נעשה כחלק מהרדיפות היהודיות של המוות השחור.[82]
  • טבח שטרסבורג. מאות יהודים נשרפים בפומבי למוות, והשאר מגורשים. זה היה אחד הפוגרומים הראשונים והגרועים ביותר בהיסטוריה הטרום מודרנית.
  • 24 באוגוסט – 6,000 יהודים נשרפים למוות במיינץ כחלק מרדיפות יהודי המוות השחור. כשההמון הזועם החל לפרוע ביהודים, היהודים התמרדו בתחילה והרגו כ-200 מתוקפיהם.[83][84]
  • 1350 – הקהילה היהודית בבריסל נהרסת לאחר שהואשמה בהפצת במגפה.
  • 1352 – פקידי הכנסייה מורים על גירוש יהודים מבולגריה בגלל "פעילות כפירה".
  • 1354 – 12,000 יהודים נטבחים ברחבי ספרד בעקבות מלחמת אזרחים עקובה מדם.
  • 1359שארל החמישי, מלך צרפת מאפשר ליהודים לחזור לתקופה של 20 שנה על מנת לשלם כופר עבור אביו ז'אן השני, מלך צרפת, הכלוא באנגליה. התקופה מתארכת מאוחר יותר מעבר ל-20 השנים.
  • 1360 – יהודים מגורשים מורוצלב.[75]
  • זועם על פוגרום נגד יהודי קסטיליה במירנדה דה אברו, פדרו הראשון, מלך קסטיליה מרתיח בפומבי את אחד העבריינים, צולה אחד אחר ומוציא להורג את האחרים בגרזן.
  • היהודי הספרדי שמואל אבולעפיה נעצר ועונה למוות בכלא ללא סיבה נראית לעין. אדמותיו מוחרמות על ידי המלך.[85]
  • 1365יהודי לוריין מגורשים לאחר שנוכחותם מציינת את הגורם לפגיעות ברק שהרסו עשרים ושניים בתים.
  • 1367 – משפטי חילול לחם ה"קודש" מתקיימים נגד יהודי ברצלונה. אותם יזם חואן, נסיך אסטוריאס.
  • 1368 – כ-6,000 יהודים נהרגים במהלך מצור בטולדו.
  • 1370 – כל האוכלוסייה היהודית בבריסל נטבחת בשל האשמות על חילול לחם ה"קודש". זה היה סופה של הקהילה היהודית בבריסל. האירוע הונצח על ידי הנוצרים המקומיים כנס הסקרמנט.
  • 1376יהודים מגורשים מהונגריה. רובם בורחים דרומה אל יוון והאזורים הסמוכים לה.[86]
  • 1377 – משפט חילול לחם ה"קודש" נוסף מתקיים נגד יהודים בטרואל ווסקה. מי שעומד מאחוריו, כמו במשפט הקודם, הוא חואן, נסיך אסטוריאס. יהודים רבים מעונים ונשרפים חיים בפומבי.[87]
  • 1382 – 16 יהודים נרצחים בהתקוממות מיילוטין.
  • 1384 – 200 יהודים נהרגים בנרדלינגן והקהילה חודלת מלהתקיים.[88]
  • 1385חואן הראשון, מלך קסטיליה מחזק את החקיקה האנטי-יהודית הקודמת.
  • כל היהודים בליגה השוואבית נעצרים, וכתביהם מוחרמים.
  • 1386ונצל, מלך גרמניה, מגרש את היהודים מהליגה השוואבית והשטרסבורגית ומחרים את רכושם.
  • 1389, 18 במרץ – ילד יהודי מואשם בתכנון פיגוע נגד כומר. ההמון שוחט כ-3,000 מיהודי פראג והורס את בית הכנסת בעיר ואת בית הקברות היהודי. ונצל מתעקש כי האחריות מוטלת על היהודים לצאת החוצה במהלך השבוע ה"קדוש".
  • 1391
ערך מורחב – גזירות קנ"א
  • התפרעויות אנטי יהודיות בראשות פרנד מרטינז פורצות בסביליה.
  • בהנהגתו של פרנד מרטינז, אינספור מעשי טבח הורסים את הקהילה היהודית הספרדית, במיוחד בקסטיליה, ולנסיה, קטלוניה ואראגון. הרובע היהודי בברצלונה נהרס כליל. עד סוף הפוגרומים, לפחות 10,000 יהודים נרצחים ואלפים נוספים מומרים בכפייה.
  • פוגרום נגד יהודי טולדו בשבעה עשר בתמוז. האנוסים היהודים ישראל אנקווה ויהודה בן אשר נשרפים יחד על המוקד.
  • למעלה מ 250 יהודים נטבחים על ידי אספסוף בולנסיה.
  • כל היהודים תושבי פלמה, מיורקה מומרים או נהרגים.
  • יותר מ-400 יהודים נטבחים בברצלונה.
  • 1392יהודי דמשק מואשמים על ידי המוסלמים בהצתת המסגד המרכזי. למרות שלא הובאו ראיות, יהודי אחד נשרף חי, מנהיגי הקהילה מעונים ובית הכנסת המקומי מופקד למסגד.[77]
  • יהודי סיציליה נאלצים לעבור להתגורר בגטאות ורדיפות קשות פורצות באריס, קטניה וסירקוזה.[89]
  • 1394, 3 בנובמברשארל השישי, מלך צרפת מגרש את כל היהודים מצרפת.
  • 1397 – גטאות יהודים ברחבי סלובניה מוצתים על ידי אספסוף אנונימי.
  • 1399 –אישה נוצרית מואשמת בגניבת לחמי "קודש" מכנסייה ונתנה ליהודים לצורך חילול. 13 מבני הקהילה היהודית בפוזנן, יחד עם האישה, מעונים ונשרפים חיים לאיטם. לאחר מכן הקהילה נאלצת לשלם מס מיוחד מדי שנה עד המאה ה-18.
  • 80 יהודים נרצחים בפראג לאחר שיהודי שהתנצר בשם פיטר מאשים אותם בהשפלת הנצרות. מספר יהודים נכלאים גם הם, כולל יום טוב ליפמן מילהויזן.

המאה ה-15

העת החדשה המוקדמת

המאה ה-16

כריכת הספר "על היהודים ושקריהם".
  • במסה שלו על היהודים ושקריהם, מרטין לותר דוגל בתוכנית של שמונה נקודות להיפטר מהיהודים כקבוצה מובחנת או על ידי גירוש. לותר "גירש את היהודים מסקסוניה בשנת 1537, ובשנות ה-40 של המאה ה-15, הוא גירש אותם מעיירות גרמניות רבות. הוא ניסה ללא הצלחה לגרום ליוהאן פרידריך הראשון, הנסיך הבוחר מסקסוניה לגרש אותם מברנדנבורג בשנת 1543. חסידיו המשיכו להתסיס נגד היהודים שם: הם ביזו את בית הכנסת בברלין בשנת 1572 ובשנה שלאחר מכן הצליחו סוף סוף להשיג את יעדם, היהודים נאסרו בכל הארץ."[121]
  • 1546 – בדרשותיו, מרטין לותר הטיף ביהודים אשמות רצח פולחני, קסם שחור והרעלת בארות. לותר לא הכיר בחובה האפיפיורית להגן על היהודים.
  • 1547איוון האיום הופך לשליט רוסיה ומסרב לאפשר ליהודים לחיות בממלכתו ואף להיכנס אליה כיוון שהם "מביאים לרוע גדול".
  • 10 מתוך 30 היהודים המתגוררים באסולו נהרגים ובתיהם נשדדים.[122]
  • 1550 – ד"ר ג'וזף הכהן מגורש מגנואה על מנת לעסוק ברפואה; עד מהרה מגורשים כל היהודים.
  • 1553 – האפיפיור יוליוס השלישי אוסר על הדפסת תלמוד ומורה לשרוף כל עותק שנמצא. האינקוויזיטור הכללי של רומא, הקרדינל קראפה (לימים האפיפיור פאולוס הרביעי) בולהף ספרי קודש בפומבי בראש השנה, ומתחיל גל של שריפות ספרים ברחבי איטליה. כ-12,000 עותקים נשרפים.
  • 1554 – קורנליו דה מונטלצ'ינו, נזיר פרנציסקני שהתגייר, נשרף חי ברומא.
  • 1555 – בבולת האפיפיור Cum nimis absurdum, האפיפיור פאולוס הרביעי כותב: "נראה אבסורדי ובלתי מותר שיהודים, שאלוקים גינה לעבדות נצחית באשמתם, יהנו מאהבתנו הנוצרית". הוא מחדש את החקיקה האנטי-יהודית ומתקין גטו לילי נעול ברומא. הבולה מאלצת גם יהודים גברים לחבוש כובע צהוב, לנשים - מטפחת צהובה. אסור ליהודים להחזיק במקרקעין או לעסוק ברפואה בנוצרים. היא מגבילה גם את הקהילות היהודיות לבית כנסת אחד בלבד.
  • . 25 יהודים באנקונה נתלים או נשרפים על המוקד על סירובם להתנצר כתוצאה מהבולה של האפיפיור פאולוס הרביעי משנת 1555.
  • 1556 – שמועה נפוצה כי אישה ענייה בסוכצ'ב בשם דורותי מכרה ליהודים את לחם ה"קודש" שקיבלה במהלך התפילה, וכי הלחם נדקר עד שדימם. הבישוף של חלם מאשים את היהודים המקומיים, ובסופו של דבר שלושה יהודים יחד עם דורותי לז'נץ' נעצרים, מונחים על המתלה ונידונים למוות באשמת חילול לחם ה"קודש".[123] הם נשרפים כולם על המוקד. לפני מותם הצהירו היהודים המעונים הצהרה: "מעולם לא דקרנו את המארח (הכוונה ללחם ה"קודש"), כי איננו מאמינים שהמארח הוא הגוף האלוקי, בידיעה שלאלוקים אין גוף או דם. אנו מאמינים, כמו אבותינו, שהמשיח אינו אלוקים, אלא שליחו. אנו יודע גם מניסיון שלא יכול להיות דם בקמח".
  • 1557 – יהודים מגורשים זמנית מפראג.
  • 1558רקנאטי, איטליה: יהודי מוטבל, יוסף פאול מור, נכנס לבית הכנסת ביום כיפור תחת חסותו של האפיפיור פאולוס הרביעי ומנסה להטיף לניצר. הקהילה מגרשת אותו. זמן קצר לאחר מכן מגורשים היהודים מרקנאטי.
  • 1559 – האפיפיור פיוס הרביעי מתיר תלמוד בתנאים שהוא מודפס על ידי נוצרי והטקסט מצונזר.
  • 1560האינקוויזיציה של גואה מוקמת.
  • 1561פרדיננד הראשון, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" נשבע לגרש את היהודים. מרדכי צמח נוסע לרומא ומשכנע את האפיפיור פיוס הרביעי לבטל את הגזרה.
  • 1563 – כוחות רוסים כובשים את פולוצאק מליטא, היהודים מקבלים אולטימטום: לחבור להכנסייה האורתודוקסית הרוסית או למות. כ-300 גברים, נשים וילדים יהודים נזרקים מימי הקרח של נהר דווינה.
  • 1564ברסט-ליטובסק: בנו של גובה מיסים יהודי עשיר מואשם ברצח המשרת הנוצרי של המשפחה למטרות פולחן. הוא מעונה ומוצא להורג בהתאם לחוק. זיגמונט השני אוגוסט, מלך פולין אוסר על האשמות עתידיות ברצח פולחני, ומכנה אותן חסרות בסיס.
  • 1565 – יהודים מגורשים זמנית מפראג בשנית.
  • 1566 – אנטוניו גיסלרי נבחר כאפיפיור פיוס החמישי, ומחזיר את החוקים האנטי-יהודיים הקשים של האפיפיור פאולוס הרביעי. בשנת 1569 הוא מגרש יהודים השוכנים מחוץ לגטאות רומא, אנקונה ואביניון ממדינות האפיפיור, ובכך מבטיח שהם יישארו תושבי ערים.
  • 1567 – ליהודים מותר לגור בצרפת.
  • 1569 – האפיפיור פיוס החמישי מגרש את כל יהודי בולוניה. לאחר מכן עןקר את בית הקברות שלהם ושולח את כל המצבות היהודיות להריסה.[124]
  • האפיפיור פיוס החמישי מנפיק את בולת Hebraeorum gens sola אשר מורה על גירוש כל היהודים המסרבים להתנצר.
  • 1571 – יהודים בברלין נאלצים לעזוב ורכושם מוחרם.[81]
  • האינקוויזיציה המקסיקנית נוסדת.
  • 1574אוטו דה פה נערך במקסיקו.
  • 1581 – האפיפיור גרגוריוס ה-12 מנפיק בולה האוסרת על שימוש ברופאים יהודים.
  • 1583 – שלושה ממומרים פורטוגזים נשרפים על המוקד ברומא.[125]
  • 1586 – האפיפיור סיקסטוס החמישי אוסר על הדפסת התלמוד.
  • 1590 – הרובע היהודי במיקולוב נשרף עד היסוד ו-15 בני אדם מתים בזמן שנוצרים צופים מהצד או בוזזים. פליפה השני, מלך ספרד מורה על גירוש יהודים מלומברדיה. הרשויות המקומיות מתעלמות מהפקודה שלו עד 1597, אז 72 משפחות יהודיות נאלצות לגלות.
  • 1591 – פיליפה השני, מלך ספרד, מגרש את כל היהודים מדוכסות מילאנו.[126]
  • 1592 – אסתר צ'יירה מוצאת להורג עם אחד מבניה בהוראת הסולטאן מוראט השלישי.[127]
  • 1593 – האפיפיור קלמנס השמיני מאשר את הבולת האפיפיור של פאולוס השלישי שמגרש יהודים ממדינות האפיפיור למעט גטאות ברומא ואנקונה ומנפיק את Caeca et obdurata ("עקימות עיוורת"): "כל העולם סובל מרעיית היהודים, מהמונופולים ומהרמאות שלהם. ... אז כמו עכשיו צריך להזכיר לסירוגין ליהודים שהם נהנים מזכויות בכל מדינה מאז שעזבו את ארץ ישראל ואת המדבר הערבי, ולאחר מכן ראוים להיחשף לביקורת על האמונה והמוסר שלהם וגם על מעשיהם. בכל מדינה שהם חיים במקרה ".
  • לפחות 900 מגורשים מבולוניה.[124]
  • 1595 – 10 בני אדם מואשמים כי נהגו ביהדות בלימה שבפרו. ארבעה מהם משתחררים ואחד בשם פרנסיסקו רודריגס, נשרף חי.[128]
  • 1596 – פרנצ'סקה נונז דה קרבחל הייתה מרנה בספרד החדשה שהוצאה להורג על ידי האינקוויזיציה על "ייהוד" בשנת 1596.
  • 1598 – 3 יהודים בלובלין מעונים באכזריות ומוציאים להורג, לאחר שגופת נער נוצרי נמצאת בביצה סמוכה.[129]

המאה ה-17

  • 1600 – 14 מתייהדים נענשים בלימה, פרו.[128]
  • 1603 – פריי דיוגו דה אסומפקאו, נזיר יהודי חלקי שאימץ את היהדות, נשרף חי בליסבון.
  • 1605 – 16 מתייהדים נעצרים בלימה שבפרו.[128]
  • 1608 – הישועים אוסרים חברות לכל מי שצאצא למשומד מהדור החמישי, הגבלה שהוסרה במאה ה-20. שלוש שנים לאחר מכן האפיפיור פאולוס החמישי מיישם את הכלל בכל הכנסייה, אך יורשו מבטל אותו.
  • 1612 – הסנאט של המבורג מחליט לאפשר ליהודים לגור באופן רשמי בהמבורג בתנאי שלא יתקיימו טקסי פולחן ציבוריים.
גירוש היהודים מפרנקפורט ב-23 באוגוסט 1614: "נספרו 1380 איש זקנים וצעירים ביציאה מהשער"
  • 1614 – וינסנט פטמילך, שכינה את עצמו "המן החדש של היהודים", מוביל פשיטה על בית הכנסת בפרנקפורט שהפך להתקפה שהרסה את כל הקהילה.
  • 1615לואי השלושה עשר, מלך צרפת, קובע כי כל היהודים חייבים לעזוב את המדינה תוך חודש או שימותו.
  • הגילדה בראשותו של ד"ר קמניץ, ניצרה יהודים מוורמס "ללא אלימות".
  • 1616 – ישועים מגיעים לגרודנו ומאשימים את היהודים בחילול לחם ה"קודש" ובעלילת דם.[104]
  • המסה האנטישמית "המראה של הכתר הפולני" יוצאת לאור על ידי פרופסור סבסטיאן מיצ'ינסקי. הוא מאשים את היהודים ברצח, חילול קודש, כישוף ודוחק בגירושם. הוא ממשיך לעורר מהומות אנטי יהודיות ברחבי פולין.
  • 1619 – שאה עבאסי מהשושלת הספווית הפרסית מגביר את הרדיפה נגד היהודים, ומאלץ רבים לעסוק כלפי חוץ באסלאם. רבים ממשיכים לעסוק ביהדות בסתר.
  • 1622כריסטיאן הרביעי, מלך דנמרק מזמין יהודים לבוא ולגור בדנמרק.
  • 1624 – גטו מוקם בפרארה, איטליה.
  • התאולוג הנוצרי אנטוניו הום נשרף על המוקד בשל רדיפת היהדות.
  • 1625 – יהודי וינה נאלצים לעבור לגור בגטו בלאופולדשטאדט.
  • 1628פילגש יהודייה רומאית של בנו של דוכס פארמה נשרפת בחיים.[130]
  • 1630 – הסוחר היהודי משה הצמה נשרף חי לאחר שהואשם בחילול לחם ה"קודש".
  • 1631 – בשל תנאי מחיה נוראים בגטו היהודי של פדובה, 421 מתוך 721 היהודים שגרים בגטו מתים.[131]
  • 1632ולדיסלאב הרביעי, מלך פולין אוסר על ספרים והדפסים אנטישמיים.
  • אוטו דה פה מתקיים בנוכחות המלך מיגל ואשתו, איזבל אלבארז. 5 יהודים נשרפים בפומבי.[132]
  • 20 באפריל – המשומד היהודי והמרטיר ניקולאס אנטואן נשרף על המוקד בגלל כפירה.
  • 1633 – יהודים מגורשים מראדום.[133]
  • 1635 – התפרעויות אנטי יהודיות פורצות בוילנה.
  • 1637 – ארבעה יהודים מעונים בפומבי ומוציאים להורג בקרקוב.
  • 1639 – למעלה מ-60 יהודים נשרפים על המוקד באוטו דה פה בלימה. בין אלה שנשרפו היה הפיזיקאי פרנסיסקו מלדונאדו דה סילבה.
  • שני ילדים יהודים רומאים מוטבלים בכוח על ידי האפיפיור אורבנוס השמיני.[134]
  • יהודי לנצ'ה מואשמים ברצח פולחני לאחר שגופת ילד נמצאת ביער. האשמה מוטלת על היהודים לאחר שמקומי בשם פומה הודה בפשע ואז אומר שהוא הוכרח לעשות זאת על ידי היהודים. למרות היעדר הוכחות, שני זקנים יהודים בשם מאייר ולזר נעצרים ומעונים, ולבסוף מבותרים בפומבי.[135]
  • 1644 – המרטיר היהודי יהודה המאמין נשרף על המוקד כשהוא קורא תפילות בעברית.
  • 1647 – המרטיר היהודי אייזק דה קסטרו טרטאס נשרף על המוקד בזמן שהוא קורא שמע יחד עם 6 יהודים נוספים.[136]
  • 16481655גזרות ת"ח–ת"ט. קוזאקים האוקראינים בהנהגת בוגדן חמלניצקי טובחים בכ-100,000 יהודים ובמספר דומה של אצילים פולנים כחלק מהמרד נגד האיחוד הפולני-ליטאי, כ-300 קהילות יהודיות נהרסות.
  • 1649 – האוטו דה פה הגדול ביותר בעולם החדש. 109 קורבנות, 13 נשרפים חיים ו-57 בתבלית.[137]
  • 1655אוליבר קרומוול מרשה ליהודים לחזור חזרה לאנגליה.
  • 1656 – כל היהודים מגורשים מאספהאן בגלל האמונה הרווחת בטומאתם. אלה שלא נאלצים להתאסלם.
  • 16571662יהודים ברחבי איראן (כולל 7,000 בכאשאן בלבד) נאלצים להתאסלם כתוצאה מרדיפות מצד עבאס שאה השני.[138]
  • 1661 – הסופר הספרדי אנטוניו אנריקז גומז נשרף בציבור בסביליה.[139]
  • 1663 – שני יניצ'רים נוצרים מאשימים את יהודי איסטנבול ברצח ילד שלמעשה נהרג על ידי אביו שלו. לאחר שהרג את בנו שלו, זרק את גופתו לרובע היהודי על מנת לסבך את היהודים בפשע. לאחר שהוזיר הגדול שמע את עובדות המקרה ממרגליו המוצבים ברובע היווני, הוא הודיע ​​לסולטאן שהיהודים חפים מפשע והיניצ'רים נרצחו. עם זאת, כ-20 יהודים נהרגים על ידי ההמון היווני.[140]
  • מאי 1664 – יהודי לגטו למברג (כיום לבוב) מארגנים מחתרת הגנה עצמית מפני תקיפה קרבה מצד תלמידי בית המדרש הישועי. המיליציה שנשלחחת על ידי הפקידים להשיב את הסדר, מצטרפת במקום זאת לתוקפים. כמאה יהודים נהרגו.
  • 1669 – רוב היהודים באוראן מגורשים.[141]
  • 1670 – יהודים מגורשים מווינה.
  • יהודי בשם רפאל לוי נשרף על המוקד עקב עלילת דם. לאחר שהוצעה לו הזדמנות להתנצר ולחיות, הצהיר כי חי יהודי וימות כיהודי.
  • 1679גירוש מוזע. כל היהודים החיים בכמעט בכל הערים והעיירות ברחבי תימן מגורשים על פי צו המלך, אל מהדי אחמד, ונשלחים לאזור יבש ועקר במדינה בשם מוזע כדי לעמוד בגורלם או למות. רק כמה קהילות שחיו ברבעי המזרח הרחוקים של תימן נחלצו מגורל זה מכוח הפטרונים הערבים שסירבו להישמע להוראות המלך. רבים ימותו לאורך הצעידה תוך שהם נתונים לתנאי המדבר הקשים.
  • 1680 – אוטו דה פה במדריד.
  • 1681 – אספסוף מתפרע כנגד יהודים בווילנה. האספסוף מורשע על ידי המלך יאן סובייסקי, שהורה על ענישת האשמים.
  • 1682 – המשפט הגדול ביותר נגד מתייהדים לכאורה בליסבון. 117 נשרפו תוך 3 ימים.
  • 1683 – הקורוץ שועטים לעיירה אוהרסקי ברוד, וטובחים ברוב תושביה היהודים. מרבית הקורבנות היו פליטים אחרונים שגורשו מוינה בשנת 1670. אחד היהודים שנהרגו על ידי ההמון היה ההיסטוריון היהודי נתן נטע הנובר, שהיה ניצול גזרות ת"ח–ת"ט. רוב הניצולים ברחו להונגריה העליונה.
  • 1684 – התקפה על הגטו היהודי של בודה.[142]
  • 1686 – רק 500 יהודים שורדים את המצור האוסטרי על בודה. מחציתם נמכרים לעבדות.[142][143]
  • 1689 – הצרפתים פולשים לוורמס והרובע היהודי נשרף.
  • הגטו היהודי של פראג נהרס על ידי כוחות צרפתים. 318 בתים ו-11 בתי כנסת נשרפים ו-150 יהודים מתים.[144]
  • 1691 – 219 בני אדם הורשעו בכך שהם יהודים בפלמה, מיורקה. 37 מהם נשרפים למוות. בין המתים נמנה רפאל ואחותו קטלינה בניטו, שלמרות שהצהירה שהיא רוצה לחיות, קפצה הישר אל להבות כדי לא להיטבל.[145][146]
  • 1696 – מספר מנוצרים נשרפים חיים באבורה שבפורטוגל.
  • 1698 – ילדה נמצאת מתה בכנסייה בסנדומייז'. אמה של הילדה סיפרה לראשונה כי הציבה את גופתה בכנסייה מכיוון שלא הייתה יכולה להרשות לעצמה קבורה, אך לאחר עינויים האשימה את המנהיג היהודי אהרון ברק מהקהילה המקומית ברצח בתה. על האם ועל ברק נגזר עונש מוות.[147]
  • 1699 אספסוף תוקף את הרובע היהודי של במברג אך בורח לאחר שיהודי אחד עוצר אותם על ידי זריקת סלי שזיפים על התוקפים. האירוע עדיין מונצח בתאריך העברי, כ"ט בניסן בשם "Zwetschgen-Ta'anit" (תענית השזיפים).[148]

המאה ה-18

  • 1703 – תפילת עלינו לשבח נאסרת ברוב גרמניה.
  • 1706 – לאחר שמגפה מכה באלג'יריה שדוחפת את הקהילה היהודית לעוני, השליט המקומי מחליט שהמגפה נגרמה על ידי היהודים ומורה על גירושם. רכושם מוחרם, בתי כנסת נהרסים, זאת, עד ששולם סכום שמרושש עוד יותר את יהודי אלג'ירה.[149]
  • 1711יוהאן אנדריאס אייזנמנגר כותב את "Entdecktes Judenthum" ("יהדות ללא מסכה"), מסה המגנה את היהדות והיוותה פתח לתקריות אנטי יהודיות רבות.
  • 1712 – עלילת דם בסנדומייז' גורמת לגירוש יהודי העיירה.
  • 1715 – השליט מקס עמנואל מורה על גירוש כל היהודים המתגוררים בבוואריה.[150]
  • 1717 – כל היהודים החיים בגיברלטר מגורשים.
  • 1718 – היהודים האחרונים שהתגוררו קרניולה, שטיריה וקרינתיה מגורשים.
  • 1720 – נושים ערבים מציתים בית כנסת אשכנזי. הכניסה לירושלים נאסרת על יהודים אשכנזים יחד עם כל מי שנראה כמו יהודי אשכנזי. עם זאת, כמה אשכנזים התחפשו ליהודים ספרדים כדי להטעות את השלטונות.[151]
  • 1721 – מריה ברברה קארילו נשרפת על המוקד בגלל כפירה במהלך האינקוויזיציה הספרדית. היא מוצאת להורג בגיל 95 או 96[152] מה שהופך אותה לאדם המבוגר ביותר שידוע כי הוצא להורג ביוזמת האינקוויזיציה.[153] קרילו נידונה למוות על כפירה על כך שחזרה לאמונתה ביהדות.
  • 1724 – יהודי ראדום גולים.[133]
  • 1727יקטרינה הראשונה, קיסרית רוסיה, חותמת על צו: "היהודים ... שנמצאים באוקראינה ובמחוזות רוסיים אחרים אמורים להיות מגורשים בבת אחת אל מעבר לגבולות רוסיה".
  • 1736 – ההיידמקים תוקפים יהודים.
  • מריה פרנסיסקה אנה דה קסטרו, שנקראה לה בלה טולדנה, מהגרת ספרדית לפרו, נעצרת בשנת 1726, מואשמת ב"ייהוד" (בהיותה יהודיה בפועל). היא נשרפת על המוקד לאחר אוטו דה פה בשנת 1736. אירוע זה היה מחזה מרכזי בלימה, אך הוא עורר שאלות בנוגע לנהלים לא חוקיים ושחיתוית בתוך האינקוויזיציה.
  • 1737 – עלילת דם בירוסלב גורמת לעינויים של יהודים והוצאתם להורג של אחרים.[154]
  • 1742יליזבטה, קיסרית רוסיה מוציאה צו על גירוש כל היהודים מהאימפריה הרוסית. זאת בא כתגובה להחלטה שלה לערעור הסנאט בנוגע לפגיעה במסחר: "אני לא מאחלת לרווחים מאויביו של ישו". אחד המגורשים הוא אנטוניו ריברה סאנצ'ס, הרופא האישי שלה וראש המחלקה הרפואית של הצבא.
  • 1743 – הרוסים כובשים את ריגה וכל יהודי המקום מגורשים.[155]
  • 1744פרידריך השני, מלך פרוסיה, מגביל את הקהילה היהודית בורוצלב לעשר משפחות יהודיות "מוגנות", בטענה שאם לא יגביל, היהודים "יהפכו אותה לירושלים השלמה". הוא מעודד נוהג זה בערים פרוסיות אחרות. בשנת 1750 הוא מנפיק את "Revidiertes General Privilegium und Reglement vor die Judenschaft", ליהודים "מוגנים" הייתה האלטרנטיבה "או להימנע מנישואין או לעזוב את ברלין".
  • לקראת סוף פברואר, הארכידוכסית מאוסטריה מריה תרזה מצווה: "... לא תהיה אף סבלנות לאף יהודי בשטחי דוכסות בוהמיה היורשת שלנו". בדצמבר 1748 היא הופכת את עמדתה, בתנאי שיהודים ישלמו סכום עבור השהייה בארץ מחדש כל עשר שנים. . סחיטה זו נודעה בשם מלכה-גלד (מיידיש, כסף המלכה). בשנת 1752 היא מציגה את החוק המגביל כל משפחה יהודית לילד אחד.
  • 1746 – העיר רדום אוסרת על יהודים להיכנס לשטחה.[133]
  • 1753 – הקהילה היהודית בקובנה מגורשת.
  • 1755 ג'רונימו ז'וזה ראמוס, סוחר מבראג'נסה שבפורטוגל, נשרף על המוקד על היותו יהודי בסתר.
  • 1761 – מספר יהודים מאלזס מוצאים להורג לאחר שהואשמו בחילול לחם ה"קודש".
  • יהודי קובנה מגורשים לאחר פרעות אנטי יהודיות[156]
  • 1762רוד איילנד מסרבת להעניק ליהודים אזרחות וקובעת כי "אין לאפשר לאדם שאינו בן הדת הנוצרית להתקבל חופשי למושבה זו".
  • 1766 – יהודי טורון מגורשים למעט שישה.[157]
  • 1768 – ההיידמקים טובחים ביהודי אומן, אוקראינה.
  • 1775 – האפיפיור פיוס השישי צו המורה על חידוש ההגבלות שהוסרו בעבר.
  • 1776הקהילה היהודית בבצרה נטבחת.[158]
  • 1782יוזף השני, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה", מבטל את מרבית שיטות הרדיפה בטולרנצפטנט בתנאי שיסולקו היידיש והעברית מהרשומות הציבוריות והאוטונומיה השיפוטית תבוטל. היהדות מסומנת כ"טעם של טיפשות ושטויות ". משה מנדלסון כותב: "סובלנות כזו ... היא משחק מסוכן עוד יותר בסובלנות מאשר רדיפה גלויה".
  • 1783 – הסולטאן מגרש את יהודי מרוקו על כך שלא שילמו כופר מופקע.[159]
  • 1785 – עלי בורזי פשה רוצח מאות מיהודי לוב.[160]
  • 1786 יהודים מגורשים מג'דה, רובם בורחים לתימן.[161]
  • 1790מולאי יזיד הופך לסולטאן של מרוקו ומורה מיד לחיילים לטבח ולבזוז את הרובע היהודי בתטואן.
  • מנהל בית הכנסת טורו, משה סייקסס, כותב לג'ורג' וושינגטון ומביע את תמיכתו בממשל וושינגטון ומאחל לו טוב. בתגובה, וושינגטון שולח לו מכתב חזרה שנכתב בחלקו:

"... ממשלת ארצות הברית... לא תיתן לקנאות שום מעמד, ולא תסייע באפליה ... יהי רצון שצאצאי אברהם, המתגוררים בארץ זו, ימשיכו להרוויח וליהנות מהרצון הטוב של שאר התושבים; יהי שכל אחד יישב בבטחה מתחת לגפנו ותאנתו, ולא יהיה ממי שיפחד. יהי אבי כל הרחמים יפזר אור ולא חושך בדרכינו, וישיג בידינו דברים חשובים, בזמנו ודרכו המאושרת לנצח."

מכתבו של ג'ורג' וושינגטון לקהילה היהודית בניופורט, רוד איילנד

[162]

בשל המאורע המיוחד, המכתב מוקרא מחדש על בסיס שנתי, ומבין המקריאים נמנו שופטי בית המשפט העליון, רות ביידר גינסבורג ואלנה קגן,[163] ונשיאי אוניברסיטת בראון, רות סימונס[164] וכריסטינה פקסון.[165]

העת החדשה

המאה ה-19

המאה ה-20

ערכים מורחבים – היסטוריה של השואה - השנים שלפני מלחמת העולם השנייה, השואה: ציר זמן
עמוד ראשי
ראו גם – השואה, גרמניה הנאצית
הפרוטוקולים של זקני ציון המהדורה המצרית משנת 1976

המאה ה-21

עמוד ראשי
ראו גם – אנטישמיות באוניברסיטאות במאות ה-20 וה-21, האנטישמיות החדשה

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מורחב בספר ספר מקבים א'
  2. ^ כמבואר בארוכה בספר מקבים ב'
  3. ^ "Cicero, Marcus Tullius°", הספרייה היהודית הוירטואלית.
  4. ^ ההיסטוריה הרומית, 60.6.6
  5. ^ על פי סווטוניוס ("חיי שנים-עשר הקיסרים", קלאודיוס, סעיף 25.4) וגם מעשי השליחים 18: 2.
  6. ^ "כותרות פרויקט גוטנברג מאת פלביוס יוספוס".
  7. ^ ספר 5, פרק 2 ואילך
  8. ^ להמן, קלייטון מיילס (מאי -ספטמבר 1998). "פלסטין: היסטוריה: 135–337: סוריה פלסטינה והטטררכיה".
  9. ^ "תיאודורט, ג'רום, גנאדיוס ורופינוס: כתבים היסטוריים".
  10. ^ חייו של קונסטנטין כרך ג 'פרק י"ד.
  11. ^ "388 לספירה: הנוצרים שורפים את בית הכנסת, הקיסר רואה". הארץ אוג' 2016
  12. ^ סוקרטס סקולסטיקוס, היסטוריה כנסייתית, כרך 7, פרק 13.
  13. ^ "כתבי קיריל מאלכסנדריה" כרכים 1-10, עמ' 519.
  14. ^ אלכסנדריה בעת העתיקה המאוחרת: טופוגרפיה וקונפליקט חברתי מאת כריסטופר האס
  15. ^ סוקרטס סקולסטיקוס, היסטורית הכנסייה, כרך 7, פרק 16.
  16. ^ "ציר זמן של רדיפות ופוגרומים יהודים - צדו האפל של הירח".
  17. ^ "טולדו", האנציקלופדיה קתולית.
  18. ^ דאוני, גלנוויל (22 בספטמבר 2012): "ההיסטוריה של אנטיוכיה". עמ' 571
  19. ^ "פאלרמו". הספרייה היהודית הוירטואלית.
  20. ^ חרן, שלמה; בוקאי, דאוויד (2010). "קרוסאוברים: אנטי-ציונות ואנטישמיות".
  21. ^ רוזן, ג'ונתן: "ח'ליפים, צלבנים והיסטוריה המדממת של ירושלים". הניו יורק טיימס.
  22. ^ מילמן, הנרי (2016). תולדות היהודים: מהתקופה המוקדמת ביותר ועד ימינו
  23. ^ "תוניסיה". הספרייה היהודית הוירטואלית.
  24. ^ ירשאי, עודד (2011). "יהודים בביזנטיון: דיאלקטיקה של מיעוטים ותרבויות רוב". עמ. 281
  25. ^ מלכיאל, דוד. "שחזור אשכנז: הפנים האנושיות של יהדות צרפת-גרמניה".
  26. ^ ברוק, קווין (1999). "יהודי כזריה".
  27. ^ "בארי". הספרייה היהודית הוירטואלית.
  28. ^ כהן, אלי (2007). "תולדות היהודים הביזנטים: מיקרוקוסמוס באימפרית אלף השנים".
  29. ^ קליין, אלקה (2006). "יהודים, החברה הנוצרית וכוח המלכות בברצלונה מימי הביניים".
  30. ^ שוסטר, רות (18 באוקטובר 2016). "1009: 'הח'ליף המטורף' הורס אתרים יהודיים ונוצרים באימפריה הפאטימית". הארץ.
  31. ^ ראנק, דניאל (1995). "יהודי האסלאם של ימי הביניים: קהילה, חברה וזהות". עמ. 160.
  32. ^ קורפיס, אייבי (2009). "אל-אנדלוס, ספרד ואיבריה מימי הביניים: מגע ותרבות תרבותית". עמ. 4
  33. ^ ג'ורג פ'. נפציגר; וולטון, מארק וו. (2003). "האיסלאם במלחמה".
  34. ^ ג'ייקובס, יוסף. "רומא". אנציקלופדיה יהודית.
  35. ^ קייסרלינג, מאייר. "קסטרוז'ריז". אנציקלופדיה יהודית.
  36. ^ בורגן, סטיבן. "הכפר הספרדי קסטרילו הורג את היהודים שהצביעו על שינוי שם הכפר". הגרדיאן.
  37. ^ ריצ'רד גוטהיל, מאייר קייסרלינג. (1906)"גרנדה". אנציקלופדיה יהודית
  38. ^ "היום בהיסטוריה היהודית: צלבנים טובחים ביהודי מיינץ". הארץ. 27 במאי 2014.
  39. ^ בנבסה, אסתר (2001). "יהודי צרפת: היסטוריה מימי קדם ועד ימינו".
  40. ^ בראון, מייקל ל'. (1992) "ידינו מוכתמות בדם: הסיפור הטרגי של "הכנסייה" והעם היהודי".
  41. ^ המילטון א.ר. גיב
  42. ^ קידר, בנימין ז. "הטבח בירושלים ביולי 1099 בהיסטוריוגרפיה המערבית של מסעי הצלב".
  43. ^ 43.0 43.1 קידר: עמ'. 63
  44. ^ לנגר, לורנס נ. מילון היסטורי של רוסיה מימי הביניים. עמ. 214.
  45. ^ ריסט, רבקה (2016). אפיפיורים ויהודים, 1095–1291.
  46. ^ האנציקלופדיה היהודית, מהדורת 1906. "מרקש" עמ' 180–182.
  47. ^ ג'ייקובס, יוסף. "טולדו". אנציקלופדיה יהודית.
  48. ^ "פז". הספרייה היהודית הוירטואלית.
  49. ^ זינגר, איזידור. האנציקלופדיה היהודית - תיעוד תיאורי של ההיסטוריה, הדת, הספרות ומנהגי העם היהודי מהזמנים הראשונים: כרך 3. עמ. 298.
  50. ^ איינבינדר, סוזן (2002). מוות יפה: שירה והמרטיר היהודי בצרפת מימי הביניים. עמ. 71.
  51. ^ "אנציקלופדיה יודאיקה: בורי סנט אדמונדס, אנגליה". הספרייה היהודית הוירטואלית.
  52. ^ "סיפורו של כרוניסט גרמני בספר המקורות של ימי הביניים".
  53. ^ גוטייל, ריצ'רד. "ברה-סור-סן". האנציקלופדיה היהודית
  54. ^ "אודו (אודס) מסאלי". הספרייה היהודית הוירטואלית.
  55. ^ "היסטוריה קצרה של המסורת היהודית".
  56. ^ ריסט, רבקה (2016). אפיפיורים ויהודים, 1095–1291. הוצאת אוניברסיטת אוקספורד. עמ. 259.
  57. ^ "אנציקלופדיה יודאיקה: האלה, גרמניה". הספרייה היהודית הוירטואלית
  58. ^ ברויד, אייזיק. "בזייה". האנציקלופדיה היהודית.
  59. ^ הלזל, פול (1996). "אינוקנטיוס השלישי: מכתב על היהודים 1199". ספר מקורות מימי הביניים.
  60. ^ "ארפורט". הספרייה היהודית הוירטואלית.
  61. ^ בן ששון. (1969). היסטוריה של העם היהודי
  62. ^ "נרבון". האנציקלופדיה היהודית.
  63. ^ ירושלמי, יוסף (1982). זכור: היסטוריה יהודית וזיכרון יהודי. עמ. 47.
  64. ^ סטיבן אינווד, היסטוריה של לונדון, לונדון: מקמילן, 1998 עמ '70.
  65. ^ "קיצינגן". הספרייה היהודית הוירטואלית.
  66. ^ 66.0 66.1 Inwood, loc. cit.
  67. ^ "מיינץ". מהדורת 1906 אנציקלופדיה יודאיקה.
  68. ^ "טרואה". האנציקלופדיה היהודית.
  69. ^ "בון". האנציקלופדיה היהודית.
  70. ^ "פריז". הספרייה היהודית הוירטואלית.
  71. ^ "רינדפליש". האנציקלופדיה היהודית (1906) מאת גוטהארד דויטש, ש. מנהיימר
  72. ^ "בילביס". הספרייה היהודית הוירטואלית.
  73. ^ "סנס". הספרייה היהודית הוירטואלית.
  74. ^ 74.0 74.1 גרוס, גל ג'וד, 545–6; ג'יי דוברנוי (עורך), פנקס האינקוויזיציה של ז'אק פורנייה, 1 (1965), 179; מ.מראס, מתוך: עלון האגודה הארכאולוגית בטארן-ו-גארון (1964), 81.
  75. ^ 75.0 75.1 75.2 "ורוצלב". הספרייה היהודית הוירטואלית.
  76. ^ גות'ייל, ריצ'רד. "מילאנו". האנציקלופדיה היהודית.
  77. ^ 77.0 77.1 "דמשק". הספרייה היהודית הוירטואלית.
  78. ^ גרין, דיוויד (24 בפברואר 2014). "היום הזה בהיסטוריה היהודית // 1336: תפילת עלינו אסורה בקסטיליה". הארץ.
  79. ^ "וולפסברג". הספרייה היהודית הוירטואלית.
  80. ^ שפייר". האנציקלופדיה היהודית.
  81. ^ 81.0 81.1 "ברלין". הספרייה היהודית הוירטואלית.
  82. ^ גרין, דיוויד (24 באוגוסט 2014). "היום הזה בהיסטוריה היהודית 1349: יהודי קלן נטבחו". הארץ.
  83. ^ "1349: ששת אלפים יהודים מתים במיינץ מוכה המגפה". הארץ. 23 באוגוסט 2012.
  84. ^ אוכמן, ברברה ורטהיים (2011). מראה רחוקה: המאה ה -14 האסון. Random House Digital, Inc. עמ '. 116.
  85. ^ "שמואל אבולעפיה". הספרייה היהודית הוירטואלית.
  86. ^ "סופיה". הספרייה היהודית הוירטואלית.
  87. ^ 87.0 87.1 "חילול מארח". הספרייה היהודית הוירטואלית.
  88. ^ "נרדלינגן". הספרייה היהודית הוירטואלית.
  89. ^ אושר, שולים. "סיציליה". (1906) האנציקלופדיה היהודית.
  90. ^ 90.0 90.1 "גלוגאו". הספרייה היהודית הוירטואלית.
  91. ^ 91.0 91.1 שלזינגר, אמיל. "ציריך". האנציקלופדיה היהודית.
  92. ^ שפילמן, סלומון. "ייהלבה". האנציקלופדיה היהודית.
  93. ^ קייסרלינג, מאיר "ברן". האנציקלופדיה היהודית.
  94. ^ מאגר בית התפוצות - אנו - מוזיאון העם היהודי.
  95. ^ "אקס-אן-פרובנס, צרפת". הספרייה היהודית הוירטואלית.
  96. ^ 96.0 96.1 "אנציקלופדיה יודאיקה: בוואריה, גרמניה". הספרייה היהודית הוירטואלית.
  97. ^ ג'ייקובס, יוסף. "הולנד". האנציקלופדיה היהודית.
  98. ^ גרין, דיוויד (3 ביולי 2016). "היום הזה בהיסטוריה היהודית // 1453: ורוצלב שורפת את יהודיה על המוקד". הארץ.
  99. ^ רוזנטל, הרמן. "קרקוב". האנציקלופדיה היהודית.
  100. ^ גרץ, היינריך. ההיסטוריה העממית של היהודים, כרך 4. עמ '. 160.
  101. ^ הירש, אמיל "מצרים". האנציקלופדיה היהודית.
  102. ^ "סופיה". הספרייה היהודית הוירטואלית.
  103. ^ "טואט". הספרייה היהודית הוירטואלית.
  104. ^ 104.0 104.1 "גרודנו". הספרייה היהודית הוירטואלית.
  105. ^ "שטיריה". האנציקלופדיה היהודית.
  106. ^ קסוטו, אומברטו. "ורונה". האנציקלופדיה היהודית.
  107. ^ דומניץ', לארי (31 במרץ 2000). החגים היהודיים: מסע בהיסטוריה. ג'ייסון ארונסון. עמ. 195.
  108. ^ "פלזן". הספרייה היהודית הוירטואלית.
  109. ^ גרין, דוד ב'. (27 בדצמבר 2012). "היום הזה בהיסטוריה היהודית // 1504: יהודים גרים נשרפו על המוקד". הארץ.
  110. ^ "קלבריה". הספרייה היהודית הוירטואלית.
  111. ^ "קונגליאנו". הספרייה היהודית הוירטואלית.
  112. ^ גוטהארד, דויטש. "לייבאך". האנציקלופדיה היהודית.
  113. ^ "ג'נואה". הספרייה היהודית הוירטואלית.
  114. ^ "ליובליאנה". הספרייה היהודית הוירטואלית.
  115. ^ "קודונגלור". הספרייה היהודית הוירטואלית.
  116. ^ כהן, מרטין א. (1992). ספרדים ביבשת אמריקה: לימודי תרבות והיסטוריה. אוניברסיטת אלבמה. עמ. 223.
  117. ^ "פזינוק". הספרייה היהודית הוירטואלית.
  118. ^ "נאוהיים". הספרייה היהודית הוירטואלית.
  119. ^ "בזל". האנציקלופדיה היהודית.
  120. ^ "גואה". הספרייה היהודית הוירטואלית.
  121. ^ פול ג'ונסון, היסטוריה של היהודים (ניו יורק: הוצאת הארפר-קולינס, 1987), 242.
  122. ^ סרבי, פלמיניו. "אסולו". האנציקלופדיה היהודית.
  123. ^ דובנאו, סיימון (9 במרץ 2010). היסטוריה של היהודים ברוסיה ובפולין. העיתונות נאבו. עמ. 86.
  124. ^ 124.0 124.1 "בולוניה". הספרייה היהודית הוירטואלית.
  125. ^ ג'יניו, אליסה מיוהאס (1 באוקטובר 1992). יהודים, נוצרים ומוסלמים בעולם הים התיכון אחרי 1492. Routledge. עמ. 126.
  126. ^ "רמונה". הספרייה היהודית הוירטואלית.
  127. ^ בירנבאום, דוד. יהודים, כנסייה וציוויליזציה, כרך ד'. עמ. 79.
  128. ^ 128.0 128.1 128.2 "לימה, פרו". הספרייה היהודית הוירטואלית.
  129. ^ גלנטה, אברהם. "רוסיה". האנציקלופדיה היהודית.
  130. ^ ברון, סאלו ויטמאייר. ימי הביניים המאוחרים ותקופת ההתרחבות האירופית (1200–1650): האימפריה העות'מאנית, פרס, אתיופיה, הודו וסין. הוצאת אוניברסיטת קולומביה. עמ. 63.
  131. ^ "פדובה". הספרייה היהודית הוירטואלית.
  132. ^ "נונייז". הספרייה היהודית הוירטואלית.
  133. ^ 133.0 133.1 133.2 "ראדום". הספרייה היהודית הוירטואלית.
  134. ^ גרין, דיוויד (27 במרץ 2015). "היום הזה בהיסטוריה היהודית // 1639: שני ילדים יהודים שהוטבלו בכוח - כשהאפיפיור אורבן השמיני משמש כסנדק". הארץ.
  135. ^ "לנצ'ה". האנציקלופדיה היהודית.
  136. ^ גרין, דיוויד (15 בדצמבר 2013). "היום הזה בהיסטוריה היהודית 1647". הארץ.
  137. ^ גרין, דיוויד (11 באפריל 2013). "היום הזה בהיסטוריה היהודית // 1649: תשובה ציבורית אלימה ליהודי ספרד סודיים". הארץ.
  138. ^ "כאשאן". הספרייה היהודית הוירטואלית.
  139. ^ קייסרלינג, מאיר. "גומז, אנטוניו אנריקו (נקרא בבית המשפט הספרדי Enrique Enriquez de Paz)".. האנציקלופדיה היהודית.
  140. ^ שו, סטנפורד ג'יי (1991). יהודי האימפריה העות'מאנית והרפובליקה הטורקית. העיתונות NYU. עמ. 198.
  141. ^ "אוראן". הספרייה היהודית הוירטואלית.
  142. ^ 142.0 142.1 (20 באוגוסט 2014). "20 באוגוסט 1684 // יום זה בהיסטוריה היהודית פדובה תוקפת את יהודיה הטורקים". הארץ.
  143. ^ "בודפשט". הספרייה היהודית הוירטואלית.
  144. ^ "פראג". אנציקלופדיית ייבו.
  145. ^ איזידור, זינגר. "טרונגי, רפאל בניטו" האנציקלופדיה היהודית..
  146. ^ קרבחאל, דורין. "במיורקה, כפרה על החטאים של 1691". הניו יורק טיימס
  147. ^ "סנדומייז'". האנציקלופדיה.
  148. ^ גוטייל, ריצ'רד. "במברג". האנציקלופדיה היהודית.
  149. ^ "אלג'יריה". הספרייה היהודית הוירטואלית.
  150. ^ אדלר, סיירוס. האנציקלופדיה היהודית: מורבצ'יק-פיליפסון. עמ. 109.
  151. ^ "יהודה החסיד". הספרייה היהודית הוירטואלית.
  152. ^ דוד ברינבאום: יהודים, כנסייה וציוויליזציה, כרך ד ', עמ'. 149 מסת"ב 9780980171099
  153. ^ "היסטוריה יהודית 1720 - 1729".
  154. ^ "ירוסלב". הספרייה היהודית הוירטואלית.
  155. ^ "לטביה". אנציקלופדית ייבו.
  156. ^ "קובנה". הספרייה היהודית הוירטואלית.
  157. ^ זינגר, יסילדור "טורון". האנציקלופדיה היהודית.
  158. ^ ששון, דיוויד. תולדות היהודים בבצרה. הוצאת אוניברסיטת פנסילבניה. עמ '407–469.
  159. ^ "היסטוריה: ציר זמן לתולדות היהדות". הספרייה היהודית הוירטואלית.
  160. ^ חסן, ישראר (26 במאי 2009). מאמינים ואחים: היסטוריה של מערכת יחסים לא פשוטה. מחבר בית. עמ. 99.
  161. ^ לואיס, ברנרד (1978). יהודי האיסלאם. הוצאת אוניברסיטת פרינסטון. עמ. 168.
  162. ^ "מכתבו של ג'ורג 'וושינגטון לקהילה העברית בניופורט, רוד איילנד" (PDF)
  163. ^ סמית', אנדי (18 באוגוסט 2013). "בית הכנסת טורו של ניופורט חוגג 250 שנה להיווסדו". כתב העת פרובידנס. שופטת בית המשפט העליון של ארצות הברית, אלנה קגן הייתה הדוברת המרכזית בסוף השבוע השנתי ה-66 במספר למכתבו של ג'ורג' וושינגטוןלבית הכנסת טורו.
  164. ^ קויל, אן (2007). "נאום בבית הכנסת טורו על מכתבו של הנשיא וושינגטון"
  165. ^ צוות PAUR‏ (2014). "פקסון נושאת נאום מרכזי בבית הכנסת טורו בניופורט".
  166. ^ "גרודנו".
  167. ^ "תחום המושב". הספרייה היהודית הוירטואלית.
יהדות
השואה
מושגים מרכזיים
מונחוןכרונולוגיה של השואהאנטישמיותרצח עםמלחמת העולם השנייהנאציזםהגזע האריגרמניה הנאציתהמפלגה הנאציתאדולף היטלרהטלאי הצהובפרטיזןחסיד אומות העולםהצלת יהודים במהלך השואה
עד המלחמה
יהדות אירופהאמנציפציה ליהודיםיהדות אשכנזיהדות מזרח אירופה: יהדות פולין, יהדות אוקראינה, יהדות ליטא, יהדות בלארוסיידיששטעטלהבונדיהדות צ'כיהיהדות גרמניהליל הבדולחהסכם העברה
ההשמדה
איגרת הבזק של היידריךבורות הריגה ומשאיות גז: טבח פונאר, באבי יאר ומעשי טבח נוספיםהפתרון הסופיועידת ואנזהמחנה ריכוזמחנה עבודהמחנות השמדה: חלמנו, מבצע ריינהרד (בלז'ץ, טרבלינקה וסוביבור), אושוויץ-בירקנאו, מיידנק‎צעדות המוותניסויים רפואיים בבני אדם בתקופת השואהתא גזיםקאפוזונדרקומנדומבצע 1005מחנה המשפחות
העם היהודי בשואה
יהודי גרמניה הנאצית והיהודים בפולין הכבושהיודנראטתנועות נוער יהודיות בשואהגטאות: ורשה, וילנה, לודז', טרזיינשטט וגטאות נוספיםנשים יהודיות בשואהילדים בשואההתנגדות יהודית בשואה: מרד גטו ורשה, הארגון היהודי הלוחם, ארגון צבאי יהודי, המחתרת בגטו קרקובמורדים יהודים בשואה
השואה לפי מדינות
אירופה אוסטריהאיטליהאלבניהאסטוניהבולגריהבלגיהברית המועצותגרמניההולנדהונגריה‏יוגוסלביהיווןלטביה‏ליטאנורווגיה‏סלובקיהפולין‏ • צ'כיה (בוהמיה ומוראביה, חבל הסודטים) • צפון טרנסילבניהצרפתקרואטיהרומניה
אפריקה ואחרות אלג'יריהאתיופיהלובמרוקותוניסיהיהודי המזרח הרחוקיהודים מחוץ לאירופה תחת כיבוש נאצי
מודעות ותגובות לשואה
הצלה בשואהחסידי אומות העולםמברק ריגנרקבוצת העבודה, רודולף ורבה והפרוטוקולים של אושוויץאל נלך כצאן לטבח!ספר עדותתגובת העולם לשואהועידת ברמודהסחורה תמורת דםתגובת היישוב היהודי בארץ ישראל לשואההבריגדה היהודיתהומור בשואהתוכנית אירופה
בעקבות השואה
הניצולים לאחר השואה ומדינת ישראל הפליטיםשירות האיתור הבינלאומיפוגרום קיילצהתנועת הבריחהועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראלגיוס חוץ לארץהסכם השילומיםועדת התביעותהשפעות השואההשפעת השואה על גיבוש הזהות הישראליתהדור השני לשואההרשות לזכויות ניצולי השואההחברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה
זיכרון השואה זיכרון השואה בישראל, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, יד ושם, בית לוחמי הגטאות ו"מורשת"מוזיאון השואה האמריקני ומוזיאונים נוספיםאנדרטאות להנצחת השואהמצעד החיים ומסע בני נוער לפוליןפרח לניצולזיכרון בסלוןדף עדהכחשת השואה
רדיפת הנאצים ועוזריהם משפטי נירנברגחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהםפריץ באוארמשפט אייכמןהנוקמים וציידי נאצים נוספים
השואה באמנות
ספרות השואה "באבי יאר" • "עיין ערך: אהבה" ו"מומיק" • "שואה שלנו" • "הזהו אדם?" • "הלילה" • "השמיים שבתוכי" • "פוגת מוות" • "המחזה גטו" • "אדם בן כלב" • "מאוס: סיפורו של ניצול" • "בנגאזי-ברגן־בלזן" • "הקמע"
מוזיקה ומחול "ניצול מגטו ורשה" • "צחוק של עכברוש" • "אפר ואבק" • "חלומות"
השואה בקולנוע "אירופה אירופה" • "הבריחה מסוביבור" • "שואה" • "הפסנתרן" • "רשימת שינדלר" • "החיים יפים" • "המפתח של שרה"
יוצרים יחיאל די-נור (ק. צטניק)שמואל ניסנבאוםאלי ויזלאידה פינקפאול צלאןז'אן אמרי‎אהרן אפלפלד
תיעוד וחקר השואה
תיעוד ספר קהילההאנציקלופדיה של השואהארכיון "עונג שבת"כרוניקה של גטו לודז'מגילת החורבן של יהודי רומניה ושאר מגילות השואההנצחת זכר השואהארכיוני ארולסן - מרכז בינלאומי אודות רדיפות הנאצים
מחקר פונקציונליזם ואינטנציונליזם • "הדרך הגרמנית המיוחדת" • יצחק ארדחנה ארנדטיהודה באוארכריסטופר בראונינגישראל גוטמןדניאל גולדהגןראול הילברגדב לויןדן מכמןדינה פורתשאול פרידלנדראיאן קרשוחיה אוסטרוברחוקרי שואה נוספים
פורטל השואהגרמניה הנאציתהיסטוריה של עם ישראל
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

32372841ציר הזמן של האנטישמיות