שבת הגדול

שַׁבַּת הַגָּדוֹל היא השבת שלפני חג הפסח. בשבת זו דורש הרב בקהילתו בהלכות הפסח. כן יש הנוהגים לקרוא בשבת זו קטעים מההגדה של פסח. שבת זו ידועה כשבת מיוחדת החל מאמצע ימי הביניים.

מודעות על דרשות שבת הגדול בשכונת מאה שערים בירושלים

מקור השם

השולחן ערוך (בעקבות הטור) ייחד סימן שלם (סימן ת"ל, והוא בעל סעיף אחד) האומר: "שבת שלפני פסח קורין אותו שבת הגדול, מפני הנס שנעשה בו".  

למעשה השם "שבת הגדול" מופיע כבר בספרים מבית מדרשו של רש"י, כגון בספר האורה, בסידור רש"י ובמחזור ויטרי. בספרים אלו מן המאה ה-12 מוזכרת התמיהה מדוע נהגו לקרוא לשבת זו "שבת הגדול", שהרי אין שבת זו גדולה מיתר שבתות השנה. גם בדברי התוספות במסכת שבת, דף פ"ז עמוד ב' נזכר הכינוי, ושם כבר ברור ש"שבת הגדול" הוא כינוי שגור, כך שיש להניח שהכינוי בן לפחות 900 שנה.

בארמית הסורית כונה השבוע שלפני חג הפסחא הנוצרי "שבתא רבא", שיכול להיות מתורגם ל"השבוע הגדול" או ל"השבת הגדולה" וייתכן שיש קשר בין זה למנהג היהודי לקרוא "שבת הגדול" לשבת שלפני פסח.

טעמים

טעמים רבים ניתנו לכך שהשבת שלפני פסח נקראת שבת הגדול:

• בעל ה"מטה משה" מביא בשם רבו המהרש"ל, ששמה של השבת נגזר מההפטרה אותה קוראים מיד לאחר קריאת התורה, בספר מלאכי פרק ג'. בהפטרה קוראים בין היתר ”הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא”. בגלל "הגדול" שבהפטרה, המתייחס לגאולה העתידית, נקראת כל השבת "הגדול" – על שם הגאולה הראשונה – יציאת מצרים (רעיון דומה קיים גם בשבת "חזון", שבת "שובה" ושבת "נחמו", אך יוצאת דופן שבת הגדול בכך ששבתות אלו נקראות על שם התחלת ההפטרה, בעוד בהפטרת שבת הגדול המילה "הגדול" מופיעה דווקא בסופה של ההפטרה).
• בטור (ארבעה טורים, אורח חיים, סימן ת"ל) מובא שהשם ניתן בגלל הנס הגדול שהיה לבני ישראל במצרים על פי מסורת חז"ל (בסדר עולם) שי' בניסן של שנת יציאת מצרים היה באותה שנה בשבת ובאותו יום לקחו שה לקרבן פסח לעיני המצרים, אשר השה היה אלילם ולמרות זאת לא אוּנה לבני ישראל כל רע מהמצרים.
• בספר "שבולי הלקט" (סימן רה) מובא שהרב מאריך לדרוש בשבת זו, ודומה לאנשים כיום ארוך וגדול, כשם שנקרא יום כיפור "צומא רבא" (הצום הגדול).
• האבודרהם הסביר כי בשבת זו קיבלו ישראל את המצווה הראשונה שלהם, ונהיו כקטן הנכנס לגיל בר מצווה ונקרא "גדול".  
• ר' שלמה קלוגר טען כי שבת זו נקראת כך כדי להדגיש את מעלתה של השבת על פני יום טוב של פסח הקרוב, הנקרא שבת, על פי פירוש חז"ל לפסוק "ממחרת השבת".  
• היו שטענו כי השבת נקראת כך על שום שה'גדול' (הרב) דורש בבית הכנסת בהלכות החג.  
• מפני שבי' בניסן עברו ישראל את הירדן ונכנסו לארץ ובכך נשלמה יציאת מצרים ודברי ההבטחה של ה' בלשונות הגאולה. ככתוב: "וְהָעָם עָלוּ מִן-הַיַּרְדֵּן בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן ... וְאֵת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר לָקְחוּ מִן-הַיַּרְדֵּן הֵקִים יְהוֹשֻׁעַ בַּגִּלְגָּל. וַיֹּאמֶר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אֲשֶׁר יִשְׁאָלוּן בְּנֵיכֶם מָחָר אֶת-אֲבוֹתָם לֵאמֹר מָה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה. וְהוֹדַעְתֶּם אֶת-בְּנֵיכֶם לֵאמֹר בַּיַּבָּשָׁה עָבַר יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. אֲשֶׁר-הוֹבִישׁ ה' אֱלֹקֵיכֶם אֶת-מֵי הַיַּרְדֵּן מִפְּנֵיכֶם עַד-עָבְרְכֶם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹקֵיכֶם לְיַם-סוּף אֲשֶׁר-הוֹבִישׁ מִפָּנֵינוּ עַד-עָבְרֵנוּ. לְמַעַן דַּעַת כָּל-עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת-יַד ה' כִּי חֲזָקָה הִיא לְמַעַן יְרָאתֶם אֶת-ה' אֱלֹקֵיכֶם כָּל-הַיָּמִים.".
• יש שגרסו שכל שבת לפני חג נקראה "שבת הגדול", דהיינו שבת שלפני חג גדול. כך, בסידור עתיק לפי מנהג קורפו נמצא "סדר לשבת הגדול של שבועות".  
• החתם סופר (על השו"ע) מביא טעם שביום זה משכו ישראל ידיהם מחטא עבודה זרה, ושחטא עבודה זרה נקרא "גדול" כמבואר במסכת ערכין (טו:).  
• השערה נוספת שהועלתה קושרת לכך את המנהג לאפות ככרות לחם גדולים לעניים משאריות החמץ שנותר.
• רבי מנחם מנדל כשר העלה את ההשערה, כי במקור השבת נקראה "שבת הגדה" על שם המנהג לומר בה את ההגדה, ובהמשך השתבש השם ל"שבת הגדול".

הטעמים שבהם "הגדול" אינו מתייחס לשבת, אלא למושא אחר, כגון הרב הדרשן, פותרים גם קושי לשוני שעולה מהכינוי "שבת הגדול": המילה "שבת" לרוב משמשת בלשון נקבה, ואילו "גדול" הוא תואר לזכר. עם זאת, ישנם מקורות בהם מתוארת השבת בלשון זכר, לדוגמה: "כל שומר שבת מחללו (מלחלל אותו - את השבת)" (ישעיהו, נ"ו, ו').

מנהגים בשבת הגדול

המנהג הרווח בשבת זו הוא שרב הקהילה דורש לפני הקהל מהלכות הפסח, לעיתים בשילוב דברי אגדה ומוסר. בספר ה"תקנות בישראל" מציין הרב ישראל שציפנסקי כמה קהילות בהן התקיימה חובה של הרב לדרוש דווקא בשבת זו. נטען שההארכה בדרשה זו נובעת מריבוי ההלכות הקשורות לחג הפסח.  

בקהילות אשכנז (היום רק בקצת קהילות), נוהגים לומר פיוטים בשבת זו.  במנהג אשכנז המערבי, אומרים יוצר "אתי מלבנון כלה" וזולת "אומרת אני", שניהם לר' בנימין בן זרח, קרובת "אוני פרטי רחמתים" ליניי, וסדר הלכה אנונימי "אדרי דר מתוחים".  במנהג אשכנז המזרחי, בקצת קהילות אומרים יוצר "אתי מלבנון", ובקצת קהילות אומרים "אאמיר מסתתר" לר' יוסף אבן אביתור, אופן "בלולי אש ומימות" החתום בנימין, זולת "אז כארשת בתולה" לר' יוסף טוב עלם, וקרובת "אלקים בצעדת הכות פתרוס" הכולל סדר הלכה "אלקי הרוחות לכל בשר" לר' יוסף טוב עלם.  שני סדרי ההלכות מובאים בכמה וכמה מקומות בפוסקים כראיות להכרעת ההלכה.  בנוסח איטליה, אומרים יוצר "אני חומה ושדי כמגדלות" לר' יהודה בן נחום, והכרזה לפסח לר' בנימן בן שמואל.   בחלק מקהילות האשכנזים נוהגים לקרוא חלק מההגדה של פסח - עד המילים "לכפר על כל עוונותינו"; והביאו האחרונים לכך טעם - שנס יציאת מצרים החל כבר בשבת שלפני היציאה, כמבואר בטור. יש שהסבירו כי הקריאה מהווה הכנה לליל הסדר. לדעת הגר"א אין לנהוג מנהג זה, וטעמו על פי ההגדה: ”יכול מראש חדש, תלמוד לומר ביום ההוא”. משבת זו גם מפסיקים האשכנזים לומר את המזמור "ברכי נפשי" (ספר תהילים, פרק ק"ד) שנוהגים לאומרו כל שבתות החורף לאחר מנחה.

מנהג נוסף מוזכר בדברי רבי חיים יוסף דוד אזולאי בשבונה משאר שבתות השנה שמאחלים זה לזה "שבת שלום" יאמרו השבת "שבת הגדול שלום".

דרשת שבת הגדול

כאמור אחד מהמנהגים הקדומים בשבת זו הוא דרשת הרב בענייני הלכות פסח, מנהג זה מוזכר בכל הספרות התורנית במאות שנים האחרונות, והמקור הקדום ביותר לדרשה זו נמצא בדברי רבי יהושע אבן שועיב לפני כ-720 שנים, ”"ולכן היו רגילין לדרוש בזה השבת שהוא שבת הגדול והיו קוראים לו ג"כ שבתא דכלה"”.

עניינה של הדרשה היא להעביר לעם את הלכות הפסח הקרב ובא, והלינו על כך גדולי הדורות שהדרשה נהפכה להראות לעם את פלפולו של הרב בלבד, ללא פסיקת הלכות הפסח לעם.

הפרשה וההפטרה בשבת הגדול

על פי הלוח העברי הקבוע, בשנים פשוטות חל שבת הגדול תמיד בפרשת צו. בחלק מהשנים המעוברות, קוראים את פרשת מצורע ובחלק את פרשת אחרי מות.  

ברוב הקהילות נהוג להפטיר בשבת הגדול בפרשת "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים" (מלאכי, ג'). לקריאה בהפטרה זאת נתנו מספר טעמים:

• הלבוש, וכן הגר"א כתבו שקוראים הפטרה זו בגלל שמוזכרת בה הגאולה האחרונה על ידי אליה הנביא, כמו בגאולה הראשונה, ביציאת מצרים.  
• הרב יעקב עמדין מביא שקוראים הפטרה זו כדי להזהיר את הציבור על המעשרות:

"עוד טעם, לפי שבפסח העולם נידון על התבואה. ואמרו חכמים: בעוון ביטול מעשרות, שמים נעצרין והיוקר הווה, ובני אדם רצין אחר פרנסתם ואינם מגיעים, ומביא רעב של כליה וכו'. ואם נותנים מעשרותיהם, מתברכים. שנאמר: "הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי, וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת, אָמַר ה' צְבָאוֹת, אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי" (מלאכי, ג', י'), הרי הדבר מפורש מאוד שהפטרה זו מעניין של פסח היא תמיד. ולפיכך מפטירין בה לפני הפסח. להזהיר את העם על עניין המעשרות קודם גמר הדין על התבואה, שלא תלקה בשבילם".

עם זאת, במקרים שבהם הקריאה בתורה בשבת הגדול היא בפרשת מצורע, יש הנוהגים (של"ה פסחים בהג"ה) לקרוא את ההפטרה הרגילה של הפרשה ("וארבעה אנשים", ספר מלכים ב', פרק ז'), משום שגם בה יש מעניין הנס, שכן יש שם ברכת שפע מיוחדת ("סאה סולת בשקל"). יש שנהגו לקרוא בהפטרה זו רק אם חלה השבת בערב הפסח, ומשום שכתובה בה מצוות ביעור מעשרות, שאמור להיעשות בערב פסח.

יוסף עופר טען שההפטרה של שבת הגדול התגלגלה מהיותה ההפטרה של חלק מפרשת צו, על פי המנהג הקדום בארץ ישראל, דרך היותה ההפטרה של כל פרשת צו על פי המנהג הבבלי, עד להפיכתה להפטרה של שבת הגדול, שבשנים פשוטות על פי הלוח העברי הקבוע קוראים בו את פרשת צו. לדבריו, במקור הפטרת "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים", נקראה עם הסדר (פרשת השבוע הארץ-ישראלית) הראשון שמתחיל בפרשת צו - "זה קרבן אהרן ובניו... מנחה תמיד" (ויקרא, ו', י"ב), על פי הנוהג שהפסוק הראשון בהפטרה היה קשור לשונית לפסוק הפותח את ה"סדר". עם דחיית מנהג הקריאה התלת-שנתי הארץ ישראלי, היו ששימרו את המנהג, וקראו בכל שבת את הפטרת ה"סדר" הפותח את הפרשה, כפי שנהגו בביזנטיון (מנהג רומניה), וכן גם אצל הקראים. בשלב מסוים נוצרה תחרות בין הפטרת פרשת צו הבבלית, "עולותיכם ספו" (ירמיהו, ז', כ"א ואילך) להפטרת "וערבה לה'". הד לעימות נמצא בספר אור זרוע, שמתלבט בין המנהג המקובל בציבור להפטיר תמיד "עולותיכם ספו", לבין מה שקיבל מאבותיו להפטיר "וערבה". הפתרון שהציע הוא לקרוא את "וערבה" רק בערב פסח שחל להיות בשבת, יום בו מוקרב קורבן פסח ולא ראוי לקרוא בו על התנגדות לקורבנות, שמתואר בהפטרת "עולותיכם ספו". בהמשך התשובה הרחיב רבי יצחק מווינה את הדברים גם לכל "שבת הגדול" שלפני הפסח.  

עופר מציין שייתכן שהיו גורמים אחרים שהאיצו את הבחירה בהפטרת "וערבה" לשבת הגדול, כגון היותה של הפטרת "עולותיכם ספו" הפטרת פורענות קשה, שהציבור העדיף להימנע ממנה, וכן התקבעותו של המנהג לדרוש ב"שבת הגדול", ובכך להופכה לשבת מיוחדת, כמו גם הקשר המדרשי המאוחר בין "יום ה' הגדול והנורא" לגאולת פסח.

קישורים חיצוניים

• הרב עוזי קלכהיים, שבת הגדול
• יוסף עופר, הפטרת שבת הגדול, "דף קשר" 332
• שבת הגדול, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• שבת הגדול - מהותו וענינו, יהודה טאוב.

הערות שוליים

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

33496371שבת הגדול