פורטוגל והשואה
פורטוגל הייתה באופן רשמי מדינה נייטרלית במהלך מלחמת העולם השנייה והשואה. פורטוגל נשלטה על ידי אנטוניו דה אוליביירה סלזאר שבתקופתו שלטונו פורטוגל הייתה לא הושפעה באופן משמעותי מהאנטישמיות בקרב מדינות הציר והייתה אהודה יותר בקרב בעלות הברית מאשר ספרד הפרנסואיסטית השכנה שהייתה יותר קרובה למדינות הציר אך הייתה אף היא נייטרלית באופן רשמי במהלך המלחמה.
הפלישות הגרמניות למדינות רבות באירופה הביאה להגעה של מספר ניכר של פליטים, כולל כמה יהודים, לפורטוגל ב-1939 וב-1940. מחשש להשלכות כלכליות ופוליטיות החמיר משטר סלזאר את חוקי ההגירה והקשה את התנאים שאיפשרו הנפקת אשרות מעבר ליהודים על ידי פורטוגל בנובמבר 1939.
על אף התנגדות הממשל הפורטוגלי, היו בכירים רבים שעברו על החוקים והמשיכו להנפיק אשרות ליהודים שרצו לברוח לפורטוגל. העיקרי שבהם היה ארישטידש דה סוזה מנדש, שהיה הקונסול של פורטוגל בבורדו שבצרפת. סוזה מנדש הציל מספר גדול מאוד של פליטים, מתוכם בין 60,000 ל-80,000 יהודים שחלקם הקטן השתקעו בפורטוגל והשאר עברו לארצות הברית ואמריקה הלטינית. עיריית ליסבון אף הרשתה למספר ארגוני סיוע יהודים להקים משרדים בשטחה.
משטר סלזאר היה מודע ברוב המקרים להשמדת כחלק מהפתרון הסופי ונקט כמה צעדים להחזרת יהודים עם אזרחות פורטוגלית מצרפת של וישי ומהמדינה ההלנית. יוזמה של הכלכלן הפורטוגזי משה בן-שבת אמזאלג להצלת יהודים ספרדים שהתגוררו בהולנד נכשלה.
רקע
פורטוגל נשלטה מ-1933 על ידי משטר פוליטי אוטוריטרי בשם "אסטדו נובו" (שהייתה ידועה גם כרפובליקה הפורטוגזית השנייה) בהנהגת אנטוניו דה אוליביירה סלזארץ. פורטוגל נשארה נייטרלית לאורך כל מלחמת כל מלחמת העולם השנייה, פורטוגל הייתה אהודה יותר בקרב בעלות הברית מאשר המדינה הספרדית שהייתה אף היא נייטרלית אך תמכה אידאולוגיית בגרמניה הנאצית ולכן הייתה מנודה מספר שנים לאחר המלחמה. שלטונו של סלזאר היה חריג בקרב דיקטטורות אירופאיות מאחר שלא שילב באופן מפורש אנטישמיות באידאולוגיה שלו. סלזאר סבר כי האידאולוגיה הנאצית הגזענית אינו עולה בקנה אחד עם הקתוליות והלאומיות הפורטוגזית. עקב הצנזורה הממשלתית על העיתונים, הציבור הפורטוגזי לא היה מעודכן לגבי היקף ואופי המדיניות האנטישמית הנאצית.
למרות זאת, הקהילה היהודית במדינה נותרה זעירה ולא עלתה על 1,000 לפני פרוץ המלחמה. פורטוגל נותרה ברובה לא מפותחת וחקלאית לאורך כל התקופה ובניגוד למדינות רבות אחרות, לא חוותה הגירה משמעותית של יהודים גרמנים או יהודים ממזרח אירופה שעברו אליה במהלך התקופה שבין המלחמות. זו גם הייתה אחת הסיבות לכך שפורטוגל לא השתתפה בועידת אוויאן אותו יזם נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט במטרה לפתור את בעיית הפליטים היהודים שברחו מגרמניה הנאצית[1].
פליטים מאירופה
מדיניות הפליטים
צרפת ובריטניה הכריזו על גרמניה בעקבות פלישת גרמניה הנאצית לפולין בספטמבר 1939. מדינות רבות באירופה סגרו את גבולותיהן מחשש לכך שקבוצות פליטים רבים ייכנסו למדינה[2]. בהיעדר חלופות, ניסו מהגרים רבים להגיע למדינה שלישית דרך פורטוגל. בין ספטמבר לדצמבר 1939 נכנסו כ-9,000 פליטים. הממשל הפורטוגזי נאלץ לשנות את מדיניות ההגירה ואף פירק מספר כנופיות שזייפו דרכונים פורטוגזים לפליטים.
ב-11 בנובמבר 1939 שלחה ממשלת פורטוגל הוראות לכ-14 קונסולים שלה באירופה ובו תיארה פליטים שמשטרת המעקב וההגנה ההגנה הממלכתית החשיבה כ"מסכונים", בהם "זרים, בעלי חוסר אזרחות, אזרחים רוסים, בעלי דרכון ננסן או יהודים שגורשו ממדינותיהם" שאסור להנפיק להם אשרות ללא אישור מוקדם ממשרד החוץ[3].
למרות טענות לאפליה, רבים טענו כי המשטר הפורטוגזי לא הבין בין יהודים ללא יהודים אלא בין יהודים זרים עשירים ומבוססים כלכלית ליהודים עניים. כמו כן, טענות רבות היו שהמשטר חשש מהשפעה זרה על המדינה ובפרט, מהגעתם של יהודים קומוניסטים שנמלטו מגרמניה.
הפלישה הגרמנית וכיבוש צרפת
בין מאי ליוני 1940 התחרשה המערכה על צרפת ועל ארצות השפלה בה כבשה את גרמניה את כל צרפת. בניגוד להוראות שניתנו לו, קונסול פורטוגל בבורדו, ארישטידש דה סוזה מנדש הנפיק ביוזמתו כ-30,000 אשרות מעבר לפליטים, בהם יהודים רבים. עם זאת ב-23 ביוני שגריר פורטוגל בספרד הגיע אל מעבר הגבול ופגש את סוזה מנדש. הוא דיווח לממשלתו כי סוזה מנדש נוהג "כאדם מופרע". סוזה מנדש נשאר ברחובות אנדה על מנת להמשיך לעזור לפליטים עד 26 ביוני, אז נכנסו הגרמנים לבאיון. כשחזר לבורדו, מצא את מברקו של סלזר מ-24 ביוני בו נמסר לו כי משרתו נשללה ממנו וכי עליו לעזוב את צרפת. סוזה מנדש התעלם מכך. הגרמנים כבשו את בורדו ב-27 ביוני וסוזה מנדש המשיך לעזור לפליטים, ואף הנפיק דרכונים פורטוגלים כדי למנוע גירושם של פליטים למחנות ריכוז. בשל כך קיבל שוב פקודה מליסבון לעזוב, אך השתהה בצרפת עד ל-8 ביולי. בסופו של דבר הוא נשפט על מעשיו וסיים את חייו לאחר המלחמה עני וחסר כל.
ב-26 ביוני 1940, ארבעה ימים לאר חתימת הסכם שביתת הנשק בין גרמניה הנאצית וצרפת אישר לסלזאר לאנשי הסניף הצרפתי של הארגון היהודי-אמריקאי, היאס להעביר את משרדיהם הראשיים מפריז לליסבון. ארגונים נוספים כמו הג'וינט והקונגרס היהודי העולמי קיבלו אישור לפעול מליסבון.
השימוש בפורטוגל כדרך מילוט נעשה קשה עוד יותר כאשר ביוני 1940 כאשר ארצות הברית הקשיחה עוד יותר את תנאיה לקליטת פליטים מאירופה. זה יצר בעיה לכל הפליטים שרצו להשתמש בפורטוגל כמדינת מעבר בדרך לארצות הברית, רוב הפליטים החליטו לוותר על הגירה לארצות הברית ומפורטוגל נסעו לאמריקה הלטינית[4]. פליטים קבים שהשתקעו בפורטוגל נהנו מחופש אך רבים מהפליטים שנתפסו ללא הניירת הנכונה גורשו בחזרה לאירופה.
מספר הפליטים שעברו בפורטוגל במהלך המלחמה נע בין כמה מאות אלפים למיליון, אך היהודים היוו רק חלק קטן ממספר זה. במהלך המלחמה כולה, ההערכה היא שכ-60,000 עד 80,000 פליטים יהודים עברו דרך פורטוגל בדרכם לארצות הברית, אמריקה הלטינית ומדינות נוספות.[5]
השואה
מודעות ותגובה לשואה
לאחר תחילת מבצע ברברוסה בו פלשו הגרמנים לברית המועצות החו גורמים גרמנים לפעול למניעת בריחת יהודים מאירופה על מנת שבמקום שיברחו, יוכלו הגרמנים לתפוס אותם ולרצוח אותם (כחלק מהפתרון הסופי). ביולי 1942 שאלו אנשי המשרד הראשי לביטחון הרייך את הדיפלומטים הגרמנים בליסבון האם יש דרך למנוע הגירה של יהודים דרך פורטוגל. בספטמבר של אותה השנה, ייעץ הקונסול הגרמני בליסבון למשרד החוץ הגרמני שאין טעם לבקש ממשלת פורטוגל להסגיר את היהודים שמוצאם מגרמניה או משטחים שנכבשו על ידי גרמניה כי הממשל הפורטוגזי יסרב בטענה כי מדובר בסוגיה הומניטרית. השלטונות הפורטוגזים כלל לא היו מודעים באותה תקופה לדיונים בין הגרמנים.
החזרת יהודי פורטוגל
בפברואר 1953, הודיעו השלטונות הנאצים לפורטוגזים כי יהודי פורטוגל המתגוררים בשטחים שכבשו הגרמנים באירופה לא ייהנו ממעמד מוגן ונתנו להם חלון זמנים קצר להחזירם לפורטוגל. באופן כלל, המשטר הפורטוגזי היה מוכן לסייע למספר קטן של יהודים שנחשבו בעיניהם ל"פורטוגזים" אך בסופו של דבר הממשל הגן על מספר קטן מאוד של יהודים מתוך אלו שביקשו עזרה (כ-137 יהודים ספרדים ממוצר פורטוגזי הוחזרו מצרפת של וישי בין 1943 ל-1944), כ-19 יהודים פורטוגזים הוחזרו מסלוניקי.
משה בן-שבת אמזאלג, כלכלן פורטוגזי שהיה מקורב למשטר ועמד בראשות הקהילה היהודית בליסבון מאז 1926 פעל להצלת יהודי פורוטוגל. סלזאר ובן שבת אמזאלג פעלו להצלת כ-4,300 יהודים פורטוגזים-ספרדים שחיו בהולנד (שהייתה כבושה על ידי הנאצים באותם ימים). במרץ 1943 הורה סלזאר לאנשי השגרירות הפורטוגזית בברלין לבדוק האם השלטונות הגרמניים יאפשרו להתייחס אל אותם יהודים כאזרחים פורטוגזים שניתן לפנות אותם אך הגרמנים לא התגמשו ודחו את בקשתו של סלזאר. השמדת יהודי הולנד החלה ב-1944 ומרבית היהודים ההולנדים הושמדו. רק כ-400 נשים מהקהילה הפורטוגזית מהולנד שרדו את המלחמה
ב-1943 אמזאלג הקים משלחת הצלה ליהודי אירופה. ביחד עם פרנסיסקו דה פאולה לייטה פינטו, המנהל הכללי של קו רכבת שהפועל מפיגיירה דה פוש לגבול ספרד-פורטוגל. הם ארגנו מספר רכבות שהביאו פליטים (בהם יהודים רבים) מברלין וערים אחרות בגרמניה לפורטוגל.
בעקבות הפלישה הגרמנית להונגריה, שבעבר הייתה בעלת ברית גרמנית ואף הייתה חלק ממדינות הציר, סלזאר החזיר את השגריר הפורטוגלי והשאיר את קרלוס דה ליז-טקסיירה ברנקוויניו כממונה על היחסים[6]. ברנקוויניו הנפיק דרכונים לכ-1,000 יהודים הונגרים באישור סלזאר. בסופו של דבר, ברנקוויניו חזר לליסבון בסוף אוקטובר 1944. המקרה של ברנקוויניו היה פחות מפורסם מהמקרה של סוזה מנדש, ככל הנראה בגלל שהדבר בוצע באישורו של סלזאר ולא כחלק ממאבק של שגריר פשוט ב"עריץ".
טענות לקבלת זהב גנוב מגרמניה
פורטוגל ייצאה עפרות טונגסטן לגרמניה הנאצית לאורך כל המלחמה. המתכת, ששימשה להקשחת פלדה המשמשת לחימוש, נקנתה בתחילה באסקודו, אך סלזאר התעקש מאוחר יותר שהתשלום יתבצע בזהב על רקע החששות בבנקו דה פורטוגל שהמשטר הגרמני משתמש במטבע מזויף.
המשרד לשירותים אסטרטגיים העריך כי ממשלת פורטוגל קיבלה בסך הכל מהגרמנים כ-400 טון זהב, יותר זהב מכל הזהב שקיבלו שותפות הסחר של גרמניה באותה תקופה. שגריר בריטניה בפורטוגל, רונלד קמפבל אמר לסלזאר כי חלק ניכר מהזהב הגיע מ"מקור שנוי במחלוקת" אך סלזאר התעלם מטענה זו. ב-1998 טענה ארצות הברית כי חלק גדול מהזהב שניתן לפורטוגל נגנב מקורבנות השואה על ידי הרשויות בגרמניה. שנה לאחר מכן, הוחלט להקים ועידת חקירה בראשות מריו סוארש בה בדקו את הטענות האלו. הוועדה הגיעה למסקנה כי ממשלת פורטוגל לא ידעה על מקורו של הזהב בזמן קבלתו ולפיכך לא הייתה סיבה שעל פורטוגל לפצות את ניצולי השואה[7].
בדצמבר 2019 הצטרפה פורטוגל לכוח המשימה הבין-לאומי להנצחת זכר השואה[8]. המוזיאון הראשון של פורטוגל המוקדש לשואה נפתח בפורטו בפברואר 2021[9].
ראו גם
הערות שוליים
- ^ Milgram 1999, p. 4.
- ^ Altares, Guillermo (19 ביוני 2017). "When the world shut its doors to the Jews". EL PAÍS (באנגלית).
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Gallagher 2020, p. 126.
- ^ Blum, Matthias; Rei, Claudia (1 בפברואר 2018). "Escaping Europe: Health and Human Capital of Holocaust Refugees". European Review of Economic History. 22 (1): 3–4. doi:10.1093/ereh/hex014. ISSN 1361-4916.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Pimentel 2018.
- ^ Milgram p. 264
- ^ "Portugal Spared Payments". The New York Times. Associated Press. 3 ביולי 1999. p. 5.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Bandler, Aaron (4 בדצמבר 2019). "Portugal Becomes 34th Member of the International Holocaust Remembrance Alliance". Jewish Journal. נבדק ב-20 באפריל 2021.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Portugal: Holocaust Museum in Porto has opened, the first on the Iberian peninsula". Jewish Heritage Europe. 9 בפברואר 2021. נבדק ב-2 באפריל 2021.
{{cite news}}: (עזרה)
