ראדום (עיר)
 | |
| בית העירייה של ראדום | |
| מדינה |
 פולין |
|---|---|
| פרובינציה |
 מזוביה |
| תאריך ייסוד | המאה ה-13 |
| שטח | 111.71 קמ"ר |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בעיר | 226,372 (2006) |
| ‑ במטרופולין | 371,000 (2006) |
| קואורדינטות | 51°24′N 21°10′E / 51.400°N 21.167°E |
| אזור זמן | UTC +1 |
| http://www.radom.pl | |
ראדום (בפולנית: Radom, להאזנה (מידע • עזרה); ביידיש: ראָדעם) היא עיר במרכז פולין, כ-100 ק"מ מדרום לוורשה, ובה 229,300 תושבים.
היסטוריה
חשיבותה של ראדום בעבר הייתה בהיותה צומת דרכים עיקרי בפולין: צפונה לוורשה, מזרחה ללובלין, מערבה ללודז' ודרומה לקרקוב וז'שוב.
העיר ראדום מוכרת בזכות "חוקת ראדום", שנחקקה בשנת 1505. חוקה זו באה להסדיר את היחסים בין ה"מגנאטים" בעלי אחוזות הענק וה"שלאכטה" - כלל האצולה. חוקת ראדום איפשרה את הקמת הפרלמנט הפולני, הסיים, בו ניתן ייצוג לשלאכטה. כל חוק צריך היה אישור הסיים, ולכל אציל ניתנה זכות וטו. הסדר בעייתי זה היה בעוכריה של פולין זמן רב.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה פלש הצבא הגרמני לפולין ולאחר קרב בין הצבא הפולני ליחידות שריון של הוורמאכט נכבשה העיר ב-8 בספטמבר 1939. על פי הנספח הסודי של הסכם ריבנטרופ מולוטוב מאותה שנה הפכה מרכז פולין לגנרלגוברנמן (מחוז כבוש תחת ממשל כללי גרמני) וראדום הפכה לאחד מארבעת המחוזות שהרכיבו אותו.
הצבא האדום שחרר את העיר מידי הנאצים ב-16 בינואר 1945. בעקבות זאת גורשה האוכלוסייה הגרמנית מן העיר כאשר חלק נרצחו וגברים הכשירים לעבודה נשלחו לעבודות בחקלאות ובתעשייה. באביב אותה שנה נשלחו הגברים הגרמנים בקבוצות לעבודות כפייה בברית המועצות.
היהודים בראדום
לפי מפקד האוכלוסין ב-1897 חיו בעיר 11,200 יהודים שהיוו כ-39 אחוז מכלל האוכלוסייה. בעיר חיו לפני מלחמת העולם השנייה כ-30,000 יהודים, שהיוו אז כשליש מהתושבים, בקהילה יהודית משגשגת, חלק גדול מהם חסידים. עם רבני העיר במשך השנים נמנו גם רבי שמואל מוהליבר ורבי אברהם צבי פרלמוטר. רבה האחרון היה רבי יחיאל הלוי קסטנברג שכיהן בה משנת ה'תרע"ג עד שנהרג בשואה.
תקופת מלחמת העולם השנייה
לאחר כיבוש העיר בידי הנאצים בספטמבר 1939 והפיכת העיר למחוז בגנרלגוברנמן, גדלה האוכלוסייה היהודית בעיר בכמה אלפים, עקב הגעת יהודים מיישובי הסביבה וכן מגורשים יהודים ממחוזות פוזנן ולודז'. בתקופת ראש השנה ויום הכיפורים של שנת ת"ש (בין ספטמבר ואוקטובר) חולל בית הכנסת בידי הנאצים. בסוף אוקטובר החלו הנאצים בהחרמת מפעלים וחברות בבעלות יהודית. במקרים רבים המשיכו הבעלים היהודים לעבוד בחברה כשכירים בשכר סמלי.
בדצמבר 1939, בעקבות דרישת הנאצים, הוקם יודנראט בראשות יוסף דיאמנט. היודנראט שימש את כל מחוז ראדום. תפקיד היודנראט היה, בין השאר, לספק עובדי כפייה למפעלים בעיר, בעיקר לשיקום מפעל הנשק והתחמושת לוצניק (Łucznik). בתחילה דרשו הגרמנים כ-80 עד 100 עובדים ליום ועם הזמן עלתה המכסה ל-500 עד 600. לפי מפקד אוכלוסין מתחילת 1940 התגוררו במחוז ראדום כ-280,000 יהודים.
בתקופה שבין סוף 1940 ותחילת 1941 גורשו כ-10,000 יהודים מראדום ליישובים אחרים ובמקביל הגיעו יהודים מיישובים אחרים, ביניהם קרקוב, לראדום.
ערך מורחב – גטו ראדום
במהלך חודש מרץ 1941 הוקמו בעיר שני גטאות - גדול וקטן: הגדול שמנה בראשית ימיו 25,000 תושבים הוקם במרכז העיר, והשני- קטן יותר שמנה 8,000 תושבים, הוקם בפרבר גליניצה שבפאתי העיר. הגטאות נסגרו ב-7 באפריל. שני הגטאות לא היו סגורים פיזית (לא הוקמו חומות או גדרות), גבולות הגטו סומנו בשלטים. ב-1 באפריל 1940 הוקם כוח שיטור יהודי בראשותו של יואכים גייגר, שהיה עד כה האחראי בפני הנאצים לשילוחם של יהודים לעבודות כפייה. ב-1 ביולי 1940 הועבר כל רכושם של היהודים לידי מנהלת נאמנות גרמנית (Treuhandstelle). תושבי שני הגטאות סבלו מרעב ומחלות וכמה אלפים מתושביהם נספו עד תחילת הגירושים. ביחס לגטאות אחרים בפולין היה המצב הכללי בגטו ראדום טוב באופן יחסי.
ב-6 באוגוסט 1942 הוקף הגטו הקטן בכוחות גרמנים ואוקראינים בפיקודו של קצין האס אס אונרשטורמפיהרר פרנץ שיפרס (Franz Schipers) והחלה אקציית חיסול הגטו. בפעולה נורו יהודים רבים למוות. מעטים הצליחו להימלט או להסתתר. על מנת למלא את מכסת המשלוח שנקבעה מראש, נכנסו כוחות אלו לאחר מכן לגטו הגדול והוציאו משם בברוטליות תוך כדי מעשי רצח 2,000 יהודים נוספים. הם צורפו ל-6,000 היהודים שהוצאו מהגטו הקטן וכולם נשלחו ברכבת בקר בת 60 קרונות למחנה ההשמדה בטרבלינקה.
חיסול הגטו הגדול החל 11 ימים לאחר מכן באותה מתכונת. יחידת חיסול נאצית, מלווה בכוחות עזר אוקראינים נכנסה לגטו הגדול והחלה לרוקן אותו מתושביו. הפעולה ארכה מספר ימים ו-17,000 תושבי הגטו שולחו בשלושה משלוחים למחנה ההשמדה בטרבלינקה.
כ-4,000 יהודים שרדו את הגירושים. הם הועסקו בעבודות כפיה שונות ורוכזו בשני רחובות - ברחוב שווארליקובסקה (Szwarlikowska) וברחוב שקולנה (Szkolna), שהפך מאוחר יותר למחנה ריכוז ושימש כמחנה-חוץ (בגרמנית: Außenlager) של מיידנק, בו נספו רבים מן היהודים מחמת התנאים הקשים. אחרוני היהודים נשלחו ב-26 ביולי 1944 ממחנה שקולנה בצעדת מוות בת יומיים לעיירה טומאשוב, שם המתינו שבוע לרכבת שלקחה אותם לאושוויץ.
לאחר מלחמת העולם השנייה
כ-300 יהודים בלבד שרדו את השואה וחזרו להתגורר בעיר לאחר המלחמה, רק 2 משפחות חזרו שלמות.
כמה חודשים לאחר סוף המלחמה, נרצחו 9 יהודים על ידי פולנים מקומיים באחת הדירות בעיר. הם נקשרו לכיסאות וגרונם שוסף. לאחר מעשה הרצח פורסמה הודעה לכל היהודים בראדום כי כל יהודי שיישאר בראדום יזכה לגורל זהה לזה של ה-9. מלבד יהודי בודד שהיה נשוי לפולנייה נוצרייה, כל יהודי ראדום עזבו את העיר. [דרוש מקור] כיום אין בעיר קהילה יהודית.
בנובמבר 2010 נחנכה בעיר אנדרטת זיכרון במקום בו עמד בית הקברות היהודי.[1]
ערים תאומות
לקריאה נוספת
- אברהם שמואל שטיין, פנקס ראדום, ארגוני יוצאי ראדום בישראל ובתפוצות, תשכ"ב 1961
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ראדום |
- "ראדום", באתר JewishGen (באנגלית)
- ספר הזיכרון ליהדות ראדום שהושמדה
- פרטים על קורות הקהילה היהודית, באתר חברא קדישא
- שרה בנדר, המחנות לעבודות כפייה ליהודים במחוז רדום (1939-1945) – מבט כללי, אתר יד ושם
- רדום ב אתר מרכז מורשת יהדות פולין
- רדום (Radom), ב"אנציקלופדיה של הגטאות", באתר "יד ושם"