מחנה השמדה
מחנה השמדה (בגרמנית: Vernichtungslager) היה מתקן שהוקם על ידי גרמניה הנאצית במהלך מלחמת העולם השנייה כדי להשמיד יהודים וקבוצות אחרות, על פי החלטות הממשל הנאצי. השמדת היהודים, השואה, כונתה בפי הגרמנים "הפתרון הסופי" (בגרמנית: Endlösung). מחנה ההשמדה המצויד באמצעי הרג המוניים היה שלב מתקדם בהתפתחותה של מכונת ההשמדה הנאצית. לפניו נקטלו המונים בשיטת הירי לבורות. אך שיטה זו התגלתה כאיטית, לא יעילה, ופומבית מדי. בנוסף לכך, במקרים מסוימים שיטת רצח זו העיקה נפשית על חיילים גרמנים שהשתתפו בטבח בירי, או שהיו עדים לו, ולכן נעשה מאמץ למצוא שיטה יעילה יותר. במחנות ההשמדה הנאציים נרצחו בגז כ-3,500,000 יהודים, עוד עשרות אלפי צוענים, וכן שבויי מלחמה סובייטים ואחרים.
מחנות ריכוז (KZ)
מחנות ריכוז הוקמו בגרמניה מייד לאחר עליית הנאצים לשלטון. מחנה הריכוז הראשון היה דכאו, שהוקם ליד מינכן, עם עליית היטלר לשלטון ב–1933. בעקבותיו הוקמו מחנות נוספים, כמו בוכנוואלד ומאוטהאוזן. הם נועדו במקור לכליאת מתנגדי משטר, ובהמשך לשבירתם ולעיתים קרובות אף לחיסולם. בטרם מלחמת העולם השנייה נכלאו במחנות הריכוז מעל לרבע מיליון אסירים. מחנות נוספים שהיוו מחנות-ריכוז-ומעבר למחנות ההשמדה הוקמו במדינות נוספות: מחנה הריכוז שטוטהוף בצפון פולין (ספטמבר 39), מחנה הריכוז דראנסי בצרפת (אוגוסט 41), וסטרבורק בהולנד (יולי 42), מחנה הריכוז ואיווארה באסטוניה ועוד. בכמה מחנות הוקמו מפעלים לעבודות כפייה ומעבדות לניסויים בבני אדם, שבהן נבדקו אפשרויות של עיקור בכפייה המוני, או של מידת סבילותו של האדם לקור ולמחלות.
ב-20 בינואר 1942 נערכה ועידת ואנזה, שבה גיבשו בכירי הממשל הנאצים את 'הפתרון הסופי' - התוכנית להשמדת היהודים בגרמניה הנאצית ובשטחי הכיבוש שלה; זמן קצר אחר כך החל שילוח היהודים למחנות ההשמדה. עם קבלת ההחלטה להשמדת היהודים, שינו הנאצים את אופיים של כמה ממחנות הריכוז והסבו אותם למחנות השמדה; ברם, מרבית מחנות ההשמדה נבנו מראש כמחנות ייעודיים למטרה זו.
הגם שכל מחנה ריכוז כלל אי-אלו מתקנים של מחנה השמדה, יש הבדל מהותי בין מחנה ריכוז רגיל (כאלה שמילאו את אירופה וצפון אפריקה) לבין מחנה השמדה ייעודי מלכתחילה: במחנה ריכוז היו רוצחים אסירים בגין נסיבות מיוחדות - כעונש, עקב חולשה שמונעת מאסיר לעבוד, תוך כדי טרנספורטים גדולים, בפעולות תגמול וכדומה. מנגד, במחנה השמדה התנהלה השמדה שיטתית ועקבית של בני אדם על רקע גזעי או פוליטי, כך שרוב האסירים שהובאו לשם חוסלו, ורק מיעוט קטן הושאר בחיים לצורך עבודות כפייה וקברנות. בדרך כלל, אסירים היו נשלחים ממחנות ריכוז - להשמדתם במחנות השמדה.
מחנות השמדה במזרח אירופה
המחנה הראשון בו נעשה שימוש בגז לצורך הריגת אנשים היה מבצר קולומב בפוזנן[1] כבר בסוף 1939. הניסוי הראשון בהמתה בגז ציקלון בה נעשה במחנה הריכוז אושוויץ ב-3 בספטמבר 1941, על שבויי מלחמה רוסיים, שמתו כולם בניסוי זה. בעקבות הצלחת הניסוי הוחלט אצל מפקדי האס אס, להקים מחנות השמדה שבהם ירצחו את היהודים, ומערכת הסעים שתקבץ את היהודים מכל קצוות אזורי הכיבוש הגרמני אליהם.
מחנה ההשמדה הראשון הוקם בעיר חלמנו שבפולין כחודשיים לפני ועידת ואנזה, והופעל ב-8 בדצמבר 1941. היה זה מחנה השמדה ניסיוני שבו נוסתה המתה בגז כנגד יהודים. בעקבות החלטות הוועידה על השמדה המונית, הוקמו בפולין מחנות ההשמדה: אושוויץ-בירקנאו ובלז'ץ (מרס 1942), סוביבור (אפריל 1942), טרבלינקה (יולי 1942), ומיידנק אשר כוונו במיוחד להשמדה מהירה של יהודים.
מחנות ההשמדה נבדלו בדרכי פעולתם, והם נחלקים לשלוש קטגוריות:
- מחנות מבצע ריינהרד: שלושה מחנות: טרבלינקה, בלז'ץ, סוביבור, אשר הוקמו במרץ 1942 כדי להשמיד את יהודי הגטאות בפולין, ואחר-כך יהודים ממקומות אחרים. במחנות אלו הושמדו כל הבאים, שנלקחו לתאי גז שלתוכם הוזרם גז חד-תחמוצת הפחמן (גז ללא צבע וריח). הגופות נקברו ובשלב מאוחר יותר היו מועלות על מוקדים ונשרפות. רק מיעוט קטן של אסירים שימש כ"זונדרקומנדו", והם היו מוחלפים מדי פעם. לפיכן היו מחנות אלו קטנים. אי לכך הנאצים סגרו אותם מוקדם והרסו את רובם עד היסוד. ישנם יוצאים מן הכלל: בטרבלינקה ובבלז'ץ החלו בשלב מאוחר להשתמש במשרפות, ובסוביבור קברו גופות בסיד, וכן ריכזו יחסית הרבה אסירים. הגם שבמחנות אלו הושמדו כמעט רק יהודי הגטאות הפולנים, הושמדו בטרבלינקה וסוביבור יהודים מחוץ לפולין וכן צוענים רבים.
- מחנות השמדה וריכוז: מחנות ריכוז שבשלב מאוחר יותר הפכו למחנות השמדה, או שהוסף להם אגף ששימש להשמדה. הללו הם מחנה הריכוז אושוויץ (ומחנה ההשמדה בירקנאו), מחנה הריכוז לובלין (KZ Lublin) המכונה "מיידנק", ומתחם מחנות הריכוז יאסנובאץ (מחנות ריכוז: קראפיה וציגלאנה, מחנות השמדה: ציגלאנה [מחורף 1941] וסטארה-גרדישקה). במחנות אלו הושמדו יהודים וכן צוענים ואחרים רבים. באלו גם היו נערכות סלקציות, שבהן היו משאירים מיעוט מן האסירים הבאים כאסירי מחנה הריכוז, אשר הועבדו בתת-תנאים, עד שמתו או שולחו לגז מאוחר יותר. במחנות אלו החל השימוש בגז "צקלון בה" בשלב מוקדם, וכן השתמשו במשרפות במקום מוקדים. מחנות אלו המשיכו בפעולתם עד סוף המלחמה ממש, עד צעדות המוות, ולכן נותרו לפי רוב שלמים עד היום[2].
- מחנות השמדה קטנים: בכלל זה נמצאים מגוון מחנות, ובהם מחנה סיימישטה בגבול סרביה-קרואטיה, מחנות לילדים בקרואטיה (גורנייה-רייקה ויאסטרבארסקו), מאלי טרוסטינץ ליד מינסק, ינובסקה בלבוב, ועוד. מחנות אלו היו לרוב מחנות מעבר או מחנות עבודה קטנים, אשר שימשו בשלב מאוחר של המלחמה כמחנות השמדה קטנים, שבהם נרצחו אסירים בתאי גז ניידים או במשאיות גז, ונשרפו במוקדים במסגרת "מבצע 1005". גם מחנה קולמהוף (חלמנו) השתייך למחנות אלו מבחינת דרך פעולתו.
שיטת ההמתה במחנות לא הייתה אחידה. בעוד במחנות אושוויץ-בירקנאו ומיידנק השתמשו בגז ציקלון בה, במחנות חלמנו, בלז'ץ, סוביבור וטרבלינקה השתמשו בגז חד-תחמוצת הפחמן, אשר הופק ממנוע בעירה של משאיות ומנועי טנקים סובייטיים.
הסתרת המחנות
הגרמנים יצאו מנקודת הנחה כי תנאי הכרחי להפחתת ההתנגדויות לשילוח אל מחנות ההשמדה הוא שמירת הסודיות והטעיה של האוכלוסייה המקומית, הקורבנות, והעולם כולו. קיומם של המחנות הוגדר כסוד מדינה, וסווג כ"סודי ביותר". נעשו מספר רב של תכסיסי מרמה והטעיה: כלפי חוץ המחנות נבנו ואורגנו כמחנות ריכוז ועבודה. כלפי פנים לקורבנות הוסבר כי הם הולכים לעבודה, ושם יקבלו אוכל טוב יותר מאשר במחנות הריכוז - ואכן, נימוק זה שכנע אנשים רבים לנסוע אל המחנות ללא התנגדות. במספר מחנות נתלו שלטים ובהן הכתובת בגרמנית "העבודה משחררת". תאי הגזים לא נראו מפחידים. הם היו מכוסים במדשאות ובתוכן ערוגות פרחים, היו בנויים כמקלחות, ולאנשים הוסבר שלפני העבודה הם הולכים להתרחץ, דבר שמקצת הקורבנות האמינו בו עד הרגע האחרון.
לקראת סיום המלחמה, עם התקדמות הצבא הסובייטי לעברם, הזדרזו הנאצים לחסל את מחנות ההשמדה, ולמחוק כל זכר להם. תאי השמדה ומשרפות פוצצו, חומר משרדי מפליל נשרף. תוך מאמץ לטשטש את עקבותיהם, הוקמה יחידה מיוחדת לשריפת הגוויות בקברי ההמונים. בנוסף, נעשה גם מאמץ מיוחד לחיסול כל אנשי יחידות הזונדרקומנדו היהודיות שטיפלו בגויות הנרצחים, כדי שלא תיוותר כל עדות חיה למעשיהם.
מרידות ובריחות
מספרן של המרידות והבריחות במחנות ההשמדה היה מועט. ההקפדה הגדולה למניעת בריחות הייתה, בעיקר בשל אי רצון שהדבר יתגלה לעולם החיצון ויפגום במכונת ההשמדה הנאצית. בין המרידות והבריחות ניתן למנות את המרד במחנה ההשמדה טרבלינקה ב-2 באוגוסט 1943, בריחה המונית של מאות יהודים נערכה ב-14 באוקטובר 1943 ממחנה ההשמדה סוביבור, ומרד של אנשי הזונדרקומנדו באושוויץ-בירקנאו, שידעו שסופם קרב, ואין להם הרבה מה להפסיד, אשר פרץ ב-7 באוקטובר 1944. ברוב המקרים נתפסו מרבית הבורחים, והעונשים היו חמורים מאוד. במרד באושוויץ-בירקנאו נרצחו כל הבורחים, ומתוך יתר אנשי הזונדרקומנדו, שלא ברחו, נרצחו אחד משלושה באופן שרירותי.
ידיעות בעלות הברית על המחנות
כוחות האווירייה של בעלות הברית ערכו טיסות וצילומים רבים באזור מחנות ההשמדה במזרח אירופה. ב-4 באפריל 1944 התבצעה הגיחה הראשונה במטרה לצלם את מפעל IG Farben במחנה אושוויץ-מונוביץ, שהיה במרחק של כארבעה קילומטרים מבירקנאו. גיחות צילום נוספות נעשו באותה שנה ב-31 במאי, ב-26 ביוני, ב-25 באוגוסט, ב-13 בספטמבר, ב-21 בדצמבר ועוד. נעשו שתי גיחות הפצצה. הראשונה ב-20.8, בה ניזוק המפעל, אך לא הושמד. והשנייה ב-13.9, בה חלק מהפצצות שכוונו למפעל נפלו שלא במתכוון על מחנה בירקנאו וגרמו לנזק קל. נראה כי מפענחי בעלות הברית, שחיפשו מפעלי נשק, לא עמדו על טיבו של מחנה ההשמדה בירקנאו, דבר שלא ניתן לומר על מחנה אושוויץ III. בשנת 1978 נחשפו בידי שני מפענחים של ה-CIA מספר צילומי אוויר אחדים מתקופת מלחמת העולם השנייה שנעשו על ידי בעלות הברית. בין הצילומים ניתן להבחין במחנה בירקנאו, שצולם בדרך אגב.
שירות הביון הבריטי התחקה אחר המידע שנשלח לברלין ועלה עליו, וכך הגיע לידיו מידע רב על פעילות הצבא הנאצי, הוורמאכט. בשנת 2001 התגלה מסמך נדיר שנשמר קרוב ל-58 שנים בשירות הביון הבריטי. המסמך קרוי "מברק הפלה" על שם קצין בכיר בצבא הנאצי בשם הרמן הפלה ששלח לברלין ב-18 בינואר 1943 מידע מדויק על מספר הקורבנות שנספו בשנת 1942 בשלושת מחנות ההשמדה של מבצע ריינהרד: בלז'ץ, סוביבור וטרבלינקה, וכן במחנה מיידנק, שבאותה שנה הוסבו חלקים ממנו להשמדת המונים. המספרים שמסר הרמן הפלה הם: בלז'ץ: 434,508 קורבנות, סוביבור: 101,370 קורבנות, טרבלינקה: 713,555 קורבנות, ומיידנק: 24,733 קורבנות. לא ניתן לדעת אם מספרים אלו כוללים גם רבבות רבות של יהודים שנספו במהלך הנסיעה למחנות. על פי הערכות, קרוב ל-25% מכלל המובלים להשמדה הגיעו למחנות מתים, בגלל תנאי הנסיעה הקשים בקרונות הבקר שבהם נדחסו. נתונים אלו קרובים לאומדנים שהיו מקובלים ביד ושם ובקרב חוקרי השואה עד לגילויו של מסמך זה.
מברק הפלה משמש ראיה מוחצת כנגד טיעוניהם של מכחישי השואה. גילויו גם מהווה ראיה לכך שבידי בעלות הברית אכן היה מידע על השמדת המוני יהודים כאשר הייתה בעיצומה באירופה, אך הן לא פעלו להפסקתה. מידע זה שהתווסף על מחקרים שנערכו על מספר קורבנות מחנות ההשמדה הנוספים: חלמנו ואושוויץ אמנם מפחית בכמה רבבות את מספר הקורבנות בכל אחד מן המחנות מהאומדן שהיה מקובל, אך אינו מפחית את האומדן הכללי של נספי השואה שנע סביב שישה מיליון.
ככל הנראה נבע אי ההתקפה של בעלות הברית מבעיות טכניות של חוסר דיוק בפצצות באותם ימים וצורת המבנה של המחנות. כמו כן, העדיפו הצבאות להתמקד במאמץ המלחמתי, ולא הסכימו להפנות ציוד וכלים כדי לפגוע במחנות ההשמדה. ישנם חוקרים הטוענים כי סיבה נוספת לאי התקיפה היא חוסר רצונן של בעלות הברית לגל פליטים שיציף את מדינותיהם, אם ינצלו אסירי המחנות[3].
אומדנים של הקורבנות
מסמך הפלה שפורסם בשנת 2000 ובו מצוינים מספרי הקורבנות בארבעת מחנות מבצע ריינהרד בשנת 1942 המעיט במעט את האומדנים שהיו מקובלים עד אז ונכתבו באנציקלופדיית השואה שהוצאה על ידי יד ושם ב-1990. מחנה מיידנק השתייך אף הוא לרשת המחנות הנ"ל ובו נמשכה ההשמדה עד יולי 1944, אז שחרר הצבא הסובייטי את המחנה. מספר הקורבנות היהודים בו כנראה הגיע ל-60,000 מתוך 200,000 קורבנות.
ששת מחנות ההשמדה העיקריים הוקמו על ידי הגרמנים על אדמת פולין:
| המחנה | תקופת קיומו | אומדן הקורבנות |
| חלמנו | 8/12/1941 - 18/1/1945 | כ-320,000 יהודים |
| בלז'ץ | פברואר 1942 - ינואר 1943 | כ-435,000 יהודים |
| סוביבור | אפריל 1942 - 14/10/1943 | כ-170,000 יהודים |
| טרבלינקה | 22/6/1942 - 2/8/1943 | כ-870,000 יהודים |
| אושוויץ-בירקנאו | 14.6.1940 - 27.1.1945 | כ-1,200,000 קורבנות (מתוכם כ-1,100,000 יהודים) |
| מיידנק | נובמבר 1941 - יולי 1944 | כ-80,000 יהודים |
מחנה השמדה נוסף הוקם על ידי משטר האוסטאשה בקרואטיה:
| המחנה | תקופת קיומו | אומדן הקורבנות |
| מחנות יאסנובאץ | אוקטובר 1941- אפריל 1945 | עד 500,000 (כ-20,000 יהודים) |
מחנות השמדה קטנים כללו את:
| המחנה | תקופת קיומו | אומדן הקורבנות |
| מאלי טרוסטינץ | אוקטובר 1941- אפריל 1945 | כ-65,000 יהודים |
| ינובסקה | 28 ביולי 1942 עד 21 באוקטובר 1943 | רבבות |
| יאסטרברסקו | יולי 1942 עד 1945 | כ-1,600 ילדים |
| סיימישטה | דצמבר 1941 עד 1944 | כ-47,000 |
| פלאשוב | סתיו 1941 עד 14 בינואר 1945 | כ-8,000 |
לקריאה נוספת
- לוסי דווידוביץ', המלחמה נגד היהודים, תל אביב: זמורה ביתן מודן, 1982. חלק א': הפתרון הסופי, מחנות ההשמדה, ממלכת המוות, עמ' 144–164.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: מחנה השמדה |
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מחנות השמדה |
- מחנות השמדה - אשכול מאמרים, באתר מט"ח
- הערך "מחנות ההשמדה" מתוך האנציקלופדיה של השואה, באתר יד ושם
- מחנות ההשמדה - חלק מתערוכת "פרקים בתולדות השואה", באתר יד ושם
- תצלומים אוויריים של אושוויץ, באתר יד ושם
- מיכאל יעקובסון, איך משמרים את אושוויץ, באתר Xnet, 7 באפריל 2013
- מחנה השמדה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- מאט ליבוביץ', מחנה ההשמדה הראשון, באתר "זמן ישראל", 24 בדצמבר 2021
הערות שוליים
- ^ נחשף: המקום ה-1 שבו רצחו הנאצים בגזים
- ^ ראיונות עם אהרון קופרמן ומנחם גרניצה. והשוו עם משה ליפשיץ, "ציונות". וכן אברהם חדד, "תולדות עם ישראל והעמים: 1933 עד 1974: תקופת השואה והתקומה".
- ^ ניצן סדן, הקברניט למה בעלות הברית לא הפציצו את אושוויץ-בירקנאו?, באתר כלכליסט, 1 במאי 2019
33738663מחנה השמדה