ברית מילה

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ברית מילה
תינוק לאחר ברית מילה

בְּרִית מִילָה, או בקיצור בְּרִית, היא מצווה ביהדות לפיה חובה למול כל זכר יהודי ביום השמיני ללידתו, על ידי חיתוך וסילוק העורלה.[1] ברית המילה היא גם חלק מהותי בתהליך הגיור של זכר, לרבות עבד כנעני. אדם שלא נימול נקרא במקרא ערל[2] ודינו של יהודי שלא נימול במזיד הוא כרת.

נהוג לערוך את הברית במעמד חגיגי, כשהמילה מבוצעת על ידי מוהל.

מקור המצווה


האזכור העיקרי למצווה זו מופיע בפרשת לך לך בחומש בראשית, כאשר ה' כורת ברית עם אברהם. לברית זו שני חלקים, כאשר ה' מבטיח לאברהם: ריבוי צאצאים, עמים ומלכים מזרעו, הקמת ברית עד בין אברהם וזרעו לה', וירושת כל ארץ כנען. אברהם מתחייב בברית זו למול עצמו (אברהם היה אז בן 99) ואת זרעו לדורות, כאות לקיום הברית. עניין נוסף שצורף לברית זו הוא שינוי שמם המקורי של אברם ושרי לאברהם ושרה.

וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא ה' אֶל-אַבְרָם, וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים: וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד': וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים, לֵאמֹר: אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם: וְלֹא-יִקָּרֵא עוֹד אֶת-שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב-הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ: וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ: וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם: לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ: וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל-אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים:

בראשית, י"ז, א'-ח'

לאחר הגדרת נוסח הברית, מופיעה המצווה של ה' לאברהם לבצע את ברית המילה. בפרשה זו מצורף ציווי לדורות למול כל זכר מזרע אברהם בן שמונה ימים (וכן עבדים), ומוצג עונש חמור על צאצאי אברהם שלא ימולו עצמם.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת-בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם: זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל-זָכָר: וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם: וּבֶן-שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם: יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת-כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן-נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא: הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם: וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ: אֶת-בְּרִיתִי הֵפַר:

בהמשך פרשה זו מופיעה הבטחה לאברהם להולדת יצחק בשנה הבאה משרה, והבטחה כי ברית הנכרתת תמשך מיצחק, ולא מישמעאל.

על אף שהמילה מוזכרת במקרא באופן מפורש כמצווה, אין במקרא הסבר מדויק כיצד לבצע את הליך המילה או את הטקס, בדומה למצוות רבות אחרות.

מצוות המילה נזכרה שנית בפרשת תזריע שבספר ויקרא, בתוך פרשיית טומאת היולדת: "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ"[3].

המילה נזכרת גם בפרשת בא שבספר שמות, כתנאי מקדים להשתתפות באכילת קרבן הפסח: "וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַה' הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ"[4] .

מצוות מילה

"זיכרון ברית לראשונים" מאת יעקב בן גרשום הגוזר ובנו גרשום הגוזר אסף וערך יעקב בן מרדכי גלסברג, 1892 ברלין. לחצו על התמונה לדפדוף בספר מעמוד 5


בא על האםבא על אשת האבבא על כלתומשכב זכורמשכב בהמהבא על אישה ובתהאשת אישבא על אחותובא על אחות אביובא על אחות אמובא על אחות אשתובא על אשת אחיובא על אשת אחי אביו (ועל אשת אחי אמו)נידהמגדףעובד ע"זנותן מזרעו למולךבעל אובמחלל שבתטמא שאכל קודשהבא למקדש טמאהאוכל חלבהאוכל דםהאוכל נותרהאוכל פיגולהשוחט בחוץהמעלה בחוץהאוכל חמץ בפסחהאוכל ביום הכיפוריםהעושה מלאכה ביום הכיפוריםהמפטם את השמןהמפטם את הקטורתהסך בשמן המשחההמבטל קרבן פסחהמבטל ברית מילה
===החייבים במצווה===

חובה למול כל יהודי זכר. במידה שאין סכנה המצדיקה את דחיית הברית, יש למול את התינוק ביום השמיני לחייו, אפילו בשבת וביום הכיפורים. המילה מוטלת כחובה דתית גם על כל מתגייר, מכיוון שאין גיור ללא מילה. אך יהודי מלידה, נחשב ככזה אף אם לא נימול.

מצוות המילה היא אחת משתי מצוות העשה היחידות (בנוסף לקרבן פסח), שמי שלא מקיימן חייב בעונש כרת. המילה היא מצווה החלה על האב, כפי שמצוין בתלמוד הבבלי (מסכת קידושין כט, א): "האב חייב בבנו: למולו, לפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אישה וללמדו אומנות". מי שלא נימול בזמן, חייב למול את עצמו.[5]

תינוק שנולד נימול, מחייב ב"הטפת דם ברית", כלומר דיקור מינימלי של עור הפין הרחיקני[דרושה הבהרה] על מנת להטיף ממנו טיפת דם שמסמלת את הברית בין ה' לבין בני ישראל.

ישנם כאלה הפטורים ממצווה זו מחמת אונס, כגון מי שיש סכנה מוחשית במילתו (לדוגמה, מי שמתו אחיו מחמת מילה, דבר המצביע על בעיה גנטית המונעת קרישת דם).

בנוסף לישראל מצוות המילה חלה גם על בני קטורה, פילגשו של אברהם. נחלקו הפוסקים האם המצווה הייתה רק בדור הראשון, או גם לצאצאיהם עד מתן תורה, או גם בדורות הבאים. כדעה האחרונה סובר הרמב"ם, שמוסיף שכיוון שבני קטורה נתערבו בבני ישמעאל, כולם חייבים במילה.[6]

מהתלמוד[7] עולה שעל אף שאישה אינה כלולה בברית המילה, היא נחשבת למהולה. בספרות הבתר-תלמודית הובעו הנמקות שונות לרעיון הזה.[8]

טעמי המצווה

רבים, ראשונים ואחרונים, עסקו בבירור טעמיה של מצוות מילה.

רבי עקיבא דימה את המילה לחיתוך חבל הטבור, וראה את ברית המילה כצעד להשלמתו של האדם, שה' זיכה את עם ישראל לעשותו בעצמם.[9]

רבי סעדיה גאון כתב שהערלה היא סרח עודף בגוף האדם, וכשהוא חותכה נעשה תמים, כלומר דבר שאין בו לא תוספת ולא חיסרון.[10] סמך לדברים אלו ניתן למצוא בדברי רבי עקיבא.[9]

גם רש"י כתב, בפירושו לציווי אלהים לאברהם במעמד מתן ברית המילה "התהלך לפני והיה תמים" (ספר בראשית, פרק י"ז, פסוק א'): "ולפי מדרשו התהלך לפני במצוות מילה ובדבר הזה תהיה תמים שכל זמן שהערלה בך אתה בעל מום לפני". רבי יהודה הלוי כתב כי אחד מטעמי המילה הוא "לזכור תמיד כי היא אות אלוהי אשר ציונו האלוה לשימו בכלי התאוה הגוברת באדם, כדי שיוכל האדם להתגבר עליה ולא ישתמש בה כי אם כראוי לטבעו".[11]

הרמב"ם

הרמב"ם מביא שני טעמים עיקריים. הראשון - חיזוק היכולת לשליטה אישית על דחפי היצר: "לדעתי גם אחד הטעמים למילה למעט את המשגל ולהחליש את האיבר הזה, כדי שימעיט לעשׂות זאת ויתאפק ככל יכולתו".[12]" הטעם החשוב השני שמביא הרמב"ם הוא הפיכת ברית המילה לסמל מאחד של בני העם היהודי: "שיהיה לאנשי זאת האמונה - ... - אות אחד גשמי שיקבצם".

בהסבר הטעם הראשון מוסיף הרמב"ם: "ההחלשה הגופנית הנגרמת לאיבר זה היא המטרה הַמְּכֻוֶּנֶת. לא נפגם במילה דבר מן המעשׂים המקיימים את הפרט ולא בטלה בגללה הולדת הצאצאים. אבל מתמעטות בעטיה סערת-היצר והתאווה היתרה על הדרוש. אין ספק שהמילה מחלישה את כוח הקישוי ולעתים קרובות ממעיטה את ההנאה, מפני שכאשר מטיפים דם מן האיבר ומסירים את המגן שלו בראשית גדילתו, הוא נחלש בלי ספק. החכמים ז"ל אמרו בפירוש: הנבעלת מן הערל קשה לפרוש"[12]

והוא דוחה הסברים אחרים כדוגמת: "יש שחשבו שמילה זאת באה להשלים חֶסֶר במבנה-שמִּבְּריאה. אבל כל מי שביקש לערער מצא מקום לערער ואמר: "כיצד יהיו הדברים הטבעיים חסרים ויהיו זקוקים להשלמה מבחוץ, מה גם שמתברר שאותה פיסת עור מועילה לאותו איבר?". אין המצוָה הזאת באה להשלים חֶסֶר במבנה-שמבּריאה, אלא להשלים חֶסֶר בבריות"[12]

ספר החינוך

מחבר ספר החינוך (מצווה ב') מציין שלושה טעמים:

  • הטעם הראשון - מזכיר מעט את הטעם השני של הרמב"ם: כי מטרת הברית היא להבדיל בין ישראל לאומות בסימן גוף.
  • הטעם השני - מזכיר את טעמו של רס"ג: השלמת צורתו של העם הנבחר על ידי הסרת הערלה, שהיא מיותרת.
  • הטעם השלישי: במה שהשאיר את ההשלמה בידי האדם, לרמוז לו שכפי שהשלמת צורת גופו תלויה בו, כן בידו להשלים את צורת נפשו בהכשרת פעולותיו.

המהר"ל

המהר"ל הסביר שכל שנברא בששת ימי בראשית צריך עיבוד, כגון החיטה שצריכה טחינה. ואין זה משום שיש דופי במעשי ידיו של ה', אלא שהם ראויים רק מצד הטבע, שמצדו אף האדם, שהוא שכלי, נראה ונחשב כבהמה. לכן, בשביל שיהיו מעשי האדם 'צירוף' מהטבע, נתן לו ה' את המילה ואת שאר המצוות.[13] והוסיף המהר"ל והסביר שעל ידי האיבר נקרא האדם 'איש' ומעלת ה- 'צורה' שלו יוצאת לפועל. ועורלה היא לשון כיסוי ואוטם, כפי שנאמר: "וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד",[14] "הִנֵּה עֲרֵלָה אָזְנָם וְלֹא יוּכְלוּ לְהַקְשִׁיב".[15] ולפי זה עורלת העיבר מכסה את מעלתו של האיש מלצאת לפועל. ודווקא ישראל נצטוו להסירה, משום שהם ניחנו במעלת ומדריגת הצורה. ציווי זה מתחיל ביום השמיני ללידה, שהוא אחרי שבעה ימים שכנגד הטבע. הראשון שנצטווה במילה היה אברהם, כי בו בחר ה לראשונה לכרות עמו ברית להוציאו מן הטבע.[16]

הליך המילה

הליך המילה כולל שני שלבים עיקריים: "מילה" ו"פריעה", ושלב נוסף שנועד לסייע בריפוי: "מציצה". שלושת השלבים מוזכרים כבר במשנה: "מוהלין ופורעין ומוצצין ונותנים עליה איספלנית וכמון" (מסכת שבת, פרק י"ט, ב').

  1. מילה היא חיתוך העורלה בסכין, וגילוי העטרה החבויה תחתיה על ידי הסרת שכבת העור המכסה את העטרה ('עור הפריעה'). העורלה מוגדרת מבחינה הלכתית כחלק העור המכסה את העטרה, מקצהו העליון ועד מעט מתחת לעטרה.
  2. פריעה היא חיתוך והפשלת הקרום שבין העטרה והעורלה, ומבוצעת באופן מסורתי בציפורן אגודלו של המוהל.
  3. מציצה היא מציצת דם מהחתך, אשר בוצעה בעבר, ובידי חלק מהמוהלים גם היום, ישירות בפי המוהל.

מקור הפריעה

במקרא לא מוזכר במפורש קיומו של שלב הפריעה, אם כי יש שפרשו שהסיבה שיהושע נצטווה למול את בני ישראל "שנית", היא שבהיותם במדבר הם מלו אך לא פרעו. בתלמוד הבבלי נאמר כי הפריעה נוספה לברית המילה רק בעת מתן תורה,[17] ועל כן בוצעה לראשונה בימי יהושע. מדרשי הלכה לומדים את ציווי הפריעה מפרשת המילה שנאמרה לאברהם,[18] אולם על פי דעה אחרת, הפריעה אינה נלמדת מהתורה כלל, אלא היא הלכה למשה מסיני.[19]

נאמר במשנה[20] שהפריעה היא חלק משמעותי מברית המילה, ומילה ללא פריעה אינה נחשבת למילה הלכתית. התלמוד הירושלמי[18] אף מוסיף שחיוב כרת על מי שלא נימול חל גם על מי שמל ולא פרע. יש המפרשים[21] שהכונה לנימול, שנותר ערל, מאחר שטרם נתגלתה עטרתו. אך יש המפרשים,[22] שהכוונה בגמרא היא למוהל במקרה שהברית חלה בשבת, כך שנעשה חילול שבת לצורך המילה, בלי לקיים את המצוה. לדבריהם ייתכן, שחיתוך העורלה כשלעצמו, פוטר את הנימול מחיוב כרת.[23]


מהלך מעמד ברית המילה

מנהגים לפני ברית המילה

בעדות אשכנז נוהגים לקיים אירוע מיוחד בליל השבת הראשונה לאחר הולדת התינוק, הנקרא שלום זכר. באירוע מוזמנים קרובים וידידים לאחל מזל טוב למשפחת התינוק, מוגש כיבוד, ונאמרים דברי תורה. כמו כן, נהוג לקרוא קריאת שמע ליד התינוק בלילה לפני הברית, יחד עם ילדים, ולחלק ממתקים לילדים.

אצל הספרדים נהוג לקיים לימוד בלילה שלפני הברית, והוא נקרא "ברית יצחק".

אצל יוצאי בבל (עיראק), נוהגים הנשים והילדים להתאסף בבית היולדת ביום השישי ללידה, להכין סוכריות אגוזים ושאר גרעינים קלויים הנקראים שאשה (שש), ולשיר שירים שונים. בערב הברית מתאספים לטקס שנקרא עיקיד אליאס ("ברית אליהו"), מביאים כיסא של אליהו הנביא, שמים עליו בשמים ואורות, וקוראים מספר הזוהר. מנהג נוסף הוא הזמנת ילדי השכנים של משפחת התינוק לקרוא קריאת שמע עם התינוק בלילה שלפני הברית.

מעמד ברית המילה

תינוק בידי סנדקו, הישוב על כיסא אליהו .

בדקות שלפני הכנסת התינוק נוהגים בעיקר בני עדות המזרח לשיר פיוטים שונים, כגון "יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵינוּ", "אֶעֱרֹךְ מַהְלַל נִיבִי", ועוד.

מגיש (קוואטער)

ביהדות אשכנז נהוג שאדם אחר הוא אשר מגיש את התינוק לסנדק לפני הברית, טקס זה מכונה "כפאטיר" או "קוואטער".

עם הכנסת התינוק למקום שבו נערך הטקס, נהוג שהקהל מכריז "ברוך הבא בשם ה'".

'כסא של אליהו'

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כיסא אליהו

את התינוק מניחים על כיסא, אשר נקרא "כיסא של אליהו", שמיועד לכך. טעם המנהג הוא במדרש שמובא בספר הזוהר (פרשת לך לך, דף צג ע"א) שמספר שבעקבות דבריו של אליהו הנביא על הפסקת ברית המילה (מלכים-א יט, יד), הוטל עליו להיות נוכח, כביכול, בכל מעמד של ברית מילה ולהעיד על כך שישראל מקיימים את המצווה, בניגוד לתלונתו. לכן מתקינים כיסא לכבודו.

סנדק

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סנדק (יהדות)

אחד מהכיבודים החשובים הוא ה'סנדק', אשר תפקידו הוא שהתינוק מונח על ברכיו במהלך מצוות הברית מילה.

מוהל

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מוהל

המוהל הוא זה שאחראי בפעול על ביצוע הברית מילה, הכולל את חיתוך הערלה ופריעתה, והמציצה. מקובל שהמוהל אף אחראי על מהלך טקס ברית המילה כולו.

ברכות המילה

ברכות 'על המילה' ו'להכניסו בבריתו של אברהם אבינו'

לפי מנהג האשכנזים אבי הבן מברך ברכת "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו", והמוהל מברך "על המילה". אבי הבן מברך ברכה נוספת - ברכת "שהחיינו".

לפי מנהג הספרדים, יושב הסנדק על כיסא אליהו ומחזיק עליו את התינוק, ומברך מיד לאחר הברכה הראשונה, "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו". הקהל עונה לברכה זו "כשם שהכנסתו לברית, כך תזכה להכניסו לתורה ולמצוות ולחופה ולמעשים טובים".

ברכת אשר קידש ידי מבטן

לאחר מכן מברך המוהל או אחד הנוכחים, וכוס יין בידו, את ברכת "בורא פרי הגפן", ולאחריה "בורא עצי בשמים" על צמח ריחני שהובא לשם כך. את הברכות חותמת ברכת "אשר קידש ידיד מבטן" שמסתיימת ב"ברוך אתה ה', כורת הברית". אחר הברכות נאמרת תפילה לבריאות הילד, ונהוג שאז מוכרז שמו לראשונה. בתוך התפילה מוזכר הפסוק (יחזקאל טז, ו) "ואומר לך בדמיך חיי", וכשקוראים פסוק זה טובל המוהל את אצבעו בכוס היין, ומטפטף לפי התינוק פעמיים.

סיום מעמד הברית

המעמד מסתיים, לעדות הספרדים - בקדיש, ולאשכנזים - בתפילת עלינו לשבח. אחר כך מתקיימת סעודת מצווה.

על פי רוב, ברית המילה מתבצעת כיום בבתי כנסת או באולמות אירועים. לרוב הטקס פומבי ונערך בנוכחות קרובי משפחת היילוד ומכרים.[24]

זבד הבת

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – זבד הבת

לרגל לידת בת, יש העורכים אירוע חליפי לסעודת המצווה או למסיבת הברית, המכונה בשם 'בריתה' או 'זבד הבת'. באופן מסורתי, זהו טקס דתי המשלב תפילות ופיוטים מיוחדים. כיום המנהג לערוך בריתה התפשט לחוגים נוספים, ולא תמיד הוא נושא אופי טקסי או דתי. בריתה אינה כוללת מילה.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מידע על הליך ברית המילה

מאמרים הלכתיים

פולמוס המציצה

הערות שוליים

  1. וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן-נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא. הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם. ספר בראשית, פרק י"ז, פסוקים י"ב-י"ג
  2. בתנ"ך משמש הביטוי "ערֵלים" ככינוי גנאי נפוץ לפלשתים (ספר שופטים, פרק י"ד, פסוק ג'; ספר שמואל א', פרק ל"א, וכן בקינת דוד - ספר שמואל ב', פרק א', פסוק כ' ובמקומות נוספים)
  3. ספר ויקרא, פרק י"ב, פסוק ג'.
  4. שמות י"ב, מ"ח
  5. "וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַר."
  6. מיקרופדיה תלמודית, הערך "בני קטורה"
  7. מסכת עבודה זרה, דף כ"ז, עמוד א'
  8. ראו יעל לוין, "אשה כמאן דמהילא דמיא – דומה האישה למי שמהול", מסכת ב (תשס"ד), עמ' 27–45
  9. 9.0 9.1 מדרש תנחומא (פרשת תזריע, פסקה ה')
  10. ספר האמונות והדעות, מאמר שלישי, פרק י'
  11. ספר הכוזרי, מאמר ראשון, קט"ו
  12. 12.0 12.1 12.2 מורה נבוכים, חלק שלישי, פרק מ"ט, בתרגום מיכאל שורץ
  13. תפארת ישראל פרק ב', בביאור שיטת רבי עקיבא שהוזכרה לעיל והכתוב במדרש תנחומא פרשת שמיני אות ט'
  14. דברים פרק י' פסוק טז'
  15. ירמיהו פרק ו' פסוק י'
  16. באר הגולה, באר החמישי, פרק ד', ותפארת ישראל פרק יט'
  17. "אמר רבה בר יצחק אמר רב לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו" (מסכת יבמות, דף ע"א, עמוד ב')
  18. 18.0 18.1 ירושלמי שבת פרק יט' הלכה ב'
  19. התוספות, על יבמות עא, ב, דיבור המתחיל: "לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו"
  20. שבת פרק יט' הלכה ו'
  21. שו"ת חתם סופר חלק ב' יו"ד רמט'
  22. פירוש פני משה על הירושלמי שם
  23. כך מבואר בשו"ת ציץ אליעזר, חלק ה' סימן יד'
  24. בקרב חילונים בישראל יש המפרידים בין ברית המילה עצמה, שנערכת בהרכב משפחתי מצומצם ולעיתים בבית החולים, לבין מסיבת הברית, שנערכת מספר שבועות מאוחר יותר.


תרי"ג מצוות (ע"פ ספר החינוך)

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

סמל המכלול גמרא 2.PNG