השפעת השואה על גיבוש הזהות הישראלית

השואה השפיעה רבות על גיבושה ועיצובה של הזהות הציונית, בארץ ישראל ובגולה. התנועה הציונית ראתה בהשמדתו השיטתית של העם היהודי באירופה אישור לכך שהקמת בית מדיני לעם היהודי היא כורח המציאות. לא מן הנמנע שההחלטה על הקמתה של מדינת ישראל, כפי שהתקבלה בעצרת האו"ם, הושפעה רבות מאירועי השואה וכחלק מחשבון הנפש של מדינות העולם בנושא.

היסטוריונים שונים, ובהם אניטה שפירא ותום שגב, עסקו בהרחבה באופן שבו השואה הדהדה בתרבות הישראלית והשפיעה על יצירת הנרטיב ההיסטורי והשיח החברתי. מוסכם ומקובל כי אירועי השואה שימשו, ועודם משמשים, כגורם מעצב לזהות היהודית וחלק בלתי-נפרד מהשיח החברתי בישראל. אחת מהתופעות עליה קיימת הסכמה היא "שלילת הגלות", שבאה לידי ביטוי ברבדים ותחומים חברתיים ותרבותיים שונים.

עם השנים, ניסו גם חוקרי תרבות רבים לעמוד על האופן שבו השפיעה השואה על החברה והתרבות הישראלית. תוצרי תרבות רבים עוסקים בנושא השואה, מזוויות שונות, ובהם ספרים, מחזות, סרטי קולנוע (תיעודיים ועלילתיים), שירים, יצירות אמנות ועוד. אחת הבולטות בקרב חוקרים אלה היא נורית גרץ, שעסקה רבות בתפקיד השואה בהגדרה העצמית של הציונות ובשינוי שעברה תפיסת השואה במהלך השנים, כתוצאה מהשינויים והאירועים ההיסטוריים שאירעו בחברה הישראלית.

שלילת הגולה על רקע אירועי השואה

אניטה שפירא (1977) ציינה כי בעשורים האחרונים נוהגים היסטוריונים להציג את שני העשורים הראשונים שלאחר מלחמת העולם השנייה כתקופת ההדחקה של השואה בתודעה הישראלית. שפירא מצדדת בטענה כי בשנים אלו שימשו ניצולי השואה, בראש ובראשונה, סמל מכונן להידוקה ולגיבושה של זהות ציונית, ובפרט לצורך יצירת הדיכוטומיה בין "יהודי ישן" ליהודי חדש".

הדרישה מניצולי השואה להדחיק את זהותם הישנה ולמחוק את העבר הגלותי, נבחנה בהרחבה על ידי חוקרים רבים נוספים. משה צוקרמן (2001) ציין כי: "המדינה תבעה אפוא תביעה אידאולוגית במהותה: לייבא את הקורבן מבלי להידרש להתעמתות עם מציאותו המסוימת כסובייקט-שריד של הוויית חוסר אונים מוחלטת (לא כל שכן, לקבלת המציאות הזאת). במקרה הטוב, השתררה שתיקה, אי-דיבור מודע [...] במקרה החמור - והרווח! - התחולל "חפצון" של הקורבן והכפפתו השיטתית של "הקורבן" לצורכי צידוקה של האידאולוגיה הציונית". עמדתו של צוקרמן, הנתמכת ורווחת כיום בחקר הציונות, טוענת כי ניצולי השואה שימשו מעין "הצדקה" לנכונות דרכה של התנועה הציונית, אגב השתקתו של הסיפור האישי והפיכתו לכדי סמל ריק של סבל יהודי אנושי בגולה.

יחיעם ויץ (1990) חיזק טענה זו במאמרו "יישוב, גולה ושואה - מיתוס ומציאות". הוא טען כי בעשורים הראשונים להקמת המדינה, התנערה הציונות מדימוי היהודי הישן, תוך תהליך של דה-לגיטימציה כלפיו, וניסתה ליצור דגם חדש של חלוץ ציוני לוחם, עובד אדמה. היהודי הגלותי מוצג כחלוש גוף ואופי, הנמצא במצב לא טבעי, לא מאוזן, המדומה למצב מחלה. ויץ הרחיב ואמר כי לפי התנועה הציונית, נתפסו החיים בגולה כ"אנומליה", שהשפיעה על היהודים החיים בגולה והחלישה את רוחם, גופם ונפשם. הציונות, בדרך של עבודה חקלאית, התיישבות והפרחת ארץ-ישראל, נתפסה כ"תרופה".

בהסתמכה על מחקרים היסטוריים ואחרים, בחנה גרץ את האופן שבו שימשה השואה, בעשורים הראשונים לקום המדינה, כגורם מלכד שהדיר את קולותיהם של הניצולים והציג אותם באור שלילי, כאשר הגאולה האפשרית היחידה שהוצגה הייתה גאולה דרך בניין הארץ והשתתפות במפעל הציוני ("לבנות ולהיבנות"). באמצעות בחינת ייצוגי ניצולי השואה בקולנוע העלילתי של שנות ה-40 וה-50, הדגימה גרץ את תהליך ה"התרפאות" מהגלותיות וההפיכה ל"יהודי חדש" הנוצק בדמותו המיתית של החלוץ. תהליך זה מגיע לשיאו במוות סמלי, בו נולד הניצול מחדש כ"עברי", ועובר מדימוי של יהודי ישן (נשי, פסיבי, חלש, עדין) ליהודי חדש (גברי, אקטיבי, חזק, אמיץ, עובד אדמה). גרץ טוענת כי הניצולים נדרשו לעבור "תהליך חניכה", במהלכו הם השילו את זהותם הגלותית ועטו עליהם את ערכי הציונות ובעיקר את ערכי הקולקטיביזם, ההקרבה של הפרט למען הכלל ועבודת האדמה.

שלילת הגולה והאדרת המדינה הצעירה כלקח מרכזי מהשואה הייתה אחת הסיבות להסתייגות ההיסטורית של היהדות החרדית מהנצחת השואה הממלכתית בישראל. החברה החרדית נדרשה להתמודד עם האתגר ההשקפתי שבשואה, שחלק ממנו היה הקישור בין החורבן לתקומה בארץ ישראל.

השינוי בייצוג הניצולים בתרבות הישראלית

בעקבות תהליכים שעברה החברה הישראלית, ובפרט לאחר משפט אייכמן שנתן לראשונה פומבי לקולותיהם של הניצולים והעלה לתודעה הציבורית את הדיון בשאלת התגובה היהודית לשואה ("המאבק על שתי הדרכים"), קיבלה השואה לגיטימציה גם בהקשר הפרטי והאישי, ולא רק הלאומי והציוני. סרטי הקולנוע והספרות שינו את פניהם והתמקדו כעת בהבאת סיפורי הזוועות והחוויות שעברו הניצולים, ו"תהליך החניכה" נזנח לטובת הצגת אופן התמודדותם, או אי-התמודדותם, של הניצולים עם עברם.

חנה יבלונקה (2001) מסבירה כי המשפט העלה לראשונה את אחת ההאשמות הקשות שהוטחו באופן לא-רשמי בניצולי השואה: ההליכה "כצאן לטבח". לפי יבלונקה, הייתה זו הפעם הראשונה בה זכו הניצולים לתת תשובה לשאלה מאשימה זו, שזכתה לחיזוק על ידי החברה הציונית שעודדה וקידמה את המרד היהודי בנאצים. משפט אייכמן התאפיין בממלכתיות רבה והתקשורת של אותה תקופה הדגישה בהבלטה את עדויות הזוועה, שנשמעו לראשונה. אף על פי שעברו שנים רבות מאז הסתיימה השואה, הייתה זו הפעם הראשונה בה האזינה החברה הישראלית בקשב רב לסיפורים מסוג אחר, שהרחיבו את המושג "גבורה יהודית בשואה". הייתה זו גם הפעם הראשונה בה הופנתה אצבע מאשימה כלפי ראשי היישוב היהודי, בשאלה מדוע לא נקטו אמצעים רבים יותר כדי לנסות ולהציל את יהודי התפוצות.

חלק מתוצרי התרבות המאוחרים יותר אף מותחים ביקורת חריפה על האֶפּיקה הציונית, ומוגדרים בחלקם כ"פוסט-ציונים". אחד הסרטים הראשונים והבולטים שביטאו ביקורת זו הוא "רובה חוליות" (מושינזון, 1979), שמתח ביקורת חריפה על היחס לניצולי השואה בשל הערכים המיליטנטיים של היישוב הציוני. סרט מאוחר יותר, שנחשב במובהק לפוסט-ציוני בביקורתו, הוא "ארץ חדשה" (בן-דור, 1994). סרט זה משרטט את קווי הדמיון בין התנהלות היישוב הציוני ביחס לניצולי השואה לבין הנאציזם ועקרונותיו הלאומניים.

בקולנוע הדוקומנטרי חל תהליך דומה. נזנח העיסוק בסרטים שאיששו את האפיקה ואת סיפור העל הציוני לטובת סיפורים אישיים של ניצולים, שנעשו בעיקר על ידי בני הדור השני לשואה. סרטים אלו העבירו את הסיפור הציוני אל הרקע וקידמו את הדיון בשאלת חייהם, התמודדותם וקליטתם של ניצולי השואה בארץ ישראל. אחד הסרטים הבולטים והחשובים בתחום תיעוד השואה הוא סרטה של בן-דור "בגלל המלחמה ההיא" (1988), שעסק במוזיקאים יהודה פוליקר ויעקב גלעד והוריהם ניצולי השואה. הסרט זכה לשבחים ולפרסים חשובים, בהם פרס הביקורת בפסטיבל ברלין ופרס ראשון בפסטיבל לנינגרד, ועורר דיון נרחב בשאלת אופן ההתמודדות של הניצולים עם עברם ועם תהליך הקליטה שלהם במדינת ישראל. סרט נוסף של בן-דור, "שבר ענן", הופק באותה שנה אך זכה לפחות תשומת לב ציבורית. גם סרט זה, שהוקרן בערוץ הראשון, עוסק באופן בו התקבלו ניצולי השואה בישראל ומותח ביקורת על תהליך קליטתם ועל חוסר הסובלנות של החברה הישראלית כלפיהם עם הגיעם ארצה.

השואה והשפעתה על מלחמות ישראל

ראו גם – תסביך מצדה

מלחמות ישראל השיבו את נושא השואה לשיח הציבורי, והשפיעו על יחס היישוב לניצולים במספר אופנים. שפירא מציינת כי השפעה עיקרית נודעה ל"תקופת ההמתנה" לפני פרוץ מלחמת ששת הימים. בתקופה זו התייחסו אמצעי התקשורת והדוברים הרשמיים של היישוב לאירועי המלחמה דרך מושגים וניסוחים שנעדרו מהשיח הציוני עד אז. החשש העיקרי היה מפני כוונת מדינות ערב להביא להשמדה מוחלטת של היישוב היהודי, ולהביא עליו כיליון גמור - מסגרת מושגית שלא נכנסה לשיח החברתי והפוליטי במדינת ישראל הצעירה עד לאותה תקופה.

גם מלחמת יום הכיפורים השיבה, ביתר שאת, את נושא השואה לשיח הציבורי. "האירועים הקשים, מספר הקורבנות הרב והאיום הממשי על קיומה של המדינה, העלה את חששות העבר מפני השמדה של העם היהודי היושב בארץ ישראל. הטלוויזיה הקרינה תמונות של שבויים ישראלים, באקט של חולשה והשפלה, ושוב השיח רווה במונחים של השמדה, מוות ואובדן. הניצחון היה כואב, ולאחריו עברה החברה הישראלית תהליך הבראה מתמשך במהלכו נפערה תהום עצומה בין מגזרים שונים שפעם היו מאוחדים סביב הרעיונות החלוציים והקולקטיביים. האמון של הציבור במנהיגיו, בכוחו ובחוסנו של צה"ל הלך והתערער, והתודעה הלאומית החלה מתפצלת לכמה מחנות, מה שזירז את עלייתו של הליכוד לשלטון".

תום שגב (1991) טוען כי "ככל שהשואה התרחקה, העמיקה נוכחותה כטראומה אישית ומשפחתית שקבעה את מהלך חייהם של הישראלים". בהתייחסו לשיח השואה בהקשר של מלחמת המפרץ, ניתח שגב מקורות תוכן שונים, ובהם מאמרים עיתונאיים ודיווחים חדשותיים באמצעי התקשורת הישראלים, במטרה לבחון את האופן שבו הדהדה השואה בשיח הציבורי, עשורים רבים לאחר התרחשותה. שגב טוען שקיים דמיון רב בין החוויה שעבר הציבור הישראלי בתקופת מלחמת המפרץ הראשונה, ובפרט הישיבה המשפחתית בחדר האטום, לחווית השואה כפי שהדהדה בזיכרון הקולקטיבי. האיום מצד עיראק על שימוש בגז העלה את רצח היהודים בתאי הגזים; המלחמה עברה על הציבור כשזה נמצא מבודד בהקשר המשפחתי-אישי (ולא במקלטים משותפים), בהמתנה מותחת וחסרת ודאות לגבי העתיד לבוא; ישראל נדרשה על ידי בעלות הברית להישאר פסיבית ולא להשיב במלחמה; תופעת ה"פליטים" שעזבו את מרכז הארץ לערים רחוקות יותר. שגב מסכם ואומר כי "הנשארים בבתיהם - גברים, נשים, ילדים - התכרבלו אלה בתוך אלה, מצפים לגרוע מכל, חסרי אונים. מעולם לא עברו ישראלים כה רבים חוויה יהודית כל כך".

פריצת שיח השואה בעיתות משבר

תופעה חברתית שזוהתה בשנים האחרונות נוגעת לאופן שבו השואה פורצת לתודעה ולשיח הציבורי בעיתות משבר. בראש ובראשונה היא מופיעה, כאמור, בתקופות מלחמה וסכסוכים אלימים, אולם נודעת לה גם חשיבות רבה במשברים חברתיים שונים.

עם אישור ההכנות ליישום תוכנית ההתנתקות ב־26 באוקטובר 2004, החל גל מחאה חסר תקדים שבמהלכו נעשה שימוש, לראשונה בהיסטוריה של היישוב היהודי במדינת ישראל, בסמלים ממשיים שנוצרו על ידי הנאצים. כשישים שנה אחרי השואה, ענדו מתנחלים קיצוניים טלאי כתום בצורת מגן דוד, כדי להשוות את פינוי היהודים מרצועת עזה לגירוש יהודים במהלך השואה, ובכך לזעזע את דעת הקהל בארץ. צבע הטלאי היה כתום, כיוון שצבע זה סימל את המאבק נגד הפינוי. התגובות החריפות למחאה הגיעו מימין ומשמאל, בין היתר על זילות השואה ושימוש ציני ופוליטי בסמלים טעונים ורגישים, המהווה פגיעה באחד מהערכים הקדושים של התרבות היהודית, הציונית והישראלית גם יחד.

הרלוונטיות של השואה לשיח הציבורי מתגלית מדי פעם במלא עצמתה, למשל, עם חשיפת "פרשת רמדיה" ב-7 בנובמבר 2003. משרד הבריאות הודיע כי הגורם לתחלואה הקשה והמסתורית של תינוקות ברחבי הארץ הוא מחסור בוויטמין B1 (תיאמין) בתחליף החלב הצמחי של חברת רמדיה. משנודע כי מקור החוסר במפעל "הומנה" המייצר את המזון בגרמניה, הוטל כל כובד משקלה של האשמה על כתפיה של החברה הגרמנית. מנכ"ל איגוד הבריאות העולמי אמר בהקשר זה כי "לא שיערנו שדבר כזה יקרה דווקא בגרמניה", ובהומנה הוטחו האשמות קשות שנקשרו, במישרין או בעקיפין, למעשי גרמניה הנאצית בתקופת השואה. אלפי תגובות קוראים באתרי החדשות השונים בישראל עסקו בשאלת האנטישמיות כסיבה האמיתית להחסרת מרכיב המזון, ובחברה הוטחו האשמות בדבר כוונת זדון שמטרתה - הרג תינוקות יהודים, והיו אף שכינו את הפרשה "טרור מזון".

ראו גם

• זיכרון השואה בישראל
• הדור השני לשואה
• בין העתים
• מומיק

לקריאה נוספת

• מיכה באלף, קול שלא נאלם: עיצוב זיכרון השואה ודרכי הנצחתה בתנועה הקיבוצית, הוצאת הקיבוץ המאוחד ויד טבנקין, 2008.
• בלה גוטרמן, חנה יבלונקה, אבנר שלו (עורכים), אנחנו פה - ניצולי השואה במדינת ישראל, הוצאת יד ושם, ירושלים, 2008.
• בעז כהן, הדורות הבאים איככה ידעו – לידתו והתפתחותו של חקר השואה הישראלי, הוצאת יד ושם, ירושלים, 2010.
• רבקה פרצ'ק, כאן ושם, עכשיו ובימים אחרים – שבר השואה וביטויו בבתי הקברות ובאנדרטאות בפולין ובישראל, הוצאת מאגנס, ירושלים, 2007.
• ליאת שטייר-לבני, שתי פנים במראה: ייצוג ניצולי השואה בקולנוע הישראלי, הוצאת מאגנס, ירושלים, 2009.