צניעות (יהדות)
צניעות ענינה הצנעה וחיפוי של דברים שהיראותם איננה לפי הכבוד. צניעות קימת בשני אופנים: או בדברים יקרים - על מנת לכבד את הדבר המוצנע ולמנוע את בזיונו והשפלתו אם יראה לעיני אנשים פחותים, לדוגמה הצגת אוצרות מלכותיים לאנשים פשוטים. או בדברים פחותים - על מנת לכבד את הרואים, שלא להציג לראוה דברים בזויים או מלוכלכים - אלא להצניעם.
בשפה היומיומית מייצגת המילה צניעות שני ענפים עיקריים לשורש הזה: או התנהגות מוסרית מתולדות הענווה, לפיה על האדם לחוש שתכונותיו אינן ייחודיות ועל כן יש להצניען מחמת פחיתותן. או משמעות נוספת ושימושית של המושג הצניעות בהלכה, היא החיוב לצניעות בנשים מחמת ההרחקה מאיסורי עריות ומטעם "כל כבודה בת מלך פנימה". (קיימת בהלכה צניעות שעניינה הסתרת פחיתות ובהמיות גוף האדם, אולם צניעות זו איננה יחודית לנשים ומתבטאת גם אצל גברים)
מקורות המושג
מקרא
אף על פי שיש במקרא רמזים רבים לצניעות, קיימים במקרא שני ביטויים בלבד עם שורש צנ"ע, וענינם הצנעת האישיות.
- ביטוי אחד של מושג הצניעות מצוי בדברי הנביא [1]מיכה ”הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב; וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם-עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹקֶיךָ”. והצנע – מצודת דוד: מלשון צניעות והסתר. וכן הבנת רש"י שורש זה: "הקב״ה אין חפץ אלא שישוב אליו בינו לבין עצמו" וכן רד"ק: "אמר והצנע כי הדבר הזה מסור ללב והוא דבר צניעות".
- המופע השני של השורש צנ"ע במקרא מופיע בספר משלי: ”בָּא-זָדוֹן וַיָּבֹא קָלוֹן; וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה”[2] וגם אותו מפרשים מפרשי הפשט בזיקה לענווה ('המסתתרים עצמם מרוב ענותנותם' – מצודת ציון), או בזיקה לריסון עצמי והקפדה מתודולוגית חמורה בחיפוש אחרי החכמה (פירוש הרלב"ג).
ספרות חז"ל
בספרות חז"ל ניתן כבוד ומקום רחב לשימוש במושג זה והוא משמש לעניני צניעות שונים.
בתואר 'צנועים' זוכים אנשים שמדקדקים במצוות בהסתר ובענווה. בני אדם אלה קרויים "הצנועים"[3], "צנועי בית הלל"[4]. אף מי שמקפיד לעשות את צרכיו בהסתר נקרא צנוע. כך 'אמר רבן גמליאל: בשלשה דברים אוהב אני את הפרסיים: הן צנועין באכילתן, וצנועין בבית הכיסא, וצנועין בדבר אחר' [= בתשמיש][5]. וכן: 'דתניא אין קורין צנוע אלא למי שצנוע בבית הכיסא'[6].
נשים נקראות צנועות מעצם הסתרת הופעתן. כך מציינת הגמרא לשבח את שרה, שהייתה באוהל בעת ביקור המלאכים אצל אברהם, "להודיע ששרה אמנו צנועה הייתה"[7], את רחל, שנאמר שבשכר צניעות שהייתה בה זכתה ויצא ממנה שאול[8], ועוד דוגמאות רבות.
ההסתרה וצניעות מצוינות בתחומים שאין מן הכבוד שיתגלו להמון: "אין דורשין... ולא במעשה בראשית בשנים. ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו"[9], "שם בן ארבעים ושתים אותיות אין מוסרין אותו אלא למי שצנוע ועניו"[10].
מושגים קשורים
משמעות דומה למושג צניעות מצויה גם במושג דרך ארץ בספרות חז"ל. גם המושג "דרך ארץ" מייצג הן התנהגות חברתית כללית ראויה והן הוראות והמלצות להתנהגות בתחום שבינו לבינה. אלא שבעוד שבמושג הצניעות הלכה וגברה המשמעות של צניעות במובן של גדירת יצר העריות, הרי שבמושג דרך ארץ משמעות זו הלכה ונתמעטה.
התנהגות מנוגדת לצניעות בתחום העריות קרויה בפי חז"ל קלות ראש. בלשון זה נוקטת הברייתא בבואה לתאר את הרקע ליוזמת ההפרדה בין גברים לנשים שננקטה בשמחת בית השואבה: "בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ והיו באים לידי קלות ראש התקינו שיהו נשים יושבות מבחוץ ואנשים מבפנים ועדיין היו באין לידי קלות ראש התקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה"[11].
התנהגות צנועה של הפרט ושל הציבור בגדרי העריות נקשרת אצל חז"ל - ובעקבותיהם גם בספרות המוסר הכללית והקבלית - למושגי ה"קדושה" וה"טהרה", בעוד שהתנהגות לא צנועה קשורה למושג ה"טומאה". למשל, "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם"[12], ורש"י שם מפרש בעקבות מדרש ויקרא רבה[13]: "קדושים תהיו - הוו פרושים מן העריות ומן העבירה".
מקורות להלכות הצניעות בהרחקה מעריות
גדרי הצניעות והלכותיה בהרחקה מעריות נסמכו ברובן על”וְאֶל-אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ"”[14]. חלקם נסמכו גם לפסוק: ”כִּי-תֵצֵא מַחֲנֶה עַל-אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע”[15]. מקור נוסף לאיסור הרהור נמצא בפרשת ציצית:”וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם.”[16], וכמו שדרשו בגמרא[17] ובספרי: ”אחרי עיניכם - זה הרהור עבירה, שנאמר (שופטים, י"ד, ג') 'ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני'”
כמו כן, בדיון ההלכתי על אופנת הלבוש השתלבו גם דיונים על האיסור ”לֹא-יִהְיֶה כְלִי-גֶבֶר עַל-אִשָּׁה, וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה”[18].
מחלוקת בנושא "קרבה לעריות"
"קרבה לעריות", אם כן, כוללת את כל ההתנהגויות הכרוכות בגירוי יצרי, והיא המקור לגדרי הצניעות. על פי דעת חלק מחז"ל, הקרבה לעריות עצמה מקבלת מעמד של איסור מן התורה. ואולם ישנן דעות חלוקות, כגון האמורא רבי פדת, הסבור שכל גדרי הצניעות וההרחקה אינם אלא מדרבנן[19].
מחלוקת תלמודית זו על מעמדם של גדרי הצניעות נמשכה גם אל חכמי הראשונים, והיא באה לידי ביטוי במחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן סביב מניין המצוות[20] הרמב"ם מונה במנין תרי"ג המצוות את גדרי הצניעות הכלולים בקרבה לעריות. וכלשונו:
שהזהירנו מקרוב לאחת מכל אלו העריות ואפילו בלא ביאה כגון חבוק ונשיקה והדומה להם מפעולות הזנות והוא אמרו באזהרה מזה "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה": כאילו יאמר לא תקרבו שום קירוב שיביא לגלות ערוה.
— מצווה שנג
לעומתו סבור הרמב"ן כי "קרבה לעריות" היא הביאה עצמה ולדעתו אף החכמים בתלמוד מסכימים לזה[21].
הרהורי עבירה
ערך מורחב – הרהורי עבירה
הפסוק השני שעליו נסמכים חלק מגדרי הצניעות הוא, כאמור, הפסוק בדברים: "כי תצא מחנה על איביך ונשמרת מכל דבר רע". בדרשות שונות משמש פסוק זה אסמכתא כללית להתנהגות צנועה ומאופקת ובכללה המלצה על זהירות מפני גירויים יצריים. ההמלצה היא מקיפה וכוללת איסורים שונים כמו איסור הסתכלות באישה ואפילו לא בבגדי אישה, וגם לא על בעלי חיים בעת הזדווגותם[22]. חומרת הרהורי העבירה ועוצמת יצר העריות, הפכה למסורת נורמטיבית מכוננת בחיבורים הלכתיים ומוסריים רבים העוסקים בסוגיית הצניעות, עד לימינו.
אחת מהסיבות שבסיבתן האישה נדרשת לשמור על צניעותה, הוא כדי שלא להכשיל את הגבר בראיות והרהורי עבירה, כמו כל שאר העבירות, שעליהן צוו בתורה "לפני עוור לא תתן מכשול" שמכאן דרשו חז"ל שאסור לאדם להכשיל את חבירו בדבר עבירה ולהביאו לידי מכשול[23]. ראו, למשל, פירוש המשניות לרמב"ם בנושא עזרת נשים במקדש "...כי העם היו מתקנים מקום לאנשים ומקום לנשים, ומקום הנשים למעלה ממקום האנשים, כדי שלא יסתכלו האנשים בנשים". גם ההנחיות למבנה עזרת הנשים בבתי הכנסת בנויים על הנחה זו, למנוע בעיקר הסתכלות של האנשים בנשים ולא להפך.
בנוסף, לפי תפיסת חז"ל, צניעות האשה היא דבר טבעי, ופגיעה בצניעות האשה היא פגיעה בכבודה. כך למשל קובעת המשנה[24] שמי ש"פרע ראש האשה בשוק – נותן ארבע מאות זוז", כתשלום על הבושת שגרם לה. לפי התלמוד הבבלי[25] שותפים בחצר אינם יכולים למנוע משכנתם לכבס בחצר משותפת (בניגוד לפעילויות אחרות שניתן לדרוש שלא יעשו בחצר משותפת), משום "שאין דרכן של בנות ישראל להתבזות על הכביסה", ואם האשה לא תוכל לכבס בחצר, היא תאלץ לכבס בנהר, ובשעת הכביסה היא תאלץ להרים את השרוולים ולהתבזות. הדבר עולה גם מדברי התלמוד הירושלמי[26], שמביא דעה שבשעת הלוויה נשים הולכות מאחורה וגברים מקדימה,"מפני כבוד בנות ישראל, שלא יהו מביטין בנשים".
חז"ל מתייחסים גם לחשש "הרהור"[27] אך זה אינו הנימוק העיקרי לדיני צניעות. לעומת זאת, בשלבים מאוחרים יותר חדרה התפיסה שחובת הצניעות של האשה נובעת בעיקר מהחובה שלא להחטיא את הרואים. כך כותב רבנו יונה (המאה ה-13) ב"איגרת התשובה" (סימן קנ"ט): "וצריכה האשה שתהא צנועה ונזהרת שלא יסתכלו בה בני אדם חוץ מבעלה שהמסתכלים בפניה או בידיה יורדין לגיהנם, ענושה בעונש כל אחד ואחד מהם מפני שהחטיאה אותם ולא נהגה צניעות בעצמה ונכשלו בה".
כל כבודה בת מלך פנימה
- ערך מורחב – כל כבודה בת מלך פנימה
המונח "כל כבודה בת מלך פנימה" שיסודו במוסר הצניעות הטבעי, והוסמך על הכתוב בתהלים[28], שימש קוד מנחה ביהדות להצנעת האישה מן הפרהסיה הציבורית בשורה רחבה של נושאים, עם שהוא מחמיא ל"כבודה" המגדרי של האישה ומשווה אותה ל"בת מלך". המשמעות המשתנה של תחום התפקיד הנשי שהיה מקובל בחברה היהודית בפועל קבעה פרשנות משתנה לנורמות המתאימות הנלמדות מעקרון זה. כך למשל הוא הנחה להגבלת יציאת הנשים אל מחוץ לבית, למניעת יציאתן לשווקים, ואף לא לבוא לבית הדין. בנימוק זה אף היו שמנעו מנשים לקרוא בציבור במגילת אסתר, אף לא בציבור של נשים. הרמב"ם כותב:
"אבל גנאי הוא לאישה שתהא יוצאה תמיד, פעם בחוץ פעם ברחובות; ויש לבעל למנוע אשתו מזה, ולא יניחה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או פעמיים בחודש, כפי הצורך: שאין יופי לאישה אלא לישב בזווית ביתה, שכך כתוב "כל כבודה בת מלך, פנימה"".
"כל כבודה בת מלך פנימה" שימש הרבה בעת הוויכוח הציבורי הגדול בישוב היהודי בארץ ישראל בראשית המאה ה-20 סביב הענקת זכות בחירה לנשים. וגם לאחר ששאלה זו הוכרעה בפועל, עדיין בסוף המאה העשרים המשיך העקרון לשמש להגבלת נשים מפעילות פוליטית או מנשיאת תפקידים ציבוריים. לאחר קום המדינה נעשה שימוש בעקרון זה כדי לאסור גיוס נשים לצה"ל ואף לאסור עליהן להתנדב למסגרות של שירות לאומי.
כך לדוגמה כותב הרב יחיאל יעקב ויינברג:
"מ"מ הסכמנו כולנו, שבחירת הנשים היא נגד מנהג ישראל ונגד המוסר הישראלי בחיי הציבור, שהשתדלו תמיד לשמור על כבודה בת מלך פנימה, שהאשה הישראלית תשמור את ביתה ואת חינוך ילדי' ואל תהי' קולנית ויוצאנית, לפזר כוחה ולהרוס צניעותה, ולאבוד את חינה וטעמה על ידי ריב ומדנים פוליטיים וציבוריים"
גדרי הצניעות
בפועל לא הייתה אחידות בין הפוסקים לאורך הדורות מה כלול בגדרי הצניעות, והייתה שונות ניכרת במוסכמות החברתיות בתחומים אלה, שהושפעו לא במעט מהבדלים חברתיים, כלכליים, וגאוגרפיים. לא בכל מקום ולא בכל זמן נשמרו בפועל גדרי הצניעות הללו במלואם. במקרים רבים הוכיחו את הציבור כדי שישנה את נהגיו בתחומים אלה, ובמקרים אחרים טרחו הפוסקים להצדיק אותם בדיעבד או אף לכתחילה. כך, לדוגמה, כלל החת"ם סופר את כיסוי ראש האישה בחצר כ"דת יהודית" משום ש"כבר קבלו עלייהו אבות אבותינו בכל מקום ששמענו שנפוצו ישראל לאסור"[29].
עמדה ברורה בנושא גדרי הצניעות נקט למשל הריטב"א, מגדולי חכמי ספרד, שכתב בסוף חידושיו למסכת קידושין (פא ע"ב):
דהכל כפי מה שאדם מכיר בעצמו אם ראוי לו לעשות הרחקה ליצרו עושה ואפילו להסתכל בבגדי צבעונין של אשה אסור. […] ואם מכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו ואין מעלה טינא כלל, מותר לו להסתכל ולדבר עם הערוה ולשאול בשלום אשת איש… אלא שאין ראוי להקל בזה אלא לחסיד גדול שמכיר ביצרו ולא כל תלמידי חכמים בוטחין ביצריהן
הריטב"א פוסק שהזהירות בהקפדה על גדרי הצניעות של כל אדם היא אינדיבידואל - מדה שתלויה בכל אדם ואדם באופן אישי, אשר הוא יודע שאין יצרו מתגבר עליו אף פעם כלל. כמו כן פוסקים אחרים נטו לפסוק לפי קריטריון ציבורי-כללי, והוא עקרון ה"רגילות". הרב יחיאל מיכל אפשטיין בספרו ערוך השולחן, התיר "להתפלל ולברך נגד ראשיהן המגולות, [= של נשים נשואות] כיון שעתה רובן הולכות כך, והוה כמקומות המגולים בגופה" לאחר שהסתמך בזאת על הראבי"ה (הרב אליעזר בן יואל הלוי, 1140 – 1225, מגדולי חכמי אשכנז), וכן כתב הבן איש חי (בן איש חי שנה א בא יב).
כאמור, עמדה גמישה זו הייתה שנויה במחלוקת לאורך הדורות עד ימינו, ופוסקים אחרים עמדו על תוקפם הפורמלי המחייב של גדרי הצניעות שהוזכרו בחז"ל במלואם. רוב הפוסקים בימינו, כגון הרב עובדיה יוסף[30], הרב שלמה זלמן אוירבך[דרוש מקור] ואחרים, תומכים ב"עקרון הרגילות" המתאים את עצמו לפי המקובל במרחב הציבורי.
צניעות האישה - דת משה ודת יהודית
- ערכים מורחבים – עוברת על דת משה ויהודית, כיסוי ראש לנשים ביהדות, אופנה צנועה
גדרי הצניעות המופנים לאישה כוללים כיסוי של גופה, וכן הוראות שנועדו להצניע את האישה ולהרחיק אותה ממעורבות יתרה עם חברת הגברים. בספרות חז"ל ובפסיקת הראשונים קיימים גדרי צניעות המוגדרים כ"דת יהודית", שהם מנהגי צניעות שנהגו בנות ישראל, ואין הם מבוססים על הכתוב בתורה.
ואיזו היא דת יהודית הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל ואלו הן הדברים שאם עשת אחד מהן עברה על דת יהודית: יוצאה לשוק או למבוי מפולש וראשה פרוע ואין עליה רדיד ככל הנשים אף על פי ששערה מכוסה במטפחת או שהייתה טווה בשוק וורד וכיוצא בו כנגד פניה על פדחתה או על לחיה, כדרך שעושות הגויות הפרוצות, או שטווה בשוק ומראה זרועותיה לבני אדם או שהייתה משחקת עם הבחורים או שהייתה תובעת התשמיש מבעלה בקול רם עד ששכנותיה שומעות אותה מדברת על עסקי תשמיש או שהייתה מקללת אבי בעלה בפני בעלה
הרמב"ם מסתמך על המשנה ממסכת כתובות[31]. בהמשך פוסק כך הרב יוסף קארו[32].
גם בהקשר לאופנת הלבוש, על הפסוק ”לֹא-יִהְיֶה כְלִי-גֶבֶר עַל-אִשָּׁה, וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה”[18], ניתן למצוא גישות שונות בפסיקה לגבי חלקה של האישה בפסוק. כבר במאה השבע עשרה היו שניסו לצמצם את האיסור רק למקרים של לבוש למטרות ניאוף ("אבל אם לובשין כדי להגן מפני החמה בימות החמה ובימות הגשמים מפני הגשמים אין שם איסור"[33]), בעוד שאחרים התנגדו להגמשת האיסור. לדידם ההבדלים בין המינים הם מהותיים ונצחיים וטשטושם עלול לפגוע במוסר החברתי.
הרהורי עבירה
- ערך מורחב – הרהור עבירה
אחד התחומים הקשים ביותר להתמודדות המוטלים על האיש הוא הרהורי עבירה, והחיוב המיוסד על מצוות ולא תתורו לשמור על קדושת המחשבה. תחום זה זכה לניסוחים חמורים כדי לגדור את כח היצר הגדול בתחום, שתרמו ככל הנראה מבחינה פסיכולוגית להעצמת רגשות החטא ולהנכחת תודעת ה"יצר הרע" אצל גברים יהודים רבים. איסור זה הוא יוצא דופן מאיסורים רבים אחרים החלים רק על מעשים ולא על מחשבות. חז"ל הכירו בקשיים אלה, ולמרות זאת לא מיתנו את חומרתם. הרהורי עבירה הן בין שלוש העבירות "שאין אדם ניצול מהן בכל יום"[34], "הרהורי עבירה קשין מן העבירה עצמה"[35] ועוד רבים.
הרהורי עבירה אמורים לעצב לא רק את התנהגותו של האיש היחיד אלא גם נורמות התנהגות חברתיות. כך נרשמו הוראות ואיסורים להתנהגות צנועה בחברה, כמו, למשל ההוראה ש"אין לנהוג אפילו עם אשתו בדברים של חיבה... בפני אחרים שלא יבא הרואה לידי הרהור" (קיצור שולחן ערוך סימן קנב סעיף יא).
בדומה לכך, בחברה מעורבת מצויים מן הסתם הרהורי עבירה, ולפיכך במסיבות נישואין שנערכות בחברה שבהן "נשים יושבות בין האנשים שהרהורים שם, לא ייתכן לברך שהשמחה במעונו"[36] אם כי דעת הרב מרדכי יפה להתיר מפני "עקרון הרגילות".[37]
היקפם וחומרתם של הרהורי עבירה תרמו לפיתוח עצות רבות ושונות להתמודדות עמם. הרווחת ביותר היא העצה להרבות בלימוד תורה[38]. המלצה רווחת אחרת היא להקדים ככל האפשר את גיל הנישואין של האיש. ההמלצות נעות בין גיל 14 ל-24.[39]
בספרי מוסר, בקבלה ובחסידות נכתבו עצות שונות על מנת לעזור לאדם להתגבר על יצרו, כגון אימוץ של תהליכים סובלימטיביים, המבוססים על רעיון העלאת ניצוצות הקדושה, כגון "אם הסתכל בפתע פתאום על אשה יפה יחשוב במחשבתו מנין לה זה היופי הלא אם הייתה מתה לא היה לה עוד זה הפנים אם כן מנין לה זה ע"כ זה בא מכח אלקי המתפשט בה..."[40].
קול באישה ערווה
- ערך מורחב – קול באישה ערווה
גדרי צניעות נוספים, הקשורים גם הם למניעת הרהורי עבירה, הם קבוצת האיסורים הקשורים לשמיעת אישה שרה. בין פוסקי ההלכה יש מספר דרגות באשר לתנאי האיסור, בין היתר האם האיסור הוא רק בראייה פיזית של האישה השרה או גם שלא בראייה פיזית ובלבד שמראה האישה השרה ידוע לשומע, האם רק בשמיעה ממשית או גם בשמיעת באמצעים דיגיטליים, וכדומה.
הסתכלות
- ערך מורחב – איסור הסתכלות בערווה
גם איסור ההסתכלות בנשים נבנה על בסיס זה. איסור זה יסודו בציווי ולא תתורו, ובאמירה התלמודית "כל הצופה בנשים סופו בא לידי עבירה"[41], המחייבת שמירת העיניים מהסתכלות למטרת חשק והנאה. בימינו, שלא ניתן למנוע את נוכחותן של נשים בפרהסיה, הודגשה שוב החובה מצד הנשים, שתקפדנה על כיסוי הולם לגופן. בחברה החרדית שאחד מעיקריה הוא הקפדה על גדרי הצניעות, איסור זה שהועמק, הודגש והורחב בתחומי החיים השונים, משמש כאחד היסודות להפרדה מגדרית, ואף למנהג להמנע מהצגת תמונות נשים מכל סוג שהוא בפרסומים החרדיים.
שיחה
האיסור המוטל על האיש, שלא להרבות בשיחה עם האישה[41], התפרש על ידי רוב הפוסקים רק לסיטואציות שעולה מהן חשש ברור להידרדרות לעבירה או להיבטלות מן התורה.
וכן כתב החזון איש באיגרת: ”ומה שאמרו ׳אל תרבה שיחה עם האשה׳, באינו צריך לריצוי מדבר, ולא בשנה הראשונה שצריך להשתדלות ההאחדות שזה כוונת היצירה "והיו לבשר אחד"”
נגיעה
- ערך מורחב – שמירת נגיעה
נגיעה "דרך חיבה" של תאוה אסורה לדעת הרמב"ם מן התורה ולדעת הרמב"ן מדרבנן. נגיעה ואפילו חיבוק ונישוק שלא ב"דרך חיבה", שנויים במחלוקת של פוסקים אחרונים. רוב הפוסקים אוסרים, אך מספר פוסקים חשובים מתירים, כגון "אף הרמב"ם לא אסר אלא כשעושה חיבוק ונישוק דרך חיבת ביאה שהרי מצינו בש"ס בכמה דוכתי שהאמוראים היו מחבקים ומנשקים לבנותיהם ואחיותיהם"[42], וכן הרב משה פיינשטיין, שהתיר נסיעה ברכבת תחתית בניו יורק למרות "שקשה להיזהר מנגיעה ודחיפה בנשים", בנימוק ש"אין זה דרך תאווה וחיבה"[43]. עם זאת, הרב פיינשטיין אסר כל נגיעה, ואפילו שלא "בדרך חיבה", ובכלל זאת אף לחיצת יד לשלום[44].
ריקוד
בקהילות יהודיות שונות באירופה בימי הביניים נהגו צעירים לקיים ריקודים מעורבים, והם אף התמסדו בקהילות שונות באשכנז ואפילו נבנו מבנים ציבוריים מיוחדים למטרה זו (העדות הקדומה ביותר היא משנת 1290 בקהילת אאוגסבורג).
הריקודים המעורבים גררו אחריהם לאורך הדורות אזהרות חריפות וניסיונות חוזרים של רבנים לבטלם משום שראו בהם הפרה של רוב גדרי הצניעות: הרהורי עבירה, הסתכלות, נגיעה, ושמיעת קול אישה.[45][46] במחצית הראשונה של המאה העשרים היה נהוג גם בתנועות נוער ציוניות דתיות ובתנועת הקיבוץ הדתי לרקוד ריקודי מעגל מעורבים. במהלך המחצית השנייה של המאה העשרים גברו הלכי הרוח האוסרים ריקודים אלו והם נתמעטו מאד.
ייחוד
- ערך מורחב – איסור ייחוד
קבוצת הלכות מפרטת את התנאים בהם נאסר על האיש לשהות ביחידות עם אישה. בין סייגים אלו נדון גם האיסור לרווק ללמד ילדים כדי שלא תיווצר ההזדמנות להתייחד עם אמותיהם, ייחוד רופא עם חולה, מורֵה עם תלמידה ועוד.
הוצאת זרע לבטלה
- ערך מורחב – הוצאת זרע לבטלה
הוצאת זרע לבטלה (מכונה גם: פגם הברית) היא הוצאת זרע בכוונה תחילה, בניגוד לקרי לילה שהוא פליטת זרע שאינה רצונית. רמז ליחס השלילי למעשה זה ניתן למצוא כבר בפרשת וישב, שם רש"י מסביר שער ואונן מתו בגין חטא זה של הוצאת זרע לבטלה. האיסור התלמודי על שכבת זרע לבטלה (שז"ל) התעצם במהלך הדורות וקיבל החמרות רבות[47].
יותר מכל נושא אחר בתחום הסייגים כנגד היצר, זכתה סוגיית שמירת הברית לפיתוח קבלי בדורות האחרונים[48], ובהשפעת הקבלה היחס לזה מלווה בתחושת חטא וברגשי אשמה. ביטוי מובהק להשפעה הקבלית נמצאת בשולחן ערוך חלק יורה דעה, שבו נכתב שהוצאת שכבת זרע לבטלה חמורה משאר עבירות שבתורה. דוגמה נוספת היא בקיצור שולחן ערוך, בפרק הלכות צניעות, בו נכתב: "ואלו שמנאפים ביד ומוציאים זרע לבטלה - לא די להם שאיסור גדול הוא, אלא שהעושה זאת הוא בנידוי, ועליהם נאמר[49] 'ידיכם דמים מלאו', וכאלו הורג את הנפש". ומוסיף: "ולפעמים בעונש זה, חס ושלום, בניו מתים כשהם קטנים או שיהיו רשעים, והוא בא לידי עניות".
בחסידות ברסלב מקובל לומר את התיקון הכללי שתיקן רבי נחמן מברסלב לתיקון חטא זה.
אכיפת הצניעות
על אף שהצניעות היא התנהגות מוסרית הנדרשת מהפרט, יש ולעיתים רואה החברה בה הוא חי צורך לאכוף את אמות המידה המוסריות שלה עליו באמצעים שונים.
הדרישה לאכיפה זו אף מעוגנת בהלכה, כפי שנפסק בשולחן ערוך[50]:
- "חייבים בית דין להעמיד שוטרים ברגלים, שיהיו מסבבין ומחפשין בגנות ובפרדסים ועל הנהרות, כדי שלא יתקבצו לאכול ולשתות שם אנשים ונשים ויבואו לידי עבירה. וכן יזהירו בדבר זה לכל העם כדי שלא יתערבו אנשים ונשים בבתיהם לשמחה, ולא יימשכו ביין, שמא יבואו לידי עבירה"
לשם כך קיימים מספר ארגונים בחברה החרדית, כגון משמרת הצניעות, "משמרת הקודש והחינוך", "ועד הצניעות", "ועד טוהר מחננו", "האגודה למען טוהר המחנה", "ועדת נשים מתנדבות לשמירת הצניעות בכותל המערבי", ואחרים, שמטרתם אכיפת חוקי הצניעות. לרוב נעשית אכיפה זו בדרכים לא אלימות, אולם לעיתים עושים ארגונים או ועדות אד הוק שכאלו שימוש באלימות פיזית קשה, הכוללת שריפת רכוש, הכאה וגזיזת שיער ופאות. ארגונים אלו מהווים חיץ בין חלקים בחברה החרדית לבין רשויות אכיפת החוק במדינת ישראל, ובשם אכיפת הצניעות הם מונעים טיפול משטרתי במעשים חמורים ולעיתים אף פליליים.
מנגד, את אכיפת הצניעות באופן מילולי ניתן לראות בירושלים ובשכונותיה החרדיות של בית שמש. שם נתלים שלטים רבים המורים על מעבר בלבוש צנוע, לא אחת בחתימת רבני השכונות, מוסדות לימוד התורה ומוסדות גמילות החסדים, על מנת להעניק להם תוקף וסמכות. האכיפה המילולית לא תמיד מנומסת, ויש והכיתוב כולל אזהרה ואף איום מוסווה.[דרוש מקור] למשל, 'הבאה לבית דין' או הטלת קנס. במקרים כאלה אכן לא ברור מהו מקור הסמכות, וכן לא ברור אם האיומים הללו מתממשים בפועל.
ראו גם
- מעמד האישה ביהדות
- הפרדה מגדרית
- משמרת הצניעות
- צניעות
- אין אפוטרופוס לעריות
- האגודה למען טוהר המחנה
- אופנה צנועה
לקריאה נוספת
- הרב שלמה אבינר, גן נעול פרקי צניעות, תשמ"ה
- הרב אליקים גצל אלינסון, הצנע לכת, מקורות הלכתיים מבוארים, האשה והמצוות ספר שני, תשמ"א.
- הרב שמואל הבר, את צנועים חכמה - הלכות צניעות הלבוש ואיסורי קריבה לעריות, חמישה כרכים, החל מתשס"ח.
- אורה כהן, צניעות האישה בעידן המודרני, שילה, 1999.
קישורים חיצוניים
- אליעזר מלמד, מהלכות צניעות חלק א', באתר "ישיבה"
- אליעזר מלמד, מהלכות צניעות חלק ב', באתר "ישיבה"
- כתנות אור, בירור אמוני בסוגיית הצניעות באתר רמבי"ש.
הערות שוליים
- ^ ספר מיכה, פרק ו', פסוק ח'
- ^ ספר משלי, פרק י"א, פסוק ב'
- ^ משנה, מעשר שני פרק ה, משנה א
- ^ משנה, דמאי פרק ו, משנה ו. ראו גם בכינוי ליחיד: "שמעון הצנוע" (תוספתא כלים בבא קמא פרק א הלכה ו)
- ^ תלמוד בבלי, ברכות, ח ע"ב
- ^ ברכות, סב, א
- ^ בבלי, בבא מציעא, פז ע"א
- ^ בבלי, מגילה יג ע"ב
- ^ חגיגה פרק ב, משנה א
- ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ע"א עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף נ"א עמוד ב'
- ^ ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק ב'
- ^ ויקרא רבה פרשה כד
- ^ ספר ויקרא, פרק י"ח, פסוק י"ט
- ^ ספר דברים, פרק כ"ג, פסוק י'
- ^ ספר במדבר, פרק ט"ו, פסוק ל"ט
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף י"ב עמוד ב'
- ^ 18.0 18.1 ספר דברים, פרק כ"ב, פסוק ה'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף י"ג עמוד א'
- ^ ראו ספר המצוות, לאו שנ"ג
- ^ השגות הרמב"ן לספר המצוות מצות לא תעשה שנג
- ^ לדוגמה, תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף כ' עמוד א'
- ^ [1].
- ^ משנה, מסכת בבא קמא, פרק ח', משנה ו'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף נ"ז עמוד ב'.
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין, פרק ב', הלכה ד'.
- ^ ראו למשל תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ח' עמוד א'.
- ^ ספר תהילים, פרק מ"ה, פסוק י"ד
- ^ שו"ת חתם סופר אורח חיים סימן לו
- ^ שו"ת יביע אומר חלק א אורח חיים סימן ו, חלק ג אבן העזר סימן י, חלק ו אורח חיים סימן י"ג
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ע"ב עמוד ב'
- ^ שולחן ערוך, אבן העזר, סימן קט"ו, סעיף ד'
- ^ ר' יואל סירקיש, "בית חדש" על הטור, יורה דעה סימן קפב
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קס"ד עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף כ"ט עמוד א'
- ^ ספר חסידים, סימן שצג
- ^ ספר הלבוש על אורח חיים בסופו אות לו. וראו פסיקת הרב עובדיה יוסף בנושא דומה שו"ת יביע אומר חלק ו' אורח חיים סימן י"ג.
- ^ למשל מסכת בבא בתרא, דף ט"ז עמוד א' ועוד מקורות רבים
- ^ ראו תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף כ"ט עמוד ב' תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ל' עמוד א'.
- ^ צוואת הריב"ש
- ^ 41.0 41.1 תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף כ' עמוד א'
- ^ שפתי כהן יו"ד קנז י
- ^ שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק ב סימן י"ד
- ^ שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק א סימן נ"ו
- ^ ראה למשל ביאור הלכה על שולחן ערוך, אורח חיים, סימן של"ט, סעיף ג'
- ^ בנימין בראון, 'תנועת המוסר והיצר המיני: מבט חדש על פי שני מכתבים של ר' ישראל סלנטר', דעת 90 (תשפ"ב), עמ' 598-573
- ^ תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף י"ג עמוד א'.
- ^ מאיר בניהו, מעמדות ומושבות; ספר זיכרון לרב יצחק נסים, ירושלים תשמ"ה.
- ^ ספר ישעיה, פרק א', פסוק ט"ו
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקכ"ט, סעיף ד'
| חיי אישות ביהדות | ||
|---|---|---|
| סדר הנישואין היהודי | שידוך • אירוסים • שטר תנאים • קידושין • חופה וקידושין • ברכת אירוסין • נישואים • כתובה • חדר ייחוד • שבע ברכות | 
|
| מצוות והלכות בזוגיות | פרייה ורבייה (לידה) • שאר כסות ועונה • יחסי אישות • איסור משכב עם נידה • איסור עריות • לא תנאף • שיור • הוצאת זרע לבטלה | |
| טהרת המשפחה | נידה • דם בתולים • דם חימוד • זבה • שומרת יום כנגד יום • יולדת • פולטת שכבת זרע • רואה כתם • רואה מחמת תשמיש • פרישה סמוך לווסת • הפסק טהרה • שבעה נקיים • טבילה | |
| צניעות | איסור הסתכלות בערווה • איסור ייחוד • כיסוי ראש לנשים | |
| מסכתות בסדר נשים | יבמות • כתובות • נדרים • נזיר • סוטה • גיטין • קידושין | |
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
37533342צניעות (יהדות)