חז"ל

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מסירת התורה

חז"לראשי תיבות: חכמינו זכרם לברכה) הם המנהיגים הרוחניים וההלכתיים של עם ישראל לאחר חתימת המקרא בימי אנשי כנסת הגדולה בתקופת בית שני (החל מזמן שמעון הצדיק, אנטיגנוס איש סוכו ותקופת הזוגות (לכל המאוחר בשנת ג'ת"פ, במאה ה-3 לפנה"ס) ועד לחתימת התלמוד הבבלי (בתחילת המאה ה-6). חז"ל הניחו את היסודות לכל התורה שבעל פה ומהווים תשתית לכרונולוגיה וההיסטוריה בתולדות עם ישראל.

כינוי נוסף יש לחז"ל בדברי הראשונים, האבן עזרא ועוד, "המעתיקים" או "בעלי הקבלה", ולעיתים "חכמינו ז"ל".

תקופות חז"ל

מתחם קבר רבי עקיבא בבית מעון שבטבריה - נחשב לגדול התנאים.

חז"ל נחלקים לקבוצות אחדות, על-פי תקופתם והיצירה העיקרית בתקופה זו:

סמכותם של חז"ל

קבר רבי יהושע דסכנין בסכנין - האמורא המצוטט ביותר במדרשי האגדה.
ערך מורחב – מצווה לשמוע דברי חכמים

עד סוף תקופת התנאים בזמן שהייתה סנהדרין, היה כח לחז"ל לגזור גזירות ולתקן תקנות חדשות שלא נכתבו בתורה ולא נמסרו מסיני, בכל עניין שראו בו צורך. דוגמאות למצוות ואיסורים מחז"ל: קריאת מגילת אסתר בפורים, איסור טלטול מוקצה בשבת, חובת נטילת ידיים לפני אכילת לחם, חובת תפילה שלוש פעמים ביום ועוד רבות.

לשון חז"ל

בית הכנסת בברעם - כמאה בתי כנסת מתקופת חז"ל נתגלו בארץ, בעיקר בגליל, בגולן ובדרום הר חברון.
פסיפס כתובת רחוב מתקופת התלמוד, בו מצוטטת ברייתא הלכתית במלואה.
ערך מורחב – לשון חז"ל

לשון חז"ל או לשון חכמים (נקראת גם עברית משנאית) הוא כינוי לניב של לשון הקודש שהגיע לשיא תפוצתו בקרב עם ישראל שחיו בין בתקופת חז"ל. לשון חז"ל נחלקת לשני רבדים עיקריים: "לשון חכמים א'", שבה נכתבו המשנה והתוספתא, ו"לשון חכמים ב'", שבה נכתבו חלקים מן התלמוד הבבלי והירושלמי ומדרשי ההלכה והאגדה.

ההבדל בין לשון הקודש של התנ"ך, המכונה "לשון המקרא", לבין לשון חז"ל ניכר מיד לעין, ושימש נושא למחקר של הבלשנים לאורך הדורות. ההבדל הזה היה ידוע גם לדוברי הלשון עצמם, שאמרו "לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמה"[1].

החוקרים נוהגים לתחום את לשון חז"ל בין תום תקופת הזוגות (כלומר, בסביבות 30 לפנה"ס) לבין חתימת התלמוד הבבלי (בערך 499 לספירה). לפני לשון חז"ל דיברו בלשון המקרא, ובדרך כלל בוחנים את לשון חז"ל לפי הדמיון והשוני בינה ללשון המקרא. בתקופה שבין חתימת המקרא על ידי אנשי כנסת הגדולה - למאה האחרונה קודם חורבן בית שני (30 לפנה"ס) אפשר להתייחס לשכבת לשון נוספת, שבה נכתבו מגילות ים המלח וספר בן סירא.

בתוך לשון חז"ל מבחינים בשלוש תקופות משנה:

  • "משנה ראשונה"
בתוך המשנה אפשר לזהות בבירור משניות שהן קדומות מצד תוכנן ולשונן. רב שרירא גאון מתארך באגרתו[2][3] את המשניות האלה לזמנם של אנשי כנסת הגדולה, כלומר בין השנים ג'תי"ג-ג'ת"פ. רוב המשניות האלה עוסקות בהלכות הנוגעות לבית המקדש (למשל: מסכת תמיד ומסכת מידות). רבי יצחק אייזיק הלוי הוכיח[4] שלא רק שהם החלו ביצירת המשנה, אלא שהם הניחו את יסודות המשנה, בחלוקה לפי מסכתות, ויצירת סדר המשניות. ומשניות קדומות הרבה נשנו אצלם, וזוהי הכוונה כשכתוב במשנה "זוהי משנה הראשונה". ורבי יהודה הנשיא סידר משנתם עם הוספות המאוחרים להם וקבעם לדורות.
זו הלשון שבה נכתבו המשנה, התוספתא ומדרשי ההלכה. כאמור, בתקופה זו לשון חז"ל עדיין הייתה מדוברת בפי העם. יש חוקרים המניחים שהדיבור פסק במהלך המאה השנייה לספירה.
הלשון המופיע בתלמודים (הבבלי והירושלמי). בתקופה זו לשון הקודש כבר לא הייתה שפה מדוברת, והשפה הכתובה מעורבת בארמית. מחלקים את לשון האמוראים לשני חלקים: לשון אמוראי ארץ ישראל (שמופיעה בתלמוד הירושלמי ובחלק מהמדרשים) ולשון אמוראי בבל (שמופיעה בתלמוד הבבלי)[5]..

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף נ"ח עמוד ב'.
  2. ^ ”כי לא הוסיפו על מימרי דקמאי מאנשי כנסת הגדולה, אלא טרחו טרחי נפישי דקו דקדוקי רברבי עד דאסיקו מאן דהוו אמרין הנך ראשונים”... איגרת רב שרירא גאון פרק ו'.
  3. ^ תקלין חדתין, מסכת שקלים פרק ה' הלכה א'.
  4. ^ רבי יצחק אייזיק הלוי, דורות הראשונים, חלק א'.
  5. ^ שמעון שרביט, פרקי מחקר בלשון חכמים, אסופות ב, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים תשס"ח, עמוד 15


הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

30462680חז"ל