אסרו חג

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אסרו חג
שמות נוספים בריה דמעודא (=בנו של המועד) על פי הירושלמי[1]
חוגגים מרבים בסעודה, אין אומרים תחנון
מועד החג
תאריך התחלה במוצאי החג (פסח שבועות או סוכות)
תאריך סיום יום למחרת

אסרו חג הוא היום שאחרי כל אחד משלושת הרגלים: פסח, שבועות וסוכות. ביום 'אסרו חג' אין קדושה מיוחדת, אך יש הנוהגים להרבות בו באכילה ושתייה וממשיכים בהם מעט משמחת החג היוצא.

זמנו

כאמור 'אסרו חג' הוא היום שלאחר החג, לפיכך בארץ ישראל תאריכי אסרו חג הם:

בחו"ל אסרו חג חל לאחר יום טוב שני של גלויות:

מקור השם

השם שאוב מן המקרא: "אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ" (ספר תהילים, פרק קי"ח, פסוק כ"ז). על רובד הפשט הוא מבואר כך: קישרו את קרבן החג בחבלים[2] והביאוהו אל המזבח. אך בתלמוד[3] דרשו פסוק זה בצורה אחרת לפיה פירושו: אגדו את החג לימי החול באכילת מאכלים מכובדים ויחשב לכם כאילו הקרבתם קרבן על המזבח.

"אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בן יוחי, ורבי יוחנן משום רבי שמעון המחוזי משום רבי יוחנן המכותי: "כל העושה איסור לחג באכילה ושתיה - מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּח"

בתלמוד הירושלמי נקרא איסרו חג בשם "בריה דמועדא" – שפירושו הוא: "בנו של המועד":

אמר רב יודן: קרייא מסייע ליה, דאמרי חברייא וביום עשרים וארבעה לחודש הזה נאספו בני ישראל בצום ובשקים ואדמה עליהם וגו' (נחמיה ט' א), ולמה לא אמר בעשרים ושלושה? משום בריה דמועדא (=בן המועד)

מנהגי היום

מנהג להרבות קצת באכילה ושתיה

הרמ"א[4] כתב: נוהגים להרבות באסרו חג באכילה ובשתייה. חז"ל דרשו על הפסוק "אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח" ש"כל העושה איסור (תוספת) לחג באכילה ושתייה, מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קורבן" (תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף מה עמוד ב).

רבי ישראל אנקווה בספרו מנורת המאור הביא שני טעמים למנהג האכילה והשתייה באסרו חג:

  • א. "כדי שלא יראה את עצמו כאלו קץ בהוצאה שהוציא במועד".
  • ב. שייאסר אותו ויקשרנו בעבותות אהבה, "כדי שיתערב וכדי שלא ילך לו מיד". 

בספר תורה לשמה מוכיח את אחד השואלים על כך שאין נזהרים בעירו בכבוד 'אסרו חג':

ולפי דרכי אזהיר אתכם במה ששמעתי שבעיר שלכם אינם נזהרים בכבוד אסרו חג שבועות, ודבר זה הוא פלא גדול עליכם מה מצאתם טעם לזלזל בו ח"ו ואדרבה הוא הגדול ביותר. ואם התגרים וכל בעלי חנויות ובעלי מלאכות יוצאים זה לחנותו וזה למלאכתו ולובשים בגדי חול ואוכלים כשאר ימות החול, במה נעשה איסור וקשר לחג...
והלא בתפילה לא יש הפרש. ובמה הקשר אם לא ינהוג בו האדם כמו חול המועד ללבוש בגדי שבת ולמנוע עצמו מן מקח וממכר וממלאכה שאינה דבר האבד.

שו"ת תורה לשמה שאלה קמ

איסור תענית

נוהגים שלא להתענות באסרו חג ואין אומרים בו תחנון. בתלמוד הירושלמי (מסכת עבודה זרה פרק א סוף הלכה א), לומדים זאת מעזרא ונחמיה בהכרזתם על צום וחגירת (לבישת) שק בכ"ד בתשרי (נחמיה, ט', א'), ולא יום קודם, בכ"ג תשרי, אסרו חג שמיני עצרת.

ייתכן שבזמן נחמיה הקפידו שלא להקריב את קרבנות המוספים של החגים בשבת[5] אלא לדחותם למחר ולא ספרו את יום השבת כאחד משבעת ימי החג ולכן תמיד חל שמיני עצרת בכ"ג בתשרי[6].

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. על פי תלמוד ירושלמי, מסכת עבודה זרה, פרק א', הלכה א'.
  2. בתנ"ך חבלים מכונים "עבותות"
  3. תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף מה עמוד ב ורש"י שם
  4. על שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תכט, סעיף ב
  5. ככתוב בספר ברית דמשק: "אל יעל איש על המזבח בשבת כי אם עולת השבת".
  6. יורם ארדר, התקדימים לדחיית זבח פסח מפני ערב שבת בשיטת ענן (עמוד 161), ציון, כרך נ"ב חוברת ב' (ה'תשמ"ח).


הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0