קהילת יהודי שפייר
הקהילה היהודית בשפייר (שפיירא כפי שנקראה בפי היהודים) היא חלק מיהדות גרמניה ואחת מהקהילות הוותיקות והחשובות ביותר בקרב יהדות אשכנז בימי הביניים.
במשך כאלף שנים התקיימה בשפיר קהילה יהודית מפוארת. היא הרכיבה יחד עם הערים וורמס (ורמיזא) ומיינץ (מגנצא) את איחוד שלוש הקהילות היהודיות הגדולות שלאורך הריין, שנודעו בכינוי קהילות שו"ם (שפיירא, ורמיזא, מגנצא). עד היום ניתן להבחין בשרידי קהילה זו בשמות משפחה הנושאים את שם היישוב, כדוגמת שפירו או שפירא.
בימי הביניים הייתה בעיר קהילה יהודית, שראשיתה המדויקת אינה ברורה. ידוע כי בשנת 1084 הזמין בישוף העיר רודיגר חוזמן את היהודים להתיישב בעירו, העניק להם כתב זכויות והקצה שטח לשכונה יהודית נפרדת שתוקף בחומה לצורכי הגנה. במקביל, בשנה זו אירעה שרפה במגנצא, שגרמה ליהודים רבים מהקהילה היהודית לעבור ממנה לשפייר.
בשנת 1096, בזמן מסע הצלב הראשון הייתה קהילת שפייר אחת הראשונות בגרמניה שאירע בהן פוגרום, כחלק מאירועי גזירות תתנ"ו. עם זאת, עקב התערבותו של בישוף העיר, שהגן על היהודים במבצרו, הצלבנים הצליחות להרוג כאחד עשר יהודים בלבד ומרבית הקהילה ניצלה. גם לאחר הפוגרום נותרה בעיר קהילה יהודית גדולה. קהילות וורמייזא ומגנצא, שהיו חשובות יותר משפיירא לפני גזירות תתנ"ו, נפגעו באופן קשה ביותר, ושרידיהן (בהנהגת רבי קלונימוס הזקן) ברחו לשפייר. ככל הנראה, עובדה זו סייעה להפיכת שפייר למרכז תורני משמעותי במאה ה-12.
בגזירות ק"ט (1349) נחרבה הקהילה. היא חודשה לאחר מכן אך לא שבה עוד למעמדה הקודם.
הקהילה היהודית בשפייר נכחדה במלחמת העולם השנייה, שואת העם היהודי, אך התחדשה בשנת 1989, עם נפילת מסך הברזל.
תחילת ההתיישבות היהודית
ההתייחסות המוקדמת ביותר להתיישבות יהודית לאורך נהר הריין היא משנת 321 בקלן, ישנם חוקרים הסבורים כי יהודים התגוררו גם בשפייר בשלהי העת העתיקה, אך אין לכך ראיות.[1] עם קריסת האימפריה הרומית, גם הקהילה היהודית התפזרה.
התיישבות נרחבת של יהודים בשפייר החלה בשנת 1084, ומשנה זו ישנם עדויות מתועדות לקיומה של קהילה יהודית בעיר. יהודים שנמלטו מפוגרומים במיינץ, וורמס ומערים אחרות בריינלנד תפסו מקלט אצל יהודי שפייר. הם באו ביוזמתו של הבישוף רודיגר חוזמן (1073–1090), שהזמין מספר גדול של יהודים להתגורר בעירו. ב-13 בספטמבר 1084 חתם בישוף העיר רודיגר חוזמן על פריווילגיה (כתב זכות) המקנה זכויות רבות ליהודים.[2]
אני רודיגר חוזמן, בישוף שפייר, בעשותי את העיר שפייר לכרך, חשבתי כי אוסיף אלף מונים על כבוד מקומינו, אם אביא יהודים לשכן בו. ואת היהודים שהובאו הושבתי מחוץ לעדה ולמקום מגוריהם של שאר התושבים. ולמען לא יהיו בנקל למפגע לפרעות ההמון הגס הקפתים חומה... נתתי להם רשות וזכות לעסוק בחילופי זהב וכסף, ולקנות ולמכור כטוב בעיניהם... וכשם ששופט העיר דן בין התושבים, כך ראש הכנסת בין היהודים... אולם במקרה שלא יוכל לחרוץ משפט יבוא הדבר לבישוף... מותר להם להעסיק מיניקות שכירים משלנו. בשר שחוט האסור עליהם על פי חוקי דתם מותר להם למכור אותו לנוצרים, ומותר לנוצרים לקנותו... ולמען זכר לדבר גם לימים הבאים באתי על החתום בכתב ידי ובחותם טבעתי כפי שנראה למטה. ניתן ב־13 בספטמבר 1084.
— מתניה יוסף בן-גדליה, חכמי שפייר בימי גזירות תתנ"ו ולאחריהן: קורותיהם, דרכם בהנהגת הציבור ויצירתם הרוחנית בשלהי המאה ה-11 ובראשית המאה ה-12, חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה", אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, ניסן ה'תשס"ז, עמוד 121 [3]
כתב הזכויות שהעניק הבישוף רודיגר חוזמן חרג מהנוהג בכל מקום אחר באימפריה הרומית הקדושה. יהודי שפייר הורשו לבצע כל סוג של מסחר, חלפנות כספים, החזקת אדמות, הפעלת בתי דין והעסקת לא-יהודים כמשרתים. הם גם לא נדרשו לשלם אגרת שמירה על גבולות העיר. יהודים הורשו להוכיח את זכויותיהם גם בשבועה או בעדים, דב שנאסר עד אז.
הסיבה לבקשת הבישוף מהיהודים להגיע לשפייר הייתה תפקידם החשוב בעסקי הכסף והסחר ומפני שהתיישבות היהודית נתפסה כמדד להתפתחות עסקית.[4] כמו כן נדרשו בשפייר מלווי כספים בהיקף גדול להקמת קתדרלת שפייר. סיבה נוספת שבישופים, אדונים או מלכים העניקו פריווילגיות והגנה ליהודים היא שבכך הבטיחו לעצמם הכנסות ודמי הגנה ניכרים מהיהודים. מכיוון שרדיפת יהודים והגבלות סחר הובילו לחסרונות כלכליים ניכרים ולאובדן הכנסות, היה זה טובת השליט לבלום את הלהט האנטישמי של אנשי הדת הנוצרית.
שש שנים לאחר נתינת הפריווילגיה, בשנת 1090 אישר היינריך הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה את כתב הזכויות כשיצא במסע לאיטליה בשנת 1090, הוא אף הרחיב את הכתב לכל יהודי האימפריה הרומית הקדושה.[5][6] הכתב הוענק על ידי היינריך הרביעי לנציגי הקהילה: רבי יהודה בן קלונימוס משפיירא, רבי דוד בן משולם ורבי משה בן יקותיאל. הוא הדגיש את זכותם לדון בענייניהם בבתי דין נפרדים.[7]
הפריבילגיה לכל יהודי האימפריה הכניסה כללים נוקשים להטבלה לנצרות כדי לבלום אותה. אצל ילדים היא הוצאה אל מחוץ לחוק ויהודים שהוטבלו לנצרות מרצונם נדרשו לחשוב על כך במשך שלושה ימים. כמו כן יהודים שהוטבלו איבדו את זכויותיהם לירושה מקרוביהם היהודים.[8]
על פי מסמכים מהתקופה, היה אדם ששימש כ"פרנס הקהילה" של שפייר, הוא נבחר על ידי הקהילה ואושר על ידי הבישוף. מאוחר יותר, הוקמה בעיר "מועצת יהודים" בת שתים עשרה חברים בראשות הרב היהודי שייצג את הקהילה. בשנים 1333 ו-1344 אישרה מועצת העיר שפייר את סמכות מועצת היהודים.[9]
גזירות תתנ"ו
ב-3 במאי 1096, ח' באייר ד'תתנ"ו,[10] שש שנים בלבד לאחר נתינת תעודת הזכות ליהודי אימפריה, שטף את ערי גרמניה גל פוגרומים שבוצעו על ידי אספסוף צלבני מוסת שנע במהלך מסע הצלב הראשון לכיוון ארץ ישראל בראשות אציל צרפתי בשם "גיום לה שארפאנטייה".[11]
יחד עם איכרים המקומיים מהסביבה תקפו הפורעים את היהודים ואת בית הכנסת.[12] בדיווח על פרעות תתנ"ו בשפייר, מיינץ וורמס, שנכתב בסביבות 1097–1140 על ידי "האנונימי ממיינץ", נכתב: ויהי ביום ח' בחדש אייר ביום שבת התחיל מידת הדין לבוא עלינו שקמו התועים והעירונים תחילה אל אנשי קודש חסידי עליון בשפירא ויתייעצו עליהם לתופשם יחד בבית הכנסת. והוגד להם וקמו להם בבוקר וביום שבת ויתפללו במהרה ויצאו מבית הכנסת. ויהי כאשר ראו שלא נתקיימה עצתם לתופשם יחד ויקומו עליהם ויהרגו מהם י"א נפשות
. גם את הצלתם על ידי הבישוף יוהאן הוא תיאר: ויהי כשמוע ההגמון יוחן ויבוא בחיל גדול ויעזור הקהל בכל לב והכניסם בחדרים ויצילם מידם
.[13]
האירועים בשפייר מוזכרים גם בכרוניקה של שלמה בן שמעון על פרעות תתנ"ו, אותה כתב בסביבות 1140.[14] הוא כתב כי הפורעים הרגו בשפייר 11 יהודים, בהם שרה אשתו של שבתאי הגביר, ששחטה את עצמה והתאבדה על קידוש השם.[15]
לאחר הפרעות הבישוף העניש את הפורעים בחומרה, אך עם זאת הוא גבה תשלום גבוה מהיהודים עבור הצלתם.
האנונימי הביא עדות על עשרה נרצחים,[16] לעומתו שלמה בן שמעון הזכיר אחד עשר נרצחים. ישנם מהחוקרים שהעריכו כי בתוך ה-11 נמנתה גם האשה שהתאבדה, אולם אחרים טענו שהמספר התעגל ל-10 כדי להשוות ת ההרוגים בפרעות לעשרת הרוגי מלכות.[17]
היהודים נשארו בארמון הבישוף בצד הצפוני של קתדרלת שפייר ובעיירות סמוכות אחרות עד ששכך זעם ההמון. בביצוע פעולה זו, מנע הבישוף של שפייר (יוהאן וום קרייכגאו הראשון, 1090–1104) טבח וגירוש כפי שקרה בערים אחרות בחבל הריין, ובכך חסך מעצמו ומהעיר אבדן מקור הכנסה משמעותי.
ישנם מקורות המעידים על התאבדות המונית בתקופה זו בשפייר.[18]
הפוגרומים בשפייר, וורמס ומיינץ משנת 1096 נקראו "גזירות תתנ"ו" והקורבנות שלהם עדיין מונצחים בליטורגיה היהודית. בקינת מי יתן ראשי מים שכתב רבי קלונימוס בן יהודה על הגזירות נאמר
וַאֲקוֹנֵן מַר עֲלֵי הֲרוּגֵי אַשְׁפִּירָה, בַּשֵּׁנִי בִּשְׁמוֹנָה בוֹ בְּיוֹם מַרְגּוֹעַ הוּקְרָה, מַרְגּוֹעַ לִרְגּוֹעַ נֶחְלְפוּ לְהַבְעִירָה, נֶהֶרְגוּ בַּחוּרֵי חֶמֶד וִישִׁישֵׁי הַדָּרָה, נֶאֶסְפוּ יַחַד נַפְשָׁם הִשְׁלִימוּ בְּמוֹרָא, עַל יִחוּד שֵׁם מְיֻחָד יִחֲדוּ שֵׁם בִּגְבוּרָה, גִּבּוֹרֵי כֹּחַ עוֹשֵׂי דְּבָרוֹ לְמַהֲרָה, וְכֹהֲנֵי וַעֲלָמַי נִגְוְעוּ כֻּלְּהֶם עֲשָׂרָה, וּבְמַר יְגוֹנִי וְעָצְבִי יֶלֶל אַחְבִּירָה, קְהִלּוֹת הַקֹּדֶשׁ הֲרִיגָתָם הַיּוֹם בְּזָכְרָה, קְהַל וָרְמַיְזָא בְּחוּנָה וּבְחוּרָה, גְּאוֹנֵי אֶרֶץ וּנְקִיֵּי טָהֳרָה, פַּעֲמַיִם קִדְּשׁוּ שֵׁם הַמְּיֻחָד בְּמוֹרָא, וּבְעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה בְּחֹדֶשׁ זִיו לְטָהֳרָה, וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי בִּקְרִיאַת הַלֵּל לְשׁוֹרְרָה, הִשְׁלִימוּ נַפְשָׁם בְּאַהֲבָה קְשׁוּרָה, אָהִימָה עֲלֵיהֶם בִּבְכִי יֶלֶל לְחַשְּׁרָה, כְּלוּלֵי כֶתֶר עַל רֹאשָׁם לַעֲטָרָה
— רבי קלונימוס בן יהודה, קינות ליום תשעה באב
בעקבות פוגרומים אלו והכחדת קהילות מיינץ, וורמס וקלן, החליפה אותם שפייר. את התעצמותה התורנית והמספרית של קהילת יהודי שפייר תיאר אברהם גרוסמן: "הקהילה שמילאה את מקומן של קהילות וורמס ומיינץ באשכנז בראשית המאה השתים עשרה הייתה שפייר. בה פעלו רבי אליקים בן רבי משולם, ריב"א ואחרים, בעיקר צאצאיהם של משפחות קלונימוס, אבון ור"י הכהן שהיגרו ממגנצא בשנת 1084".[19]
לאחר הפוגרום
חודשים לאחר הפרעות ישבו בני קהילת שפייר במבצרים. בסוף הקיץ, לאחר שתמו גלי הצלבנים, חזרו בני הקהילה לבתיהם.[20] אולם גם אחרי שחזרו למקומם אוירת הפחד עדיין שלטה ברחובות מספר שנים, ובני העיר היהודים נשארו נצורים ברובעי העיר שבהם חיו, ללא יכולם מעבר בין רובע לרובע.[21]
בשנים שלאחר הפוגרום נרשמה בקהילה היהודית תנופת בנייה אדירה. חנוכת בית כנסת בשנים ההם מובאת אצל שלמה בן שמשון, לפיו נגמה מלאכת הבנייה באלול ה'תתס"ד, וכבר בראש השנה של אותה שנה התפללו בבית הכנסת.[21] בית הכנסת וקתדרלת שפייר תוכננו ונבנו על ידי אותם בונים. בית הכנסת נפתח בספטמבר 1104, שמונה שנים אחרי גזירות תתנ"ו.
תקופת הזוהר של הקהילה
הקהילה צמחה ושגשגה במהלך המאה ה-12, היא הייתה אחת מהקהילות היהודיות החשובות באימפריה הרומית הקדושה בשנים אלו ושימשה כמרכז חשוב ללימוד תורה. למרות הרדיפות והגירושים תרמה הקהילה תרומה משמעותית לחיים האינטלקטואליים והתרבותיים בעיר במשך מאות שנים. מצבה הכלכלי היה מצוין, והיא ביססה את עצמה כמרכז תורני. עם חכמי שפייר נמנו בשנים אלו רבי אליקים בן משולם הלוי, תלמידו של רבי יצחק בן יהודה ממיינץ. רבי קלונימוס בן יצחק הזקן, פרשן התלמוד בבלי. רבי יצחק בן אשר הלוי, רבי יעקב בן יצחק הלוי, מבעלי התוספות, רבי שמואל בן קלונימוס החסיד. שמריה בן מרדכי, מבעלי תוספות והתכתב עם רבי יעקב תם. מאיר בן קלונימוס בעל פירוש לספרא, ספרי ומכילתא, ויהודה בן קלונימוס משפיירא בן מאיר, מחבר הלקסיקון "ייחוסי תנאים ואמוראים".[23]
בשנים שלאחר הפרעות היהודים התיישבו לא הרחק מקתדרלת שפייר, ברחוב היהודים, קליינה פפנגאסה. הקהילה היהודית מנתה לפי ההערכה בין 300 ל-400 איש. מרכז היישוב היה המרכז הרובע היהודי של שפייר מימי הביניים(גר'), בו שכנו בית כנסת ומקווה.
פריחתה הכלכלית של הקהילה נבע מהיותם של היהודים יחד עם הפריזים(גר') את מרבית הסוחרים באזור.
שפירא התאחדה יחד עם "קהילות שו"ם" (ראשי התיבות העבריים של שפירא, וורמס [ורמיזא] ומיינץ [מגנצא]). איחוד זה שימש את היהודים ברחבי גרמניה כסמכות עליונה בעניינים הלכתיים וסוגיות דתיות אחרות. לערי שו"ם היו מנהגים משלהם ותקנות משלהם, תקנות שו"ם. הם שמרו על ייחוד זה עד לסביבות אמצע המאה ה-13. היו בשפייר כמה בתי ספר יהודיים חשובים וישיבה. בגלל הכריזמה הרוחנית של הקהילות היהודיות הפורחות שם, שלוש הערים הללו כונו "ירושלים דריין" בימי הביניים והיו בעלות חשיבות מכוננת ליהדות מערב אירופה, ולכן הם נחשבות כמקום הולדתה של יהדות אשכנז.
עם זאת, גם בתקופת הפריחה של יהדות שפייר, התרחשו התפרצויות אלימות בשנת 1146 במהלך מסע הצלב השני, שהצטרפו אליו גם אנשי הדת הנוצרית. בין הקורבנות של פוגרום זה הייתה אישה בשם מיננה, שאוזניה ולשונה נחתכו משום שסירבה להמיר את דתה לנצרות.[24]
עלילות דם, פוגרומים וגירושים
זמן קצר לאחר מסע הצלב השלישי התרחשו שוב רדיפות, כאשר התרחשה עלילת דם בפברואר 1195 (אדר ד'תתקנ"ו). גופה נמצאה סמוך לעיר שפייר ובעקבותיה פורעים נוצרים רצחו תשעה יהודים.[25] ב-13 בפברואר בתו הצעירה של הרב והדיין יצחק בן אשר הלוי השני (הבחור) נרצחה בעלילת הדם והוצגה במשך שלושה ימים בכיכר השוק, ללא בגדים. הלוי נרצח גם הוא כשהתנגד להמון שתקף את הגופה. בתי היהודים נשרפו ובית הכנסת באלטספייר נהרס.[26] בפרעות אלו התאבדו רבים מבני הקהילה כדי שלא להגיע לידי הפורעים.[25]
רבי אפרים בן יעקב מבון סיפר בפירוט רב על עלילת דם זאת וגורלו של רבי יצחק בן אשר הבחור "באדר נמצאה גווייה נרצחה קרוב לעיר אשפיירא בשלוש פרסאות ושמחו הגויים והוציאו קול על היהודים לאמור כי הם רצחוה, ויקומו לבולעם חיים. ויוציאו את בת הרב רבי יצחק בן אשר הלוי מקברה בתוך ימי אבלה, ויתלה ערומה בשוק ועכבר תלוי בקלעי שיער ראשה ללעג ולקלס לישראל. ויפדה אביה על ידי שוחד וישיבו אל קברה. ויהי ממחרת ואנשי העיר אנשי סדום נסבו על בית הרב ויפרפו בו פרץ ויהרגוהו, וחמש נפשות עמו. גם שרפו את כל בתי הקהל והיהודים עלו אל עליית בית הכנסת ואחרי כל העלו את הסולם אשר עלו בו - אליהם. ושם נמלטו עד בוא להם עזר, והורידו את הסולם ויצאו בו מן העיר בעוד לילה. והאויבים שללו את כל אשר בבתים ואת ספריהם וספרי התורה השליחו במים. ואת בית הכנסת שרפו באש". אולם עקב כך שלפני מסה ההרג וההרס ציווה עליהם הדוכס "אוטו" אחי המלך שלא ישלחו ידם ביהודים "ויחר אפו בהם" לאחר שהוא שמע על הפרעות "ויאסוף חייל ויצר על העיר אשפיירא. וישרוף להגמון הרשע ולעירוניים את כל הכפרים... ואחרי כן תפש את הרוצחים. וליהודים נתנו 150 זקוקים. ובנו להם את בתיהם ואת בית הכנסת".[27]
היינריך השישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה ציווה לפצות את היהודים על נזקים שסבלו עקב עלילת הדם ועל שריפת בית הכנסת ולבנות מחדש בתים שנהרסו.[23]
על מאורע זה כתב רבי יהודה בן קלונימוס משפיירא את קינתו "אל אבל אקרא" בה הוא דחה את הניסיונות להמרת דת: "סודם הערימו זכרונינו להיעדר ובעשרים ותשעה אורינו קדר לחודש שנים עשר הוא חודש אדר... דם נפשות אבנונים נקיים..."[27]
עלילת דם שנייה, ששוב גרמה לסבל רב לקהילה אירעה ב-1282 כאשר הרבורד, ריטר פון דר אוהם, האשים את היהודים ברצח נכדו.
בשנת 1286 השתתפו רבים מיהודי שפייר, וורמס, מיינץ ואופנהיים(גר') בניסיון עלייה לארץ ישראל שלא צלח, בהנהגת המהר"ם מרוטנבורג.
בגלל גלי הפליטים שנמלטו ממעשי הטבח ואלו מהם שניסו להמלט לארץ ישראל, נאלץ רודולף הראשון, מלך גרמניה לפרסם "צו אודות פליטים יהודים" ב־6 בדצמבר 1286, כשהיה בשפייר. נכתב שם כי יש רשות לתושבים לבזוז את רכוש היהודים שנמלטו: "רודולף, מלך רומי בחסד הא-ל, הנעלה בכל הקיסרות, קורא שלום וחסד אל החכמים, אנשי הלשכה, הפקידים, השופטים, חברי המועצה וכל התושבים. מאחר שהיהודים כולם כאחד הם עבדי אוצרנו, וכל המונם ורכושם שייכים לנו – או לנסיכים שאנו והקיסרות הענקנום להם כמתת – הכתוב למטה קים וישר ונאמן על פי חוק: אם חלק מיהודים אלו נמלטים וחוצים את הים מבלי לקבל רשות מיוחדת מאיתנו או מאדוניהם, וזאת על מנת לחמוק מאדוניהם הלגיטימיים, אזי רשאים אנו או האדונים להם הם משתייכים להפעיל את סמכותנו החוקית ולקחת לרשותנו את כל רכושם, המלבושים שלגופם ונכסיהם דניידי ודלא ניידי, בכל אתר ואתר שהם מצויים בו. מאחר שניסיונות לחולל עוולות בתחום זה מופנות במידה מיוחדת אל היהודים, מעניקים אנו את מלוא הסמכות על היהודים המצויים כעת בשפייר, וורמס, אופנהיים, מיינץ וכל חבל וֶטֶראוּ, לנסיך-הארכיבישוף המרומם היינריך ממיינץ, מזכירנו היקר, והאדון האציל הרוזן אברהרד מקצנלבוגן (אנ'), מתוך בטחה בכישוריהם ונאמנותם. נתון בידם, ללא ערעור מאיש, לקחת לרשותם את הרכוש, המלבושים ונכסי ניידי ודלא ניידי של היהודים הנמלטים, בכל אתר שאלו מצויים, ולחלקו ולהקצותו כטוב בעיניהם. משום כך אנו מבקשים מכם במלוא החומרה, שתפנו את כל מרצכם לסייע ולעמוד לימין הארכיבישוף והרוזן ששמם נקוב לעיל באמונה ובתושיה, כך שנוכל לשבח את נכונותכם ומסירותכם בזכות. ניתן בשפייר, ב-6 בדצמבר לשנת ארבע-עשרה למלכותנו."
בתחילת ה-14 נחלש כוחם של הקיסר והבישוף, ובשנת 1330 השתלטה הנהגת העיר על הגנת היהודים בתמורה לתשלום של 300 הלר (מטבע). עלילת דם נוספת פקדה את הקהילה ב-1342.
בשבוע חג הפסחא של שנת 1343 נמצאה גופתו של נוצרי בשם לודוויג, ובעקבות כך עונו ונשרפו יהודים על המוקד.
הקילה נמחקה לחלוטין בבפוגרומים בזמן "המגפה השחורה" (ינואר 1349), רבים שרפו את עצמם למוות בבתיהם לנוכח האיומים ואחרים התנצרו או ברחו להיידלברג. הרכוש היהודי ובית העלמין הוחרמו.
כדי להלבין את הפרת חוקי השלום הקיסרי, שהיה אמור להגן על כל התושבים באופן שווה, קיבל קרל הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה החלטה אופורטוניסטית לטובת אנשי העיר הפורעים בביקורו בשפייר באביב 1349 ושחרר אותה מכל אשמה, הוא מחל לתושבי העיר על מעשי הטבח והשוד שעשו ליהודים והתיר להם להחזיק בגזל.[23] המגפה השחורה נמשכה בקיץ, אך לא ידוע מה היו השפעותי על העיר לאחר מכן.
עם קשיים רבים התחדש היישוב היהודי לאחג המגפה, אך לא זכה עוד למעמדו הקודם כמקום תורה חשוב. ב-1405 היהודים גורשו מהעיר והותר להם לשוב רק ב-1421. ב-1430 הם גורשו שוב, וחזרו ב-1434 כשמועצת שפייר חידשה את זכות המגורים ליהודים לשש שנים נוספות, עליהן ישולמו 5 עד 35 גילדן למשק בית. הם גורשו שוב שנה לאחר מכן, ב-8 במאי 1435 "לנצח". אחד הפליטים היה מוזס מנצלב. בנו, ישראל נתן, הקים בסונצ'ינו את אחד מראשוני חברות הדפוס העבריות.
לאחר 30 שנה חזרו שוב היהודים להתגורר בשפייר.
בשנת 1467 העניק בישוף העיר הגנה ליהודים לתקופה של עשר שנים. עם זאת, בשנים 1468, 1469 ו-1472 פרסם הבישוף מתיאס פון ראמונג(גר') גזרות אנטי יהודיות שכללו: איסור על היהודים לגבות ריבית מהנוצרים. נאסר על היהודים להופיע בציבור בימי החגים הנוצריים, השבוע הקדוש ואחרים, והם חויבו בזמן זה לשמור על דלתות וחלונות נעולים. היהודים חויבו ללבוש בגדים ייחודיים, גברים נאלצו לחבוש כובעים מחודדים בצבעים שונים וטבעת צהובה, ונשים יהודיות חויבו ללבוש שני פסים כחולים ברעלותיהם כזיהוי. נאסרה בניית בית ספר או בית כנסת ללא אישור הבישוף. הוצא צו המגביל את יהודי שפייר מלגור מחוץ לגטו. הם לא הורשו להשתתף בחברות ציבוריות נוצריות, להעסיק משרתים נוצרים, להעסיק מיילדות ולמכור תרופות.
בשנת 1472 התאבדו יהודים רבים כדי להימנע מהטבלה כפויה לנצרות.
יהדות שפייר בעת החדשה
משנת 1500 עד שנת 1529 לא הורשו יהודים לחיות בשפייר.
"הזכות היהודית הגדולה של שפייר" משנת 1544
ברייכסטאג של שפייר שהתקיים בשנת 1544 התלוננו יהודי האימפריה הרומית הקדושה בפני קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה כי התושבים הגויים מרעים עימם ומכחישים את זכויותיהם. הם טענו כי הם פרעו בהם, מנעו את פרנסתם ונמנע מהם לערער לבית הדין הקיסרי לצדק או לבתי משפט אחרים. הטריגר להתעלמות הגוברת מזכויות היהודים היה בין היתר כתביו האנטי-יהודיים הידועים של מרטין לותר משנת 1543.
הקיסר קרל הכריז בכתב הזכות כי מעתה לאיש לא תהיה רשות לסגור את בתי הספר היהודיים ואת בתי הכנסת, לגרש אותם מהם או למנוע את השימוש בהם. כל מי שפוגע או שודד יהודים בניגוד לשלום קיסרי שהוכרז במדינה ייענש על ידי הרשויות. כל יהודי יקבל את הזכות לנהל את עסקיו באימפריה, וכל ממשלה צריכה להעניק לו ליווי ולא להעמיס עליו עוד מכס או אגרה. היהודים לא יהיו חייבים ללבוש "סמלים יהודיים" ואין לגרש יהודי ממקום מגוריו ללא הסכמתו המפורשת של הקיסר. ללא ראיות ועדות מספקות, נאסר על מישהו להאשים את היהודים בשימוש בדם נוצרי. במקום בו הועלו האשמות כאלה, הן היו אמורות להיות מובאות בפני הקיסר. על הפרות של פריבילגיה זו היו נענשו ב-50 מארק זהב, מחציתן יגיעו לאוצר הקיסרי ומחציתם ליהודים שנפגעו.
בשנת 1548 אושרה זכות זו על ידי קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, ובשנת 1566 היא אושרה שוב על ידי הקיסר מקסימיליאן השני.[28]
המאות ה-17 ה-18 וה-19
קהילה יהודית התקיימה שוב באופן זמני בין השנים 1621 ל־1688. עם זאת, בתקופה זו מנתה הקהילה משפחות ספורות בלבד, ואף לא היה לה רב משלה. יהודי שפיירא היו כפופים הלכתית למרא דאתרא של וורמייזא הסמוכה.[29] במהלך מלחמת שלושים השנים, ובמיוחד בתקופה שלאחר המלחמה, נאלצו העיריות והאזרחים הנוצרים להשתמש יותר ויותר ביכולות היהודים לתת הלוואות. בין השנים 1645–1656 היו לפחות חמש הלוואות ענק כאלה. העירייה החלה לקחת הלוואות מיהודים כבר בשנת 1629 וככל שעומס החוב גדל הוענקו יותר זכויות סחר ליהודים בעיר. שפייר נשרפה עד היסוד בשנת 1689 במלחמת תשע השנים ונאסרו לחלוטין עסקאות סחר וכספים בין אזרחים נוצרים ליהודים.
בזמן המהפכה הצרפתית יהדות שפייר התאפיינה בליברליות ובכך הסתכסכה עם רבנות המחוז האורתודוקסי דורכיים-פרנקנטל(גר'). בשנת 1830 היו בו 209 חברים. מרכז הקהילה היה בית הכנסת שנבנה בשנת 1837 ברחוב היידנרייך שברובע היהודי. יהודי העיר ייסדו היהודים ארגון צדקה בשנת 1828. הם ניהלו גם בית ספר קטן.
בשנת 1863 נבחר "קרל דייוויד" למועצת העיר כחבר היהודי הראשון. יהודי נוסף, זיגמונד הרץ, ישב במועצת העיר משנת 1874 ועד ערב מלחמת העולם הראשונה.
בשנת 1890 התגוררו בשפייר 535 יהודים. זו הייתה הכמות הגדולה ביותר של יהודים בקהילה היהודית בשפייר. בתחילת המאה ה-20 ישבו על כיסא הרבנות בשפייר ד"ר אדולף וולף סאלוונדי (Salvendi) וד"ר שטקלמאכר (Steckelmache).[30]
בשנת 1910 מספרם ירד ל-403. מראשית שנות השלושים של המאה העשרים, יהודים משפייר החלו לנדוד לערים גדולות יותר או להגר לגמרי מגרמניה בגלל האנטישמיות שהלכה וגברה בעיר.[31]
הקהילה היהודית בשואה
בשנת 1933 מספר יהודי שפייר היה 269. הוא צנח ל-81 לאחר ליל הבדולח, בו נשרף בית הכנסת על ידי אנשי אס אה ואס אס. הם גם גנבו את ספרי הספרייה היהודית, בגדים יקרי ערך, שטיחים וחפצי דת. מכבי האש של העיר רק דאגו שהלהבות לא יתפשטו לבניינים הסמוכים. באותו לילה נהרס גם בית העלמין היהודי.
ב-1939 נותרו עדיין 77 יהודים בעיר.
ב-22 באוקטובר 1940, במהלך מסע וגנר-בורקל,(גר') גורשו 51 מתוך 60 הנותרים למחנה המעצר גירס שבדרום צרפת. משם הצליחו כמה מהם לברוח לשווייץ, ארצות הברית ודרום אפריקה בעזרת מקומיים. חלק אחר הוסגר לגרמניה על ידי צרפת של וישי ונרצח באושוויץ. רק יהודי אחד שרד את התקופה הנאצית כשהוא מסתתר בשפייר.
הקהילה היהודית לאחר השואה
בשנת 1951 שקלה עיריית שפייר להקים חניון באתר בית הכנסת. בשנת 1955 החליטה מועצת העירייה לשלם 30,000 דויטשה מארק לקהילה היהודית כדי להסדיר את הליכי השבת הרכוש. בשנת 1959 קנתה אות המתחם חברת אנקר כדי להקים חנות כלבו במקסימיליאן שטראסה. בשנת 1961, בהמלצת "איגוד הערים הגרמני", לקחה העירייה הלוואת פיתוח ממדינת ישראל בסך 2,000 דויטשה מארק.
באוקטובר 1996, עשרה יהודים ממזרח אירופה הקימו קהילה יהודית חדשה בשפייר.[32] היו"ר הראשון של הקהילה החדשה, שמואל טפמן, הגיע לשפייר מאסטוניה. שאר חברי הדירקטוריון של הקהילה הגיעו ממוסקבה.[33]
מוסדות הקהילה
בתי כנסת
בית הכנסת בשפייר מוזכר לראשונה כבניין בנוי בשנת ד'תתנ"ו, 1096.[23] הוא נשרף בשנת ד'תתקנ"ו, 1196.[34] חורבות בית הכנסת נשמרו והם השרידים העתיקים ביותר שנשמרו מכל בתי הכנסת באירופה. בתי כנסת נוספים נבנו בשפייר במהלך השנים.
הנחת אבן הפינה לבית כנסת חדש בשפייר התרחשה ב-9 בנובמבר 2008. הוא נבנה באתר בה שכנה כנסיית סנט גואידו(גר') ומכיל מאה מקומות. הבנייה עצמה החלה בשנת 2010. ב-9 בנובמבר 2011 נחנך בעיר בית כנסת בשם "בית שלום".(גר') הוא נחנך 73 שנים בדיוק לאחר ליל הבדולח. בית הכנסת משמש את הקהילה היהודית של מחוז פפאלץ הריין, שהעבירה את מטה נוישטאדט אן דר ויינשטראסה לשפייר. רב הקהילה היה בתחילה סיו-וולף רובינס.
בית קברות יהודי
שלושה בתי קברות יהודיים היו בעיר שפייר(גר'):
- בית הקברות מימי הביניים היה ברובע היהודי הידוע הראשון בשפייר. הוא הוקם בשנת 1084 ועד למאה ה-17 נקברו בו יהודים. לאחר הפוגרומים של 1349 הוא נחרש ובשנת 1358 העירייה נתנה חלק מהאזור ליהודים בודדים בשכירות ארוכת טווח. לאחר הגירוש ב-1405 האזור נפל בידי אדם נוצרי ומשנת 1429 חזרו היהודים לקבור בו. לאחר הגירוש בשנת 1435, הלאימה העירייה את האתר והשכירה אותו לנוצרים.
- בית הקברות "סנט קלייר" נבנה לאחר יישובם מחדש של יהודים בתקופת השלטון הצרפתי בשפייר בראשית המאה ה-18. בשנת 1888, לארח שהתמלא בית הקברת, הקהילה היהודית ויתרה עליו. בתמורה, היהודים קיבלו אישור לקבור את מתיהם בבית העלמין החדש. רק אולם הטהרה והקיר המזרחי נשמרו. מצבות בית הקברת לא שרדו.[35]
- בית הקברות החדש נבנה בשנת 1888. בשנת 1940 הסתיימו הקבורות בו באופן זמני. היו קבורות בודדות בשנים 1965 ו-1973. בבית העלמין, ששימש שוב מאז 1980, יש 257 מצבות.[36]
מוזיאון הקהילה היהודית בשפייר
ערך מורחב – מוזיאון שפיירא
מוזיאון הקהילה היהודית בשפייר נפתח ב-9 בנובמבר 2010, 72 שנה לאחר ליל הבדולח, במהלכו הושמד בית הכנסת בשפייר. המוזיאון הוא תוספת לרובע היהודי הישן ששוכן בסמיכות אליו, בו ניתן לצפות בתערוכות של שלושת המרכזים החשובים ביותר של הקהילה היהודית, בית הכנסת, בית עלמין ובמקווה.
המוזיאון מציג תערוכות ארכאולוגיות מהחיים היהודים של שפייר של ימי הביניים. שטח המוזיאון משתרע 80 מ"ר וניתן לראות בו שבר קשת עגול מהמאה ה-12, מצבות מהמאה ה-14 וחלון קשת כפול משנות 1110/20. חלק מהתערוכות מושאלות באופן קבוע מהמוזיאון ההיסטורי של פפאלץ בשפייר.[37] במיזיאון מוצגות תשמישי קדושה ומצבות יהודיות מן המאות ה-12 וה-15.[30]
הנצחת הקהילה
בשנת 1968 הוצב שלט המנציח את גורלה של הקהילה היהודית על החומה בחצר המקווה. בשנת 1979, לאחר 40 שנה, הונח לוח זיכרון נוסף על הקיר האחורי של בניין קאופהוף (הכיכר בה שכן בית הכנסת הישן) עם הכיתוב: "בית הכנסת של הקהילה היהודית בשפייר עמד כאן עד שנהרס על ידי גרמניה הנאצית בליל הבדולח". אנדרטת זיכרון הוקמה מול נקודה זו בשנת 1992 ומאוחר יותר הועברה לכיכר הקטנה (חניון) ממול.[38]
בשנת 2007 נדחתה במועצת העיר הצעה של ה-SPD להתקין אבני-נגף מול מקומות מגוריהם של נרצחי השואה וקורבנות הנאציזם.
בשנת 2021, הכריזה אונסק"ו על האתרים היהודיים בשפייר כאתר מורשת עולמית, בהכרזה משותפת לוורמס ומיינץ – קהילות שו"ם – בשל היותן ערש התרבות היהודית באירופה.[39]
רבני שפייר
חשובי הרבנים היהודיים פעלו בשפייר. בנוסף לעיסוקם בפירוש והוראת התלמוד בבלי רבים מהם עסקו בפיוט, חיבורי תפילות וקבלה.
ראשון הרבנים שידוע כי פעלו בשפייר כבר בתקופת הגאונים הוא רבי משה יקותיאל בן משה, מחבר הפיוט "יראתי בפצותי".[40] חכמי שפייר ייחסו חשיבות רבה לפסיקותיו ומנהגיו של רבי יקותיאל, ואף כינו אותו "המאור הגדול".[41] רבי יקותיאל דבק במסורת אשכנז, אך כשלא היה מסורת ברורה קיבל את זו של גאוני בבל.[42]
כמעט ולא ידועים פרטים על רבי יקותיאל וככל הנראה הוא נפטר בסביבות שנת 1090.[43] את מקומו תפס בנו, רבי משה בן יקותיאל.
לצדן של רבי יקותיאל פעלו רבי משולם בן משה, בן למשפחת קלונימוס הידועה, ורבי יהודה בן קלונימוס משפיירא שעמד בראש נכבדי הקהילה שקיבלו את כתב הזכויות מהמלך היינריך הרביעי. ישנם שטענו כי היותו בראש נכבדי המשלחת מלמדת על היותו גם מפרנסי הקהילה.[44] הוא היה חד מגדולי המחברים בספרות התורנית של ימי הביניים וחיבר את הספר ייחוסי תנאים ואמוראים.[45] רבי אליקים בן משולם הלוי פעל אף הוא בשפייר בסוף ימיו.
בן למשפחת קלונימוס משפייר וקרוב משפחה של אלעזר מגרמייזא היה אחראי באופן זמני על עסקיו הפיננסיים של פרידריך הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה וזכה להערכה רבה על ידו.[46]
על שאלה שהפנה רבי אליעזר בן יואל הלוי אל רבני שפייר השיבו רבי אליקים בן אשר הלוי, רבי נתן בן שמעון, רבי שמחה בן שמואל.[47]
במאה השתים עשרה פעלו בשפייר הרבנים: אברהם בן מאיר הכהן, קלונימוס בן יצחק, יעקב בן יצחק הלוי, אלעזר החזן, אליקים בן משולם[48] הלוי (בערך ד'תש"צ - ד'תת"ס, 1030–1100), יצחק בן אשר הלוי תלמידו של רש"י, וראשון בעלי התוספות באשכנז (סביבות ד'תת"י (1050 - ד'תתצ"ג (1133)), שמואל בן קלונימוס, אברהם בן שלמה, יצחק מבוהמיה, אליעזר בן יצחק, יהודה ומאיר בני קלונימוס, דוד משפייר, שמחה בן שמואל משפיירא, יהודה בן קלונימוס הבור, שמריה בן מרדכי מבעלי התוספות, אליעזר בן יואל הלוי, שמואל החסיד, יהודה בן קלונימוס משפיירא, שמחה בן שמואל משפיירא ואברהם בן שמואל.
רבי יהודה החסיד, בנו של שמואל החסיד, ממייסדי חוג חסידי אשכנז והדמות המרכזית בה, נולד ככל הנראה בסביבות 1140 בשפייר ואף גדל ולמד בה.
במאה השלוש עשרה פעלו בשפייר: רבי אליעזר בן יעקב, רבי יעקב משפייר, רבי ידידיה בן ישראל ורבי שלמה משפייר.
במאה הארבע-עשרה פעל בשפייר רבי משה זוסלין, לימים רב בפרנקפורט דמיין.
בהמאה החמש-עשרה פעלו בשפייר רבי שמואל יצחק החסיד ורבי שמריה שלמה הלוי.[49]
דמוגרפיה
| שנה | אוכלוסייה |
|---|---|
| 1818 | 80 |
| 1823 | 155 |
| 1824 | 190 |
| 1830 | 209 |
| 1841 | 301 |
| 1848 | 272 |
| 1849 | 319 |
| 1855 | 370 |
| 1861 | 425 |
| 1867 | 440 |
| 1880 | 539 |
| 1890 | 535 |
| 1895 | 509 |
| 1900 | 520 |
| 1905 | 476 |
| 1910 | 403 |
| 1933 | 264 |
| 1939 | 77 |
| 1940 | 60 |
| 1963 | 269 |
ראו גם
לקריאה נוספת
- מתניה יוסף בן גדליה, חכמי שפייר בימי גזירות תתנ"ו ולאחריהן: קורותיהם, דרכם בהנהגת הציבור ויצירתם הרוחנית בשלהי המאה ה-11 ובראשית המאה ה-12, עבודת דוקטורט, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, ניסן ה'תשס"ז, באתר אוצר החכמה
- Die Juden von Speyer (יהודי שפייר) (תרומות להיסטוריה של העיר שפייר, כרך 9). מהורה שלישית. האגודה ההיסטורית של פאלץ, קבוצת מחוז שפייר, שפייר, 2004.
- יוהאנס ברונו(גר'), Schicksale Speyerer Juden (גורל יהודי שפייר) 1800–1980 (סדרת פרסומים של העיר שפייר, כרך 12). שפייר, 2000. (בגרמנית)
- יוהנס ברונו, לנלוט מולר(גר') (עורכים): Der Speyerer Judenhof und die mittelalterliche Gemeinde (שפייר יהדות וקהילה מימי הביניים). לשכת התיירות של שפייר. שפייר, 2001. (בגרמנית)
- יוהנס ברונו, Die Weisen von Speyer oder Jüdische Gelehrte des Mittelalters (חכמי שפייר וחוקרים יהודים מימי הביניים) (סדרת פרסומים של העיר שפייר, כרך 14). שפייר, 2004. (בגרמנית)
- יוהנס ברונו, Schicksale Speyerer Juden II 1800–1980 (גורל יהודי שפייר חלק שני) 1800–1980, שפייר 2011, מסת"ב 978-3-939512-31-8 [50] (בגרמנית)
- פרדיננד שליקל(גר'), Thema am Samstag: Vor 60 Jahren Synagoge zerstört (נושא לשבת: בית הכנסת נהרס לפני 60 שנה) Inferno mitten in der Stadt – Schweigen in den Zeitungen, Schweigen im Rathaus. (תופת באמצע העיר - שקט בעיתונים, שקט בבית העירייה) בתוך: Rheinpfalz-Speyerer Rundschau מ־7. נובמבר 1998 (בגרמנית)
- אדגר, א. שטרן: The Peppermint Train: Journey to a German-Jewish Childhood (רכבת המנטה: מסע לילדות גרמנית-יהודית). הוצאת אוניברסיטת פלורידה, 1992.
קישורים חיצוניים
- הקהילה היהודית של ריינלנד-פפאלץ, אתר רשמי
- יוסף ג'ייקובס, שלום אוצר, "שפייר", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית).
- קהילת יהודי שפייר, מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות
- ירמיהו מלחי, חכמי שפיירא ויצירתם הרוחנית, שנתון "שאנן", כרך ט"ו, תש"ע
הערות שוליים
- ^ אברהם גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים עמוד 397
- ^ הרב א. הכהן, "למגנצא הגיעו ראשונה", יתד נאמן, מוסף "שבת קדש" 33 (פרשת במדבר, תש"נ), עמ' 8, באתר אוצר החכמה.
- ^ המחלקה להיסטוריה של ימי הביניים, עבודות בית, הופעת עבדות קאמרית של היהודים, היהודים באירופה עד המאה ה -12, 1997/98 עמ' 15-12
- ^ אלפרד האברקמפ, היסטוריה גרמנית, Vol. 2, כרך ראשון, מינכן, 1993, עמוד 338. מסת"ב 3-7632-2992-2
- ^ מתניה יוסף בן-גדליה, חכמי שפייר בימי גזירות תתנ"ו ולאחריהן: קורותיהם, דרכם בהנהגת הציבור ויצירתם הרוחנית בשלהי המאה ה-11 ובראשית המאה ה-12, חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה", אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, ניסן ה'תשס"ז, עמוד 111
- ^ ג'וזף ג'ייקובס ושולם אוצר, הרובע היהודי
- ^ א' בפלסטין, שיפוט על יהודים, לקסיקון יהודי, מרכז המחקר הרב גבריאל מולר
- ^ http://www.digam.net//document.php?dok=8497 הזכות היהודית הגדולה של הקיסר קרל החמישי, שניתנה בשפייר ב -3 באפריל 1544], המחלקה לפדגוגיה בארכיון בארכיון המדינה מרבורג
- ^ האגודה ההיסטורית של פפאלץ, קבוצת המחוז שפייר: היסטוריה של היהודים בספייר, Progressdruck GmbH Speyer 1981, עמ' 15
- ^ עלי יסיף, ספר הזכרונות <דברי הימים לירחמיאל>, עמוד 398, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים)
- ^ יוסף דן, חסידות אשכנז בתולדות המחשבה היהודית, Open University of Israel, 1990, מסת"ב 978-965-302-555-4. (בiw)
- ^ Jewish History, www.jewishhistory.org.il
- ^ A. Neubauer and M. Stern (eds.), [ Hebräische Berichte über die Judenverfolgungen während der Kreuzzüge], Berlin 1892, p. 48
- ^ J. & G. Software www. jugsoftware.de, Digitales Archiv Marburg - Das DigAM Projekt - Ausstellung: Privilegien, Pogrome, Emanzipation: Deutsch-jüdische Geschichte vom Mittelalter bis zur Gegenwart - Ausstellungsraum: Karl V. und die kaiserliche Judenpolitik - Dokument: Das Große Judenprivileg Kaiser Karl V., gegeben zu Speyer, 3. April 1544. Insert in einer Bestätigung dieser Privilegien durch Kaiser Rudolf II. zu Breslau 1577 [Originaldigitalisat mit Regest], www.digam.net
- ^ גזירות אשכנז וצרפת - הברמן, אברהם מאיר, 1901-1981 (page 34 of 282), באתר hebrewbooks
- ^ אברהם מאיר בן אורי פייבל האברמאן, גזירות אשכנז וצרפת, עמוד כה, באתר אוצר החכמה
- ^ שמחה גולדין, עלמות אהבוך, עמוד 157
- ^ ספר זכירה, מהדורת אברהם מאיר הברמן, ירושלים ה'תש"ל, עמוד 43
- ^ גרוסמן, חכמי אשכנז, עמוד 437.
- ^ מתניה יוסף בן-גדליה, חכמי שפייר בימי גזירות תתנ"ו ולאחריהן: קורותיהם, דרכם בהנהגת הציבור ויצירתם הרוחנית בשלהי המאה ה-11 ובראשית המאה ה-12, חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה", אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, ניסן ה'תשס"ז, עמוד 185
- ^ 21.0 21.1 גזירות אשכנז וצרפת - הברמן, אברהם מאיר, 1901-1981 (page 69 of 282), באתר hebrewbooks
- ^ s. hierzu: Elmar Worgull: Blicke auf Vita und museale Werke des in Speyer wirkenden Holzbildhauers Otto Martin (1872–1950). In: Pfälzer Heimat: Zeitschrift der Pfälzischen Gesellschaft zur Förderung der Wissenschaften in Verbindung mit dem Historischen Verein der Pfalz und der Stiftung zur Förderung der pfälzischen Geschichtsforschung. Verlag der Pfälzischen Gesellschaft zur Förderung der Wissenschaften, Speyer. Heft 1 (2009), S. 19–26.
- ^ 23.0 23.1 23.2 23.3 קהילת יהודי שפייר, באתר מוזיאון בית התפוצות
- ^ SPEYER - JewishEncyclopedia.com, www.jewishencyclopedia.com
- ^ 25.0 25.1 עלי יסיף, ספר הזכרונות "דברי הימים לירחמיאל", עמוד 401, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים)
- ^ הרב ד"ר צחי הרשקוביץ, משפייר לשפירו – תולדותיה המדממות של יהדות אשכנז, שבתון
- ^ 27.0 27.1 הובא ב: אפרים אלימלך אורבך, בעלי התוספות: תולדותיהם, חיבוריהם, שיטתם, מוסד ביאליק, 1955, כרך ראשון, עמוד 367
- ^ Rechtswörterbuch - SIEBTE ABTEILUNG - Ergänzungsartikel - GERICHTSBARKEIT ÜBER JUDEN, www.juedisches-recht.de
- ^ יוזפא שמש, מנהגים דק"ק וורמיישא, מכון ירושלים תשנ"ב, סימן רצ"ג, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים).
- ^ 30.0 30.1 קהילת יהודי שפייר, מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות
- ^ Geschichte der Stadt Speyer, Bd. 2. Kohlhammer Verlag, Stuttgart, 2. Auflage, 1983, מסת"ב 3-17-007522-5, S. 21–22, 150.
- ^ Juden in Deutschland - Speyer, www.hagalil.com
- ^ Juden in Deutschland - Speyer, www.hagalil.com
- ^ מקוואות מימי רש"י ותוספות, עמוד 34
- ^ שפייר (ריינלנד-פאלץ) בתי קברות יהודיים (עם תמונות רבות), באתר www.uni-heidelberg.de
- ^ Die jüdischen Friedhöfe in Speyer (Rheinland-Pfalz), www.alemannia-judaica.de
- ^ אתר מוזיאון שפיירא, באתר Stadt Speyer (בגרמנית)
- ^ Wolfgang Eger: Geschichte der Stadt Speyer, Bd. 3. Kohlhammer Verlag, Stuttgart, 1989, מסת"ב 3-17-010490-X.
- ^
עופר אדרת, אונסק"ו הכירה באתרים היסטוריים יהודיים בגרמניה כאתרי מורשת עולמיים, באתר הארץ, 28 ביולי 2021
- ^ רבי יקותיאל חיבר בשנת 1070 בערך את הפיוט יראתי בפצותי
- ^ שיבולי הלקט, שמחה חסידה, עמוד קכה
- ^ מתניה יוסף בן-גדליה, חכמי שפייר בימי גזירות תתנ"ו ולאחריהן: קורותיהם, דרכם בהנהגת הציבור ויצירתם הרוחנית בשלהי המאה ה-11 ובראשית המאה ה-12, חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה", אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, ניסן ה'תשס"ז, עמוד 117
- ^ רבי יקותיאל בר משה, באתר אנו – מוזיאון העם היהודי
- ^ מתניה יוסף בן-גדליה, חכמי שפייר בימי גזירות תתנ"ו ולאחריהן: קורותיהם, דרכם בהנהגת הציבור ויצירתם הרוחנית בשלהי המאה ה-11 ובראשית המאה ה-12, חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה", אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, ניסן ה'תשס"ז, עמוד 118
- ^ אפרים אלימלך אורבך, בעלי התוספות: תולדותיהם, חיבוריהם, שיטתם (2 כרכים), מוסד ביאליק, 1955, עמוד 361
- ^ Alfred Haverkamp: Deutsche Geschichte, Bd. 2. Beck’sche Verlagsbuchhandlung, München, 1993, מסת"ב 3-7632-2992-2, S. 339.
- ^ אפרים אלימלך אורבך, בעלי התוספות: תולדותיהם, חיבוריהם, שיטתם (2 כרכים), מוסד ביאליק, 1955, עמוד 367
- ^ בשני מקומות ר' בצלאל אשכנזי קורא לו "אליקים בן קלונימוס" (הגהות למסכת בכורות כ' ע"ב; ליקוטים למסכת פסחים נ"ז ע"ב), אבל זה נראה שיבוש
- ^ יום-טוב ליפמן צונץ, "ריטוס", עמ' 200
- ^ Anja Stahler: 17 Leben wider das Vergessen. In: Die Rheinpfalz, Speyerer Rundschau, 7. November 2011, Seite 2 LSPE.
