האינקוויזיציה הספרדית

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

האינקוויזיציה הספרדית (בספרדית: Tribunal del Santo Oficio de la Inquisición, בית הדין של המועצה ה"קדושה" של האינקוויזיציה) הייתה מוסד ספרדי האמון על מימוש וביצוע חוקי הנצרות הקתולית, חינוך, המרה וכן היה שותף ברדיפת מיעוטים דתיים. הוא נוסד בידי המלכים הקתוליים בשנת 1478 כדי לצור אחידות דתית בספרד, לשמור על האורתודוקסיה הקתולית, להילחם במינות נוצרית ולשמור על טוהרה המוסרי של הקהילה הנוצרית בספרד. האינקוויזיציה הספרדית נבדלה מהאינקוויזיציה האפיפיורית בכך שהייתה כפופה למלך, ולא לכנסייה, ובכך שימשה למעשה זרוע של המדינה.

כמוסד כנסייתי הוגבלה סמכותה של האינקוויזיציה לנוצרים בלבד, והיא פעלה בעיקר נגד מומרים מיהדות או אסלאם שנחשדו באי-נאמנות לדתם החדשה. כמו כן, הדבירה כליל את הרפורמציה הפרוטסטנטית שניסתה להכות שורשים בממלכה. לא הייתה לה כל סמכות לגבי מוסלמים ויהודים שלא התנצרו, והיא לא פעלה נגדם מעולם. רק לאחר 1502, כשלא הותרה עוד בחוק ישיבת בני דתות אחרות בספרד, הייתה כל אוכלוסיית הממלכה נתונה למרות האינקוויזיציה.


תיאור היסטורי כללי

רקע

אינקוויזיציה הראשונה הוכרז בסוף המאה השתים עשרה על ידי האפיפיור לוקיוס השלישי כמכשיר להילחם בקתרים בדרום צרפת. חמישים שנה מאוחר יותר, בשנים 1231-1233, נוצרה אינקוויזיציה שפעלה בכמה ממלכות נוצריות באירופה במהלך ימי הביניים. באשר לממלכות הנוצריות של חצי האי האיברי, היא הוקמה רק בכתר אראגון. עם הזמן, חשיבותו התדלדלה, ובאמצע המאה החמש עשרה הוא היה מוסד כמעט נשכח וכמעט ולא פעיל, אם כי חוקי. בכתר קסטיליה, דיכוי של "כפירה" בנצרות הקתולית בוצע על ידי נסיכים חילונים על סמך חקיקה שהייתה גם חילונית, אם כי היא שיחזרה במידה רבה את חוקי האינקוויזיציה האפיפיורית.[1]

בתחילת השלטון הנוצרי המיעוטים היהודיים והמוסלמים חיו בסובלנות יחסית מצד השלטון. עם זאת, כבר מאמצע המאה ה-13 היו בספרד, בעיקר בריכוזים העירוניים, דרישות לשלול את הזכויות הדתיות והאוטונומיות שהיו לשכונות היהודיות, ה"קאל".[2] בערים מסוימות, היהודים חויבו בענידת סמל מזהה על בגדיהם (Senal), או בלבישת שכמיה מעוגלת על בגדיהם.[3]

גזירות קנ"א הן כינוי לפרעות שביצעו נוצרים קתולים נגד יהודים בספרד בשנת ה'קנ"א (1391). רבים מהיהודים לא עמדו בכפייה להתנצר, ונטשו את אמונתם. עם שוך הפרעות מינתה הממשלה ועדות חקירה, אך לא נקטה פעולות של ממש נגד הפורעים, שחלקם נמנו עם השכבות הנכבדות. גזירות 1391 פתחו תקופה של לחץ כבד על יהדות ספרד להתנצר, ועד ויכוח טורטוסה ב-1414 ואחריו התנצרו בין 33% ל-60% מתוכה, כשהם יוצרים אוכלוסיית מראנוס עצומה. המומרים נותרו כיחידה חברתית מובחנת ש"הנוצרים הישנים" התחייסו אליהם בחשד ובקנאה.[4]

הקמה

האינקוויזיציה הספרדית נוסדה בשנת 1478, לאחר איחוד קסטיליה ואראגון על ידי פרננדו ואיזבלה וסיומה של הרקונקיסטה, כיבוש חצי האי האיברי מידי המוסלמים בשתי המלכות, קסטיליה ואראגון, לא הייתה אינקוויזיציה פעילה והמיעוטים היהודיים והמוסלמים זכו לסובלנות מצד השלטון.[5][6] גם בקסטיליה וגם אראגון היא הייתה כפופה למלוכה ולא לאפיפיור בניגוד לקודמותיה. לאור זאת ישנן כמה השערות באשר לסיבה להקמתה של האינקוויזיציה הספרדית:

  • השערת הרב-דתיות: היהודים והמוסלמים הפכו לקבוצות בולטות בחברה, ויצרו התנגדות גדולה כלפיהן מצד הרוב הקתולי.[7]
  • השערת האכיפה: השלטונות המקומיים בספרד הפכו לבעלי עצמאות שיפוטית גדולה מדי, והשלטון רצה ליצור אחידות ביניהם.[8]
  • השערת ההתפייסות: הממלכה הספרדית נתפסה כממלכה של חוטאים ו"נוצרים גרועים", ועל כן איזבלה ופרננדו רצו להתפייס עם מנהיגים נוצרים אחרים באירופה ועם האפיפיור.[9]
  • הפחד מהעות'מאנים: באותה תקופה האימפריה העות'מאנית הלכה והתחזקה. השלטון בספרד חשש מתמיכה פנימית של מיעוטים בכובש עות'מאני, ולכן הם גורשו.[10]
  • התמודדות מול האפיפיור: לממלכות הספרדיות היה עבר של עימותים עם האפיפיור, ויצא להן מוניטין של נוצרים לא-אדוקים מולו. לכן, הקמת האינקוויזיציה מילאה שני תפקידים: היא חיזקה את מעמדה הנוצרי של ספרד אל מול האפיפיור, ואפשרה למלכים עצמאות דתית בשטחם.[11]

פעולות האינקוויזיציה

לאחר מינוין של מועצות אינקוויזיציה ומינוי אנשי דת לעמוד בראשן, האינקוויזיציה החלה לפעול בסביליה בשנת 1481 באמצעות פעולות של אוטו דה פה, ענישה ציבורית כלפי נוצרים חוטאים. האוטו דה פה הבולט ביותר היה ענישת אנשים על ידי שרפה ציבורית. עד סוף שנת 1530 כ-2,000 אנשים מצאו את מותם בשריפה ציבורית. עד מהרה מועצות אינקוויזיציה החלו לקום גם בערים נוספות. פעולות האינקוויזיציה החלו להיות מופנות גם כלפי מי שאינם נוצרים בשנת 1483, כאשר גורשו כל היהודים מאנדלוסיה.[12] אלה שנמצאו אשמים הועברו מסמכותה של האינקוויזיציה לבתי הדין החילוניים, שם לרוב נידונו לעינויים, ככפרה על עוונותיהם, או למוות איום בהעלאה על המוקד, או תלייה.

היא דנה בעיקר במומרים יהודים בחשד להמשך קיום היהדות לאחר ההתנצרות.[13][14]

כאמור, לאינקוויזיציה לא הייתה סמכות לפעול כלפי מי שאיננו נוצרי - כלומר, כל אדם שמעולם לא נטבל. עם זאת, חלק גדול מעבודתה התעסק בחקירתם של מומרים אשר המשיכו לקיים בסתר את דתם הקודמת. עם זאת, לטענת השלטונות, הקשר בין יהודים מומרים לבין מי שלא התנצר, הסית את ה"נוצרים החדשים" מדתם. לכן, הוחלט לגרש את היהודים מספרד בשנת 1492.[12] המלכים הקתוליים הפקידו בידי האינקוויזיטור הראשי תומאס דה טורקמדה ושותפיו ניסוח צו לגירוש היהודים מהממלכה.[15] לפי יוסף פרז, החלטה זו "מדגימה את התפקיד המוביל של האינקוויזיציה בעניין הזה".[16] תומאס דה טורקמדה היה משוכנע כי קיומו של המארנוס (מומרים יהודים), מוריסקוס (מומרים אסלאמיים), יהודים ומורים היווה איום על חיי הדת והחברה של ספרד, והשפעתו על המלכים הקתוליים אפשרה לו להשפיע על מדיניותם.[17] לאחר גירוש ספרד בשנת 1492 לא נותרו עוד יהודים בספרד באופן רשמי, וכל גילוי של יהדות הפך להיות עניינה של האינקוויזיציה, מכיוון שהיה בהגדרה התייהדות של נוצרים.

פרנסיסקו חימנס דה סיסנרוס, קידם את דיכוי המוסלמים באותו להט שטורקומדה הפנה ליהודים. בשנת 1502 הוא הורה על איסור על האסלאם בגרנדה, האחרונה מבין הממלכות המוסלמיות בספרד שנפלה בעקבות הרקונקיסטה. ב-1503 גורשו גם המוסלמים מקסטיליה או נוצרו.[18]

רדיפת המוסלמים הואצה בשנת 1507 כאשר חימנס מונה לאינקוויזיטור הראשי. המוסלמים בוולנסיה ובאראגון היו נתונים להמרה בכפייה בשנת 1526, והאסלאם נאסר לאחר מכן בספרד. לאחר מכן הקדישה האינקוויזיציה את תשומת לבה למוריסקוס, מוסלמים ספרדים שהתנצרו.[19][20] לבסוף, גם המומרים הרבים ממוצא מוסלמי, המוריסקוס, ששמרו על זהות נבדלת והיוו כח צבאי ופוליטי, גורשו כולם ב-1609.

האינקוויזיציה פעלה גם נגד תנועות שהוגדרו על ידיה כמינות פנים-נוצריות, וליתר דיוק נגד כל מי שנחשדו בכך. היא מיגרה את האַלוּמְבָּרַדוֹס ("נאורים"), קבוצה לא-מגובשת של מיסטיקנים שקראו לרוחניות פנימית, הכריתה את ניצני הרפורמציה הפרוטסטנטית בממלכה, ורדפה גם את ההומניסטים חסידי ארסמוס. אנשי כנסייה, ואף הבכירים ביותר, שעלה נגדם ולו חשד קלוש בנטיות הטרודוקסיות, היו חשופים לפגיעתה.

האינקוויזיציה גם ניסתה למנוע את הפצתם של רעיונות הכופרים בנצרות הקתולית, ולכן הוציאו רשימות ספרים שנאסרו להפצה. בין הספרים הללו היו מצויים גם ספרים פופולריים של אותה תקופה. עם זאת, הצנזורה לא הייתה אפקטיבית ביותר והספרים האסורים המשיכו להיות מופצים בערוצים רבים.[12]

סוף האינקוויזיציה

האינקוויזיציה בוטלה לראשונה בתקופת השלטון של נפוליאון בונפרטה על ספרד בשנת 1808, ובוטלה שנית על ידי הקורטס של קדיס בשנת 1813.[21] היא הוחזרה שנה לאחר מכן, כאשר פרדיננד השביעי עלה בחזרה לשלטון בספרד.

היא בוטלה שנית בין השנים 1820–1823. עם זאת, שלוש שנים לאחר מכן היא הוחזרה בפועל. בתקופה זו הוצא להורג מורה בית-ספר בשם קייטאנו ריפול משום שהיה דאיסט, והוא היה המוצא-להורג האחרון על ידי האינקוויזיציה הספרדית.[12]

האינקוויזיציה בוטלה באופן סופי ב-15 ביולי 1834 על ידי צו מלכותי שנחתם על ידי מריה כריסטינה.[12]

צו גרנדה שבמסגרתו גורשו יהודי ספרד בוטל רק בשנת 1968.[22]

סמכויות ושיטות פעולה וחקירה

כאשר האינקוויזיציה פתחה בחקירה באזור, האינקוויזיטורים בדרך כלל היו מציעים עונשים קלים יחסית לאלה שהיו מוכנים להודות במעורבותם שלהם ב"כפירה". הודאות אלו שימשו לזיהוי "כופרים" אחרים, שהובאו בפני בית דין. לאחר שנת 1500, השיטה הוחלפה בהוקעה של אחרים שהיו מעורבים ב"כפירה".[23] במשפט, הנאשמים לא קיבלו סיוע כדי להגן על עצמם, לעיתים קרובות הם לא ידעו על ההאשמות נגדם, והודאות הושגו לעיתים קרובות באמצעות כפייה, החרמת רכוש או עינויים. אם הנאשם יימצא אשם, גזר הדין יוכרז באוטו דה פה. לאחר מכן יועבר הנאשם לרשויות החילוניות לצורך ביצוע גזר הדין.[19]

תומאס דה טורקמדה, אינקוויזיטור ראשי מפורסם

האינקוויזיציה לא החליפה את רשות השיפוט החילונית, ופעלה במקביל אליה. הנאשמים נמסרו לידי האינקוויזיציה רק במקרה שביצעו "עברות" שנשאו אופי דתי, כמו שמירת כשרות, שמירת שבת, נשיאת תפילה יהודית או הטלת ספק בקדושת הסקרמנטים. בשל חלקה העמוק של הדת בחברה הספרדית של התקופה, האינקוויזיציה עסקה גם בחקר פשעים חילוניים הקשורות לסחר בעבדים, הברחות, זיוף, הונאת מס (פשעים דתיים רבים נחשבו לנגזרים מכך), נשק בלתי חוקי, הונאה, ריגול, זלזול בכבוד המלכות ועוד.[24][9] בראשה של האינקוויזיציה עמדו אינקוויזיטור (חוקר) ראשי, לדוגמה תומאס דה טורקמדה, האינקוויזיטור הראשי המפורסם ביותר.[25]

הנאשם היה נעצר על ידי האינקוויזיציה אם לידי חוקריה נמסר מידע שלפיו הוא אשם בעברות כנגד הדת הנוצרית הקתולית. המידע יכול היה להגיע כתוצאה מהלשנה, שמועה, או חשדות שפיתח האינקוויזיטור כתוצאה מהיכרותו עם הקהילה בתוכה פעל. העברות החמורות כללו ביצוע פולחנים יהודים או מוסלמים, זלזול בפולחנים הקתולים או התנהגות פרוצה. גם הטלת ספק בקדושת הסקרמנטים, ביגמיה, התחזות לכומר או זלזול בכוחו של הממסד הכנסייתי היו עברות חמורות, על רקע החשד שמדובר בפרוטסטנטיות. הסתת אחרים לביצוע אותן העברות העלתה את חומרת המעשה בעיני בית הדין. עברות קלות יותר כללו פקפוק בעיקרי אמונה, עדות שקר, וכיוצא בזה.[12]

הנאשם היה מובא לפני אינקוויזיטור שהיה מבקש ממנו הודאה, אך לא היה מגיש לו כתב אישום, ולא אומר לו במה הוא מואשם. לעיתים הודו אנשים בפשעים שונים לחלוטין מאלו שהאינקוויזיטור התכוון אליהם מלכתחילה. לפעמים שימשה ההודאה כניסיון של הנאשם להימנע מעינויים, להסתיר חטאים כבדים יותר, לגלות מי האשימו או להימנע מתקופת המאסר הממושכת והיקרה.[26]

כדי לחקור אסירים השתמשה האינקוויזיציה בעינויים, אך לא באופן שיטתי. הוא הוחל בעיקר נגד החשודים ביהדות ובפרוטסטנטיות, במיוחד במאה ה-16. למשל, הוערך שבין השנים 1575–1610 כשליש מהנאשמים בגין כפירה עונו בבית המשפט של טולדו.[27] בתקופות אחרות השיעור השתנה במידה ניכרת.

שיטות החקירה של האינקוויזיציה כללו שימוש מסוים בעינויים, אך שימוש זה היה מוגבל יחסית. למעשה, היו נהוגים שלושה סוגי עינויים נפוצים. הסוג הראשון כלל את קשירת הנאשם למשקולת כבדה, מתיחתו, ושחרורו בבת אחת אל הרצפה, כך שהיה מקבל מכה חזקה. סוג העינוי השני כלל את קשירתו של הנאשם כך שלא יכול היה לסגור את פיו, והזרמת מים אל תוך פיו כדי ליצור תחושה של מחנק. העינוי השלישי כלל את קשירת הנאשם בחבלים לסד כלשהו, ומשיכת החבלים במהירות כך שהם פצעו את הנאשם. העינויים נועדו כדי לחלץ הודאה של הנאשם בפשע שיוחס לו, ולא כדי להענישו. הודאה בזמן העינוי לא הייתה תקפה בבית המשפט, והיה צורך בכך שהנאשם יחזור עליה שנית בדעה צלולה. עם זאת, לא הייתה שום בעיה להחזיר נאשם סרבן אל חדר העינויים.[28]

לנאשם הייתה אפשרות לזמן עדים משלו ולהכין את ההגנה למשפטו, אם כי לרוב הוא נאלץ לבצע הכנה זו בטרם ידע בדיוק מה הן ההאשמות כנגדו, ועמלו היה עולה בתוהו. לרוב התחשב בית הדין בהבעת חרטה של הנאשם או בנסיבות מקלות, כגון שכרות בזמן המקרה.[12]

ענישה

במקרה שבו הצליחה האינקוויזיציה להרשיע נאשם, היא הייתה מענישה אותו באופן שתאם את חומרת העבירה כנגד הנצרות הקתולית, חרטת הנאשם, והשאלה האם הייתה זו עבירה ראשונה. במקרה הקל ביותר, אם למשל היו חסרות עדויות מוצקות לאשמת הנאשם, הנאשם היה נשלח לביתו ללא עונש מלבד ההפסד הכספי שגרמה לו תקופת המאסר. במקרה שהנאשם הביע חרטה על מעשיו הוא עשוי היה לקבל קנס, לגלות מהעיר או לשאת לתקופה מסוימת את הגלימה שכונתה "סאנבניטו". גלימה צהובה זו הייתה אות קלון בולט, ונתלתה בכנסייתו של הנאשם לדיראון עולם גם לאחר סוף תקופת העונש. תהלוכת אוטו-דה-פה, שבה היו מוצגים החוטאים ברחובות העיר בגלימות סאנבניטו וההמון היה לועג להם, הייתה גם היא עונש אפשרי במקרה זה. האוטו-דה-פה יכול היה להיות ציבורי, כאשר השתתפו בו נאשמים רבים בבת-אחת, או פרטי, כאשר ביצע את התהלוכה נאשם אחד בלבד. במקרים נדירים היה העונש לעבירות אלו תקופה קצובה של חתירה בגליאות (ספינות המלחמה) של הצי הספרדי. עונש זה נחשב לחמור למדי, ולרוב יושם רק במקרים חמורים יותר.[29]

במקרה של חטאים חמורים יותר נאלץ הנאשם "להתפייס עם הכנסייה", זאת אומרת לשוב לחיקה לאחר שנטש אותה. במקרים אלה העונשים היו חמורים יותר, בהתאם לחומרת העבירות. העונשים כללו את לבישת גלימת הסאנבניטו לזמן ארוך, חתירה למשך תקופות ממושכת בגליאות, או החרמת רכוש. האינקוויזיציה יכלה גם לגזור תקופות מאסר שונות. עונש אפשרי נוסף היה מלקות. במקרה זה היה הנאשם נלקח למקום ציבורי, נקשר לסד, מופשט בפלג גופו העליון וסופג מלקות. לרוב לא נגזרו יותר ממאתיים או שלוש-מאות מלקות, משום שאדם ממוצע לא יכול היה לעמוד ביותר מכך. גם נשים, זקנים וילדים צעירים יחסית יכלו לספוג מלקות, אך עונשים אחרים, כגון החרמת רכוש או חתירה בגליאה, לא היו אפשריים מבחינתם.[12]

העונש החמור ביותר היה שרפה על המוקד, והוא ניתן בדרך-כלל לאנשים שסירבו להתחרט על חטאם, לאנשים שהורשעו בעברות חמורות בעבר או לאנשים שהסיתו אחרים לחטוא. בקרב הנידונים לשרפה היו דרגות שונות של חומרה וצורות שונות של ענישה. במקרים החמורים פחות, נחנקו הנאשמים למוות לפני שנשרפו גופותיהם, ובמקרים החמורים יותר הם נשרפו חיים. במקרה שבו הנאשם חמק תחת ידה של האינקוויזיציה, הייתה אפשרות לשרוף את גופתו לאחר מותו, אם הצליחה האינקוויזיציה לשים את ידה עליה. במקרה זה, הייתה גם אפשרות לשרוף את האדם בהיעדרו, דהיינו, לשרוף בובה כלשהי כאות קלון לאותו האדם, ולצורך סיפוק רצונה של האינקוויזיציה שלא להשאיר את הנושא ללא טיפול כלשהו.[12][30]

התפלגות הענישה השתנתה מאוד לאורך זמן. השימוש בגזרי דין מוות היה נפוץ במיוחד בשלב הראשון של ההיסטוריה של האינקוויזיציה. למשל, בוולנסיה היה גזר עונש מוות על 40% מאלה שהועמדו לדין לפני 1530, אך מאוחר יותר האחוז ירד ל-3%. בוולנסיה בין השנים 1566–1609 רק 2% נשרפו באופן אישי ו-2.1% בהיעדרם.[31][32]

חינוך וגישה כללית

העונשים הפומביים נועדו למנוע הופעת "כופרים" חדשים, ולא רק להעניש את ה"כופרים" שנתפסו. לשם אותה מטרה, נקטה האינקוויזיציה לעיתים פעולות חינוכיות כמו לימוד עקרונות הדת לנאשמים בזמן תקופת מאסרם, ופרסום המשפטים שנערכו בתוספת האשמה והעונש. פעולה חינוכית ידועה במיוחד היא פרסום אינדקס הספרים האסורים על רקע אי-תקינות דתית. אנשי דת שחטאו יכלו לעיתים להמיר את עונשם לתפילות, צומות או ריתוק למנזר.[30]

האינקוויזיציה באמריקה

במקביל לאינקוויזיציה בספרד, בית המלוכה הספרדי הנהיג אינקוויזיציה גם במושבות האימפריה באמריקה הלטינית. על אף שהאינקוויזיציה הספרדית באמריקה הייתה שלוחה של זו שבספרד, הרי שהתפתחותה, התנאים בהן פעלה, המשימות איתן התמודדה וכתוצאה מכך דרכי פעולתה, היו שונות במקצת.[33]

ארגון, כפיפות וסמכות

בשטחי האימפריה אשר באמריקה הוקמה לשכת האינקוויזיציה הראשונה כבר בשנת 1517 בסנטו דומינגו. המניע להקמת הלשכה היה החשש שלמרות הצו משנת 1501 שאסר על הגירת יהודים, נוצרים חדשים וצאצאיהם לאמריקות, רבים מהם הגיעו לקולוניה בסופו של דבר. מאוחר יותר נוסדו שתי לשכות נוספות בשתי בירות מלכויות המשנה: מקסיקו סיטי (1571) ולימה. לשכה רביעית ואחרונה נוסדה בשנת 1610 בקרטחנה דה אינדיאס, לאור הנוכחות הפרוטסטנטית (ההולנדית והאנגלית) ברחבי הים הקריבי.

עם הקמתה הייתה כפופה האינקוויזיציה באמריקות להגמון או לאב המנזר המקומי. באמצע המאה ה-16 הפכה האינקוויזיציה באמריקות למוסד עצמאי.

בתחילה לא הובאו האינדיאנים תחת סמכותה של האינקוויזיציה מתוך גישה פטרנליסטית וסלחנית בנוגע להליך ניצורם. מאוחר יותר הורחבה סמכות האינקוויזיציה וחלה גם על האינדיאנים. יחד עם זאת, התרכזה האינקוויזיציה באמריקות בביעור המינות ובהשלטת המוסר בקרב האוכלוסייה האירופאית והקריאולית, ולעיתים נדירות יותר בקרב מסטיסים, מולאטים ואפריקאים.

מבחינה גאוגרפית השטח העצום עליו מופקדות היו לשכות האינקוויזיציה באמריקות, ומקום מושבן בבירות מלכויות המשנה, הביאו לכך שבפועל טווח השפעתן הוגבל לאותן הבירות ולמאות קילומטרים אחדות מחוצה להן בלבד.

על אף שפיקוח על התנהגותה המוסרית של הכמורה היה אחד מתפקידיה של האינקוויזיציה, הצלחתה בתחום זה הייתה מוגבלת גם כן. על אף המאבק הפנימי בתוך המסדרים הדתיים, גבריים ונשיים כאחד, על שימור כללי המנזר, התאחדו הפלגים השונים נגד חדירה חיצונית בדמות מפקח האינקוויזיציה, ולרוב לא שיתפו עמו פעולה.

אופי פעולתה

נראה כי בשונה מספרד, באמריקות התאפיינה פעולת האינקוויזיציה בגלים שהושפעו מהגעת אינקוויזיטור חדש ומאירועים כלכליים, חברתיים ופוליטיים שונים. העונש החמור ביותר, העלייה על המוקד, יושם באמריקות בתכיפות פחותה מזו שבספרד. שתי תקופות הפנטיות הדתית המפורסמות ביותר, אם כי לא היחידות, אירעו במהלך המאה ה-17: בין השנים 1634 ו-1639 בלימה, ובשנות ה-40 של המאה ה-17 במקסיקו סיטי.

מרבית פעולתה של האינקוויזיציה באמריקות לא הייתה ביעור המינות, אלא דווקא שמירת מוסר ציבורי וטיפול בסטיות מוסריות וציבוריות. כך, למשל, מבין מעט פחות מ-1,500 תיקי החקירה שהתקיימו באינקוויזיציה של לימה במהלך כ-250 שנות קיומה (משנות ה-80 של המאה ה-16 ועד לפירוקה בשנת 1824) רק 313 היו על מינות. מתוך אלו, כשני שלישים (243 תיקים) עסקו בגילויי "התיהדות" והשאר במינות הפרוטסטנטית או במינות בתוך הקתוליות.

כמחצית מכלל תיקי המינות (157) נפתחו בתקופה שבין השנים 1581 ו-1641. הסיבה לכך היא שלאחר "איחוד הכתרים" של ספרד ופורטוגל הורשו פורטוגזים להתיישב באמריקה הספרדית ורבים עברו למלכות המשנה של פרו. בעוד שבגירוש ספרד ניתנה ליהודים הברירה בין גלות והתנצרות, הרי שניצורם של יהודי פורטוגל, רבים מהם גולים מגירוש ספרד, נעשה בכפייה. הערכות שונות מציעות כי היהודים היוו באותה העת כ-20% מכלל אוכלוסיית פורטוגל. מכיוון שכך נחשדו בעיני הספרדים הפורטוגלים כולם כנוצרים חדשים וכמי שטוהר דמם מוטל בספק.

במרוצת המאה ה-18 השתנתה מעט האינקוויזיציה באמריקות והחלה להתמקד בקידום אורתודוקסיה מוסרית, במלחמה ברעיונות הנאורות ובפיקוח ושליטה אידאולוגית ופוליטית. על אף שהכתר הספרדי מעוניין היה באימוץ חלקי של הנאורות, כגון הבנת הטבע ותוצאות שימושיות של ידע שכזה, הוא לא היה מעוניין בחדירת רעיונות של דאיזם, הזכויות הטבעיות ורעיונות לשיטות ממשל חדשות. מכיוון שכך עסקה האינקוויזיציה בצנזור ספרים שהכילו רעיונות פילוסופיים בלתי רצויים או ביקורת על רומא. פעילות זו לא הייתה מוצלחת ביותר, שכן רעיונות אלו היו מוכרים באמריקות.

ראו גם

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא האינקוויזיציה הספרדית בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ Martín Hernández, Francisco (1980). «La Inquisición en España antes de los Reyes Católicos». En Joaquín Pérez Villanueva (dir.), ed. La Inquisición española. Nueva visión, nuevos horizontes. Madrid: Siglo XXI. מסת"ב 84-323-0395-X.
  2. ^ בספרדית: (call או callum) כנראה מהשורש "קהל"
  3. ^ מקור:עליזה מיוחס ג'יניאו - פרק ו': גזרות קנ"א
  4. ^ Teofilo F. Ruiz, The Western Mediterranean and the World: 400 CE to the Present, Wiley, 2017. עמ' 120 והער"ש בעמ' 143.
  5. ^ M.R. Menocal "The Ornament of the World: How Muslims, Jews, and Christians Created a Culture of Tolerance in Medieval Spain". BackBay Books. New York, 2009
  6. ^ Smith, Damian J., Crusade, Heresy and Inquisition in the Lands of the Crown of Aragon, Brill, 2010
  7. ^ Spanish Inquisition, www.cs.mcgill.ca
  8. ^ oseph Pérez, The Spanish Inquisition: A History. Yale University Press, 2005
  9. ^ 9.0 9.1 Elvira, Roca Barea María, and Arcadi Espada. Imperiofobia Y Leyenda Negra: Roma, Rusia, Estados Unidos Y El Imperio Español. Madrid: Siruela, 2017
  10. ^ Abou Al Fadl, K. (1994). Islamic law and Muslim minorities: the juristic discourse on Muslim minorities from the second/eight to the eleventh/seventeenth centuries. Islamic Law and Society, 1.
  11. ^ Óscar González, El Rey Y El Papa: Política Y Diplomacia En Los Albores Del Renacimiento (Castilla En El Siglo XV). Sílex, 2009
  12. ^ 12.0 12.1 12.2 12.3 12.4 12.5 12.6 12.7 12.8 Kamen, Henry (1998). The Spanish Inquisition: a Historical Revision. Yale University Press
  13. ^ Tarsicio Herrero del Collado:. In:. Nr. 39, 1969, ISSN 0304-4319, S. 679 (spanisch, [1] [abgerufen am 1. August 2019]).
  14. ^ Gerd Schwerhoff:. 3. Auflage. Verlag C. H. Beck, München 2009, מסת"ב 978-3-406-50840-0, S. 66 (deutsch).
  15. ^ Suárez Fernández, Luis (2012). La expulsión de los judíos. Un problema europeo. Barcelona: Ariel. מסת"ב 978-84-344-0025-2. p. 411-412.
  16. ^ Pérez, Joseph (2009) [2005]. Los judíos en España. Madrid: Marcial Pons. מסת"ב 84-96467-03-1. p.187
  17. ^ Tomás de Torquemada | Spanish inquisitor | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  18. ^ Hans-Jürgen Prien (21 November 2012). Christianity in Latin America: Revised and Expanded Edition. BRILL.
  19. ^ 19.0 19.1 Spanish Inquisition | Definition, History, & Facts | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  20. ^ Francisco Jimenez de Cisneros | Biography, Legacy, & Facts | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  21. ^ Antonio Puigblanch, La Inquisición sin máscara, Cádiz, 1811–1813.
  22. ^ 1492 Ban on Jews Is Voided by Spain– The New York Times, 17 December 1968
  23. ^ Henry Kamen, The Spanish Inquisition : a historical revision, New Haven : Yale University Press, 1998, עמ' 174, מסת"ב 978-0-300-07880-0
  24. ^ Online access to the Historical Archives of the Inquisition in Valencia, where the records of the trials and correspondence to officials can be found; you can find the corresponding ones to various other areas in Spain in the same webpage.
  25. ^ Henningsen, Gustav: The Spanish Inquisition and the Inquisitorial Mind
  26. ^ Hassner, Ron E. (2020). "The Cost of Torture: Evidence from the Spanish Inquisition". Security Studies.
  27. ^ H.C. Lea, III, p. 33. Citado en Kamen (2011, p. 185). Recoge las mismas estadísticas García Cárcel, op. cit., p. 43.
  28. ^ by Peters, Edward, Inquisition, Dissent, Heterodoxy and the Medieval Inquisitional Office, pp. 92-93, University of California Press (1989)
  29. ^ Cecil Roth (1964). The Spanish Inquisition. Norton.
  30. ^ 30.0 30.1 Potter, Robert. The Auto de Fé as Medieval Drama. University of Santa Barbara.
  31. ^ García Cárcel, Ricardo, op. cit., p. 39.
  32. ^ Kamen, Henry (2011) [1999]. La Inquisición Española. Una revisión histórica (3ª edición). Barcelona: Crítica. p. 171. מסת"ב 978-84-9892-198-4. «Al finalizar el sermón o el credo, el inquisidor o su representante sostenía un crucifijo delante de la congregación y pedía a todos que levantaran su mano derecha, se persignaran y repitieran después de él una solemne promesa de ayudar a la Inquisición y sus ministros. Entonces el inquisidor o su representante procedía a leer el edicto. » p. 198.
  33. ^ Aliza Moreno-Goldschmidt, Conversos de origen judio en la Cartagena colonial, Universidad Javeriana, Bogota, 2018
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34898249האינקוויזיציה הספרדית

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=האינקוויזיציה_הספרדית&oldid=2601346"