ביצה (סביבה טבעית)

בִּיצָה היא שטח של אדמה הנוטה להיות מכוסה מים רדודים במרבית ימות השנה, כאשר מצויים בו איים של אזורים יבשים יותר. כמו כן, שטח שקרקעיתו רוויה במים עומדים, יכול אף הוא להיקרא ביצה.

הביצה מתאפיינת במים עומדים או מים הנעים באיטיות רבה. המים עשירים בטאנין בשל ריקבונם של הצמחים בביצה, מה שמעניק להם, לעיתים, צבע חום (כמו זה של תה, שצבעו נגרם גם הוא מטאנין הנפלט מעלי התה).

הביצה נבדלת מאגם בכך שמימיה רדודים יחסית, ורק לעיתים רחוקות הם עמוקים מגובה אדם, ולרוב עומקם פחות ממטר. רוב סוגי הביצות הם בעלי מעבר הדרגתי מאוד בין יבשה למים (עם דרגות משתנות של בוציות בין השניים), להבדיל מהחוף הברור של ימים, אגמים ונהרות רבים.

סוגי ביצות

"ביצה" משמשת כמילה עברית יחידה העשויה לתאר ארבע עד שבע סביבות מחיה. להלן ארבע הסביבות העיקריות, אליהן יכול להתייחס המונח:

בריכת מים עומדים (Pond)

אגם קטן של מים, שגדותיו, לרוב, מכוסות בצמחייה עשבונית (ראו בפרק צמחייה) ולרוב, גם מעוצה. היא לרוב לא נחשבת לביצה אמיתית, אך יכולה להוות חוליית מעבר. ישנו דמיון אקולוגי וחיצוני רב בין בריכה ביצתית לביצה והתרגום של המונח האנגלי הוא לעיתים "ביצה". בריכה שכזאת יכולה להיווצר מעצמה, או כבריכת נוי מלאכותית, לצורך דיג, או נוי. הזרמת שפכים יוצרת לעיתים, גם כן, בריכות ביצתיות כאלה (מאות בישראל). בשונה מסוגי הביצות האחרים, בריכת מים עומדים היא לרוב בעלת גבול חד למדי בין אדמה למים, אך מציגה את הפאונה והפלורה הביצתיים. בריכה שכזאת יכולה להיווצר באופן טבעי, ככל שחומר אורגני מפורק למחצה (עשב מת, המתפרק לאט במים עומדים, עקב החומציות שלהם) נערם בקרקעיתו של אגם קטן, או כאשר צמחיית גדות שופעת מפרידה את הבריכה מגוף מים גדול יותר, אליו הייתה מחוברת. בריכת מים עומדים יכולה להפוך, בתהליך של סוקצסיה אטית, לביצת כבול או ביצה מיוערת. במונח pond נכללות גם בריכות חבצלת המים, מהסוג שמנצלות את יופיים של צמחי ביצה ונפוצות בגנים ציבוריים, ארמונות ואחוזות ברחבי העולם (גם בישראל. למשל, בגן מאיר, אשר בתל אביב). סוג כזה של בריכה יכול להיחשב כ"ביצה מבויתת".

ביצה מיוערת (Swamp)

Swamp הוא המונח המדויק לביצה המיוערת, אך לעיתים משמש גם להגדרת ביצות באופן כללי. סוג כזה של סביבה מצוי באזורים ממוזגים וקרים של העולם (אלה המקיימים יער נשיר ויער מחטני) וכן ביערות גשם. מסיבות מובנות, ביצות מיוערות נדירות בחגורות היותר יבשות של העולם (כדוגמת ישראל). סוג זה מתאפיין בשטח ניכר (מאות מטר מרובע עד אלפי קילומטר מרובע), המוצף במים כל השנה ומוצל על ידי עצים הצומחים מתוך המים. המים בביצה כזאת הם בעלי קרקעית בלתי אחידה ומקיימים אזורים עמוקים למדי וביניהם איים. עקב אפלוליותם, סגנון הספרות הקרוי גותיקה דרומית משתמש לעיתים בביצות הנרחבות של דרום-מזרח ארצות הברית כברקע לעלילותיו. הביצות המיוערות הן דינמיות ויכולות לסגת עם השנים ולפנות את מקומן ליער, או להתפשט ולתפוס מקומות חדשים, לגלות איים ולהציף אחרים. ארצות הברית ורוסיה יכולות להיחשב "מעצמות" גם בתחום כמות הביצות המיוערות שבהן.

ביצת עשב (Marsh)

ערך מורחב – ביצת עשב

אזורים אלה מהווים את מרבית שטחי הביצות בעולם. הם נוצרים כאשר שטח גדול ומישורי מוצף, לרוב, עקב יציאתו של נהר מאפיקו (נהר, הזורם באפיק עמוק, יכול להגיע לשטח בו הוא יתפרש ויתפצל לזרם מאוד רדוד, אטי ורחב). במקומות אלה, לרוב, יש זרימה, אך היא מאוד אטית ובלתי מורגשת. סביבת חיות כזו מאופיינת בצמחייה עשבונית צפופה וגבוהה, המכסה את רוב שטח הביצה, ולא רק את גדותיה. שפכי נהרות (במיוחד שפכי דלתא) הם מקומות ההמצאות העיקריים של אזור זה. ביצת עשב יכולה להתפרש כמה קילומטרים מכל צד של הדלתא ובתוך הדלתא עצמה. לפנים, בזמן קיומו של אגם החולה, עד ייבושו בשנות החמישים, היה בצדו הצפוני אזור ביצות כזה. ביצות כאלה, של קנים וסוף, מצויות באזורים רבים מאוד של העולם. האוורגליידס בצפון אמריקה, הקמארג באירופה, דלתת האוקוונגו באפריקה והפנטנל בדרום אמריקה הם מביצות העשב הגדולות והמפורסמות בעולם.

ביצת כבול (Bog)

ערך מורחב – ביצת כבול

ביצה זו היא סוג נדיר יותר, המקורב לביצת העשב. אזור מחיה כזה, המתחיל כביצת עשב רגילה, אוסף לתוכו שיירים רבים של חומר אורגני מפורק למחצה. שיירים אלה חוסמים לבסוף את הזרימה בקטע מהביצה והופכים אותה לביצת כבול. המים בביצת הכבול הופכים לחומציים, עקב תהליכי הפירוק האנאירוביים של החומר האורגני המת. באין אפשרות של ניקוז, חומציות המים ממשיכה לעלות, עד שהם הופכים לבלתי מתאימים לקיומם של רוב סוגי חיידקי הריקבון. במצב כזה, החומר הצמחי ממשיך להיערם בלא אפשרות להירקב במהירות, ובמקום זה הוא מתפרק באטיות גדולה, ותוך כדי התפחמות הוא הופך לכבול (באנגלית: Peat). הכבול (שהוא האדמה השחורה שבתוספת קלקר משמשת למילוי עציצים), הוא סוג קרקע אוורירי ורך, בעל יכולת בעירה מאוד גבוהה (אדמת כבול היא אחת הקרקעות היחידות שבוערות). במשך אלפי שנים, כרו אנשים כבול לשם הסקה. עומקו של הכבול יכול להגיע לעשרות מטרים, והוא סיפק חומר בעירה לאנשים במשך דורות רבים. בשלב מסויים, מתאבן הכבול והופך לפחם אבן. בנוסף לכך, ביצת כבול גם פולטת גז טבעי, אשר נדלק לעיתים בסילונים כחולים קטנים המכונים "אורות ביצה". תכונה זו של ביצת הכבול, רקמה סביבה אגדות רבות.
תכונה נוספת בביצות כבול היא יכולת השימור שלהן. בשל העובדה שהמים של רבות מביצות הכבול הם חומציים מדי להתפרקות טבעית של חומר אורגני, קורה שאנשים ובעלי חיים הטובעים בביצות אלו משתמרים ונותרים ללא שינוי חיצוני במשך אלפי שנים (דוגמה מהספרות: הביצות המתות ב"שר הטבעות" של ג'.ר.ר. טולקין), אם כי עצמותיהם מתרככות, או אף נמסות לגמרי במים החומציים. גופות אלה, המכונות גופות כבול ניתן למצוא בביצות כבול בבריטניה, שעקב אקלימה הקריר והגשום חולשת על כמות גדולה של הסביבות האלה. ואכן, ביצות כבול מתקיימות בעיקר באקלימים קרים וממוזגים ולעולם לא באזורים טרופיים. בעמק החולה, גם לאחר הייבוש, קיימים שטחים בעלי מצע עבות של אדמת כבול, ועל אף שביצת הכבול הקטנה שהתקיימה במקום (אחת הקרובות ביותר לקו המשווה בעולם) כבר איננה, פולט הכבול גז רב שניתן להצתה לכדי אותם אורות מטְעים מפורסמים (על כן, יש בעמק החולה מקומות שבהם העישון אסור).

ביצה שמימיה מלוחים או מליחים, נקראת ביצה מלוחה (באנגלית: Salt Marsh), וביצת מלחה מיוערת נקראת "ביצת מנגרובים" והפאונה והפלורה של ביצה כזאת שונים מאוד מזו של ביצה רגילה.

צמחייה

צומח הביצות מורכב בראש ובראשונה מצמחים בעלי עמידות גדולה לריקבון (שכן צמחים רבים, המושקים יתר על המידה, מתים מריקבון של השורשים). חלקם צומחים מתוך המים, אחרים צפים על פניהם וחלקם טבולים לחלוטין. צמחים רבים מראים עמידות לחומציות המים, ואילו אחרים (צמחי לימנים) עמידים למליחות.

החשובה בקבוצות הצמחים של אזורי הביצות היא הדגניים וקרוביהם, או הצמחייה העשבונית הגבוהה. מיני הקנה (Phragmites), הסוף (Typha), הסמר (Juncus), הכריך (Carex), החיזרן (Bambusae) והגומא (Cyperus) הם מהחשובים שבצמחים העשבוניים של הביצות ומצויים ברוב ביצות העולם. צמחים אלה, המתרבים על ידי קני שורש, באופן אל מיני (כמו גם מיני) מסוגלים ליצור חישות עבותות לאורך של קילומטרים ובכך, לעיתים, לחסום את זרימתם של נהרות ונחלים ולגרום להיווצרותן של ביצות חדשות. הגומא, אשר יוצר חישות גדולות ברחבי אפריקה ובדלתת הנילוס בפרט (כמו גם בעמק החולה) התפרסם זה לא מכבר בשל השימוש בליבתו הספוגית (התאמה לסביבה המימית) להכנת נייר, פפירוס, במצרים העתיקה.

בין הצמחים המעוצים של הביצות ניתן למצוא, בין השאר, מחטניים ודמויי מחטניים. עצי ברוש הביצות (שאינם קרובים במיוחד לברוש שלנו), מצפון אמריקה, הם בין עצי הביצות הגדולים ביותר. בביצות יער צפוניות רבות צומחים אורנים, הנותרים לעמוד לאחר שהביצה התפשטה לחלקת היער בה צמחו (בעוד עצים אחרים מתים. מראה של עצים מתים הוא אחד הסטריוטיפים הגדולים ביותר הקשר לביצות). עצי ערבה (Salix)יוצרים לעיתים כיסוי עצי לביצות באזורים הממוזגים של העולם.

בארץ ישראל, שאינה מאופיינת בביצות מיוערות, עצים קטנים: מיני אשל, עץ השמן המכסיף (דומה לעץ זית. ידוע גם כ-יצהרון) ופטל קדוש מלווים את מקומות המים העומדים. ביצות מיוערות ומלוחות (מנגרובים) ידועות בעצי האביסצניה והריזופורה שלהם.

בין הצמחים הצפים, המפורסמת ביותר היא שושנת המים (נימפאה) המצויה במגוון מינים ברחבי העולם. צמחים אלה מעוגנים בקרקעית הביצה ועליהם, הצפים על המים, מחוברים אליהם בגבעולים ארוכים ודקים. בישראל מצויים הנימפאה הלבנה (שושנת המים האירופאית), הנימפאה הכחולה (הלוטוס המצרי) והנופר הצהוב. צמח צף אחר, שהוסיף למוניטין המאוס של הביצות, הוא עדשת המים. פרטיו של צמח צף זה הם מילימטרים ספורים בקוטרם, אך אלפים ומאות אלפים מהם יוצרים מעטה של "ירוקת" על פני מקומות רבים. עדשת המים משמשת מזון לבעלי חיים רבים (ברווזים, למשל) וגם לאדם.

עקב המחסור בחומרי תזונה בביצות רבות, לא מעטות הן הביצות המקיימות צמחים טורפים (צמחים שפיתחו מנגנונים לתפיסה ועיכול של בעלי חיים, על מנת לפצות על החוסר התזונתי במצע הגידול). ארבע משפחות הצמחים הטורפים מיוצגות באזורי ביצות: הטללית ממשפחת הטלליתיים, הדיאנאה ממשפחת הדיאנאה, הנאדיד ממשפחת הנאדידיים והשופרית ממשפחת הכדנייתיים. המשפחות אינן קרובות ודרכי השגת המזון של הצמחים שונות זו מזו, אך הצלחתם באזורי ביצות מראה על אבולוציה מתכנסת.

ביצות מסביב לעולם מכילות רבבות מינים של צמחים (במיוחד אלה שבאזורים הטרופיים). כאן נמנים רק היותר מוכרים שבהם וגם אלה, באופן חלקי בלבד.

בעלי חיים בביצה

עולם החי של ביצות העולם הוא מורכב ושופע. צפיפות בעלי החיים ומגוונם גדולים, לרוב, מאלה של הסביבה המקיפה את הביצה. סביבת הביצות מכילה נציגים מכל מערכות בעלי החיים היבשתיים, כמו גם רבות מאלה השייכות לבעלי החיים המימיים. היצורים שוכני המים מתאפיינים לרוב בהתאמות לחיים במים עניים בחמצן (כמו היכולת לנשום אוויר, או קצב נמוך של חילוף חומרים), בעוד בעלי החיים השוכנים מעל המים מצטיינים לרוב בהתאמות המסייעות להם להירטב כמה שפחות (רגליים ארוכות או כיסוי שומני על הנוצות) ולנווט את דרכם ביעילות דרך הסביבה קשת- המעבר הזאת.

עופות

בביצות רבות, הבולטים שבבעלי החיים הם העופות. שתי הסדרות הבולטות ביותר בסביבת חיים זו הן סדרת החסידאים וסדרת האווזאים. בין המינים החיים בביצות מסדרת החסידאים, שרוב חבריה ניזונים מחיות מים (פרוקי-רגליים, צפרדעים ודגים), ניתן למנות חסידות, אנפות, שקנאים, מגלנים, כפנים, מנעלן ואחרים. אלה הם בין העופות הגדולים ביותר באזורי הביצות. רוב אלה מעדיפים ביצות עשב פתוחות. רוב החסידאים, כמו כן, נודדים מדי שנה מביצות האזורים הממוזגים לביצות האזורים הטרופיים. עופות הדומים בצורתם לחסידאים הם העגוריים, הארמוס ועופות פלמינגו. עופות אלה חיים בביצות רק בעונות מסוימות ובמחזור הנדידה מצויים בכמויות גדולות (כמו נדידת העגורים השנתית לעמק החולה, בחורף). מסדרת האווזאים מצויים טרודנה ירוקת הראש, ברכייה, נטה אדומת-הראש, ברווז צולל, ברווז שורק, אווז עורבני, ברווז הבליטה ואחרים.

גם מיני רליתיים וחופמאים שונים חיים באזורי הביצות. נציגי המשפחות האלה, לרוב, קטנים יותר מהחסידאים ונחבאים יותר. מהרליתיים, מיני רלית, סופית, אגמית ופרופיריה מתאפיינים ברגליים ארוכות וחלקם מסוגלים "ללכת על המים" בפוסעם בזהירות על עליהן של נימפאות. מהחרטומניים, הביצות משכנות מספר מיני חופית, ביצנית וחרטומית, שניזונים על ידי שליפה של פרוקי-רגליים מתוך בוץ, בעזרת המקור הארוך המאפיין את משפחתן. כמו כן ישנם עוד כמה משפחות מסדרת החופמאים בביצות, ביניהם יקניים, שחפיים, סייפניים ומקוריתיים.

מספר עופות דורסים מאפיינים ביצות ותזונתם מבוססת בהרבה מקרים על דגים, צפרדעים וטרף דומה, כדוגמת קטופה מצויה, עיט צפרדעים, דיית החלזונות, השלך, כמה מיני עיטם וזרון הסוף.

בביצות שונות חיות גם ציפורי שיר שונות כמו מיני טירניים, אמודאיים, זרזיריים, קיכליים הניזונים ממיני חלזונות ביצה, סבכיים כמו עלווית, חרגולן וקנית. בביצות אמריקה ניתן לראות עורבני פלורידה.

יונקים

בעוד עולם העופות של הביצות הוא אחיד יחסית, עולם היונקים של הביצות הטרוגני. יונקים שונים מאוד מאכלסים ביצות שונות ברחבי העולם. רובם חיים בסביבות רבות, אך מעדיפים את הביצות. למשל, חתול ביצות (שמצוי גם בישראל), או תנים. ליונקים רבים יש תת-מינים המיוחדים לביצות. ביניהם, לדוגמה, סוס הקמארג הלבן מצרפת.

פרסתנים רבים מגלים העדפה לאזורי ביצות: אייל הקורא בביצות יערות המחט של הצפון, בונה קנדי, פומת פלורידה ודביבון מצוי בביצות אמריקה, תאואים ממינים שונים כגון אנואה השפלה, אנואה ההרים, תאו אסייתי, חזיר בר, חזיר נהרות, קוף חוטמני, מנגבי הביצות, מיני ההיפופוטמיים, תאו אפריקני, מיני קובוס וקודו הביצות באפריקה. דרום אמריקה, הענייה במיני פרסתנים, משכנת בביצותיה את אייל הביצות ואת הקפיבארה, מכרסם בגודל של כבש, שהתפתח על מנת לתפוס את הגומחה הפנויה וכן הנוטריה, (שהפכה למין פולש בישראל ובעולם), היגואר, טפיר ברזילאי וזאב היער. יונקים אחרים, האופייניים לביצות המעטות בישראל הם נמייה מצויה, לוטרה מצויה ותאו המים (ג'מוס) המצוי במספרים קטנים בלבד.

זוחלים

מבין הזוחלים, אזורי הביצות מהווים את אזור מחייתם העיקרי של מינים רבים. הביצות מכילות מעט יחסית מינים של לטאות, אך מינים רבים של נחשים, צבים ותנינאים. הידועים בנחשי הביצות הם מיני החנקיים, כמו האנקונדה הענקי מביצות הפנטנל בדרום אמריקה. נחש מים אירופי, אופייני מאוד לאזורי מים עומדים באירופה והוא מסוגל לצלילות ארוכות וניזון מדגים ומדו-חיים. מין דומה לו, נחש מים משובץ, חי בישראל. באמריקה נפוצים נחשי בירית, מוקסין וכמה מיני עכסן. ביבשת אסיה מצויים נחשים כמו פיתון הודי, רב פתן מלכותי, נחשי נהרות, נחשי בויגה ואף כמה נחשי ים החיים בין מנגרובים.

ישנם גם כמה לטאות ביצות כמו מיני כוחיים כמו כוח המים והנילוס, טגו תניני, מיני איגואניים, דרקון מים וחרדון מים (Hydrosaurus) ולטאות הבסיליסק היכולות לנוע במהירות על המים.

צבי ביצות כוללים בעיקר צבי מים כמו צבי ביצות וצבי בריכה (נציגים משניהם חיים בישראל) וגם צבי ביצות מוזרים יותר כמו: צבים רכים, צבים מבאישים, צב אף החזיר, צבים נטויי-צוואר - צבים שאינם מסוגלים להכניס את ראשם לשריון אלא מטים אותו הצידה, צבים נשכניים, הצב הראשתני ואפילו כמה צבים יבשתיים כמו צב גלאפגוס המצוי בין ביצות איי גלאפגוס.

המרשימים שבזוחלי הביצות ביותר הם התנינאים: תנינים, גאביאליים, אליגטורים וקיימנים. 26 המינים שלהם מאכלסים ביצות רבות (כמו גם נהרות, נחלים, אגמים ואף ימים) באזורים החמים של אמריקה, אסיה, אפריקה ואוסטרליה. כולם ניזונים בדגים, כמקור מזון עיקרי או משני. המינים הגדולים יותר סומכים על פרסתנים כמקור מזון עיקרי (כדוגמת תנין היאור).

דו-חיים

הדו-חיים הם מהבולטים שביצורי הביצה ורובם הם שוכני ביצות. מיני צפרדעים והקרפדות מקרקרים בשעות בין הערביים והערב בביצות וגם מתרבים בהם (באמצעות ראשנים). רובם חיים בקרבת מקווי מים לצורך הישרדותם, עקב עורם היכול להתייבש בקלות. דוחיים ממשפחות הצפרדעיים, קרפדיים, אילניתיים, סלמנדריים, תולעניים, סירניים ופלתודוניים שונים מבלים חלק מזמנם במים וחלק מחוץ להם ובכך, מנצלים את הסביבה בשלמותה.

דגים

ברוב אזורי המים העומדים חיים דגים. דגים אלה שונים מדגים החיים בנהרות או אגמים, בכך שהם אינם מותאמים לשחייה מהירה, אלא להתמצאות אטית במים העכורים. לרובם עיניים קטנות ולא מעטים מהם מצוידים בבינים ואיברי חישה חיצוניים דומים. עקב היותם של המים רדודים, לרוב, דגי ביצה נוטים להפגין מבנה העוזר להם להתחפר בבוץ. כמו כן, ביצות או חלקים מהן, נוטים להתייבש בעונות או בשנים שחונות, ולכן, ישנם דגי ביצה המסוגלים לזחול אל מחוץ למים ולחיות באוויר מספר דקות עד מספר שעות, בחיפושם אחר מקווה מים חלופי. מיני דגים כאלה הם השפמנונים המצוידים בבינים ארוכים, המאפשרים להם להתמצא בראות אפסית. הם מסוגלים לחיות בתוך בוץ סמיך במשך חודשים ובאוויר פתוח במשך יממה. עקב התפתחותם והתאמתם, מצויים מיני שפמנונים ברחבי העולם כולו- באזורים חמים וקרים כאחד, באגמים, נחלים, נהרות, צינורות ביוב וביצות. שפמנוני ביצות בולטים כוללים את השפמנון המצוי, שפמנון כחול, הדורסיים והסילוריים.

דגים אחרים האופייניים לאזורים ביצתיים, הם קרפיוניים, יבשתנים החיים בביצות מנגרובים, מיני אמנוניים, לטסיים כמו נסיכת הנילוס והברמונדי, כמה מיני צלופחים, גמבוזאים, אידרונאים, חריתאים, זאבי נהרות וצלופחי ביצות.

חלק מדגי הביצות החיים באזורים מועטי חמצן מסוגלים לנשום אוויר. הדוגמה הידועה ביותר לכך הוא דגי הריאות וכמותו גם דגי קשות-סנפיר, דגי תנין, רב-סנפירים, דגי הארפאימה, האנאבסיים, הראשנחשיים והצלופח החשמלי.

חסרי חוליות

כמו רוב הסביבות האקולוגיות, גם הביצות מלאות בחסרי חוליות כמו פרוקי-רגליים שונים, רכיכות ומיני תולעים שונות החיים בביצות שונות מסביב לעולם. היתושים הם מהנפוצים ביותר מבעלי החיים בביצות והם נחשבים לעיתים למטרד הגדול ביותר בביצות. זחליהם מתפתחים במים, ומזינים מגוון בעלי חיים שונים והיתושים הבוגרים נתפסים בידי טורפים שונים כמו עופות המגיעים לביצות רק בשביל תזונה מהיתושים. יתושים מסוימים הוכחו כמעבירי מחלות (היתושים לא בוקעים מביצתם כשהם נושאי מחלות) וכדי להיאבק בהם אנשים ייבשו את כל הביצות.

בנוסף שוכנים בביצות מרבית מיני העלוקות, הניזונות מדם שהן משיגות על ידי ניקוב עור הקורבן והיצמדות לפצע. מיני עלוקות שונות מתמחים בסוגי קורבנות שונים ואלה התוקפים יונקים, עושים זאת ללא הבחנה במין, לרבות באנשים.

חסרי חוליות נוספים כוללים זבובים כמו Ephydridae, שעירי כנף, פשפשים כמו חותרניים, שטגביים ורצי מים, חיפושיות מים כמו השחיניתיים ומשפחת ה-Gyrinidae, בריומאים, שפיראים רבים, עכבישים כמו ענבלניים (כמו עכביש דייג) או עכביש הבועה מביצות אירופה, מיני חלזונות וחשופיות שונות השוכנות במים וביבשה, צדפות ואף סרטנים כמו סרטני נהרות, סרטן הנחלים ובביצות מנגרובים גם סרטני חופים כמו סרטן כנר (Uca) וסרטן בועות חול.

גלריה:

יחס האדם

ההתייחסות המסורתית של תרבויות האדם אל הביצות היא כאל מקומות של מוות ורוע. ביצות מתוארות בספרות כמקומות מגוריהם או מקלטם של רשעים וכגורמות מחלות לשוהים בהן. יש בזה מן האמת. הבוץ הטובעני, בעלי החיים, הצמחים המקומיים והמחלות הבקטריאליות האופייניות לעיתים למקומות שכאלה, הופכים את הביצות לבלתי נוחות להתיישבות האדם, עד כי האנושות, לרוב, מקבלת נטייה להתרחק ממקומות אלה. תכונה זו אכן נוטה למשוך אל האדמות המוצפות את האנשים המנודים שבשולי החברה.

במשך זמן רב, היחס אל הביצות בעולם היה שלילי ברובו. רבות מאוד מהן יובשו לפני הגעת המאה העשרים ורבות נוספות, באותה המאה. עם הגעת התנועות לשימור הסביבה, השתנה יחס הציבור במעט. הביצות, לפתע, הופיעו כמקלטים לבעלי חיים (מה שגם, באזורים חקלאיים רבים, המקום הפראי האחרון שנותר, היה לרוב הביצה המקומית) וכמווסתים חשובים של המערכת האקולוגית (שכן, בין השאר, הצמחים בהן סופחים רעלים). מאז, ביצות רבות הוכרזו כשמורות טבע וכפארקים לאומיים.

ב-1997 החלו בעולם לציין את יום הביצות הבינלאומי.

התיישבות אנושית בביצות

על אף שרוב התרבויות לא בחרו לבנות בביצות דווקא, עדיין היו מספר תרבויות שעשו כן. בפפואה, אפריקה המשוונית ואמריקה הדרומית, קיימות תרבויות שבטיות המתקיימות משך מאות שנים באזורים מוצפים. אנשים אלה למדו להתקיים בביצות ולרוב, הם חסינים להשפעותיהן השליליות. גם ערים הוקמו על ביצות. התנאים האופטימליים להקמת עיר גדולה הם אזור מישורי נרחב עם גישה למים מתוקים. אלה, באופן מקרי, הם גם התנאים להיווצרות ביצות. בין הערים שתחילתן הייתה כזאת נמצאות לונדון, ברלין ופריז. מקסיקו סיטי הוקמה על בסיס העיר האצטקית טינוצ'יטלן, אשר בעבר, נחה במרכזו של אגם, אך עם התפשטות העיר, הפך האגם לשרידים בוציים ולבסוף, יובש סופית.

בישראל, הערים חדרה ופתח תקווה נבנו באזור ביצתי.

ביצות בישראל

בישראל היו מצויות מקדם מספר ביצות ברחבי חלקה הים-תיכוני. האזכור הראשון מצוי בתנ"ך, בספר איוב, פרק ח', פסוק י"א

"הֲיִגְאֶה-גֹּמֶא, בְּלֹא בִצָּה; יִשְׂגֶּה-אָחוּ בְלִי-מָיִם."

יחס התרבות הישראלית למונח "ביצה" בישראל מכליל לעיתים גם אגמים (מאגרי מים עונתיים), אשר היו נפוצות בארץ-ישראל במאה ה20 ונודעו עקב מאבק החלוצים העבריים בהן. המונח העברי חוזר לאחור לתחילת המאה ה-20 עת 180,000 דונם מאדמות עמק בית שאן, עמק יזרעאל, עמק זבולון, עמק חפר, וימת החולה סווגו כאדמות ביצה. משך אלפי שנים היו שטחי הביצה חלק מן הנוף המקומי וסיפקו שירותים אקולוגיים חיוניים כסינון נוטריאנטים, מניעת הצפות על ידי ויסות זרימת שטפונות, ובית גידול למגוון מינים לצד היותן בלתי עבירות ובית גידול ליתושים שהפכו את האזורים הסמוכים לביצות לבלתי ניתנים למגורים. בעשורים הראשונים של המאה העשרים נרכשו אדמות הביצה מבעליהן הערבים, אשר שמחו להיפטר מהן, ויובשו על ידי החלוצים^[1] כחלק מתהליך השבחת הקרקע במקביל לצמיחה המהירה בחקלאות.

בשנת 1958 הסתיים המבצע ההנדסי לייבוש ביצת החולה, הגדולה שבביצות ארץ ישראל. הטעות בייבושה של ביצה כה גדולה (שחלקה היה גם אגם) התבררה רק כעבור עשור שנים. לפחות מין אחד של דו-חיים (עגולשון שחור-גחון) ושני מיני דגים נכחדו כתוצאה מן הייבוש. לקראת סוף שנת 2011 נמצאו פריטים אחדים של העגולשון שחור הגחון - שנעלם בעת ייבוש החולה - בשמורת החולה, מה שגרם להתרגשות גדולה ולתדהמה בקרב אנשי השמורה, החוקרים והציבור בישראל. מיני עופות רבים הפסיקו לקנן בישראל, והאדמה היבשה של העמק החלה לשקוע, עקב ניסיונות לעיבוד חקלאי. משנות ה-90 הוצף שוב חלק קטן ממשטחי הביצות המיובשים והוקם אגמון חולה המשמש אתר תיירות וצפייה בעופות. בנוסף לכך, שמורת החולה הוקמה תוך כדי הייבוש כדי לשמר מעט מהסביבה הטבעית של הביצות. נעשים ניסיונות להשיב מיני עופות לקנן בשמורה ובסביבותיה, בהם קורמורן גמדי ועיטם לבן-זנב. גם היום, עמק החולה שופע בבעלי חיים המתגוררים בו ועוברים דרכו בנדידתם. נדידת העגורים השנתית בסתיו ובאביב היא אירוע בולט המושך תיירים וצפרים רבים.

בכך הייתה הביצה למערכת האקולוגית המקומית אשר עברה את השינוי הגדול ביותר מכל שאר המערכות הנופיות בהן נתברכה הארץ עד כדי היעלמות. שרידים לתבנית נוף מולדת זו נותרו בדמות אגמון חולה, ומספר שלוליות חורף לאורך מישור החוף שבשונה מביצה שורדות רק חלק מחודשי השנה.

בין הביצות הנותרות בישראל: שמורת החולה, שמורת טבע עין אפק, בריכת תמסח. כולן מצומצמות מאוד יחסית למצבן המקורי.

בישראל מצויות מספר מלחות, בין השאר בשפך הקישון ובעתלית.

באזור אין ביצות מנגרובים אמיתיות, אך בסיני ישנן חורשות של אביסניה ימית בחופים מסוימים של ים סוף. מעוז בודפשט היה מוקף בביצות כמעט מכל הכיוונים, וזה היה החלק העיקרי בביצוריו, והם תרמו לעמידה של המעוז בכל ההתקפות המצריות במלחמת יום כיפור, וכך היה למוצב היחיד בקו בר-לב שלא נפל.

אזורי ביצות עיקריים בעולם

אפריקה

אסיה

צפון אמריקה

דרום אמריקה

ראו גם

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: בצה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ביצות

הערות שוליים

^ אתוס ציוני מרכזי כחלק מתהליך "כיבוש השממה", בבחינת הוכחה לניצחון רוח האדם על הטבע.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

28610340ביצה (סביבה טבעית)

[1] אתוס ציוני מרכזי כחלק מתהליך "כיבוש השממה", בבחינת הוכחה לניצחון רוח האדם על הטבע.

[1]