חלמנו
 | |
| תאריכים | |
|---|---|
| תאריך הקמה |
8 בדצמבר 1941 יוני 1944 |
| תאריך סגירה |
אפריל 1943 18 בינואר 1945 |
מחנה ההשמדה חֶלְמְנוֹ (בגרמנית: Vernichtungslager Kulmhof) היה מחנה השמדה במערבה של פולין, בסמוך לכפר חלמנו על הנֵר, כ-60 ק"מ מצפון מערב לעיר לודז'. היה זה מחנה ההשמדה הראשון שהוקם על ידי הנאצים, והקמתו היוותה קפיצת מדרגה בשלבי התפתחות הפתרון הסופי: בפעם הראשונה בוצעה השמדה של יהודים ובני לאומים אחרים באמצעות משאיות גז, היה זה האתר הראשון שבו בוצעה ההשמדה במקום קבוע, והאתר הראשון שבו נשרפו גופות הנרצחים. מחנה ההשמדה חלמנו פעל מ-8 בדצמבר 1941 עד אפריל 1943; ביוני 1944 חודשה פעילותו, עד לחיסולו ב-18 בינואר 1945.
רקע
השמדה מאורגנת של היהודים, כחלק ממדיניות הפתרון הסופי של הנאצים, החלה במבצע ברברוסה, הפלישה הגרמנית לברית המועצות, שנפתחה ב-22 ביוני 1941. יחידות מיוחדות שנקראו "עוצבות מבצע", איינזצגרופן, נעו בעקבות היחידות הלוחמות. יחידות אלה רצחו את היהודים שנפלו לידיהם בשטחים שנכבשו, בעיקר בירי המוני. החל מספטמבר 1941 החלו יחידות אלה לעשות שימוש גם במשאיות גז לשם ביצוע ההשמדה. השלב הבא של תהליך ההשמדה המאורגנת היה שינוי הסדר: במקום שהרוצחים יגיעו אל הנרצחים, הוחלט להביא את היהודים אל אתר ההשמדה. חלמנו היה האתר הראשון בו בוצעה מדיניות זו.
מיקום ומבנה
מחנה ההשמדה חלמנו נמצא במערב פולין, כ-60 קילומטרים מצפון מערב לעיר לודז', וכ-120 קילומטרים ממזרח לפוזנן. המחנה היה סמוך לנהר נר (Ner), אחד מיובליו של נהר ורטה (Warta). המחנה נקרא על שם העיירה חלמנו שעל נהר נֵר (Chełmno nad Nerem, בגרמנית: Kulmhof an der Neihr), הנמצאת כחמישה קילומטרים מדרום לאתר המחנה (להבדיל מעיירה נוספת בשם חלמנו, הנמצאת כשישים קילומטרים מצפון לאתר המחנה)[1].
לאחר השלמת כיבוש פולין וחלוקתה עם ברית המועצות, חילקו הגרמנים את השטח שנפל לידיהם לשני חלקים עיקריים: החלק המרכזי, שכלל את מחוזות ורשה, לובלין, ראדום וקרקוב, הוגדר כיחידה מנהלית בפני עצמה - גנרל גוברנמן, ממשל כללי. חבליה המערביים של פולין סופחו לגרמניה; חלמנו הייתה בחבל שנקרא בפי הגרמנים ורטגאו (Warthegau), ואשר כלל חלק מאזור לודז' ואת אזור פוזנן[2].
המחנה היה מורכב משני אתרים. המחנה הראשון נקרא "מחנה הטירה" (Schlosslager), שהיה ממוקם בטירה ישנה שהייתה בכפר חלמנו, ובה רוכזו הקורבנות שהובאו למקום לאחר גירושם. במרחק כארבעה קילומטרים משם, ביער הסמוך, נמצא החלק השני של המחנה שנקרא "מחנה היער" (Waldlager), בו היו המשרפות ואזור קברי ההמונים[3].
הכפר חלמנו עצמו היה כפר קטן, ובו כארבעים בתי איכרים, וכמה מבני ציבור (בית ספר, אכסניה, תחנת מכבי אש, ובנין של ועד הכפר). הכפר מנה כמאתים וחמישים איש, שגורשו מבתיהם לאחר הכיבוש הגרמני. במקומם התיישבו במקום גרמנים, רובם מהגרים מווהלין, שנאלצו לעזוב את בתיהם בעקבות כיבוש מזרח פולין בידי ברית המועצות[4]. בסוף 1941 התגוררו בכפר כ-300 תושבים גרמניים, והיה בו גם סניף של המפלגה הנאצית[5].
הקמת המחנה
לא ברור מתי ניתנה הפקודה להקמת המחנה. סביר להניח שההוראה הרלוונטית ניתנה בסוף אוקטובר או תחילת נובמבר 1941. היוזמה באה כנראה מצדו של ארתור גרייזר, מושל מחוז ורטגאו, שרצה להציג "מחוז למופת" (Mustergau), נקי מיהודים ומפולנים. המטרה הייתה גם ליצור "שטח ניסויים למאבק הלאומי", כפי שהוגדר. רעיונות להשמדה "הומניטרית" של יהודים "לא-פרודוקטיביים" שהועלו על ידי מפקד האס דה (סוכנות המודיעין של המפלגה הנאצית, "שירות הביטחון", בגרמנית: Sicherheitsdienst) במחוז חברו למטרותיו של גרייזר, ואלו הוצגו לאדולף היטלר. היטלר אישר השמדת 100,000 יהודים. תחילה נעשתה ההשמדה באמצעות ירי המוני, ולאחר מכן נרצחו היהודים בבורות סיד. כ-3,000 יהודים מגטאות זגורוב וגרודז'ייץ נרצחו בדרך זו. ואולם, דרך זו הסתברה כלא-יעילה וכקשה לשמירה בסוד. בשל כך הוחלט על שימוש במשאיות גז שנותרו מתוכנית T4 - אותנסיה[6].
בנובמבר התמקם בחלמנו סגל המחנה, שהיה מורכב מכ-20 אנשי אס דה (SD), אנשי משטרת הביטחון, ועוד כ-120 אנשי משטרת ההגנה (גוף משטרתי שהיה חלק ממשטרת הסדר, אורפ"ו (OrdnungsPolizei). אנשי האס דה היוו את מפקדת המחנה, ואילו אנשי משטרת ההגנה היו אלה שעסקו באבטחת תהליכי ההשמדה, כפי שיפורט להלן. כוח המשטרה שניהל את המחנה נקרא "כוח המשימה המיוחד קולמהוף" (Sonderkommando Kulmhof), ולעיתים נקרא על שם מפקדי המחנה (שיוזכרו להלן) "זונדרקומנדו לאנגה" ואחר כך "זונדרקומנדו בותמן". היחידה הייתה כפופה ישירות למשרד לביטחון הרייך (RSHA - Reichssicherheitshauptamt), אך גם מושל חבל ורטלנד, ארתור גרייזר, מפקד האס אס בחבל, וילהלם קופה, ומפקד גטו לודז', הנס ביבוב, התערבו בנעשה במקום[2].
תהליך ההשמדה
מחנה ההשמדה חלמנו היה האתר הראשון שבו הושמדו הקרבנות בגז, באופן "תעשייתי", ושבו גם נשרפו גופות הנרצחים. ההשמדה נעשתה במשאיות גז שהותאמו למטרה זו.
חלק מן היהודים הובאו לחלמנו ברכבות, שהגיעו עד העיירה קולו, כ-5 ק"מ מצפון מערב לחלמנו, ומשם נשלחו במסילה צרה יותר לכיוון חלמנו. חלק אחר מן היהודים שנשלחו להשמדה הובאו למקום במשאיות[3]. בעיתות עומס, כאשר נשלחו לחלמנו מספר רב של יהודים, הושארו לעיתים קבוצות של יהודים בחיים במשך כמה ימים, עד להשמדתם. הם הוחזקו במרתפי הטירה, וכן בכנסייה הסמוכה בכפר ובאסם שליד הטירה. עד לשנים האחרונות ניתן היה למצוא על קירות המרתפים כתובות שהשאירו אחריהם יהודים אלה, שכבר היו מודעים לגורלם (בעיקר בשלבים המאוחרים יותר)[7].
עם הגיעם למחנה, הופעל כלפי היהודים נוהל של הטעיה, כפי שהיה מקובל בכל מחנות ההשמדה. הנוהל נועד למנוע בהלה ומהומות, ולאפשר תהליך מהיר וללא תקלות. היהודים שהובאו לטירה הוכנסו פנימה, שם התקבלו בנימוס ובאדיבות. נאמר להם שהם מועברים ל"יישוב מחדש" בגרמניה או באוסטריה. ואולם, לפני שיועברו עליהם לעבור חיטוי. הם חולקו לקבוצות של 30–40 איש, והוכנסו אל תוך הטירה, לאולם גדול, שהיה מחומם בחודשי החורף. נאמר ליהודים שהם נשלחים למרחץ. הם נצטוו להתפשט ולתלות את בגדיהם על קולבים שהיו במקום, ולהיוותר בלבנים. במקום היו שלטים עליהם נאמר "למרחץ", וניתנו להם סבון ומגבות. חפצי הערך שהיו בידיהם הופקדו בידיו של פקיד פולני שהיה במקום, וזה רשם את זהותם. לאחר מכן הועברה כל קבוצה לחדר אחורי, שממנו נפתחה דלת אחורית. מהדלת הוביל מישור משופע כלפי מטה, היישר אל תוך משאית הגז שהמתינה כשדלתותיה האחוריות פתוחות. בשלב זה הוסר המסווה: הגרמנים דחפו בכוח את הקורבנות העירומים, ודחסו אותם אל תוך המשאיות[8].
בחלמנו היו שלוש משאיות מתוצרת רנו, שהותאמו בגרמניה למטרתן. אורך הארגז של כל משאית היה 4 עד 5 מטרים, רוחבו 2.2 מטרים וגובהו כ-2 מטרים. הארגזים היו מוארים וניתן היה לצפות במתרחש בתוכן מבעד לחלון שהפריד בינם ובין תא הנהג, הקבינה. אל הארגז היה מחובר צינור גמיש, שניתן היה לחברו למערכת הפליטה של המשאית, האגזוז.
לאחר שהקורבנות נדחסו אל תוך המשאית, נעל נהגה את הדלתות האחוריות, וחיבר את הצינור הגמיש למפלט המשאית. עם תחילת הנסיעה זרם גז פחמן חד-חמצני אל תוך חלל המשאית, והקורבנות שבתוכה החלו להיחנק. בתוך כעשר דקות כבר לא היו בין החיים. לאחר מותם של כל הקורבנות ניתק הנהג את צינור הפליטה מן הארגז, ונסע למחנה היער. במרחק של כ-4 קילומטרים מצפון מערב לטירה, בתוך יער ז'וכוב, מוקם מחנה היער (Waldlager). בשלוש קרחות יער מוקמו קברי המונים, שאליהם רוקנו המשאיות את מטענן[9].
מכל משלוח הושארו בחיים 50 עד 60 יהודים בריאים, שגויסו למה שהוגדר על ידי הגרמנים "קבוצת עבודה" - קומנדו עבודה (Arbeitskommando). הם חולקו לשתי קבוצות: האחת שהתה בתוך הטירה ואספה את בגדי הנרצחים, שהופשטו מהם לפני שהועלו למשאית הגז. כמו כן הועסקו אנשים אלה בעבודות שירותים ונקיון עבור סגל הטירה. הקבוצה השנייה אולצה לעבוד בקבורת הגופות; הם חפרו את קברי ההמונים, הוציאו את הגופות מן המשאיות וסידרו אותן בקברים. העבודה נעשתה כאשר האסירים כבולים באזיקים ברגליהם, שהכבידו מאוד על תנועתם, ותחת השגחה צמודה והתעללות בלתי פוסקת מצד השומרים. האסירים שוכנו בטירה או באסם תבואה ששכן לידה. לעיתים קרובות היו הגרמנים רוצחים את קבוצת היהודים הזו, ומחליפים אותם בקבוצה חדשה[10].
במחנה היער חפרו פועלי הכפייה תעלות בעומק כ־5 עד 6 מטרים, ברוחב כ-8 מטרים, ובאורך עשרות מטרים. עם הגעת משאית הגז היו פותחים את הדלתות ונותנים לגז להתנדף. לאחר כמה דקות היו עובדי הכפייה עולים למשאית ופורקים ממנה את מטען הגופות שעליה. לעיתים היו נמצאים קרבנות שלא מתו; אלה היו מומתים ביריה במקום. הגופות היו נבדקות כדי למצוא תכשיטים וחפצי ערך שהוסתרו בהם, ולאחר מכן היו מושלכות לתעלות[11].
עם ריקון המשאית ממטענה היו עובדי הכפייה מנקים את המשאית מההפרשות של הגוססים, ואז הייתה המשאית חוזרת לטירה. במקביל היו עובדי הכפייה שבטירה אוספים את בגדי הנרצחים ומרכזים אותם לערמות גדולות, שמאוחר יותר נשלחו לגרמניה[12].
המשלוחים למחנה וסיום התקופה הראשונה
המשלוח הראשון לחלמנו התבצע ב-7 בדצמבר 1941. למחרת, ב-8 בדצמבר, התבצעה ההשמדה הראשונה. תחילה נשלחו למחנה יהודים מן העיירות הסמוכות (למשל מבוגאי). בין הקורבנות הראשונים היו גם 5,000 צוענים, שנכלאו בגטו לודז' בחלק נפרד של הגטו. חודש לאחר מכן החלו גירושים מגטו לודז'. עד סוף 1942 הושמדו בחלמנו 71,614 יהודים מן הגטו, ובכללם יהודים מגרמניה, אוסטריה, צ'כוסלובקיה ולוקסמבורג, שגורשו ללודז'. בנוסף ליהודים מן הגטו, הושמדו במחנה עוד 15,000 יהודים שנשלחו מגטו לודז' לעבודת כפייה בכל האזור. עד סוף אותה שנה השלימו הגרמנים את השמדת היהודים מכל רחבי חבל ורטלנד[3]. על פי דו"ח ששלח ד"ר ריכרד קורהר, ראש המשרד לסטטיסטיקה של האס אס, לראש האס אס, היינריך הימלר ב-18 בינואר 1943, נספו במחנה חלמנו מיום הפעלתו ועד סוף שנת 1942 כ-145,000 בני אדם[דרוש מקור]. בנוסף ליהודים ולצוענים נרצחו במחנה גם כמה מאות פולנים, שבויי מלחמה סובייטיים, וכן כמה עשרות מילדי הכפר הצ'כי לידיצה[13].
שריפת הגופות וסיום תקופת ההשמדה הראשונה
עד מרץ 1943 השלימו הגרמנים את השמדת יהודי חבל ורטלנד. יהודי גטו לודז' ניצלו בשלב זה מגורלם של היהודים באזור, מכיוון שעבודתם של יהודי הגטו הייתה עדיין חשובה לגרמנים ולכן טרם בוצע חיסול (ליקוודציה) של הגטו. הגרמנים החליטו כנראה שההשמדה בעזרת משאיות הגז איטית ולא יעילה, ומכיוון שמחנה ההשמדה אושוויץ פעל כבר באורח מלא, הוחלט על הפסקת הפעילות בחלמנו. במקביל הוחל בחלמנו בפעילות של טשטוש עקבות הרצח. המטרה הייתה הסתרת מעשיהם של הגרמנים, אך שריפת הגופות גם נבעה מהמפגע הבריאותי שיצרו. היה זה המקום הראשון שבו נעשתה פעילות כזו, והשיטות שהונהגו בחלמנו הופעלו במקומות רבים אחרים. האחראי מטעם האס אס למבצע הטשטוש היה שטנדרטנפיהרר[14] פאול בלובל, מי שיהיה אחראי בהמשך השואה למבצע 1005 - טשטוש עקבות ההשמדה בכל רחבי הרייך. פעולת הטשטוש בוצעה על ידי עובדי הכפייה: מספר רב מאוד של עצים מיערות הסביבה נכרתו, והובאו לשני מתקני שרפה שנבנו על ידי הגרמנים. עובדי הכפייה הכבולים באזיקים הוציאו את הגופות מהקברים והשליכו אותם על מתקני השרפה. לאחר שריפת הגופות נטחנו העצמות במכונה מיוחדת שהובאה למקום. האפר ושאריות העצמות פוזרו בנהר הנֵר, ושטח קברות ההמונים יושר וניטעו בו עצים[15].
במרץ 1943 הוחלט על פירוק המחנה. הגרמנים חגגו את סיום פעילותו במסיבה בעיר קולו, שם נאמו לפניהם קצינים בכירים. הטירה פוצצה ב-7 באפריל על אחרוני היהודים עובדי הכפייה שהיו בה[16]. סגל המחנה נשלח, כיחידה אורגנית, לשמש כפלוגת משטרה צבאית בדיוויזיית הוואפן אס אס פרינץ אויגן, שפעלה אז ביוגוסלביה נגד הפרטיזנים שם[17].
ההפעלה השנייה של המחנה וחיסולו הסופי
גטו לודז' היה הגטו האחרון שנותר על אדמת פולין, וחיסולו נדחה בשל האינטרסים הכלכליים שהיו לאישים גרמניים שונים בקיומו, בעיקר למושל החבל ארתור גרייזר ומפקד הגטו, הנס ביבוב. ראשי האס אס לחצו להפוך את המחנה למחנה ריכוז, שיהיה בשליטת המשרד למשק וכלכלה של האס אס, כפי שהיו מחנות אחרים. באמצע פברואר 1944 הוכרע הוויכוח; הוחלט סופית על חיסולו ההדרגתי של הגטו ועל השמדתם של היהודים הנותרים, רובם באושוויץ וחלקם בחלמנו[18].
היחידה שהייתה אחראית על חלמנו בתקופה הראשונה הוחזרה מיוגוסלביה, והחלה בהכנת המחנה מחדש לתפקידו. הטירה כבר הייתה הרוסה ברובה, לפיכך הוחלט להכשיר בה רק את המרתפים, שבהם ישוכנו עובדי הכפייה. הוחלט שפעולת ההשמדה תבוצע במחנה היער. הוקמו ביער שני צריפים גדולים, באורך 20 מטרים וברוחב 10 מטרים, והם הוקפו בגדר גבוהה. גם בשלב זה ננקטו אמצעים לשמירת ההונאה, ובצריפים ניתלו שלטים שנועדו להטעות את הנרצחים (כמו "למרחץ", "לרופא", וכדומה). בצריף הראשון התפשטו הגברים והנשים. הם הובלו משם לצריף השני, שבקצהו הייתה דרך מגודרת, שהובילה למישור משופע; ממישור זה הועלו הקורבנות למשאיות הגז. בחלק אחר של היער נבנו משרפות[19].
ב-23 ביוני 1944 יצא המשלוח הראשון מגטו לודז' לחלמנו. עד 14 ביולי הושמדו בחלמנו 7,196 איש מן הגטו. לאחר תאריך זה הופסקו הגירושים לחלמנו, אך חודשו באוגוסט, והפעם לאושוויץ. ב-30 באוגוסט יצא המשלוח האחרון; בגטו נותרו מאות בודדות של יהודים בלבד[3]. משלוחים אחרונים של יהודים נשלחו לחלמנו בקיץ 1944. לאחר מכן כבר לא היו הוצאות להורג במחנה, אך נותרו בו עובדי כפייה שעסקו בטשטוש עקבות הרצח: הם עסקו בשריפת גופות הנרצחים, ולאחר מכן בפיזור האפר ופירוק מתקני השרפה. קבוצה אחרת, שנקראה "קומנדו הבית", הייתה מורכבת מחייטים וסנדלרים, והם עסקו במיון בגדי הנרצחים. באוקטובר 1944 הסתיימה עבודת עובדי הכפייה ביער, והם נרצחו ביער סמוך. בתחילת ינואר 1945, עם התקרבות הצבא האדום, החליטו הגרמנים להשמיד את 47 היהודים שנותרו. בלילה שבין 17 בינואר ל-18 בינואר הוציאו הגרמנים להורג את כולם. למחרת פינו הגרמנים את המחנה סופית[20].
סגל המחנה
כאמור לעיל, הורכב סגל המחנה מכ-120 איש. חמישה עשר עד עשרים מהם היו אנשי האס דה, SD, משטרת הביטחון, ועוד כ-120 אנשי השוצפוליציי. אלה האחרונים חולקו לשלוש יחידות: האחת נקראה "קומנדו תובלה" (Transport-kommando); הם היו משוכנים בעיקר בעיירה פוביירצ'ה, ותפקידם היה לקבל את היהודים שנשלחו לשם ברכבות ולהוביל אותם משם לטירה. יחידה שנייה נקראה "קומנדו הטירה" (Schlosskommando), שתפקידה היה אבטחת הטירה וסיוע בהובלת היהודים למשאיות הגז; והיחידה השלישית נקראה "קומנדו היער" (Waldkommando), ותפקידה היה אבטחת אזור הקבורה והשרפה ביער. ההשתייכות ליחידות אלה לא הייתה קבועה, והשוטרים התחלפו ביניהם בתפקידים. במחנה שירתו גם כמה פולנים, שהיו אסירים בפוזנן והורשו להיכנס ולצאת באופן חופשי מן הטירה. יחד עמם הועסקו במחנה גם כמה נשים מן הכפר.
מפקד המחנה הראשון היה האופטשטורמפירר (סרן) הרברט לנגה. הוא שימש כמפקד המחנה כחודשיים. בפברואר 1942 הוחלף לנגה, ובמרץ מונה מפקד חדש - האופטשטורמפירר הנס בותמן (Bothmann).יחידת אנשי האס דה והשוצפוליציי שהייתה במחנה נקראו לעיתים זונדרקומנדו קולמהוף (יחידת הפעולה המיוחדת קולמהוף, על פי השם הגרמני של חלמנו), ולעיתים על שם מפקד המחנה - זונדרקומנדו לאנגה או זונדרקומנדו בותמן. כאמור, סגל המחנה היה כפוף לפיקוד האס אס בחבל ורטגאו, שבראשו עמד גרופנפירר (תת-אלוף) וילהלם קופה; קופה היה כפוף ישירות להיינריך הימלר, ראש האס אס, ומינהלית גם לארתור גרייזר, מושל חבל ורטגאו, שהתערב רבות בנעשה במחנה[21].
נרצחים, בורחים וניצולים
רובם המוחלט של הנרצחים במחנה, כ-98%, היו יהודים. היתר היו, כאמור, צוענים ועוד כמה מאות בני לאומים אחרים. כמעט ולא נותר שריד לנרצחים, ולכן מספר ההרוגים במחנה אינו ברור. ההערכות נעות בין 152,000[22] לבין 320,000[23] ההערכה המצמצמת מתבססת על נתוני בית המשפט במשפטים שנערכו לפושעי המלחמה לאחר המלחמה; ההערכה הרחבה יותר מתבססת על מספרם של יהודי חבל ורטגאו, כולל מספרם של היהודים שמצאו עצמם בגטו לודז'. מספר זה עומד על 380,000 איש, כמה עשרות אלפים מהם נמלטו מזרחה או גורשו לשטחי הגנרלגוברנמן לאורך שנתו הראשונה של הכיבוש הנאצי בפולין. בגטו לודז' מתו במגפות ונרצחו 43,500 איש. כ-74,000 גורשו לאושוויץ ונרצחו שם. במקביל, גירשו הנאצים כמה עשרות אלפי יהודים מארצות אחרות אל חבל ורטגאו. לא כל היהודים שנרצחו באותו אזור נרצחו בחלמנו, חלק הוצאו להורג בגטאות עצמם או ביערות אחרים. לכן האומדן השני בעייתי יותר.
שבעה בורחים מהמחנה ידועים בשמותם. חמישה שברחו מהמחנה בתקופה הראשונה ושניים שברחו בתקופת ההפעלה השנייה. שישה מתוכם שרדו את השואה. הראשון שידוע שברח מן המחנה היה אברהם רוי. יומיים לאחר מכן, בתחילת 1942 ברח מן המחנה מרדכי פודכלבניק[24]. פודכלבניק היה בורסקי, תושב העיירה קולו, שגורש לחלמנו בתחילת ינואר 1942. הוא הושאר עם קבוצת יהודים באחד המרתפים בלילה הראשון, ולאחר מכן הושאר לשמש כעובד כפייה בטירה עצמה; למחרת הועבר לעבודה במחנה היער, שם הועסק בקבורת הגופות. כעשרה ימים לאחר שהגיע למחנה, באמצע ינואר 1942, הצליח להימלט על ידי קפיצה מן הרכב שהוביל את עובדי הכפייה מן הטירה למחנה היער. פודכלניק הצליח להגיע לז'שוב (ריישא, Rzeszów) בדרום מזרח פולין, שם הסתתר עד תום המלחמה. באותו יום שבו ברח פודכלבניק נמלט גם אסיר אחר בשם שלמה וינר, שמאוחר יותר השתמש בשם יעקב גרוז'נובסקי, או גרויאנובסקי (כנראה לא היה זה שמו האמיתי)[25]. אדם זה גורש מהעיר איזביצה קויאווסקה[26] לחלמנו ב-6 בינואר 1942. הוא ברח מן המחנה ב-19 בינואר, הגיע אל הרב של גרבוב וסיפר לו את קורותיו בחלמנו, ומשם המשיך לגטו ורשה והעביר למנהיגי הגטו היהודים מידע על המתרחש במחנה, שלימים נודע כדו"ח גרויאנובסקי. בזכות המידע שהעביר, כתב הרב מגרבוב מכתבים ושילח אותם לכל מנהיגי היהודים בגטאות בסביבה. המכתבים הגיעו חמישה חודשים אחרי שנשלחו ולמעשה חשפו את הנעשה בחלמנו. המידע נרשם על ידי אנשי ארכיון "עונג שבת"; גרויאנובסקי נקרא בפיהם "הקברן מחלמנו". הוא לא שרד את המלחמה, וגורלו לא ברור; לפי הערכה אחת הוא מצא את מותו בגטו ורשה, ולפי הערכה אחרת מצא את מותו במחנה ההשמדה בלז'ץ[27][28]. פודכלניק נפטר בישראל בראשית שנות ה-80[29]. בסביבות חודש אוגוסט או ספטמבר 1942 ברחו מן המחנה יצחק מאיר יהודה יוסטמן וחיים ירחמיאל וידבסקי, הם הגיעו לפיוטרקוב לביתו של הרב משה חיים לאו ושם סיפרו את אשר עבר עליהם.
ביום חיסול המחנה התמרדו האסירים היהודים וניסו לברוח. מאירוע זה ידוע על שני שורדים: מרדכי זורבסקי ושמעון סרבניק[30]. זורבסקי[31] הצליח להימלט בעת שהגרמנים ניסו להוציא חלק מהיהודים להורג; סרבניק נפצע קשה יחד עם חבריו שהוצאו להורג, אך הוא לא מת מן היריות, וניצל[32]. בסך הכל נותרו בחיים ממחנה חלמנו שלושה אנשים: פודכלבניק, זורבסקי וסרבניק. סרבניק העיד במשפט אייכמן[33], וצולם על ידי קלוד לנצמן לסרטו שואה[29].
אחרי המלחמה
תיעוד ועדויות
אין כמעט עדויות על הנעשה בחלמנו, בשל מספרם הקטן מאוד של הניצולים. עדותו של גרוינובסקי היא העדות המפורטת היחידה, כאמור לעיל, והיא נגבתה על ידי אנשי ארכיון "עונג שבת"[34]. עדות זאת על ההשמדה במחנה חלמנו התפרסם בארצות הברית בעיתון ביידיש פארווערטס ב-31 ביולי 1942[35]. תרגום לעברית של דו"ח זה פורסם בעברית בדבר ב-8 באוקטובר 1942, תוך ציון שהאחריות לנכונות המידע הוא על הפארווערטס[36].
עדות נוספת הייתה עדותו של גרמני בשם היינץ מאי, שהיה ממונה על היערות באזור קולו, והיה עד למתרחש. לדבריו, לא יכול היה לעשות דבר בעת המלחמה, אך מיד לאחריה העיד את עדותו[37]. עדות נוספת היא מחברת שנמצאה בארכיון סובייטי לאחר התפרקות ברית המועצות. החוברת היא תרגום לרוסית של מכתבים אחרונים של יהודים שעסקו בשריפת הגופות[38]. לא נותר חומר תיעודי של מפקדת המחנה, שכן כולו הושמד. עם זאת, נמצאו מסמכים רבים ממשרדו של ארתור גרייזר, וכן ממפקדת הגסטאפו בגטו לודז', וממסמכי היודנראט באותו גטו[37].
משפטי סגל המחנה
כ-160 איש הואשמו על ידי הגורמים שחקרו את הנעשה במחנה בכך שהיו חלק מסגל המחנה. לפחות 22 מתוכם נהרגו בקרבות במלחמה או בנסיבות אחרות. אחד מהם היה הרברט לנגה, המפקד הראשון של המחנה, שכנראה נהרג בסביבות ברלין באפריל 1945. גם סגנו, הרברט אוטו, נהרג סמוך מאוד לסוף המלחמה, ב-6 במאי 1945, ליד פראג. סגנו של בותמן, אלברט פלטה, נהרג בסוף 1944. שניים מאנשי סגל המחנה שנפלו בידי הצבא האדום הוסגרו לשלטונות פולין והוצאו להורג ב-1949 וב-1950. מפקד המחנה השני, הנס בותמן, נתפס על ידי הצבא הבריטי; הוא התאבד בתלייה בהיותו בכלא, ב-4 באפריל 1946.
בחקירות שנערכו שוב, בשנות השישים, אותרו עוד 33 מאנשי סגל המחנה. 12 מהם הועמדו לדין בשנת 1965, והם נידונו לתקופות מאסר שונות, החל מ-13 שנים וכלה במאסרים של 13.5 חודשים בלבד[39]. גוסטב לאבס שהפעיל משאית גז נידון ל-15 שנות מאסר.
שימור אתר המחנה
עד 1957 לא נעשתה באתר פעילות שימור כלשהי, וחלק גדול מהשרידים נהרסו או נעלמו; בכלל זה אבדה אחת ממשאיות הגז שעדיין עמדה באתר. באותה שנה הותרה לראשונה הקמת אנדרטה ליד אתר הטירה ההרוסה. ב-1964 הוקמה אנדרטה באתר מחנה היער, אך זו נבנתה על פי המדיניות שהייתה מקובלת אז בפולין ובגוש המזרחי כולו, שטשטשה את ייחודיות שואת העם היהודי. רק בתחילת שנות ה-90 שונתה ההתייחסות, ובשנת 1990 נפתח במקום מוזיאון ונחנך קיר זיכרון המוקדש לזכר היהודים שנרצחו במקום. במחנה הטירה ובמחנה היער נערכו גם חפירות נרחבות על ידי חוקרים שונים. החפירות נערכו לאחר מיפוי האזור בעזרת צילומי אוויר של המקום, שנעשו על ידי חיל האוויר הגרמני ב-1942, וכן באמצעות תוכניות ושרטוטים. בחפירות נחשפו עצמות אדם, וחפצים אישיים רבים: מנעולים, מספריים, תכשיטים, כפתורים, אצבעונים, סכינים, סיכות נוי, ועוד[40].
ראו גם
לקריאה נוספת
- ולדיסלב בנדרז' (שופט חוקר מחוזי): דו"ח הוועדה הראשית לבדיקת פשעי הגרמנים בפולין, מחנה ההשמדה בחלמנו על הנהר נר - דו"ח חקירה, הוצאה עברית: ארגון יוצאי טרוק בישראל, 1989.
- שמואל קרקובסקי, כפר נידח באירופה, יד ושם, תשס"א 2010.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: חלמנו |
אתר האינטרנט הרשמי של חלמנו- הערך חלמנו באתר מוזיאון השואה, וושינגטון.
- הערך חלמנו מתוך האנציקלופדיה של השואה, אתר יד ושם.
- על מחנה ההשמדה חלמנו - מפה ותמונות.
- שמואל קרקובסקי, הערך הקמת המחנה מתוך האנציקלופדיה של השואה, אתר יד ושם.
- שמואל קרקובסקי, הערך הימים האחרונים, מתוך האנציקלופדיה של השואה, אתר יד ושם.
- שמואל קרקובסקי, הגירוש מגטו לודז' בימי ה"שפרה", אתר יד ושם.
- שמואל קרקובסקי, יהודי ורטגאו, אתר יד ושם.
- שמואל קרקובסקי, חיסולן של הקהילות בערי השדה, אתר יד ושם.
- סדרת עדויות על מחנה חלמנו, באתר זכור
- על הדו"ח של עדות גרוינובסקי, אתר יד ושם
- חלמנו באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
- חלמנו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
חלמנו (מחנה השמדה), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
- ^ כפר נוסף בשם חלמנו נמצא כ-100 ק"מ ממערב לעיירה חלמנו שעל הנר.
- ^ German Administration of Poland, encyclopedia.ushmm.org (באנגלית)(למפת האזורים המסופחים ראו כאן)
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 הערך חלמנו באנציקלופדיה של השואה, אתר יד ושם.
- ^ כיבוש שעליו הוסכם בין גרמניה הנאצית וברית המועצות בהסכם ריבנטרופ מולוטוב.
- ^ [1]
- ^ שמואל קרקובסקי: כפר נידח באירופה. הוצאת יד ושם, ירושלים תשס"א, עמ' 27; יוסף רב: הפולנים חוקרים את מחנה המוות בחלמנו. ילקוט מורשת, כרך ס"א, עמ' 159 - 162.
- ^ על פי מחקרו של הרב בני קלמנזון.
- ^ הערך חלמנו באנציקלופדיה של השואה, עמ' 2; וולדיסלב בנדרז' (שופט חוקר מחוזי): דו"ח הוועדה הראשית לבדיקת פשעי הגרמנים בפולין, מחנה ההשמדה בחלמנו על הנהר נר - דו"ח חקירה. הוצאה עברית: ארגון יוצאי טרוק בישראל, תל אביב 1989, עמ' 4.
- ^ הערך הקמת המחנה, האנציקלופדיה של השואה, אתר "יד ושם", עמ' 5 - 6 .
- ^ קרקובסקי, עמ' 54 - 55.
- ^ דו"ח השופט החוקר, עמ' 4 - 5.
- ^ שם, שם.
- ^ על פי הערך חלמנו באנציקלופדיה של השואה, אתר יד ושם, עמ' 3. מקובל לחשוב שרוב הילדים מהכפר נשלחו למשפחות בגרמניה, כחלק מתוכנית לבנסבורן.
- ^ דרגה המקבילה לדרגת קולונל או אלוף-משנה.
- ^ קרקובסקי, עמ' 112 - 113; דו"ח השופט החוקר, עמ' 6 - 7.
- ^ הרב בני קלמנזון.
- ^ קרקובסקי, עמ' 112 - 113.
- ^ גטו לודז', באתר lib.cet.ac.il
- ^ קרקובסקי, עמ' 119 - 121.
- ^ קרקובסקי, עמ' 149 - 157.
- ^ הקמת המחנה, עמ' 2 .
- ^ על פי הערכת מוזיאון השואה בוושינגטון.
- ^ הערכתו של שמואל קרקובסקי, עמ' 171 - 172.
- ^ לקריאת עדותו ראו כאן.
- ^ על פי יוסף רב, שמו האמיתי של גרויאנובסקי היה שלמה פיינר. יוסף רב, שם.
- ^ הנמצאת כ-40 ק"מ מצפון לחלמנו.
- ^ עוד על בריחתם של פודכלבניק וגרויאנובסקי ראו: אסתר פרבשטין, בסתר רעם, עמ' 35-17.
- ^ קרקובסקי, עמ' 57.
- ^ 29.0 29.1 מוריס ליסיאק: מחנה המוות חלמנו. ילקוט מורשת, כרך ס"א, עמ' 163.
- ^ אזיקי רגליים בהם נכבל הנער שמעון סרברניק במחנה ההשמדה חלמנו, באתר יד ושם.
- ^ זוראבסקי היה קצב, שמוצאו היה מוולוצלאבק. נפטר בישראל ב-1987. ראו מוריס ליסיאק, שם.
- ^ קרקובסקי, עמ' 155 - 157.
- ^ עדויות ממשפט אייכמן, ירושלים תשל"ד, כרך ב', עמ' 1065 - 1070.
- ^ לקריאת עדותו של גרויאנובסקי ראו: אלישבע שאול: גביית עדות מקברן כפייה יעקב גרויאנובסקי, איזביצה - קולו - חלמנו. ילקוט מורשת ל"ה, עמ' 101 - 122.
- ^ "פארווערטס" קריגט געהיימען באריכט וועגען נאצי גיפט־געז מארדען פון אידען אין פוילען, פארווערטס, 31 ביולי 1942 (ביידיש); המשך (ביידיש)
- ^ המוני יהודים בפולין הומתו בגאזי רעל, דבר, 8 באוקטובר 1942
- ^ 37.0 37.1 יוסף רב, שם, עמ' 159
- ^ החוברת נמצאה על ידי שמואל קרקובסקי, תורגמה לעברית ופורסמה בקובץ המחקרים "יד ושם", כרך כ"א, עמ' 87 - 101, עם הקדמה מאת שמואל קרקובסקי ואיליה אנטמן.
- ^ קרקובסקי, עמ' 163 - 165.
- ^ גיליון "יד ושם" 23, עמ' 8-9.
35667695חלמנו