אנטישמיות ביפן

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Hanzi (traditional).svg
בערך זה מופיע גוֹפן מזרח-אסייתי.

כדי שתוכלו לראות את הכתוב בערך זה בצורה תקינה, תצטרכו להתקין גופן מזרח אסייתי במחשבכם. אם אינכם יודעים כיצד לעשות זאת, לחצו כאן לקבלת עזרה.

אנטישמיות ביפן מתייחס להיסטוריה סטראוטיפית וגזענית כנגד היהודים ביפן ומחוצה לה.

עם אוכלוסייה יהודית קטנה ואלמונית יחסית, ביפן לא הייתה אנטישמיות מסורתית. זו חדרה ליפן עם התרחבות האידאולוגיה והתעמולה הלאומנית, אם כי היא השפיעה על מספר מועט של יפנים בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה. במהלך המלחמה, בעלת בריתה של יפן, גרמניה הנאצית, עודדה את יפן לאמץ מדיניות אנטישמית. מכשנסתיימה המלחמה, קבוצות קיצוניות ואידאולוגיות קידמו תאוריות קונספירציה אנטישמיות, אך האנטישמיות לא הפכה לתופעה נפוצה.

פעמים רבות האנטישמיות ביפן נובעת דווקא מהערצה ליהודים. היהודים נתפסים אנשים שמאוד מצליחים בכלכלה ובמדעים, ומושכים את החוטים מאחורי הקלעים בפוליטיקה העולמית. בשל כך הפרוטוקלים של זקני ציון זכו לפרסום ליפן, כ"עדות" להשפעה העולמית של היהודים. דימויים סטראוטיפים כאלה, על אף שנגועים בגזענות, מלווים בהערצה ולא בסלידה[1]. כמו כן התנהגות פילושמית התאפיינה מצד חוגים נוצריים ביפן, שם היה ניסיון להמציא נצרות קדומה והקשר ליהדות התבטא בהיותה מקור הנצרות.

היסטוריה

עד העת המודרנית לא התקיימה קהילה יהודית ביפן. רק עם סיום מדיניות הסאקוקו ופתיחתה למערב בסוף המאה ה-19, החלו להגיע ליפן עשרות ואחר כך מאות יהודים מאירופה, שחלק ניכר מהם עסק במסחר. עם חדירת המערב ליפן, חדרה גם האנטישמיות. המחזה בעל התיוג האנטישמי 'הסוחר מוונציה' מאת ויליאם שייקספיר הופק כהצגה ביפן בשנת 1885 וזכה להצלחה מרשימה. בפרשנות למחזה נכתב שהיהודים הם כמו מעמד הטמאים ביפן (אנ').

ב־7 באוקטובר 1904, ימי מלחמת רוסיה–יפן, דיווח העיתון ג'ואיש וורלד כי משלחת יהודית נפגשה ביקשה מהשגריר היפני בוושינגטון שיפן תתייחס יפה לשבויים היהודים שבידיה. השגריר השיב כי "יפן תתייחס לשבויים היהודים שבידיה בידידות הרבה ביותר". בסוף המלחמה היו כ־1,800 שבויים יהודים ביפן, כשני אחוזים מכלל 75 אלף השבויים הרוסים[2].

בשנת 1918, הצבא היפני הקיסרי שלח כוחות לסיביר כדי לשתף פעולה עם התנועה הלבנה. חיילי הצבא הלבן הנפיקו עותקים של הפרוטוקולים של זקני ציון, והחיילים היפניים למדו לראשונה על האנטישמיות. הפרוטוקולים המשיכו לשמש כראיה למזימות יהודיות למרות שנודע כבר באופן נרחב כי מדובר בזיוף[3].

לדברי ההיסטוריון המתמחה בחסידי אומות העולם, ד"ר דייוויד קרנצלר:

"נראה כי המפתח להבחנה בין דפוס האנטישמיות היפני לאירופאי נמצא במסורת הנוצרית הארוכה של זיהוי היהודי עם השטן, האנטיכריסט, או מישהו אחר מעבר לגאולה הנוצרית... ליפנים חסר דימוי נוצרי זה של היהודי מה שהביא לקריאת הפרוטוקולים מנקודת מבט שונה לחלוטין. הנוצרים ניסו לפתור את הבעיה של היהודים על ידי ביטולם; היפנים ניסו לרתום את כוחם ועושרם העצום לכאורה ליתרונותיה של יפן"[4].

אחרי מלחמת העולם הראשונה

בשנת 1925 קפטן נוריהירו יאסואה פרסם את התרגום הראשון לפרוטוקולים של זקני ציון ביפנית. כמומחה לשפה הרוסית, הוטל עליו להצטרף לצוות של לוטננט גנרל גריגורי סמיונוב, אנטישמי חריף אשר הפיץ עותקים של הפרוטוקולים לכל חייליו[5]. יחד עם כמה עשרות חיילים יפניים אחרים, יאסואה קיבל את הנחות היסוד של הפרוטוקולים, והקדיש זמן לפרסומים אנטישמים שונים, כמו "מחקרים במזימה הבינלאומית" (ביפנית: 国際秘密力の研究) תחת שם העט הו קושי. מאוחר יותר הוא שינה את דעותיו וכאשר בשנת 1940 יפן חתמה על ההסכם התלת-צדדי אשר חייב אותה באופן רשמי כבעלת ברית של גרמניה הנאצית העמדה הפילושמית החדשה שלו הובילה לפיטוריו מהצבא היפני.

במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20 כתב הסופר יאמאנאקה על יהודיאקה - "הסכנה היהודית". כעיתונאי ראשי בעיתון החדשות אסהי טוקיו, יאמאנאקה היה מחבר פורה של ספרות ילדים, וכתב בהמשכים את הרומן דייטו נו טטסוג'ין (סופרמן של המזרח הרחוק) מאוגוסט 1933 ועד סוף שנת 1934 במועדון הנוער התקופתי שונן קיורבו, הוא נקרא בעיקר על ידי ילדים יפנים בין הגילאים 8 ו-12. גיבור הסיפור הוא הבלש הונגו יושיאקי שנלחם בסקימה, נבל-על וראש ברית הצללים ציון, ארגון יהודי חשאי המבקש לערער את האימפריה היפנית. ציטוט אופייני מדייטו נו טטסוג'ין:

"ישנם כ-13.5 מיליון יהודים פזורים ברחבי העולם. לפני מאות שנים הם בלעו את כל העושר בעולם. במיוחד בארצות הברית, הממלכה המאוחדת, צרפת, ובמדינות מערביות אחרות גם כן, יש יהודים עשירים רבים שעושים כל מה שהם רוצה עם הכסף של העם... עושר זה משמש כדי להגדיל את הכוח היהודי הבלתי נראה בכל רחבי אירופה וארצות הברית ... ליהודים מפחידים אלה יש חברה סודית הנקראת ברית ציון. המטרה של ברית ציון היא ... שכל האומות ישלטו על ידי יהודים... זאת קונספירציה עולמית אמיתית"[6].

יאמאנאקה הפסיק לכתוב עם כניעת האימפריה היפנית באוגוסט 1945, אך קודנשה בע"מ, ההוצאה לאור הגדולה ביפן, המשיכה להדפיס סדרה זו עד שנות ה-70.

חוקר הבודהיזם בריאן ויקטוריה קובע כי התעמולן הלאומני טנאקה צ'יגקו, קידם את האנטישמיות ביפן החל משנת 1937 עם פרסום שישיאו זנשו דיסאן-שו (כל כתביו של מלך האריות), באומרו:

"נאמר כי כעת בין שישים לשבעים אחוזים מהכסף בעולם בידיים יהודיות. הרבה מדינות עניות וחסרות כל, אשר צריכות לקבל הון מחוץ לארצם כדי להסתדר, וכתוצאה מכך הם צריכים לפנות ליהודים כדי ללוות את הכסף שהם צריכים. בדרך כלל יהודים משקיעים במתקני תחבורה, מפעלים חשמליים, רכבות ורכבות תחתיות... הסיבה לכך מתבססת על התוכנית הכלולה בפרוטוקולים לחולל מהפכה מתמדת במדינות שונות, שבסופו של דבר תוביל לקריסתן. אז יוכלו היהודים להשתלט עליהן".

לפי ויקטוריה, "טנאקה טען כי יהודים חרחרו תסיסה חברתית כדי לשלוט בעולם. הוא ... [ציין] כי יהודים תמכו בליברליזם, במיוחד בחוגים אקדמיים, כחלק מתוכניתם להשמיד את החוש המוסרי בעם... בהיעזר באנשים כמו טנאקה, האנטישמיות התפשטה במהירות בכל רחבי החברה היפנית למרות היעדר כמעט מוחלט של יהודים".

מלחמת העולם השנייה

בימי מלחמת העולם השנייה הגיעה האנטישמיות היפנית לשיאה. ההתקרבות לגרמניה עוררה ביפן גל של ספרות אנטישמית, שבה הואשמו היהודים בשאיפה להשתלט על העולם. בין פרסומים אלה נכללו גם כתבי הכומר סאקאי שוגון שהיו תערובת של הערצה ליהודים מזה וביטויים אנטישמיים מזה. מייג'ור יאסואה אף תרגם ליפנית את הפרוטוקולים של זקני ציון. עם זאת, אנטישמיות לא הייתה מעולם אידאולוגיה רשמית ביפן. למרות הברית עם היטלר לא פגעה יפן ביהודים שחיו בשטחים שתחת שלטונה, ובפועל אף סייעה לאלפים רבים של פליטים יהודים מאירופה הנאצית למצוא מקלט[7].

בשנת 1941 קולונל האס אס יוזף מייזינגר ניסה להשפיע על היפנים שישמידו בין 18,000 ל-20,000 יהודים לערך, אשר ברחו מאוסטריה וגרמניה וחיו בשאנגחאי שהייתה תחת כיבוש יפן. ההצעות שלו כללו יצירת מחנה ריכוז באי צ'ונגמינג בדלתא של נהר היאנגצה, או הרעבה המונית בספינות משא מול חופי סין[8]. האדמירל היפני האחראי על שאנגחאי לא נכנע ללחץ מצד מייזינגר; עם זאת, היפנים בנו גטו בשכונת הונגקיו אשר תוכנן על ידי ההנהגה בטוקיו בשנת 1939[9]: שכונת עוני עם צפיפות אוכלוסייה כפולה מזו של אוכלוסיית מנהטן. הגטו היה מבודד בקפדנות על ידי חיילים יפניים בפיקודו של עובד המדינה היפני, קאנו גויה, והיהודים יכלו לעזוב אותו רק עם אישור מיוחד. כ-2,000 מהיהודים מתו בגטו שאנגחאי במהלך תקופת המלחמה[10].

עם זאת, יפן סירבה לאמץ את המדיניות הרשמית נגד היהודים. ב-31 בדצמבר 1940, שר החוץ היפני דאז, יוסוקה מצואוקה, אמר לקבוצת אנשי עסקים יהודים: "בשום מקום לא הבטחתי שנבצע את המדיניות האנטישמית של היטלר ביפן. זאת לא דעתי האישית הכנה, זאת דעתה של יפן". עם זאת, עד 1945 השואה הוסתרה באופן שיטתי על ידי ההנהגה בטוקיו[11].

באינדונזיה, אשר נכבשה על ידי יפן בשנת 1942, אכן ננקטו צעדים כלפי היהודים. אמנם היפנים לא האמינו בתורת הגזע הגרמנית וחששו לפגוע קשה מדי ביהודים, מחשש לתגובה קשה של יהודי העולם, שתשפיע בעיקר בצד הכלכלי. אך לא חששו שיהודי אינדונזיה המעטים יעניינו את יהדות העולם[12]. תחילה, יהודים אזרחי המדינות בעלות הברית הוכנסו עם שאר האזרחים האירופאים למחנות עצורים, בעוד יהודים אזרחי מדינות נייטרליות (בעיקר יהודי עיראק) או אזרחי בעלות ברית של יפן, נותרו חופשיים.[13][14] בשנת 1943 רבים מהמקומיים נשלחו לעבודות כפייה[13][15] בעקבות הידרדרות המצב הכלכלי. מתוך רצון היפנים להפיס את דעתם, גברה התעמולה אנטישמית הממסדית, ששימשה כעילה לאפליה. כמו כן, חלק מהנציגים היפנים הגיעו לאינדונזיה עם מטען אנטישמי מתקופת שירותם במנצ'וריה. בהשפעת יחסי המסחר בין השלטונות הגרמנים והיפנים, כל היהודים קיבלו יחס קשה יותר, ונשלחו למחנות ריכוז ולמחנות עבודה בעלי תנאים קשים ביותר[16][12], כשסיכון הבריחה היה תלוי בהתמודדות עם פורעים אינדונזים מבחוץ, שטבחו בכל אירופאי[12], משרצו להיאבק בקולוניאליזם ולהשיג את העצמאות שהיפנים הבטיחו להם[17]. בנוסף ליהודים באינדונזיה, הובאו למחנות יהודים ממדינות נוספות.[12]

בריאן ויקטוריה קבע גם שהקון יאסטאני, מייסד תנועת הזן הבודהיסטית סנבו-קיודן, "היה אחד ממורי הזן הבודדים אשר שילבו בתנועתם אנטישמיות ארסית עם עמדה פרו-מלחמתית". הוא ציטט את כתביו של יאסטאני משנת 1943:

"עלינו להיות מודעים לקיומה של תורתם השטנית של היהודים אשר טוענים [לקיומם של] דברים כמו שוויון בעולם מופלא, וכך לעוות את הסדר הציבורי החברתי באומה שלנו ולהשמיד את השליטה [הממשלתית]. לא רק זה, הקושרים השטניים האלה מחזיקים באשליה עמוקה ובאמונה עיוורת ש... הם לבד נבחרו על ידי אלוהים [ולכן] הם אנשים נעלים במיוחד. התוצאה של כל זה היא עיצוב בוגדני לגזילת [השליטה] והשתלטות על העולם ובכך התעוררו התהפוכות הגדולות של היום".

אף על פי שיאסטאני היה ידוע היטב כמנטור וחבר של התעמולן הנאצי קארלפריד גראף דורקהיים, לתחושתו של בריאן ויקטוריה האנטישמיות היפנית התפתחה באופן עצמאי מ"ליבו של התפקיד החברתי הריאקציונרי מ'תוצרת עצמית' ששיחק הבודהיזם הממוסד בחברה היפנית בעקבות תקופת מייג'י".

לאחר מלחמת העולם השנייה

שנות ה-70

ב-30 במאי 1972 בוצע הטבח בנמל התעופה לוד בידי שלושה מחבלים יפניים (קוזו אוקמוטו, טאקשי אוקודיירה ויאסודה יאסוקו), חברי ארגון הצבא האדום היפני, באולם הנוסעים של נמל התעופה לוד (כיום נתב"ג), ובו נרצחו 24 אנשים (מתוכם 8 ישראלים, היתר צליינים מפוארטו ריקו) ו-71 נפצעו. הם הגיעו בטיסת אייר פראנס מרומא ופעלו בשם החזית העממית לשחרור פלסטין.

בסוף המאה ה-20, ספרים רבים על תאוריית אב קדמון משותף ליפנים וליהודים נמכרו. בנוסף, הופצו תאוריות והסברים רבים לכך שלכאורה היהודים שולטים בעולם. הספרים האלו, שנקראו טונדמו-בון (ספרים שערורייתיים או מגוחכים), הכילו אלמנטים של מסתורין וספקולציות בסגנון הצהובונים.

בשנת 1979, פורסם הספר "הייתי רוצה להתנצל בפני היפנים: וידוי של זקן יהודי" (ביפנית: 日本人に謝りたい あるユダヤ人の懺悔). המחבר של הספר הזה, מרדכי משה (ביפנית: モルデカイ・モーゼ), קרא לעצמו רב, אך למעשה זה היה שם עט של המתרגם של הספר הזה, מסאו קובוטה (ביפנית: 久保田政男). קובוטה גם הפיץ את השמועה שפירוש השם "אנולה גיי" הוא "להרוג את הקיסר" ביידיש. שמועה זו שגויה לחלוטין, אבל אנטישמים ביפן עדיין מאמינים בה.

שנות ה-80

בשנת 1984 פורסם הספר סודותיו של הכוח היהודי השולט בעולם (ביפנית: 世界を動かすユダヤ・パワーの秘密 ) המבוסס על תאוריית קשר יהודית. המחבר, אייזאבורו סאיטו (ביפנית: 斉藤栄三郎) היה חבר מוביל במפלגה הדמוקרטית הליברלית ביפן[18].

ב-1986 פורסם הספר "לצפות ביהודים זה לראות את העולם בבהירות" (ביפנית: ユダヤが解ると世界が見えてくる) והפך לאחד מרבי המכר ביפן. הספר הזה מבוסס גם הוא על הפרוטוקולים של זקני ציון והמחבר, מאסאמי אונו (ביפנית: 宇野正美), טוען שמקור היהודים האשכנזים הוא למעשה בכוזרים, ומכאן שהם "יהודים מזויפים", והיהודים הספרדים הם היהודים המיוחסים האמיתיים. לדבריו, חלק מהיפנים הם צאצאים של עשרת השבטים האבודים וה"ספרדים היפנים" יביסו את האשכנזים[19].

באותה שנה ספר "הדרך הנכונה לקרוא את הפרוטוקולים היהודיים" (ביפנית: これからの１０年間　ユダヤ・プロトコール超裏読み術―あなたに起こるショッキングな現実) שהפך לאחד מרבי המכר ביפן. המחבר, קינג'י יאג'ימה (ביפנית: 矢島鈞次), כלכלן ופרופסור באוניברסיטת אאויאמה גאוקין, ציין שאף על פי שהפרוטוקולים הם ככל הנראה זיוף, "הם הורכבו מהתוצאות של כל המחקרים שאי פעם נעשו על היהודים... אין ספק שהתוכן מורכב מהחוכמה של היהודים".

בשנת 1987, מגזין היסטוריה, פרסם סדרת מאמרים בשם "העולם של היהודים המסתוריים" (ביפנית: 世界、謎のユダヤ) שעמד על כך שפרשת ווטרגייט ופרשיות שוחד לוקהיד מטוסים היו תאוריות קונספירציה יהודיות. כמו כן, דווח כי ראש ממשלת יפן לשעבר, קקואיי טנאקה אמר "נתפסתי על ידי יהודים, נלסון רוקפלר, תיזהר מיהודים" כשהוא שוחרר בערבות בשנת 1976.

שנות ה-90

בין השנים 1992 עד 1995 אום שינריקיו, כת דתית בודהיסטית שנויה במחלוקת, הפיצה גם כן תאוריות קונספירציה כדי למשוך קוראים יפניים כחלק ממאמצי הגיוס שלהם. המייסד, שוקו אסהארה, הושפע מספרו של גוטו בן ノストラダムスの大予言 - הנבואות של נוסטרדמוס, אשר נכתב בשנת 1973. הספר היה תרגום חופשי של נבואות נוסטרדמוס והפך לרב-מכר ביפן. דווח כי הידאו מוראי, אחד ממנהיגי האום שינריקיו אמר "היהודים תפסו אותי", כאשר הוא נדקר למוות. מאוחר יותר הכת נטשה את כתבי התעמולה האלה ושינו את שמם לאלף - האות הראשונה באלפבית העברי.

בפברואר 1995 מגזין בשם מרקו פולו (ביפנית: マルコポーロ), המפיק כ-250,000 עותקים במחזור חודשי ומיועד לקהל הגברי ביפן, פרסם מאמר העוסק בהכחשת השואה שנכתב על ידי הרופא מסאנורי נישיוקה (ביפנית: 西岡昌紀) אשר מתחיל כך:

"ה'שואה' היא המצאה. לא היו תאי גזים באושוויץ או בכל מחנה ריכוז אחר. היום, מה שמוצג כ'תאי גזים' בשרידי מחנה אושוויץ בפולין הם המצאה שנוצרה לאחר המלחמה על ידי המשטר הפולני הקומוניסטי או על ידי ברית המועצות, אשר שלטה במדינה. לא פעם אחת, לא באושוויץ ולא בכל שטח הנשלט על ידי הגרמנים במהלך מלחמת העולם השנייה, היה 'רצח יהודים המוני' ב'תאי גזים'"[20].

מרכז שמעון ויזנטל בלוס אנג'לס יזם חרם מפרסמים על בונגיי שונג'ו, כולל פולקסווגן, מיצובישי, וקרטייה. בתוך ימים, בונגיי שונג'ו סגרו את מרקו פולו והעורך שלו, קאזויושי האנאדה, התפטר, כפי שעשה הנשיא של בונגיי שונג'ו, קנגו טנאקה[21].

באוקטובר 1999 ההוצאה היפנית, The Weekly Post, פרסמה סיפור על הצעת הרכישה לבנק האשראי ארוך טווח של יפן, על ידי ריפלווד אחזקות, אשר תוארה כ"יהודית":

"הרצון החזק של מימון הון יהודי, שמתגאה בכוחו העצום ומכסה שווקים הפיננסיים בעולם כמו רשת טובה, עומדת מאחורי הרכישה של LTCBJ. לא קשה לדמיין שהמתקפה על מימון הון יהודי תגביר את המאבק הרצחני להישרדות בין חברות שבוא לידי המשבר הפיננסי באסיה בשנת 1997.

תלונות תקיפות באו מיד אחר כך על ידי קבוצות יהודיות, במיוחד מחוץ ליפן. העיתון חזר בו במהרה מהמאמר ונשא התנצלות בדף הבית שלו. ההוצאה הסבירה את השגיאה שלה על ידי ציון כי "הבעיה נבעה מהתדמית הסטריאוטיפית שיש להרבה אנשים יפנים על העם היהודי".

המאה ה-21

מאז תחילת המאה, ריו אוטה, טרוצקיסט לשעבר, היה אחד מהתועמלנים המובילים לתאוריית הקונספירציה היהודית. הוא תרגם ליפנית את הספרים של חובב תאוריות הקשר האנטישמי יוסטס מולינס.

ב-8 במרץ 2009 הכתב הפוליטי סויצ'ירו טהארה (ביפנית: 田原総一朗) טען שקקואיי טנאקה, ראש ממשלת יפן לשעבר, ואוזאווה, מנהיג המפלגה הדמוקרטית של יפן, חוסלו פוליטית על ידי אמריקה והיהודים. טהארה טען זאת בשידור חי של תוכנית הטלוויזיה של אסהי פרויקט יום ראשון, בפני מאקיקו טנאקה, בתו של קקואיי טנאקה. מרכז שמעון ויזנטל, מתח ביקורת חריפה על טהארה בעקבות ההאשמות האנטישמיות והאנטי-אמריקאיות שלו[22].

בשנת 2014, 31 ספריות עירוניות ביפן דיווחו על הימצאות 265 עותקים של יומנה של אנה פרנק וספרים אחרים לאחר שהושחתו, בדרך כלל על ידי קריעת דפים או תלישתם[23][24]. ראש מזכירות הממשלה, יושיהידה סוגה, אמר כי המשטרה חוקרת. הפוליטיקאי היפני נריאקי נאקאיאמה אמר כי ייתכן שהמעשה לא בוצע על ידי יפנים. גבר בן 36 נעצר בקשר לוונדליזם ב-14 במרץ של אותה שנה, עם זאת, ביוני הודיעו התובעים שהם לא יגישו כתב אישום לאחר שהערכה פסיכיאטרית גילתה כי האיש לא כשיר לעמוד לדין מתוקף הגנת אי שפיות[25].

בדצמבר 2014 התנצלה מערכת העיתון "סנקיי שימבון" על כך שפרסמה מודעת פרסומת לספריו של הסופר ריצ'רד קושימיזו, הטוען כי היהודים הם העומדים מאחורי רעש האדמה האדיר והצונאמי שחוללו את אחד האסונות הגדולים שידעה יפן בעת המודרנית[26]. זאת ועוד, קושימיזו מאשים את ישראל גם באחריות למתקפת הטרור של 11 בספטמבר 2001 בארצות הברית. בספר נוסף שהופיע בפרסומת טוען קושימיזו כי השואה היא פיקציה שנועדה לאפשר את הקמת מדינת ישראל.

ראו גם

עיינו גם בפורטל:
Japan portal symbol 1.png פורטל יפן
עיינו גם בפורטל:
P judaism.svg פורטל יהדות
עיינו גם בפורטל:
P Holocaust.png פורטל השואה

הערות שוליים

  1. ^ לא תאמינו מה היחס כלפי יהודים במדינות אסיה, באתר גלובס, 3 באוקטובר 2014
  2. ^ רותם קובנר, המערכה הנשכחת: מלחמת רוסיה–יפן ומורשתה (עמ' 409), הוצאת מערכות, ‏2005
  3. ^ Esther Webman, The Global Impact of the Protocols of the Elders of Zion: A Century-Old Myth (באנגלית)
  4. ^ יפנים, נאצים ויהודים: קהילת הפליטים היהודיים בשנחאי, 1938-1945 מאת דייוויד קרנצלר. עמוד 207
  5. ^ טוקאייר, מרווין (1979). תוכנית דג הפוגו. ניו יורק: בע"מ הוצאת פדינגטון עמ' 47.
  6. ^ Peter Lang, The Russian Protocols of Zion in Japan (באנגלית)
  7. ^ משה יגר, המסע הארוך לאסיה: פרק בתולדות הדיפלומטיה של ישראל (עמ' 17), אוניברסיטת חיפה, ‏2004
  8. ^ Jane Shlensky North Carolina School of Science and Mathematics Durham, NC, USA, CONSIDERING OTHER CHOICES: CHIUNE SUGIHARA’S RESCUE OF POLISH JEWS (באנגלית) (ארכיון)
  9. ^ PATRICK E. TYLER, Jews Revisit Shanghai, Grateful Still That It Sheltered Them, ‏6 ביוני 1994 (באנגלית)
  10. ^ Ernest G. Heppner, Shanghai Refuge: A Memoir of the World War II Jewish Ghetto, ‏1993 (באנגלית)
  11. ^ Daniel Ari Kapner and Stephen Levine, THE JEWS OF JAPAN, ‏1 במרץ 2000 (באנגלית)
  12. ^ 12.0 12.1 12.2 12.3 צופיה הירשפלד, שואה שלהם, באתר YNET, ‏28 בדצמבר 2010
  13. ^ 13.0 13.1 מה אתם יודעים על יהדות אינדונזיה, באתר מערך תהוד"ה אוניברסיטת חיפה, ‏28 באפריל 2010
  14. ^ ד"ר אילה קלמפרר-מרקמן, הקהילה היהודית באינדונזיה, באתר בית התפוצות
  15. ^ אוניברסיטת חיפה, מציגה: גילויים חדשים על האנטישמיות יפנית באינדונזיה, באתר כאן ישראל, ‏28 באפריל 2010
  16. ^ עלה ברשת: עדות חדשה על מחנות ריכוז יפניים ליהודים, באתר מידה, ‏5 באוגוסט 2013
  17. ^ מה אתם יודעים על יהדות אינדונזיה, באתר מערך תהוד"ה אוניברסיטת חיפה, ‏28 באפריל 2010
  18. ^ Michael L. Beeman, Public Policy and Economic Competition in Japan: Change and Continuity in Antimonopoly Policy, 1973-1995, ‏29 באוגוסט 2003 (באנגלית)
  19. ^ Abraham H. Foxman, Jews and Money: The Story of a Stereotype, ‏9 בנובמבר 2010 (באנגלית)
  20. ^ Masanori Nishioka, Holocaust pressure groups shut down Japan's Marco Polo magazine (באנגלית)
  21. ^ The IHR Denounces Campaign Against Japanese Publishing Company (באנגלית)
  22. ^ WIESENTHAL CENTER DENOUNCES JAPANESE TV NEWS PERSONALITY FOR BLAMING POLITICAL SCANDALS ON AMERICA AND THE JEWS (באנגלית) (ארכיון)
  23. ^ MARTIN FACKLER, Hundreds of Anne Frank Books Vandalized in Japan (באנגלית)
  24. ^ Hundreds of copies of Anne Frank diaries vandalized around Tokyo / Western journalists imply connection to Shinzo Abe (באנגלית) (ארכיון)
  25. ^ No charges for Japanese in Anne Frank diary vandalism case: Report (באנגלית)
  26. ^ ynet, אנטישמיות ביפן: "היהודים גרמו לצונאמי", באתר ynet
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0
אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=אנטישמיות_ביפן&oldid=1995546"