תורה שבעל-פה
 |
בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. המידע בערך זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת.
| |
| בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. המידע בערך זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת. |
| מסירת התורה |
תּוֹרָה שֶׁבְּעַל-פֶּה (ובראשי תיבות - תושב"ע) היא הפירוש לתורה שבכתב שנמסר למשה רבנו במתן תורה. הכתוב מחשיב את הפרשנות בע"פ כ"תורה" בפני עצמה, שנאמר אלה החוקים והמשפטים והתורות[1], ואמרו חז"ל "מלמד ששתי תורות נמסרו להם לישראל, אחת בכתב ואחת בעל פה"[2].
התורה שבע"פ כוללת את פירוש דברי התורה שבכתב, את כל הפרטים שבכל מצוה ומצוה[3], ואת המקור בו רמוזים כל הפרטים במקרא. כמו כן ישנם מספר דינים הנקראים "הלכה למשה מסיני" שנמסרו למשה בע"פ בלא שיש להם מקור מן הכתוב.
תורה שבע"פ שהיא פירוש התורה שבכתב מתחלקת באופן כללי לארבעה חלקים: פשט, רמז, דרש, סוד. ונקראים בר"ת פרד"ס. פשט כשמו הוא ביאור המקרא באופן פשטני, ברם גם ביאור הפשט נצרך למסורת ולכללים, כדי להכיר את הטרימנולוגיה של המקרא, ואת עולם הערכים והמושגים המקראיים שמהם בנויים התיאורים וההגדרות. רמז הוא רובד נוסף בהבנת המקראות בדרך רמז ומשל. (לדוגמה ישראל נמשלו לצאן "אתם צאני" ומעתה בכל מקום בו מוזכר צאן ניתן לפרשו בדרך רמז על ישראל). דרש הוא האופן העיקרי בו מוציאים מן המקרא את הדינים שנמסרו למשה בע"פ לפי המפתחות של שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת. והסוד הוא חלק נוסף ועמוק יותר המלמד את שורשי הדברים בסודות הבריאה ובעולמות העליונים. חלק שאסור לעסוק בו למי שלא מילא כריסו ש"ס ופוסקים, וממלא תנאים נוספים.
מסירת התורה
התורה שבעל פה הועברה מדור לדור בלימוד מרב לתלמיד[4]. משימת העברת התורה שבעל פה והעסק בה היוו מאז ומעולם את מרכז הווי החיים היהודי, ועד ל"זוגות" המוזכרים במסכת אבות, הוכרעו המחלוקות בסנהדרין[5], וכל ישראל נהגו כאחת בכל הליכותיהם. (ומשום כך גם לא הזכירו את שמות המוסרים עד אז[6]).
חז"ל מוסרים לנו את סדר המסירה שהיה בימי משה, שהיה במעמד כל העם, ומשם לומדים כי הרב צריך למסור לתלמידו כל הלכה ארבעה פעמים. עם זאת הגמרא מספרת על חכמים שהיו חוזרים על כל הלכה והלכה עשרות פעמים, עד שהייתה להם כמונחת בכיסם.
סדר המסירה מפי משה: ”משה למד מפי הגבורה נכנס אהרן ושנה לו משה פירקו, נסתלק אהרן וישב לשמאל משה נכנסו בניו ושנה להן משה פירקן, נסתלקו בניו אלעזר ישב לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן, נכנסו זקנים ושנה להן משה פירקן נסתלקו זקנים, נכנסו כל העם ושנה להן משה פירקן. נמצאו ביד אהרן ארבעה ביד בניו שלשה וביד הזקנים שנים וביד כל העם אחד. נסתלק משה ושנה להן אהרן פירקו, נסתלק אהרן שנו להן בניו פירקן, נסתלקו בניו שנו להן זקנים פירקן, נמצא ביד הכל ארבעה מכאן א"ר אליעזר חייב אדם לשנות לתלמידו ארבעה פעמים.”[7]
מסירת התורה עברה במשך כל הדורות ברציפות בפני רבים שהקדישו את חייהם זמנם וכשרונותיהם לעסק התורה, ובמשך כל ימי חייהם חזרו ושיננו את התורה, תוך בדיקה חוזרת ונשנית שאין שום שינוי או טעות בגרסתם. גם בדורות שמלכות ישראל והמון העם לא נהגו על פי התורה, או רק באופן חלקי, נשארו ביניהם הוגי תורה שהיו רחוקים מניהול ענייניה המדיניים של האומה, ושקדו על העברת התורה שבעל פה במדויק. הדבר גרם לכך שהתורה הקיימת בידינו נמסרה מדור לדור, ללא שינוי, כשאף במקום שנחלקו החכמים בתקופות מאוחרות יותר - לא נחלקו רק בפרטי הדינים, ולא בעיקרי הדינים[8].
מדין תורה אסור לכתוב תורה שבע"פ, ואסור ללמדה מתוך הכתב, ועד לימי רבי יהודה הנשיא לא היו כותבים דברי תורה אלא באופן אישי ובסתר[9], וכתבים אלו היו נקראים "מגילת סתרים"[10]. בימי חז"ל עברה התורה שבעל-פה תהליך קאנוניזציה, ובשלב מסוים הותר להעלותה על הכתב לבל תשכח. מאז נכתבו המשנה, התוספתא, מדרשי ההלכה והאגדה, התלמודים, פרשנות התלמוד, קובצי שאלות ותשובות וספרי הלכה. ישנה מחלוקת קדומה, ההולכת ונמשכת עד ימינו, בשאלה מתי הועלו על הכתב החיבורים הקנוניים של תקופת חז"ל. מכל מקום, מוסכם שבזמנם השינון בעל-פה לצורך השגת בקיאות היווה מוטיב מרכזי של הלימוד.
סוגי התורה שבעל-פה
התורה שבעל-פה נחלקת לשלושה סוגים. למרות השוני המהותי ביניהם, כולם תלויים בחכמי התורה שבעל פה, ולכן ההלכות הנובעות משלושתם קרויות בפי חז"ל בשם המשותף דברי סופרים[11].
הלכות מקובלות
הלכות מקובלות הן פירושי מצוות התורה שהתקבלו, על פי מסורת חכמים, מפה לפה מימות משה. מרבית הפירושים הללו ניתנים להסקה במידות שהתורה נדרשת בהן, והפירושים שאינם ניתנים להסקה מהתורה כלל, מכונים בשם הלכה למשה מסיני. חלק ממצוות אלו, כגון ברית מילה, נהגו אף לפני כן, אולם החובה ההלכתית לקיימם כיום נובעת מכלילתם בתורה.
לדוגמה, עיקר מצוות תפילין מפורשת בתורה: ”וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ:” ... ”וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ:”[12] פרטי המצוה, לעומת זאת, לא נתפרשו בתורה, ולפיכך נקראים דברי סופרים. להלכה הרבנית שצידם החיצוני של רצועות התפילין צריך להיות שחור, אין כל מקור בתורה, ולפיכך הוא בכלל הלכה למשה מסיני[13]. אך לכך שבתוך התפילין כתובות ארבע מפרשיות התורה, הציגו התנאים[14] מקור בתורה, בדרך דרש.
לולי ההלכה המקובלת היה ניתן לפרש את הכתוב - כמטאפורה ל"זיכרון", היינו שהציווי "וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך" אומר שצריך לזכור את אלוקים במחשבותינו ובלבנו[15].
בהתייחסו להלכות המקובלות, טוען ר' יהודה הלוי בספרו הכוזרי[16], שהתורה שבע"פ ממלאת תפקיד חיוני, מכיון שהתורה שבכתב סתומה ברובה. כך למשל התורה מצוה: "בסוכות תשבו שבעת ימים" (ויקרא פרק כ"ג פסוק מ"ב), אך אינה מגדירה מהי סוכה ומה כלול בחובה לשבת בה.
הרמב"ם כותב[17], שבהלכות מקובלות לא תמצא מחלוקת בין החכמים, ”אלא כל זמן שיאמר אדם קבלתי כך וכך מסתלק כל וכוח.” ופרשנות כל המצוות נסמכת על הקבלה.
אף הקראים, שמרדו במסורת תורה שבעל פה, אינם יכולים להסתפק בתורה שבכתב, ובמקומה המציאו מושג סבל הירושה, שהוא אוסף המנהגים הקדומים המגדירים את אופן קיום מצוות התורה, בהם הכירו, ובעל כורחם מוכרחים להודות שקיום התורה שבכתב נסמך על מסורת שבעל פה. אלא שנסמכו על מנהג ההמון בקיום המצוות, תוך עצימת עיניים מהסיבה הגורמת להמון לנקוט בדרכים אלו - החכמים היודעים לפרש את טעמי המנהגים מפי המסורה[18].
דרש היקש וסברה
בשביל למלא את מקומן של הלכות מקובלות שנשכחו, ובעיקר בשביל לתת מענה לשאלות חדשות המתעוררות מעת לעת, רשאים החכמים לחדש הלכות. עושים זאת ישירות מהתורה באמצעות מידות שהתורה נדרשת בהן, או מתוך הלכות ידועות, באמצעות ניתוח הסברות עליהן מבוססת ההלכה ודימוי השאלה החדשה לשאלות שהתשובה עליהן ידועה. כיון שגישה זו תלויה בהבנה מעמיקה של המקורות הקדומים, היא אינה מאפשרת הבאת ראיות מוחלטות. חכם הפונה לדרך פסיקה זו, רשאי להסתמך על מסקנות הלכתיות קדומות של חכמים אחרים, ואם הוא חושב שהם ראויים לכך, אף לבטל את דעתו מפני דעתם. לפי המשנה[19]: ”משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל צרכן הרבו מחלוקות בישראל ונעשו שתי תורות”.
לדוגמה, בתלמוד[20] מובאת מחלוקת בדין ספרי תורה תפילין ומזוזות שנכתבו בידי גוי עובד אלילים. לדעה אחת יש לשורפם, לפי שמן הסתם נכתבו לשם האלילים. לדעה שנייה אין לשורפם, אך הם פסולים לשימוש, לפי הדרשה: ”וקשרתם... וכתבתם, כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה, וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה”.
גזירות ותקנות
ערך מורחב – תקנת חכמים
החכמים רשאים לגזור גזירות, כלומר לטמא את הטהור או לאסור את המותר, כסייג לשמירה על חוקי התורה. בנוסף רשאים החכמים לתקן תקנות, הקובעות אופי מחייב למעשים ונורמות התנהגות מסוימות, בשביל לקדם את מטרות התורה. תוקף הגזירות והתקנות מותנה בהיות החכמים מקובלים בציבור, וגם אז, תקנה שהעם פיקפק בה, ומלכתחילה לא נתקבלה ברוב הציבור, בטלה[21]. הסמכות לבטל תקנה קדומה מותנית בהיות הגורם המבטל גדול בחכמה ובמנין (של חברי בית הדין או התלמידים) מהגורם המתקן.
לדוגמה, חכמים אסרו לצבוע את צידם הפנימי של רצועות התפילין בצבע אדום, ”מפני גנאי ודבר אחר”[22]. לעיתים השתמשו החכמים בתקנותיהם בשביל לבצע הרחבה של ממש במצוות התורה, כמו בעניין חובת התפילה למשל
מסורת מול חידוש
על פי חז"ל, משה קיבל את התורה בהר סיני, עם פירוש מצוותיה[3]. הרמב"ם, בתחילת הקדמתו למשנה, מבאר שמשה הנחיל פירוש זה לחכמים ולהמון העם.
במדרשי האגדה ישנן גישות מנוגדות להיקפה של התורה שניתנה בידי משה. לפי דברי רבי יהושע בן לוי המובאים במדרש ויקרא רבה[23], ”מקרא משנה הלכות תלמוד תוספתות אגדות ואפי' מה שתלמיד ותיק עתיד לומר לפני רבו כלן נאמרו למשה בסיני”. אולם, מדרש שמות רבה[24] מביא את דברי רבי אבהו, לפיו הכוונה לכללים בלבד: ” ...משהשלים מ' יום, נתן לו הקב"ה את התורה מתנה, שנאמר: ויתן אל משה. וכי כל התורה למד משה?! כתיב בתורה (איוב יא): ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, ולארבעים יום למדה משה?! אלא כללים למדהו הקב"ה למשה.”. מאידך לפי דברי רב המובאים בתלמוד[25], משה בעצמו לא הכיר את כל דרכי המדרש ששימשו את חז"ל. אולם, פרשני התלמוד המסורתיים הבינו את דבריו בצורה שונה[26]. המחלוקת הרעיונית בין הגישות נמשכת עד היום[27].
ספרות התורה שבעל-פה
- ערך מורחב – ספרות תורנית
הספר הראשון בו נכתבו על ספר דברי תורה שבעל פה היה המשנה, בה אסף רבי יהודה הנשיא את כל מה ששמע מפי כל התנאים. באותו זמן אגדו גם תנאים אחרים קובצים אחרים שנקראו בשם ברייתא. החכמים שבדורות הבאים עסקו לבאר ולפשט את דברי המשנה, עד שנאגדו כל דבריהם בשני התלמודים, דברי אמוראי בבל בתלמוד בבלי ודברי אמוראי ארץ ישראל בתלמוד ירושלמי. החכמים שבדורות אחריהם - הגאונים עסקו בביאור דברי התלמודים, עד שבתקופת הראשונים התחילו לאסוף קבצים המסודרים לפי פסקי ההלכות, כשהבולט מביניהם הוא הרמב"ם בספרו משנה תורה. החכמים שאחריהם - האחרונים המשיכו בביאור דברי התלמודים והראשונים, וכן בבירור ההלכה למעשה בספרי השו"ת.
ספרות חז"ל
- ערך מורחב – ספרות חז"ל
ספרות חז"ל היא מכלול הטקסטים שנכתבו על ידי חז"ל (ראשי תיבות: חכמינו זכרם לברכה) - מנהיגיו הרוחניים וההלכתיים של עם ישראל מתחילת תקופת בית שני ועד סוף המאה ה-6.
ספרות השו"ת
- ערך מורחב – שאלות ותשובות
שאלות ותשובות (בראשי תיבות: שו"ת) הוא כינוי לאחת מהפעילויות הענפות והפוריות בתחום ההלכה. השו"ת מכיל מאגר של שאלות ותשובות הלכתיות, אשר נשאלו על ידי הציבור הרחב, ונענו על ידי רב אחד או קבוצה של רבנים.
הגבלות בלימוד תורה שבעל-פה
לנשים
- ערך מורחב – לימוד תורה לנשים
התלמוד לומד בדרשה, שנשים אינן חייבות בלימוד תורה: ”ולמדתם אותם את בניכם - ולא בנותיכם” (בבלי קידושין כט:).
בעניין זה מחלק הרמב"ם בין תורה שבכתב לתורה שבעל-פה:
אשה שלמדה תורה יש לה שכר אבל אינו כשכר האיש, מפני שלא נצטוית, וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו לעשותו אין שכרו כשכר המצווה שעשה אלא פחות ממנו, ואע"פ שיש לה שכר צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן, אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תפלות, במה דברים אמורים בתורה שבעל פה אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה ואם למדה אינו כמלמדה תפלות.
כיום מקובל ללמד ילדות ונערות מקרא בבתי הספר, ובחינוך הדתי גם תושב"ע, בחינוך הכללי האחרון הוא מקצוע בחירה לשני המגדרים.
בתשלום
- ערך מורחב – פרנסה מלימוד תורה
מעיקר הדין, אוסרת ההלכה ללמד תורה שבעל פה בתשלום, אך בימינו נהוג ללמדה בתשלום, על סמך היתרים שונים[28].
שימושים אחרים למונח
המונח "תורה שבעל פה" נשאל לעיתים כדי לתאר מערכות דומות של פרשנות לכתבי קודש אלמנטאריים, בזרמים אחרים ביהדות, או אף בנוגע לדתות אחרות. כך למשל, שיטת הפרשנות הקראית והספרות המתבססת עליה מכונים לעיתים[דרוש מקור] בקרב בני העדה ומחוץ לה, "תורה שבעל פה של הקראים"[29]. גם ספרות החדית' (ומספר חיבורים מוסלמיים נוספים כגון הסירת ראסול אללה) מכונים לעיתים "תורה שבעל פה של האסלאם", שכן הם כוללים מידע על הנביא מוחמד שהשתמר דרך מסורות בעל פה שהועברו מדור לדור מתקופתו של מוחמד ועד שהועלו על הכתב. בנצרות (הלא-פרוטסטנטית) שכבות הפרשנות שהוספו מדור לדור מכונות 'המסורה הקדושה'.
ראו גם
לקריאה נוספת
- מבוא לתורה שבעל-פה, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה
- פירוש המשנה לרמב"ם, בהקדמה לסדר זרעים
- הרב אהרן לוי, לא בשמים היא - על אמיתותה ורציפותה של התורה שבעל פה, הוצאת ערכים - התנועה להפצת ערכי היהדות
- אברהם קורמן, מבוא לתורה שבכתב ושבעל פה, בהוצאת משפחת המחבר
- הרב ראובן מרגליות, יסוד המשנה ועריכתה סקירה כללית על השתלשלות מימות אנשי כנסת הגדולה עד חתימתה, ותוכנית סדורה, מוסד הרב קוק, ירושלים תש"ן
- הרב יהושע ענבל, תורה שבעל פה - סמכותה ודרכיה, בהוצאת מוסד הרב קוק, תשע"ה
קישורים חיצוניים
- "תּוֹרָה: תורה שבעל פה", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק י, עמודים 238–240, באתר HebrewBooks
- הערך "דברי סופרים", באתר ויקישיבה
- משה דוד הר, תורה שבעל פה לפני תקופת המשנה, באתר "דעת"
- צבי זינגר, התורה שבעל פה במחשבת ישראל, באתר "דעת"
- נח עמינוח, על התקופות בתולדות התורה שבעל פה, באתר "דעת"
- אורי פז, "עם הספר - על השתלשלות התורה שבעל פה", באתר פאזל
- שֶׁבְּעַלְפֶּדְיָה, מפעל משנה תורה האנציקלופדי
- הרב זאב סולטאנוביץ', כתיבת תורה שבעל פה, גיבוש תורה שבעל פה, אתר ישיבה
- הרב שג"ר, מיתודה ומוטיבציה בהוראת הגמרא, אתר דעת
- יהודה שוורץ, הוראת תורה שבעל פה (עבודת דוקטורט), אתר דעת
- הרב זמיר כהן, התורה שבעל פה, באתר הידברות (ארגון)
הערות שוליים
- ^ (ויקרא כו מו)
- ^ (ספרא בחוקותי ח יב)
- ^ 3.0 3.1 ”וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר, מה עניין שמיטה אצל הר סיני והלא כל המצות נאמרו מסיני אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולם נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני.” (ספרא בהר פרשה א')
- ^ משנה, מסכת אבות, פרק א', משנה א': "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה"; ובהקדמת הרמב"ם למשנה תורה: "נמצא מרב אשי עד משה רבינו עליו השלום ארבעים דורות ואלו הן... ומשה רבינו מפי הגבורה, נמצא שכולם מה' א-להי ישראל".
- ^ רמב"ם בהקדמה לפירוש המשנה להרמב"ם.
- ^ בספר ההלכות שהביא אלדד הדני הפתיח לכל הלכה הוא "אמר יהושע מפי משה מפי הגבורה" (מרדכי ריש חולין)
- ^ עירובין נד: כיצד סדר משנה
- ^ הקדמת הראב"ד לספר הקבלה.
- ^ ”כתוב אחד אומר "כתוב לך את הדברים האלה", וכתוב אחד אומר "כי על פי הדברים האלה", לומר לך דברים שעל פה - אי אתה רשאי לאומרן בכתב, ושבכתב - אי אתה רשאי לאומרן על פה. ותנא דבי רבי ישמעאל: "כתוב לך את הדברים האלה" - אלה אתה כותב, אבל אין אתה כותב הלכות! אמרי: דלמא מילתא חדתא שאני; דהא רבי יוחנן ור"ל מעייני בסיפרא דאגדתא בשבתא, ודרשי הכי: "עת לעשות לה' הפרו תורתך", אמרי: מוטב תיעקר תורה, ואל תשתכח תורה מישראל.” (בבלי תמורה יד:)
- ^ מגילת סתרים - שהסתירוה מפני שלא ניתנה ליכתוב וכששומעין דברי יחיד חדשים שאינן נשנין בב"ה וכותבין אותן שלא ישתכחו מסתירין את המגילה (תלמוד בבלי שבת דף ו: ורש"י)
- ^ פירוש המשנה לרמב"ם כלים יז' יב':”כל מה שלא נתבאר בלשון התורה, מדברי סופרים קוראין אותו, ואפילו דברים שהן הלכה למשה מסיני, כי אמרו מדברי סופרים משמעו שהדבר קבלת הסופרים ככל הפירושים וההלכות המקובלות ממשה, או תקון סופרים ככל התקנות והגזרות.”
- ^ דברים ו' ו - ח
- ^ משנה תורה הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ג' יד'
- ^ רבי ישמעאל ורבי עקיבא בבבלי סנהדרין ד:
- ^ פירוש רשב"ם במקום. פרשנות זו הגיעה מהדמיון שיש בין ציווי הטוטפות שמופיע בספר בדברים, פרק ו', פסוק ח', לבין הציווי שמופיע עוד לפני כן בספר שמות, פרק יג', פסוק ט': "לְאוֹת עַל-יָדְךָ 'וּלְזִכָּרוֹן' בֵּין עֵינֶיךָ" (שמות יג:ט) - "לְאוֹת עַל-יָדֶךָ וְהָיוּ 'לְטֹטָפֹת' בֵּין עֵינֶיךָ" (דברים ו:ח).
- ^ מאמר שלישי פסקאות לד-מא
- ^ בהקדמתו למשנה
- ^ הרב יהושע ענבל, ה, תורה שבעל פה, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשעה, עמ' 263
- ^ סנהדרין ז א
- ^ בבלי גיטין מה:
- ^ משנה תורה הלכות ממרים ב' ב'
- ^ בבלי מנחות לה.
- ^ אחרי מות כב'
- ^ תצוה, פ' מ"א ס' ו'
- ^ ”אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו: רבש"ע, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: רבש"ע, הראהו לי, אמר לו: חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות, ולא היה יודע מה הן אומרים, תשש כחו; כיון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני, נתיישבה דעתו.” (מנחות כט:)
- ^ פרשני התלמוד העלו פרשנויות רבות כיצד להבין את אגדתא תלמודית זו. יש שפירשו שהנבואה שה' הראה למשה הייתה עם עלייתו להר סיני, לפני שה' לימד אותו את כל התורה. אך באמת גם משה היה עתיד ללמוד את הדברים שלימד רבי עקיבא - רש"י שם, ד"ה "נתיישבה דעתו": ”של משה הואיל ומשמו אומר אע"פ שעדיין לא קיבלה” -משמע שהוא עתיד לקבלה בעצמו. וכן פירש "מלאכת יום טוב" בדעת רש"י, ואלו דבריו: ”נראה דכוונת רש"י דמפרש שבזה התיישבה דעתו, שהתורה נקראת על שמו מאז - קודם שקיבלה. שהרי אומר שהיה הלכה למשה מסיני, וזה היה לו קודם קבלה מסיני שהיה קושר כתרים ואותיות של תורה שעתידה להתקבל על ידו”. משמע, המעשה היה קודם לנתינת התורה. שהרי המושג "הלכה למשה מסיני", כוונתו - הלכה שהגיע מימי משה עצמו ללא שינויים. ולכן התיישבה דעתו של משה - שידע שהתורה תינתן על ידו אפילו קודם שקיבלה ממש. "אור החיים" בספר ויקרא, פרק י"ג, פסוק ל"ז מציג הבנה שונה לפירוש האגדתא, וכך כותב: ”וראיתי ליישב מאמרי רבותינו ז"ל (ויקרא-רבה כב א) שאמרו שלא היה דבר שלא נמסר למשה מסיני ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, ואמרו במקום אחר (במדבר-רבה יט ו) כי רבי עקיבא היה דורש מה שלא ידע משה כאומרו הדברים עשיתים אעשה לא נאמר וכו' יעויין שם דבריהם, וכן כמה מאמרים שדומים לזה. ונראה כי ישוב המאמרים הוא, כי הן אמת שכל דבר תורה נאמר למשה, ואין חכם יכול לדעת יותר ממה שידע משה, והכל שתצרף כל דורות ישראל מיום מתן תורה עד שתמלא הארץ דעה אין חידוש שלא ידעו משה, אבל ההפרש הוא כי משה נתן לו ה' תורה שבכתב ותורה שבעל פה, והנה האדון ברוך הוא בחכמתו יתברך רשם בתורה שבכתב כל תורה שבעל פה שאמר למשה, אבל לא הודיע למשה כל מה שנתן לו בעל פה היכן הוא רמוז בתורה שבכתב, וזו היא עבודת בני ישראל עמלי תורה שיישבו ההלכות שנאמרו למשה בסיני והסודות והדרשות כולן יתנו להם מקום בתורה שבכתב, ולזה תמצא באו התנאים וחברו תורת כהנים וספרי וכו', וכל דרשתם בכתובים אינם אלא על פי ההלכות והלבישום בתורת ה' תמימה שבכתב, ואחריהם ועד היום זו היא עבודת הקודש בני תורה לדייק המקראות וליישבם על פי המאמרים שהם תורה שבעל פה, וזו היא עבודת התורה הנקראת ארץ חיים. וענין זה לא נמסר למשה כולו לדעת כל תורה שבעל פה היכן היא כולה רמוזה בתורה שבכתב, ולזה אמרו ז"ל שדרש רבי עקיבא דרשות שלא ידען משה, אין הכוונה שלא ידע משה עקרן של דברים הלא ממנו הכל אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, אלא שלא ידע סמיכתם ודיוקם היכן רמוזים בתורה, וזה לך האות שלפנינו שדרש הלל מהכתוב ההלכה שנאמרה למשה בעל פה, ולא גילה ה' למשה בעיקרה בכתוב ובא הלל ודרשה, ודברים אלו נכונים הם”. כלומר, משה קיבל את התורה שבכתב והתורה שבעל פה מופרדות לגמרי. אך ה' רמז את כל הלכות התורה שבעל פה בתוך התורה שבכתב, על ידי תגים, אותיות ומילים מיותרות כביכול. וזה הדבר שלא ידע משה - היכן רמוזים הלכות אלה בתוך התורה שבכתב. כשמשה רבנו שמע את רבי עקיבא דורש את התורה, הוא לא הבין מה הם אומרים, שהרי דבר זה לא ניתן לו בעצמו, ולכן תשש כוחו - שחשש שהתורה שנתן השתנתה. אך לאחר ששמע שרבי עקיבא תולה את דבריו ב"הלכה למשה מסיני" - התיישבה דעתו, שהבין שכל מה שעשה רבי עקיבא זה למצוא את מקורות ההלכות של התורה שבעל פה שקיבל מסיני - בתורה שבכתב. וכן פירש ה"עץ יוסף" בעין יעקב (מנחות כט,ב). וכן כתב הרב חיים ויטאל - תלמידו המובהק של האר"י וכותב ספריו (פרי עץ חיים, שער הנהגת הלימוד, כוונת קריאת המשנה). לפרשנויות נוספות: עיינו בפירוש "צאן קדשים" של הרב חיים שור, ובפירוש "בן יהוידע" של הרב יוסף חיים מבגדאד, וב"מכתב מאליהו" של הרב אליהו דסלר חלק א' עמ' 223 בפרק "תורה בפנים ובחוץ: יחס המחקר השכלי והדבקות", ובחידושי הגרי"ז.
- ^ סיכום של השיטות המבוססות על מסורת חז"ל, הובא בסעיף על 'רצף מסירת התורה שבעל פה' במאמר תולדות ההלכה והחיים המודרניים.
- ^ ”מקום שנהגו ללמד תורה שבכתב בשכר, מותר ללמד בשכר, אבל תורה שבע"פ אסור ללמד בשכר. לא מצא מי שילמדנו בחנם, ילמוד בשכר. ואע"פ שהוצרך ללמוד בשכר, לא יאמר: כשם שלמדתי בשכר כך אלמד בשכר, אלא ילמד לאחרים בחנם. ומה שנהגו האידנא ללמד הכל בשכר, אם אין לו במה להתפרנס, שרי, ואפילו יש לו, אם הוא שכר בטלה מוכח, שמניח כל עסקיו ומשאו ומתנו, שרי.” (שולחן ערוך יו"ד הלכות תלמוד תורה רמו' ה')
- ^ הקראים עצמם אינם מתנגדים לרעיון התורה שבעל פה כמכלול הפרשנויות לכתוב אלא רק לטענה כי צורה יסודית של תורה כזאת ניתנה במעמד הר סיני.
25751667תורה שבעל-פה