ט"ו בשבט (מועד)

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "טו בשבט" מפנה לכאן. לערך העוסק בתאריך בלוח העברי, ראו ט"ו בשבט.
פריחת עץ שקד בסמיכות לחג מסמלת את בואו בשירי הילדים

ט"ו בשבט הוא תאריך וחג חקלאי-הלכתי בארץ ישראל, המצוין בלוח השנה העברי כראש השנה לאילנות[1]. תאריך זה (ט"ו בשבט) קובע לגבי כמה מצוות הקשורות בפירות האילן, כגון נטע רבעי ותרומות ומעשרות. נהוג לאכול ביום זה משבעת המינים, כולם נמנים עם גידולי ארץ ישראל, ויש הנוהגים לערוך בו "סדר ליל ט"ו בשבט" או לקרוא בו את "תיקון פרי עץ הדר".

הגדרת היום

ראש השנה לאילנות

כרזה של הסתדרות המורים - הזמנה לנטיעות לכבוד טו בשבט, ה'תרפ"ז לערך
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ראש השנה לאילן (הלכה)

המקור הראשון שבו מוזכר ט"ו בשבט הוא המשנה.

"אַרְבָּעָה רָאשֵׁי שָׁנִים הֵם.
בְּאֶחָד בְּנִיסָן רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמְּלָכִים וְלָרְגָלִים.
בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי.
בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַשָּׁנִים וְלַשְּׁמִטִּין וְלַיּוֹבְלוֹת, לַנְּטִיּעָה וְלַיְרָקוֹת.
בְּאֶחָד בִּשְׁבָט, רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ."

בעקבות דברי הגמרא באותה מסכת מבאר רש"י מדוע זה התאריך המציין את ראש השנה לאילן: "שכבר עבר רוב ימות הגשמים, שהוא זמן רביעה, ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטים[2] מעתה." כלומר הפירות שאנו רואים על האילנות לאחר ט"ו בשבט, הם ודאי פירות שגדלו מהמשאבים הטבעיים של השנה החדשה ולכן הם פירות חדשים (בשונה מפירות המופיעים באילנות לפני ט"ו בשבט שאומרים עליהם שהם גידול של השנה הקודמת). למרות שכל ראשי השנים האחרים חלים בראש חודש, הרי כבמרבית המקרים שבהם יש ויכוח בין בית הלל לבית שמאי, נקבעה ההלכה כבית הלל.

לתאריך זה השלכות כמעט לכל המצוות התלויות בארץ ובכלל זה: ערלה, ביכורים, תרומה, מעשר ראשון, מעשר שני, מעשר עני, ולחלק מהדעות אף שביעית. לדוגמה כפי שמסביר הרמב"ם בספרו "היד החזקה": "אין תורמין מפירות שנה זו על פירות שנה שעברה, ולא מפירות שנה שעברה על פירות שנה זו. ואם תרם אינה תרומה, ... וט"ו בשבט ראש השנה למעשרות האילן."

חג לאילנות

בתנ"ך, במשנה ובגמרא איננו מוצאים התייחסות לט"ו בשבט כיום חג, מלבד מה שציינו כבר במשנה את התאריך בהקשר חקלאי-הלכתי. למעשה המונח חג באותם ימים היה מיוחס רק למועדים המקודשים מן התורה בהם היו מקריבים בבית המקדש קורבן חגיגה, ואילו מועדי שמחה נוספים כונו בשמם ללא הכינוי חג[3]. מסיבה זו יש המשערים שלפחות מתקופת המשנה התייחסו לתאריך זה בצורה מיוחדת.

אולם הביטוי הראשון לכך במפורש אנו מוצאים במקורות מתקופת הגאונים לפיהן ביום זה נערכו תפילות מיוחדות ונאמרו פיוטים לברכת האילן. בגניזה הקהירית נמצאו שני פיוטי תפילה להצלחת היבול (קרובות לתפילת שמונה עשרה) מרבי יהודה הלוי ברבי הלל, משורר שחי בארץ ישראל במאה השביעית לאלף החמישי, האחד פותח במילים: "אדר נוזלי ישע תזיל להמוני" ומסודר לפי הא' ב', והשני "ראש אמרתך אמת במללך".

זכר לתאריך ט"ו בשבט וציונו כיום בו ישנו רושם של חג, נשתמר אצל יהודי אשכנז כבר בתחילת תקופת הראשונים. עדות לכך היא פסיקתו של רבינו גרשום שאין לגזור תענית על הציבור ביום חמישה עשר בשבט משום שהיום נקרא ראש השנה ודומה בזה לשאר ראשי השנים שאין בהם תענית[4]. גם בשולחן ערוך ל-ר' יוסף קארו נפסק על פי זה שאין לקיים תענית בט"ו בשבט. כלל כזה בהלכה נקבע רק לימים המיוחדים לטובה לדורות.

במהרי"ל נזכר בפעם הראשונה כי אין אומרים "תחנון": "שבט הוא מלך, משום שחמישה עשר בו הוא ראש השנה לאילנות ... ובחמישה עשר בו אין אומרים תחינה". בכתבי ר' יוזפא השמש של קהילת וורמייזא כותב שט"ו בשבט הוא יום חופש לתלמידים והמלמדים מחלקים להם יין שרף ו"לעקאח" (עוגה).

מנהגים

אכילת פירות

קערת פירות יבשים

מרבים באכילת פירות, וישנם המרבים גם באכילת שבעת המינים בהם נשתבחה ארץ ישראל, ובפרט פירות יבשים ואגוזים למיניהם כגון תאנים, תמרים, צימוקים, חרובים ושקדים. כבר בגמרא מופיע "מעשה ברבי עקיבא שליקט אתרוג באחד (או בט"ו) בשבט", כרמז לכך שיש בתאריך הזה תיקון לחטא אכילת עץ הדעת, שהיה אתרוג לדעת חז"ל. מקור המסורת לאכול פירות יבשים דווקא הוא בכך שבעבר, בטרם היות אמצעי קירור, הייתה זו הדרך היחידה בה יהודי הגולה יכלו לאכול מפירות ארץ ישראל בחג.

מנהג אכילת הפירות החל בקרב חסידי אשכנז, והיה נפוץ בתחילה אצל יהודי אשכנז בלבד. אך עם הזמן, התפשט המנהג בכל קהילות ישראל לאכול פירות. המנהג לאכול גם מפירות ארץ ישראל הוזכר בחלק מספרי החסידות וכן ברישומים של מנהגי קהילות שונות. ר' יששכר בן מרדכי אבן סוסאן, מחכמי מרוקו שהתיישב בצפת כתב בספרו "עיבור השנים":

יום טו בשבט ... ראש השנה לאילנות, לכן אין נופלים אפיים בתפילה ... והאשכנזים יצ"ו (ישמרם צורם וקונם) נוהגים להרבות בו במיני פירות אילנות לכבוד שמו של יום.

סדר ליל ט"ו בשבט

סדר טו בשבט

הוא נוסח אמירה של דברי תורה וברכות בשבח הארץ ותנובת השדה. מסורת אמירתו על פירות ארץ ישראל בחמישה עשר בשבט, התגבשה על ידי חכמי צפת במאה הרביעית לאלף השישי. המנהג התפשט בתפוצות, על מנת להנחיל את אהבת הארץ ליהודי הגולה ולזרז את הגאולה. קיבל ביטוי בעיקר ברחבי יהדות ארצות האסלאם וארצות הבלקן, כשכל קהילה מוסיפה מנהגים משלה ובהמשך בקרב תנועת החסידות והנוהגים ע"פ תורת האר"י. גם כיום ישנם רבים החוגגים את ט"ו בשבט בארוחה חגיגית תוך קריאת הגדה מיוחדת לחג. השימוש בביטויים "הגדה" ו"סדר" הם בהשאלה מ-ליל הסדר הנערך מידי בשנה בליל ט"ו בניסן.

על פי רבי חיים ויטאל, תלמיד האר"י, מציינים שלושים מיני פירות, עשרה מהם שנאכלים קליפה ותוך, עשרה שקליפתם נאכלת ותוכם נזרק, ועשרה שתוכם נאכל וקליפתם נזרקת, ושלושים הסוגים הללו כנגד עשר הספירות הקיימות בכל אחד משלושת העולמות: עולם הבריאה, עולם היצירה ועולם העשייה. אכילה מפירות האילן מקבילה לתיקון האדם מחטא עץ הדעת ולהתקדמותו בעולמות הרוחניים, ומטרתה "להשפיע את שפע הרמוז בעץ החיים". לפי זה נקבע סדר מיוחד לט"ו בשבט, לפיו אוכלים שלושים מיני פירות, שותים ארבע כוסות יין אדום ולבן ואומרים פסוקים מהמקורות. בספר חמדת ימים שהינו המקור הראשון המספר בכתב על מנהג זה, צורף קונטרס בו פירוט הסדר הנ"ל, קונטרס זה זכה לתפוצה רבה כבר במאה החמישית לאלף השישי בשם (תיקון) "פרי עץ הדר".

מנהגים נוספים

ט"ו בשבט בחובבי ציון ובתנועה הציונית

בתקופת העליות שלפני קום המדינה היה בו רושם מיוחד של חגיגה ציונית בסימן התעוררות האומה לתחיית היישוב בארץ ישראל[6]. כיום בחברה החילונית, 'חילנו' את החג, והפכוהו למעין חג טבע, ורבים נוהגים לציין אותו בנטיעת עצים ובעיסוק בענייני איכות הסביבה.

נטיעות בט"ו בשבט בארץ ישראל

שקית נייר מעוצבת לכבוד ט"ו בשבט

בשנת ה'תרמ"ד יצאו אנשי יסוד המעלה לנטיעות בט"ו בשבט ושתלו כ-1,500 עצי פרי ובהם אתרוגים ורימונים. אליהם הוסיפו בימים הבאים כאלף עצים נוספים של זיתים, תאנים ותות. על מאורע זה כתב בן המושבה:

ועוד ניטע ... כי חוץ ממה שיהיה רווח גדול מהפירות ... הלא גם כן נצרך לבריאות, כי האדם עץ השדה, הוא חברה אחת וזה בלא זה אין להם חיים טובים. לזאת ראשית עיסוקינו הוא בנטיעות, כי כן הורה לנו הבורא עולם טרם כל לעסוק בנטיעות כי גם הוא עשה כן, כמו שכתוב: ויטע אלוהים גן בעדן[7].

בט"ו בשבט בשנת תר"ן, יצא המורה והסופר זאב יעבץ עם תלמידיו מבית הספר בזכרון יעקב לנטיעה חגיגית וקבע בכך באופן רשמי את הנטיעות בט”ו בשבט כפעולה חינוכית של ילדי ישראל. יוזמה זו נקלטה במושבות עבריות נוספות, ובשנת ה'תרס"ח הכריזה הסתדרות המורים על ט"ו בשבט כחג הנטיעות, ומאוחר יותר אימצה הקרן הקיימת לישראל את המועד הזה. נימוקו של יעבץ למעשה זה:

למען חבב את הנטעים, נטעי הארץ אשר נטע ה' לאבותינו לשבוע מטובם ולהתענג מיופיים, יש לבית-הספר לעשות יום טוב את היום אשר נועד מימי קדם בישראל לראש השנה לאילנות, לערוך בו במערכת, ברוב חן והדר, את העצים, הנטעים, השושנים.

לטענת חזקי שוהם[8]:"בהיסטוריוגרפיה העוסקת בתולדותיו של ט"ו בשבט יש שטעו לראות בנטיעה גדולה שבוצעה במושבה יסוד המעלה בשנת ה'תרמ"ד את ראשיתו של ט"ו בשבט כחג הנטיעות". לטענת שוהם, מי שכן קשר בין נטיעות ציבוריות באופן טקסי לבין ט"ו בשבט היה המחנך חיים אריה זוטא שכתב על כך מאמר בעיתון השקפה ב-ה'תרס"ד[9] וב-ה'תרס"ו באסיפה השנתית של אגודת המורים העברים בארץ ישראל שכנע את עמיתיו המורים ש"יום טבע" עדיף לקשור לט"ו בשבט מאשר לט"ו באב ולשלב בו נטיעות. ובט"ו בשבט ה'תרס"ז התקיים במקווה ישראל טקס הנטיעות הראשון בהשתתפות 300 תלמידי בתי ספר שונים.

השקת פרויקט ייעור ביטחוני בט"ו בשבט תשע"א

+

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

סדר ט"ו בשבט

הערות שוליים

  1. משנה, מסכת ראש השנה, פרק א', משנה א'
  2. חנטה = הבשילה - על פי שיר השירים ב', י"ג. וכן על פי בבלי, ראש השנה, י"ד ע"א. "ועולה השרף ונמצאו הפירות חונטים מעתה"
  3. אם כי אנו מוצאים אצל חז"ל את המונח "חג" גם על ראש השנה (מסכת ראש השנה, דף ל"ד, עמוד א').
  4. כך גם בספר מגן אברהם או"ח קל"א, ס"ק טו. ובספר שבט מוסר, קושטא תצ"ה, פ' ט"ז דף פה' נכתב שזה מבוסס על מה שמצאו כתוב בצוואת ר' אליעזר הגדול
  5. להרחבה ראו: יוסף ויכלדר, לאכול מפריה, המבשר, מוסף תורני, ט' שבט תשע"ד.
  6. אגרות ראי"ה ח"ב, עמ' סא. לצפייה בHebrewBoBook.org
  7. מתוך מכתב אלעזר פישל סלומון אל חותנו ע"פ ספר "תקופת חיבת ציון" ליבניאלי חלק ב' עמ' 155.
  8. חזקי שוהם, 'מן העיר — ומן הכפר?' על היווצרות הנטיעות הטקסיות בט"ו בשבט, מתוך ישראל: כתב עת לחקר הציונות ומדינת ישראל - היסטוריה, תרבות, חברה, חוברת 22, אביב תשע"ד, 2014, ע"מ 32–33, עורך: מאיר חזן. עורכת משנה: רונה יונה, בהוצאת המכון לחקר הציונות וישראל ע"ש חיים ויצמן, אוניברסיטת תל אביב
  9. חיים אריה זוטא, חמישה עשר בשבט, השקפה, ט"ו בשבט התרס"ד


מודעה רבה: המכלול נועד לעיון בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית כלל.

סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0