רצח עם
 |
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: לשון.
| |
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: לשון. |
רֶצַח עַם (או במינוח המדויק יותר: הַשְׁמָדַת עַם), בלועזית גֵ'נוֹסַיְיד (Genocide), הוא ניסיון מכוון של שלטון להשמיד קבוצה חברתית מובחנת – עם, קבוצה לאומית, אתנית או קבוצה דתית – באמצעות רצח המוני.
את המונח טבע רפאל לֶמְקין, משפטן יהודי-אמריקני. בהשפעתו נחתמה בדצמבר 1948 אמנת האו"ם בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם, שאושררה בינואר 1951 על ידי כלל חברות האו"ם.[1][2]
מעשי טבח מוכרים מתרבויות שונות בדברי ימיה של האנושות. בעת העתיקה התבצעו רציחות המוניות שניתן להגדירן כרצח עם: כך למשל בסופה של המלחמה הפונית השלישית טבחו הרומאים כמעט בכל תושבי קרתגו ורצחו מאות אלפים מתושביה; יוליוס קיסר השמיד רבע מאוכלוסיית גאליה ומכר עוד רבע לעבדות. ההיסטוריה של האימפריה הרומית ומסעותיו של ג'ינגיס חאן מספקות עוד דוגמאות רבות להשמדה שיטתית של אוכלוסייה, אלא שיש שוני מהותי בין מעשי הטבח הללו לבין מעשי רצח-עם מודרניים. המגבלות הטכניות בימי העת העתיקה ופיזורה של האוכלוסייה באזורים גאוגרפיים פחות מתוחמים הקשו על הרוצחים להשמיד אוכלוסיות.[דרוש מקור] בנוסף לכך, היעדר מערכת ביורוקרטית מפותחת, והיעדר רישום אוכלוסין הגבילו את האמצעים להשמיד קבוצות באופן מוחלט.
החל מהמאה ה-19, עם התפתחות הטכנולוגיה, התאפשרו מקרים רבים וקיצוניים יותר של רצח המוני.[דרוש מקור] לצד הטכנולוגיה, התפתחו אידאולוגיות קיצוניות בתחומים שונים כגון: גזענות, לאומנות, קנאות דתית ותפיסות כלכליות אשר הצדיקו רצח המוני להגשמתן. כבר בראשית המאה ה-19, בשנת 1828 הורו קצינים בריטים על השמדתם של ילידי טסמניה במה שנודע כרצח העם המאורגן הראשון.[דרוש מקור] תוך שנתיים בלבד מיום הפקודה נותרו רק כ-200 טסמנים חיים עלי אדמות. לאחר שהטסמנית האחרונה מתה ב-1876, היו הטסמנים לעם הראשון שהושמד כליל בחרב. בעשרות מלחמות, בהמשכה של מאה זו, נרצחו מיליוני בני אדם בכל היבשות המיושבות ושבטים ועמים נוספים הוכחדו;[3] כך למשל ברצח העם הצ'רקסי בשנת 1864 בקווקז, רדיפת האינדיאנים באמריקה והאבוריג'ינים באוסטרליה ועוד.
במאה העשרים הגיעה תופעת הרצח ההמוני לשיא, בהשמדה המאורגנת ביותר, השיטתית ביותר ובממדים הגדולים ביותר שיצר האדם. מעשי הרג המוני של אזרחים לא חמושים הובילו למותם של למעלה מ-150 מיליון בני אדם במאה העשרים.[4] הדוגמה הקיצונית ביותר לרצח-עם היא שואת העם היהודי שבה נרדף כל מי שהוגדר כיהודי על ידי הרוצחים, שביקשו לשים את ידם על כל היהודים בעולם.[5] אלא שקצב השמדת היהודים בשואה (שהתגבר עם יישום הפתרון הסופי והקמת מחנות השמדה ייעודיים) לא עלה על קצב השמדת הטוטסי ברצח העם ברואנדה, שהתבצע ברובו באמצעות נשק קר.
ביטוי נוסף לטכנולוגיה המאפשרת רצח המוני "בלחיצת כפתור" מהווה החימוש בנשק גרעיני, אשר בשימוש היחיד שנעשה בו בהירושימה ונגסקי אבדו חייהם של רבע מיליון בני אדם. פיתוחו של הנשק הגרעיני וייצורו בכמויות גדולות על ידי המעצמות הביא לכדי אפשרות ממשית את השמדת האנושות כולה.[6]
אטימולוגיה וטיפולוגיה
המונח "ג'נוסייד" (genocide) נטבע בשנת 1944 על ידי רפאל למקין, משפטן יהודי שברח מפולין לארצות הברית בראשיתה של השואה. למקין החל לחקור את תופעת השמדת העמים כבר בראשית שנות השלושים וכבר אז החל במאמציו להגדיר פשע מסוג זה בחוק הבינלאומי. למקין הציע טיוטה לחוק בינלאומי בנושא זה בכנס במדריד כבר בשנת 1935, בכנס זה אף הזהיר כי גרמניה הנאצית עלולה לבצע פשע מסוג זה.
למקין הבין כי הפשע אותו הוא מבקש לאסור הוא פשע מודרני חסר שם ועל כן המציא את שמו. השם הורכב מצירוף המילה היוונית γένος (גנוס) שמשמעותה "עַם" והמילה הלטינית cide (סידס) שמשמעה "לרצוח".[7] על משקל המונח "הומיסייד" (Homicide) שמשמעו רצח של אדם בודד.
רק לאחר השואה בה נספו 49 מבני משפחתו של למקין ושישה מיליונים מבני עמו, נחקק המונח ג'נוסייד כאשר ב-9 בדצמבר 1948 אישרה העצרת הכללית של האו"ם את האמנה למניעתו וענישתו של הפשע רצח עם. אמנה זו נכנסה לתוקף בינואר 1951.[8]
החל משנות השמונים, עסקו חוקרים רבים בסיווג המושג רצח עם: כתיבת הגדרות לרצח עם[9] וחלוקתו לקבוצות ותתי קבוצות מושגיות, וזאת במטרה לערוך בהן מחקר השוואתי, לאתר צורות התנהגות ודפוסי חשיבה ולהגדיר את סוגי הפשעים השונים, שבהם נכלל רצח המוני. הטיפולוגיה של המונח נערכה תמיד לאור הביקורת הרבה שנמתחה על הגדרת האו"ם.[2]
המונחים הנוספים, בשדה המושגי של חקר הג'נוסייד, הם תולדה של התפתחות הדין הבינלאומי ומחקר ביקורתי המקיף היסטוריות של קבוצות רבות, והם מבטאים סוגים שונים של פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות והחרבה מכוונת של תרבויות. המושגים נידונים לרוב במוסדות אקדמיים ובאגודת חוקרי הג'נוסייד שהוקמה בשנת 1994. מושגים אלו ברובם לא התקבלו על ידי מערכת המשפט הבינלאומי ועל כן נותרו בשדה המחקרי בלבד.[10]
- דמוסייד (Democide) (אנ')
- רצח המוני של בני אדם לא חמושים על ידי השלטון. המושג מכיל רצח עם, פשעים נגד האנושות וכל צורה אחרת של הרג שהתבצע במתכוון נגד אוכלוסייה. המושג הורכב מצירוף שתי המילים הלטיניות: דמו (demos) שמשמעו "אוכלוסייה", ו-סייד (cidere) שמשמעו "לרצוח". לפי מחקריו של תובע המושג, רודולף ראמל (אנ'), במאה העשרים נרצחו יותר מ-174,000,000 בני אדם בעשרות מקרים שונים של רצח המונים. החוקר דניאל גולדהגן נקב במספר 125,000,000-175,000,000.[4] חוקרים שונים העלו לרשת מאגרי מידע על מספרי קרבנות הדמוסייד בהיסטוריה.[11]
- פוליטיסייד (Politicide) (אנ')
- רצח המוני של בני אדם, הנמנים בקבוצה המתנגדת לשלטון, שלא התבצע בגלל השתייכותם הלאומית, האתנית או הדתית. המושג הורכב מצירוף שתי המילים הלטיניות: "פוליטי", ו-סייד (cidere) שמשמעו "לרצוח". המונח פוליטיסייד הופיע לראשונה בסוף שנות השישים. עד שנות השמונים השתמשו במושג כמעט ורק בהקשר של הסכסוך הישראלי-ערבי. בשנות השמונים ערכה ברברה הארף רשימה של 45 מקרים של פוליטיסייד והוכיחה כי זהו הסוג הנפוץ ביותר של רצח המוני במחצית השנייה של המאה העשרים. המונח "קבוצה פוליטית" הופיע בכמה מהטיוטות לאמנת האו"ם אך ירד ממנה בשל לחצים שהפעילה ברית המועצות. חוקרים ומשפטנים בימינו מצוים במחלוקת לגבי נחיצותו ומעמדו המשפטי של מושג זה.[12]
- אתנוסייד (Ethnocide) (אנ')
- הרס תרבותה וזהותה של קבוצה אתנית מבלי לרוצח את כל חברי הקבוצה, כלומר, הכחדת הקבוצה על אופיה ומאפייניה הנעשית מבלי להשמידה. שורשיו של המושג נטועים בכתביו הראשונים של רפאל למקין שנתן לו תחילה שמות שונים כגון: "פשע ברבריות" ו"השמדת תרבות".[7]
- אומניסייד (Omnicide)
- רצח-כל האנושות. המושג הורכב מצירוף שתי המילים הלטיניות: אומני (omni) שמשמעו "כָּל", ו-סייד (cidere) שמשמעו "לרצוח". אומניסייד יכול להתבצע בתא שטח על ידי שימוש בנשק גרעיני או בכל כדור הארץ כתוצאה ממלחמה גרעינית. המושג אומניסייד נתבע בראשית שנות השמונים וחוקרים רבים השתמשו בו לתיאור סכנותיה של המלחמה הקרה. חוקרים ומדינאים רבים סבורים כי כל מלחמה גרעינית שתפרוץ תוביל להשמדת האנושות כולה וזאת בגלל מנגנונים אוטומטיים של מכה שנייה.[13]
- טיהור אתני (Ethnic cleansing)
- לפי הגדרתו הרשמית של האו"ם, הוא הפיכת אזור להומוגני מבחינה אתנית, באמצעות שימוש בכוח או בהפחדה להוצאת אנשים מקבוצה אתנית או דתית אחרת מאזור נתון.[14] על אף שטיהור אתני מתבצע בעיקרו באמצעות גירוש וסילוק (טרנספר), במקרים רבים הוא גולש גם למעשי טבח.
היבטים מוסריים
פילוסופים, אינטלקטואלים ואנשי רוח סבורים כי הקיום האנושי כולו עומד על סף כיליון, שהביא על עצמו, ורצח המוני הוא הראשון במבטאיו. זה מכבר הגדיר רוג'ר סמית', את המאה העשרים בשם "עידן הג'נוסייד" וזאת מתוקף הטענה כי מעשי רצח המוני עיצבו את אפיו המוסרי של המין האנושי יותר מכל דבר אחר במאה העשרים.[15] היחיד נולד לתרבות שהוא יודע כי היא בת השמדה. הבריות כולן שותפות לעולם בו ידוע לכל כי כולם עלולים להירצח בהחלטתם של מעטים. אנשי רוח רבים סבורים כי דרכה היחידה של האנושות לשרוד כרוך בשינוי תודעתי כולל.[16] חוקר השואה יהודה באואר ביטא זאת במילים אלו:
כדאי שנוסיף על עשר הדברות עוד שלוש דברות נוספות: "לא תהיה המבצע, לא אתה ולא בניך ולא בני בניך"; "לא תהיה קורבן, לא אתה ולא בניך ולא בני בניך"; "לא תהיה בשום פנים ואופן לא אתה ולא בניך ולא בני בניך לעולם, משקיף סביל לרצח המונים"
בצל האיום ברצח-עם וברצח-כל הופכת ההישרדות עצמה ל"גרעין האוטופי" של האנושות, משמע: התפילה לחיים טובים יותר מוחלפת בתחינה לשרוד, האנושיות שבאדם מאוימת. יצירת עולם ללא אימה היא האפשרות היחידה לשמור על צלם האדם.[6] כפי שטען הפילוסוף תיאודור אדורנו, אפשרותה היחידה של האנושות להתקיים היא אם ימוגרו תופעות אלה:[17]
היטלר כפה על בני האדם במעמד אי החופש שלהם צו קטגורי חדש: לערוך את חשיבתם ופועלם כך שאושוויץ לא יישנה ודבר דומה לא יתחולל עוד לעולם
מניעים לרצח עם
פילוסופים וחוקרים רבים דשו בשאלה: מה מניע קבוצה של בני אדם להפוך למבצעי רצח עם (באנגלית: Genocidairs)? האם כל אדם עשוי בנסיבות מסוימות למצוא את עצמו מבצע רצח עם? שאלות אלה אשר מוכרות בחקר השואה כ"פולמוס גולדהאגן־בראונינג" (האם הגרמנים היו "תליינים מרצון" או "אנשים רגילים"?) עולות שוב ושוב בחקר מקרים שונים של רצח עם. ניתן לחלק את המחקר אודות המניעים לשני צירים: הראשון, במורשתו של כריסטופר בראונינג מנסה להתחקות אחר סיבות רציונליות, גם אם אלה אבסורדיות או ניתנות להפרכה,[18] בעוד השני, במורשתו של דניאל גולדהגן יתאר את תהליך ההיפוך המוסרי שעוברת החברה לפני ותוך כדי ביצוע רצח עם.[19]
מניעים רציונליים
החוקר ליאו קופר הציע ניתוח מקיף של התהליך והמניעים של התופעה רצח עם. קופר חילק את רציחות ההמונים לשתי קבוצות וסיווג את המניעים, בכל קבוצה, לכמה קטגוריות:
רצח עם פנימי המבוצע בעקבות פערים ושסעים בתוך החברה עצמה, סוג זה כולל ארבע קטגוריות:
- רצח של בני המקום, ובכללם חברות ציידים לקטים, שנעשה למען אינטרסים של פיתוח כלכלי גם בימינו. (לדוגמה: האינדיאנים בני אצ'ה בפרגוואי)
- רצח בעקבות דה-קולוניזציה, לאחר שנשתנו רוב מבני השליטה. (לדוגמה: רצח העם בבורונדי)
- רצח בעקבות מאבק כוחות בין קבוצות אתניות, גזעיות או אחרות, בעת החלפת שלטון או בעת ניסיון להשיג עצמאות או שוויון זכויות. (לדוגמה: רצח העם הבנגלי)
- רצח של "בני ערובה" או של "שעיר לעזאזל". (לדוגמה: רצח העם הארמני)
רצח עם חיצוני המבוצע בעקבות מאבקים ולוחמה בינלאומית. בקטגוריה זו כלל קופר את הטלת פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי, את פלישת סין לטיבט, את פלישת אינדונזיה לטימור המזרחית ואת מלחמת ווייטנאם.[20]
החוקר רוג'ר סמית', שהגדיר את המאה העשרים "עידן הג'נוסייד", הציע לאפיין רצח עם על פי מניעיו של המבצע. לשיטתו יש חמישה סוגים של מניעים:[15]
- נקמני/תגמולני: רצח המבוצע כחלק מצורך בנקמה.
- מוסדי: מבוצע בעיקר בעת כיבוש צבאי ואופייני לעת העתיקה ולימי הביניים.
- תועלתני: מונע על ידי הדחף לצבירת נכסים.
- מונופוליסטי: מבוצע במגמה ליצור מונופול על השלטון בייחוד בחברות רב-אתניות.
- אידאולוגי: מבוצע כדי לכונן או לכפות רעיון של גאולה או היטהרות.
סמית' מדגיש את השינוי שחל במניעים לרצח עם במרוצת ההיסטוריה. בעבר היו בקרבנות נבחרים בשל מקום מגוריהם או בשל רכושם, ואילו בעת החדשה הם נבחרו בגלל זהותם.
היפוך מוסרי
רצח עם מבוסס על מערכת ערכים המייחסת לרצח החפים-מפשע (אשר אינם מהווים איום) המשתייכים לקבוצה מסוימת ערך מוסרי, הופכת אותו לטוב מבחינה מוסרית, ואולי אף מגדירה רצח זה כערך עליון. זהו היפוך מוסרי ההכרחי לקיומו של רצח עם. כאשר חברה מסוימת, מכוננת מערכת ערכים שכזו בליבה, בהובלת הנהגתה הפוליטית הרי שרצח עם עלול להתרחש. עדות להיפוך מוסרי זה ניתן לראות בדבריו של נשיא גואטמלה לשעבר אפראין ריוס מונט שאמר לקהל של מאיה ב-18 ביולי 1982: "אם אתם אתנו, נאכיל אתכם; אם לא, נהרוג אתכם", וזאת באותו היום בו רצח צבא גואטמלה כ-250 בני מאיה משבט אָצִ'י, מרביתם נשים וילדים, בכפר פְּלַאן דה סאנְצֵ'ס במחוז באחה וראפאס.[21] עדות נוספת להיפוך מוסרי זה ניתן לראות בדבריו של היינריך הימלר:[22]
ברצוני לדבר אתכם בגלוי על עניין רציני. עלינו לדבר על כך בינינו לבין עצמנו בגלוי, אך לעולם לא נדבר על כך בפומבי… אני מתכוון לפינוי היהודים, להשמדת הגזע היהודי. זהו דבר שקל לדבר עליו. "הגזע היהודי הולך ומתחסל" אומר חבר מפלגה אחד, והרי זה ברור, זה נאמר במצע שלנו – חיסול היהודים, ואנו עושים זאת – משמידים אותם. ואז באים הם, שמונים מיליון גרמנים טובים, ולכול אחד יש "יהודי הגון" שלו. השאר הם, כמובן, שרצים, אבל זה, האחד הזה, הוא יהודי סוג א'… אף אחד מהם לא התנסה בכך. אתם יודעים מה משמעות הדבר כאשר 100 גופות מוטלות זו ליד זו. או 500 גופות או 1,000. פרט ליוצאים מן הכלל שמקורם בחולשה אנושית – הצלחנו להישאר הגונים, זה מה שחישל אותנו. זהו דף מפואר בהיסטוריה שלנו שמעולם לא נכתב ושלעולם לא ייכתב.
אמצעים לרצח עם
המהפכה התעשייתית, והתמורות החברתיות שבאו בעקבותיה (תיעוש, עיור, חברת המון ועוד) אפשרו לבני האדם להגדיל את ממדי ההרצח ההמוני עד כדי רצח עם והשמדה שיטתית של מיליונים. ניתן לחלק את האמצעים להשמדה המונית לשני סוגים של אמצעים המשרתים רוצחי המונים על מנת לבצע השמדה המונית של בני אדם.
אמצעים מערכתיים
אמצעים מערכתיים בדמות מערכת ביורוקרטית, גבולות מדיניים, צבא, תקשורת המונים, רישום אוכלוסייה, פקידים מנהלתיים, חוקים, תקנות וכדומה, המשמשים בדרך כלל לשמירה על הסדר ולהגנה על החיים עלולים לשמש לרצח המוני. ניתן להבחין באמצעים אלה בכל מקרה של רצח עם. להלן כמה דוגמאות:
- רצח העם הארמני: ב-27 במאי 1915 אישר הפרלמנט העות'מאני את חוק התח'יר אשר לפיו גורשו כל הארמנים, אזרחי האימפריה לעבר המדבר הסורי. התקציב שאושר בפרלמנט לצורך יישומו של החוק עמד על מעל ל-100 מיליון דולר. כמיליון וחצי ארמנים הובלו בשיירות מוות לעבר המדבר. רובם מתו בדרכים או במחנות בהם נכלאו במדבר.
- שואת היהודים: אמנם השמדת העם היהודי החלה בקיץ 1941 אלא שבינואר 1942 התכנסו בועידת ואנזה בכירים בדרג הביצועי-מנהלי, נציגים מכל משרדי הממשל הנאצי על מנת להסכים על תוכנית סדורה להשמדת יהודי אירופה.
- רצח העם ברואנדה: תקשורת ההמונים שימשה כאמצעי ראשון במעלה במהלך רצח העם ברואנדה. בשנים שקדמו לרצח העם הופעלה תעמולה גזענית באמצעי התקשורת הרואנדים ובמיוחד במספר עיתונים שחולקו בחינם, בתחנת הרדיו הפרטית RTLM וברדיו הממלכתי. לאורך שלושת החודשים של רצח העם, שידרו תחנות הרדיו קריאות לרצח והשמדה סופית של הטוּטסִי ודרכם ניהלו הרוצחים את המצוד אחר בני טוטסי שהסתתרו.[23] שלושה אנשי תקשורת רואנדים הורשעו ב-2003 בבית הדין הפלילי הבינלאומי לרואנדה.[24]
אמצעים טכניים
אמצעים טכניים המשמשים להרג בני אדם מופיעים בכל רצח עם. לעיתים מדובר באמצעים שבמקורם מיועדים לשימוש צבאי (כגון נשק, נשק גרעיני, נשק כימי או בתי כלא), ולעיתים באמצעים שמטרתם היחידה היא השמדת המונים (כגון נשק להשמדה המונית, מחנות השמדה, רעלים, גטאות, מחנות ריכוז, צעדות המוות וכדומה).
הסתרה והכחשה
הסתרה של רצח עם בעודו מתבצע והכחשתו לאחר סיום המעשה הם אימננטיים לתהליך רצח העם. מטרת ההסתרה, בעיני הרוצחים, היא להסוות את הפשע הנורא, הכרוך ברצח המוני חפים מפשע, מפני העולם. מטרת ההכחשה שלאחר מעשה היא לבטל את עצם קיומה של הקבוצה שהושמדה ואת תביעת הניצולים לצדק. הכחשה כמוה כפגיעה נוספת בעם שנרצח, שכן, למעשה כמוה כביטול הלגיטימציה לקיום של העם. משמעה כלפי העם היא כי הוא איננו ראוי להתקיים. ההכחשה לא מאפשרת לעם מרפא שלם. "רצח-עם מושלם" אינו נזכר בדברי הימים ואין בידי המדע ידיעות ברורות אודות מקרים של רצח עם, שאירעו במאתיים השנים האחרונות, ולא נותרו מהם ניצולים, מלבד הידיעה כי ככל הנראה היו מקרים כאלה.
דוגמאות להסתרה
- שואת היהודים: הנאצים שרפו את כל הראיות במחנות ההשמדה ובכלל זה את גופותיהם של הנרצחים והחריבו כמה ממחנות ההשמדה עד היסוד וזאת על מנת להסתיר את הפשע.
- רצח העם בבורונדי: מרבית הנרצחים נקברו בבורות הריגה אשר חלקם הוחרבו באמצעות דחפורים לאחר רצח העם.[25]
- רצח העם בדארפור: מוסתר על ידי ממשלת סודאן באמצעות איסור מוחלט לעיתונאים להיכנס לדארפור והפעלת לחץ דיפלומטי רב כנגד גורמים המנסים לחשוף ראיות לרצח העם.[26]
דוגמאות להכחשה
- הכחשת השואה: שם כולל למגוון טענות שהמשותף להן הוא גימוד ממדי השואה, הסרת אחריות ממבצעיה ואף טענות כי היהודים בדו אותה מלבם.
- הכחשת רצח העם הארמני: טורקיה ואזרבייג'ן מובילות את ההכחשה הכוללת לצד גימוד ממדי רצח העם הארמני גם השמדת ראיות, האשמת הארמנים בביצוע רצח עם, והפעלת לחץ דיפלומטי על מדינות על מנת שלא יכירו ברצח העם.[27]
- רצח העם ברואנדה: הכחשת רצח העם ברואנדה הוא מושג כולל למגוון טענות שהמשותף להן הוא גימוד ממדי רצח העם, הסרת אחריות ממבצעיו ואף טענות כי הטוטסי הם האשמים ברצח העם.[28]
אמנת האו"ם
ערך מורחב – האמנה למניעתו וענישתו של הפשע רצח עם
באמנת האו"ם שנחתמה ב-8 בדצמבר 1948 ונכנסה לתוקף בינואר 1951,[29] ובחוק שהתקבל פה אחד בכנסת ישראל ב-29 במרץ 1950,[30][31] הוגדר הפשע רצח עם במילים אלו:
אחד המעשים המפורשים להלן שנעשה בכוונה להשמיד, השמדה גמורה או חלקית, קיבוץ לאומי, אתני, גזעי או דתי, באשר הוא קיבוץ כזה. ואלה המעשים:(א) הריגת אנשים הנמנים עם הקיבוץ; (ב) גרימת נזק חמור, בגוף או בנפש, לאנשים הנמנים עם הקיבוץ; (ג) העמדת הקיבוץ בכוונה תחילה בתנאי-חיים שיש בהם כדי להביא לידי השמדתו הגופנית, כולו או מקצתו; (ד) קביעת אמצעים שכוונתם למנוע את הילודה בקיבוץ; (ה) העברת ילדי הקיבוץ לקיבוץ אחר בדרך כפייה.
ביקורת על אמנת האו"ם
המחקר האקדמי אודות רצח עם, כתופעה היסטורית, תרבותית וסוציולוגית, מלבד מחקרים יוצאי דופן, החל רק בשנות השמונים של המאה העשרים. החוקרים הראשונים שפרסמו ספרים בנושא, וביניהם ישראל טשרני, הלן פיין (אנ'), ברברה הארף (אנ'), רוברט מלסון (אנ'), ארווין לואיס הורוביץ (אנ') וליאו קופר מתחו ביקורת רבה על אמנת האו"ם. האמנה נוסחה כתוצאה של משא ומתן דיפלומטי הן בין המעצמות, והן בין מדינות בינוניות וקטנות והנוסח שלה התרחק מהצעתו של למקין. עיקר הביקורת על אמנת האו"ם נוגעת בנקודות הבאות:
- קבוצות הקרבנות - הביקורת הראשונה שנכתבה על אמנת האו"ם היא ביקורת אודות הקבוצות המוזכרות באמנה שנגדם לכאורה עלול להתבצע הפשע: השמטת "הקבוצה הפוליטית" וקבוצות אחרות מהאמנה (טענה שהעלה החוקר פיטר דורסט שמונה שנים לאחר כניסת האמנה לתוקף).[32] כאמור למקין הכניס לטיוטות החוק שניסח גם "קבוצה פוליטית" אך הנוסח שונה בעקבות לחץ דיפלומטי שהפעילה ברית המועצות. קבוצה נוספת שלא נכללה בהגדרה, אף על פי שהוזכרה בדיונים, היא "קבוצה מעמדית". ברצח העם בקמבודיה למשל, שלטון הקמר רוז' הרגו את כל מי שזיהו כבורגני ובכלל זה מיליונים מבני עמם. כיום עולה ביקורת על כך שקבוצות נוספות לא מוגדרות באמנה, למשל "קבוצה מגדרית" (נשים, תינוקות וכדומה), ועוד.
- מניעת רצח עם - בשמה של אמנת האו"ם (האמנה למניעתו וענישתו של הפשע רצח עם) מודגשת האפשרות למניעתו של הפשע מבעוד מועד, אלא שהמושג "מניעה" והכלים להשיגו אינן מוזכרות כלל באמנה. יטען המחוקק כי עצם האיום בענישה הוא שיוביל למניעתו, אלא שעשרות מיליוני הנרצחים בעשרות מקרים של רצח עם שהתבצעו לאחר חתימת האמנה מעידים כי בתנאים הפוליטיים הנוכחים הענישה איננה מאיימת דיו. האפשרויות לחיזוי רצח עם ולמניעת רצח עם הוצגו על ידי ליאו קופר ואחרים החל משנת 1985.[20]
- חיזוי לשם מניעה - רצח עם הוא תופעה תהליכית. כך למשל היטלר לא יכול היה להקים את טרבלינקה ב- 1933, דרוש היה שהעם הגרמני יעבור תהליך של שינוי ערכים. הנאצים שינו את תוכניות הלימוד וכוננו אתוסים חדשים בחברה. על מנת לדרדר חברה אנושית להיות חברה רוצחת דרושים שינויים מבניים בחברה. שינויים אלה ניתנים לניטור ועל כן רצח עם הוא תהליך הניתן לחיזוי. ישראל טשרני היה הראשון להציע "מערכת אזהרה מוקדמת" (Early Warning System) להתפתחות רצח עם בשנת 1981.[33] בשנים האחרונות פותחו פרמטרים רבים לחיזוי רצח עם, ושיטות שונות להערכת סיכונים. גם האו"ם החל לעסוק בחיזוי רצח עם אך זאת ללא קשר לאמנה, במנדט שאין לו תוקף פוליטי מספק. השיטה של ברברה הארף להערכת סיכונים משמשת את האו"ם ואת הממשל האמריקאי.[34]
- מניעה דפקטו - לאחר שנחזה כי רצח עם עלול להתרחש במדינה, סכסוך או מלחמה נדרש להוביל שינוי אלא שבאמנת האו"ם לא כתוב כיצד לעשות זאת. זה מכבר העידה ברברה הארף כי כבר ב-2008 הזהירה כי "לא ייתכן שרצח המוני לא יתרחש בסוריה" אלא שהן לפקידי האו"ם והן לפקידי הבית הלבן לא היה מה לעשות במידע זה. דוגמה נוספת היא חוסר היכולת לפעול נגד מדינות שמצהירות כי ישמידו עמים ואף מייצרות נשק להשמדה המונית לשם כך, למשל, התביעה שהוגשה על ידי כמה שרי חוץ אירופאים, כנגד מחמוד אחמדינז'אד ומשמרות המהפכה האסלאמית, על הסתה להשמדת ישראל וייצור נשק אטומי, אפילו לא הגיע לדיון במועצת הביטחון.[35]
יישום האמנה
מאחר שהגוף המבצע של האו"ם הוא מועצת הביטחון, הרי שרק זו יכולה להפעיל את אמנת האו"ם. ומאחר שבמועצת הביטחון 15 חברות, וביניהן 5 חברות קבועות המחזיקות בזכות וטו, אין אפשרות לפעולה כלשהי אלא אם יש הסכמה על כך של חמש המעצמות (ארצות הברית, צרפת, בריטניה, רוסיה וסין) ושל לפחות 3 מדינות נוספות. מאז שנכנסה אמנת האו"ם לתוקף, במרבית המקרים בהם התבצע רצח עם, מנעה מועצת הביטחון את מניעתו, ואף מנעה את הענשת הפושעים לאחר שהסתיים. למשל, סין הטילה וטו על כל פעולה של מועצת הביטחון שנגעה בסודאן השנים 2006 ל- 2008 וכך מנעה את מניעתו של רצח העם בדרפור.[36] דוגמה אחרת היא רוסיה שהטילה וטו על התביעה שהוגשה נגד בשאר אל-אסד ב- 2014 על ידי 58 מדינות.[37]
לאחר סופה של המלחמה הקרה התרחשו כמה מקרים היוצאים מכלל זה ומהווים הוכחה לכך שרצח עם יכול להימנע. הדוגמה המוכרת ביותר היא מניעת רצח העם בקוסובו בשנת 1999 לאחר שהסרבים החלו לטבוח ולגרש באלימות את האלבנים מחבל קוסובו. 20,000 בני אדם נהרגו בטרם נאט"ו כפתה על סרביה (באמצעות הפצצה אווירית) לסגת מקוסובו. במקדוניה היה חשש כבד שהתפרצות אלימות, שאירעה באביב 2001, בין הרוב המקדוני (הסלבי) למיעוט האלבני תדרדר לרצח עם. בדיונים בנושא במועצת הביטחון לא עלתה כל התנגדות לכך שנאט"ו יתערב, ומשלחת צבאית של נאט"ו הצליחה להרגיע את הסכסוך. אותו דבר קרה בקניה לאחר בחירות 2008, מהומות שהחלו בין קבוצות אתניות שונות במדינה הובילו למותם של אלף אנשים והיה חשש שזה ידרדר לרצח עם. קופי אנאן נשלח לקניה, ובגיבוי המעצמות הצליח לפייס בין מנהיגי הקבוצות.[38]
היסטוריה
משחר האנושות כל מפגש בין קבוצות בני אדם (משפחות, חמולות, שבטים, עמים וכדומה) מגיעה לכדי אחת או יותר מהתוצאות הבאות: א. שיתוף פעולה בין הקבוצות המתבטא ביחסי שלום ומסחר. ב. שיעבוד של אחת הקבוצות לקבוצה השנייה. ג. הסתלקותה של אחת הקבוצות מתוך חשש לביטחונה. ד. רצח של אחת הקבוצות על ידי השנייה. ב–2010 נמצאו קברים מהתקופה הנאוליתית בגרמניה ובאוסטריה שקבורות בהם קבוצות אנושיות שלמות - גברים, נשים, ילדים ותינוקות - שנרצחו על ידי בני אדם, כפי שמעידים כלי הקטל שנמצאו ליד השלדים.[40] גילויים אלו מעלים את השאלה: האם רצח עם הוא פשע היסטורי או אל-היסטורי?
החוקרים חלוקים בנוגע לשאלה האם כל הרג של קבוצה או שבט יכונה רצח עם או שמא רק השמדתן של קבוצות בקפידה על פי תכנון מקדים ראויים לכינוי זה. מהאפשרות השנייה, שהיא מקובלת יותר (במיוחד בקרב מוסדות), ניתן להסיק כי לא התבצעו רציחות עמים על ידי חברות שטרם עברו מהפכה חקלאית שכן אין בידם של חברות לקטים ציידים לתכנן מעשים מסוג זה. אחרים סבורים כי רצח עם היא תופעה מודרנית במהותה, שכן, על מנת לבצעה נדרשים אמצעים להשמדה המונית, אין הכוונה רק לנשק להשמדה המונית אלא גם למערכת הביורוקרטית שהתאפשרה רק עם התפתחות המודרנה.[41]
בספרו מודרניות והשואה[42] טוען זיגמונט באומן כי השואה היא אירוע מודרני מובהק ואיננו אירוע של נסיגה מהמודרנה אלא ביטוי מובהק שלה שצומח מתוך תפיסות עולם וממבנה הקיום המודרניים.[16] ספר זה הפך לאבן יסוד בין החוקרים ושוררת כיום הסכמה כי שואה ורצח עם הן תופעות מודרניות מובהקות וכי גם אם הושמדו עמים בעת העתיקה ובימי הביניים, אין הדבר דומה כלל לתופעה שאנו עדים לה כיום.[43]
העת החדשה
בסוף ימי הביניים החלו מספר תהליכים שהובילו להרג של עשרות מיליוני בני אדם:
- התפתחות טכנולוגית ופריצות מדעיות העניקו לאדם כלים בהם ניתן להרוג ולפגוע בבני אדם אחרים בקלות.
- קולוניאליזם וגילוי ארצות במהלכו כבשו האירופאים כמעט את כל העולם, הפיצו מחלות (ברוב המקרים מבלי שידעו או התכוונו לכך) שגרמו למותם של עשרות מיליונים, שיעבדו מיליונים והרגו עוד אלפים במלחמות ומעשי טבח.
- מהפכות והחלפה תכופה של שלטונות, תחילה באירופה ולאחר מכן בכל העולם, הובילו למהומות בהן נהרגו המונים.
תהליכים אלה הובילו לשינוי פונדמנטליסטי באנושות אשר על בסיסו החלו להתבצע רציחות עמים שיטתיות, החלה מהמאה ה-19. רציחות העמים הראשונות כוונו כנגד קבוצות ילידים. להלן מספר דוגמאות מובהקות לכך:
- רצח העם הטסמני הכחדת בני העם הטסמני-אבוריג'יני שנערך בין השנים 1803-1876,בידי המתיישבים הבריטים, והממשל הבריטי.[44]
- רצח העם הצ'רקסי הוא ניסיון ההכחדה המכוון והשיטתי של האוכלוסייה הצ'רקסית על ידי האימפריה הרוסית בתום המלחמה הרוסית-צ'רקסית. על פי ההערכות יותר ממיליון הצ'רקסים ניספו בין השנים 1864-1860.
- רצח העם של ההררו והנאמה בשנים 1904–1907, במהלכו טבחו חיילים גרמנים כ-70,000 בני הררו בדרום-מערב אפריקה הגרמנית (כיום נמיביה). באותן שנים בקירוב, דיכאו הגרמנים בשיטות דומות גם את מרד המאג'י מאג'י בטנגנייקה (כיום חלק מטנזניה) והרגו שם מאות אלפי ילידים.[45]
- הכחדת האינדיאנים ביבשת אמריקה שבוצעה בדרכים שונות על ידי המתיישבים מאירופה כנגד ילידי יבשת אמריקה.
מלחמת העולם הראשונה
המאה העשרים, שנולדה משופעת תקוות להיות מאת הנאורות, הקדמה, הרציונליות וההומניזם, הייתה למאה הכי עקובה מדם בהיסטוריה. במאה זו נרצחו על ידי השלטונות, ברוב המקרים על ידי ממשלותיהם הם, שנועדו לדאוג לרווחתם, יותר מ-170 מיליון בני אדם נטולי הגנה, בשואה אוניברסלית חסרת תקדים בתולדות האנושות. וזה בנוסף לעשרות מיליוני לוחמים ואזרחים שמתו במלחמותיה העולמיות. ראשיתו של מרחץ דמים זה במלחמת העולם הראשונה, במהלכה הוציאו לפועל הטורקים הצעירים את רציחות העמים הגדולות הראשונות בהיסטוריה האנושית:
- רצח העם הארמני שבוצע בידי ממשלת הטורקים הצעירים של האימפריה העות'מאנית בשנים 1915–1918. אומדן מספר הארמנים שנרצחו בשנים אלו נע בין 1,000,000 ל-1,500,000.[46]
- רצח העם האשורי שבוצע בידי ממשלת הטורקים הצעירים של האימפריה העות'מאנית בשנים 1915–1918. אומדן מספר האשורים שנרצחו בשנים אלו נע בין 275,000 ל-400,000.[46]
מלחמת העולם השנייה
עוד טרם מלחמת העולם השנייה תחת שלטונו של סטלין בברית המועצות, נהרגו מיליונים ברעב מעשה ידי אדם, שנוצר בכוונה תחילה נגד העם האוקראיני, המוכר כיום בשם הולודומור. מיליונים נוספים הוצאו להורג, בהוראתו של סטלין, במה שמוכר כיום בשם הטיהורים הגדולים. מקרים אלו שהתרחשו בשנות ה-30 ובשנות ה-40 עומדים היום במחלוקת בפני החוקרים, שחלקם מגדירים אותם כרצח עם וחלקם טוענים שהם סוגים אחרים של הרג המוני.
במהלך מלחמת העולם השנייה הגיעה האנושות לתחתית התהום. עם פרוץ המלחמה החלהגרמניה הנאצית במבצע אותנסיה בו רצחו הנאצים באמצעים שונים, לרבות תאי גזים, כ-90 אלף גרמנים שסבלו מפגמים גופניים, כמומים מולדים, לקות שכלית, מחלות כרוניות וכן מקשיים נפשיים.[47] בהמשך הובילה גרמניה הנאצית לרצח המוני של כ-11 מיליון בני אדם לא חמושים. בין הנרצחים כ-6 מיליונים היו יהודים, שהיוו כשליש מהאוכלוסייה היהודית בעולם כולו באותו הזמן, ורובה ככולה של האוכלוסייה היהודית בארצות הכבושות. היהודים ו"אוכלוסיות נחותות" אחרות שהושמדו בשואה נרצחו במהלך מתוכנן ("הפתרון הסופי") שנבע מאידאולוגית סדורה. אוכלוסיות אחרות שנרדפו על ידי הנאצים היו, צוענים,סלאבים, קומוניסטים ואנרכיסטים.
הנאצים לא היו היחידים לבצע רצח עם שיטתי מהלך המלחמה, גם שותפיהם, האוסטאשה רצחו מאות אלפי סרבים ועשרות אלפי יהודים וצוענים באחד מרציחות העמים האכזריים ביותר שידעה האנושות.[48]
המחצית השנייה של המאה העשרים
במחצית השנייה של המאה העשרים רצח עם הפך לכלי כמעט לגיטימי בידי רודנים. נבואתם השחורה של הפילוסופים התגשמה ואכן לאחר שהתנסתה האנושות באושוויץ, צמחו עוד עשרות ניסיונות דומים. השימוש ברצח עם ככלי פוליטי נהיה נפוץ יותר מאי-פעם. החוקרים חלוקים על מספר רציחות העמים שהתרחשו בתקופה זו בשש היבשות המיושבות: ברברה הארף נקטה במספר 45, גרגורי סטנטון (אנ') נקט במספר 55 וגם חוקר השואה יהודה באואר מדבר על למעלה מעשרה מקרים.[49] להלן כמה מהדוגמאות המוסכמות על החוקרים כי ניתן להגדירם כרצח עם:
- רצח העם בביאפרה בשנים 1967–1970 בו נרצחו 2–3 מיליון בני איגבו על ידי צבא ניגריה.[50]
- רצח העם הבנגלי בשנת 1971 בו נרצחו 3 מיליון אזרחים מוסלמים והינדים ממזרח בנגל על ידי הצבא המערב פקיסטני בשנת 1971.[51]
- רצח בני ההוטו בבורונדי - במסגרתו רצח משטר הטוטסי בבורונדי יותר מ-200,000 בני אדם, מבני ההוטו וכן בני טוטסי מתונים.[52]
- רצח העם בקמבודיה בו השמידו הקמר רוז' כ-2 מיליון מאזרחי המדינה, שהיוו שליש מאוכלוסיית המדינה בת 6 מיליונים.[53]
- רצח העם במזרח טימור בו רצח הצבא האינדוני כרבע מאוכלוסיית מזרח טימור.
- רצח בני המאיה במלחמת האזרחים בגואטמלה - במסגרתו רצח הצבא הגואטמלי ומיליציות בעידוד המשטר כ-200,000 בני אדם, רובם אינדיאנים בני מאיה מחמישה שבטים החיים בהרים.[54]
- רצח העם הבוסני בשנים 1992–1995 בו נרצחו כ-100,000 בוסנים מוסלמים על ידי הסרבים.[55]
- רצח העם ברואנדה. בשנת 1994, במשך שלושה חודשים טבחו בני שבט ההוטו במצ'טות (סכיני ג'ונגל) יותר מ-800,000 בני שבט הטוטסי, שמנה בסה"כ מיליון אנשים.[56]
המאה העשרים ואחת
המאה העשרים ואחת נפתחה גם היא, כמו קודמותיה, ברצח עם שהתבצע כנגד אוכלוסייה ילידית. אף על פי שאמנת רומא נחתמה ובית הדין הפלילי הבינלאומי החל לפעול, מה שמאפשר לראשונה בהיסטוריה להרשיע רודנים שיבצעו פשעי רצח עם, ואף על פי שהאינטרנט ואמצעי תקשורת המונים מאפשרים לאנושות כולה לדעת מה קורה בכל מקום ובכל שעה, נראה כי רציחות עמים ממשיכות להתרחש.
- רצח העם בדארפור - מאז 2003 נרצחו, לפי הערכות האו"ם, למעלה מ-400,000 בני אדם באזור דארפור שבמערב סודאן. כיום נמשכת שפיכות הדמים באזור.[57]
- רדיפת היזידים על ידי דאע"ש היא ניסיון ברור לרצח עם, שייתכן ויימנע בעקבות התקיפה של צבא ארצות הברית ושותפותיו.[58]
רצח עם כפשע
אמנת האו"ם נפתחת במילים אלה:[29]
בעלי האמנה הזאת [...] האומרת שהשמדת עם הוא פשע על פי החוק הבינלאומי, והוא בניגוד לרוחן ולמטרתן של האומות המאוחדות ולשמצה בעיני העולם התרבותי; ומתוך הכרה שבכל הדורות הייתה השמדת עם גורמת אבידות גדולות לאנושות; ובהיותם משוכנעים שכדי להסיר מעל המין האנושי את השוט הנתעב הזה דרוש שיתוף פעולה בינלאומי[...] מאשרים שהשמדת עם, בין בימי שלום ובין בימי מלחמה, הוא פשע על פי החוק הבינלאומי, ובעלי האמנה מקבלים עליהם למנוע אותו והעניש עליו.
אף אל פי שהאמנה נחתמה על ידי כמעט כל המדינות, ובמרבית המדינות נחקקו חוקים על מנת ליישמה, במחצית השנייה של המאה העשרים פושעי רצח עם לא הורשעו בבתי דין.
משפטי נירנברג
בטרם נחתמה האמנה, רפאל למקין היה יועץ למשלחת התביעה האמריקאית במשפטי נירנברג, והמושג "ג'נוסייד" הופיע במשפטים אך לא הופיע בפסקי הדין.[38]
פשעי רצח עם ביוגוסלביה לשעבר
ב-25 במאי 1993, מתוקף החלטה 827 של מועצת הביטחון של האו"ם, הוקם את בית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר (ICTY). בבית משפט זה הואשמו 8 אנשים בפשע רצח עם, ביניהם ראטקו מלאדיץ' ורדובאן קאראג'יץ'.
פשעי רצח עם ברואנדה
ב-8 בנובמבר 1994 מתוקף החלטה 955 של מועצת הביטחון של האו"ם, הוחלט להקים את בית הדין הפלילי הבינלאומי לרואנדה (ICTR) אשר החל לפעול בינואר 1997 ומקום מושבו בארושה שבטנזניה. במהלך המשפט הראשון שבו עסק בית הדין, משפטו של ז'אן פול אקייסו, ששימש כראש עיר שבתחומה נרצחו בני טוטסי, נקבע לראשונה כי גם עבירות בעניינים שבצניעות יכול להיות פשע מסוג רצח עם. שופטי בית הדין קבעו כי "תקיפות בעניינים שבצניעות היו חלק אינטגרלי מתהליך הריסת הקבוצה האתנית של בני הטוטסי, וכי העבירות בעניינים שבצניעות היו שיטתיים וכוונו רק נגד נשות הטוטסי, מה שמעיד על המטרה המפורשת של המעשים האלה היא לחולל רצח עם". במהלך משפטו של ז'אן קמבנדה, הוא הודה לראשונה שאכן היה רצח עם, וכי הדבר תוכנן מראש. קמבנדה הורשע בעבירות של רצח עם ופשעים נגד האנושות, ונגזר עליו עונש של מאסר עולם. משפט נוסף שהתנהל בין 2000 ל-2003 זכה לכינוי "תקשורת השנאה". הנאשמים במשפט זה היו מנהלי תחנת הרדיו Radio Télévision Libre des Mille Collines, שבסמוך לרצח העם ובמהלכו שידרה שידורי תעמולה והסתה נגד בני הטוטסי, הבלגים, אנשי האו"ם ואף נגד בני הוטו מתונים. שדרניה של התחנה קראו לחסל את בני הטוטסי. לתחנת הרדיו היה תפקיד מכריע במתן לגיטימציה למעשים, ובית הדין גזר על מנהליה (וביניהם, גם פרדיננד נאימנה) עונש של מאסר עולם.
פשעי רצח העם בגואטמלה
בשנת 1999 הוגשה בספרד תביעה נגד אפראין ריוס מונט, נשיא גואטמלה בשנים 1982 – 1983, אוסקר מג'יה, נשיא גואטמלה בשנים 1983 – 1986, ושישה בכירים נוספים, הם הואשמו ברצח עם ופשעים נגד האנושות. ספרד לא הצליחה לעצור את הנאשמים ששהו בגואטמלה וונצואלה. בינואר 2012 נעצר מונט בגואטמלה והואשם בידי התובע הכללי של גואטמלה ברצח עם. משפטו של מונט נפתח ב-19 במרץ 2013 בגואטמלה סיטי. המשפט קיבל מעמד פומבי והעידו בו 140 ניצולים בני גואטמלה. מונט הורשע ונידון לשמונים שנות מאסר.[59] הייתה זאת הפעם הראשונה בה פושע רצח עם הורשע במדינתו.
פשעי רצח העם הקמבודי
בית הדין לפשעים מיוחדים בקמבודיה (ECCC) החל לפעול בינואר 2006, תשע שנים לאחר שראש ממשלת קמבודיה פנה למזכ"ל האו"ם בבקשה להקים בית דין בינלאומי לפושעי רצח העם בקמבודיה. מאז הועמדו לדין חמישה חברים לשעבר בצמרת השלטונית של הקמר רוז'.[60] בית המשפט, הואשם מתחילת דרכו בשחיתות, התערבות פוליטית ופזרנות. הוא סיפק רק הרשעה בשמונה השנים הראשונות לעילותו, הרשעתו של מפקד מחנה ההשמדה S-21 קאינג גואק איב (אנ'), "התליין של הקמר רוז'". קאינג בן ה-69 נידון למאסר עולם בגין מותם של יותר מ-14 אלף בני אדם. במהלך הדיונים בבית הדין בעניינו הוא חזר ואמר כי "רק מילא פקודות" שניתנו לו ושהוא בסך הכול היה פקיד בדרג נמוך של המשטר. כעת עומדים לדין בבית הדין ECCC, בתיק הידוע בכינוי "תיק 002", חברי המעגל הפנימי של מנהיג הקמר-רוז' פול פוט, שמת בשנת 1998, שנותרו בחיים: האידאולוג הראשי של המשטר ומספר 2 אחרי פול פוט, נון צ'י בן ה-86 וראש המדינה קיו סאמפן בן ה-81.[61]
בית הדין הפלילי הבינלאומי
במטרה להסדיר את האופן בו יובאו פושעי מלחמה לדין נכתבה אמנת רומא שנכנסה לתוקף ב-1 ביולי 2002. על האמנה חתומות 139 מדינות, אולם החתימה היא בבחינת הצהרת כוונות בלתי מחייבת. 67 מדינות אשררו אותה ובכך הפכו לחברות באמנה. האמנה מהווה את מקור הסמכות לפעילותו של בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, אשר בו אמורים לתבוע ולהעמיד לדין פושעים האשמים בפשעים נגד האנושות ופשעי רצח עם.
סלובודן מילושביץ' נשיא סרביה, היה הראשון שהואשם בבית הדין הפלילי הבינלאומי ברצח עם ובפשעים נגד האנושות. הוא מת בשנת 2006 לפני שמשפטו הסתיים.
אישומים נוספים הוגשו נגד נשיא סודאן עומר אל-בשיר, נגד השר הסודאני אחמד הרון (Haroun), ונגד מנהיג הג'נג'וויד עלי קושייב (Kushayb), על פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. כנגד נאשמים אלה, שלא התייצבו למשפט, הוצאו צווי מעצר על ידי בית הדין. מדינות הליגה הערבית וסין תומכות באל-בשיר והודיעו כי לא יסגירו אותו. במרץ 2012 הוציא בית הדין הבינלאומי צו מעצר כנגד שר ההגנה הסודאני, אבדל חוסיין, המואשם ב-41 סעיפים של פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה על פעלו בדארפור. בשנת 2011 הוחרפה האשמה נגד עומר אל-בשיר וכעת הוא מואשם ברצח עם.[62] בדצמבר 2014 חדלה התובעת הכללית של בית הדין הפלילי הבינלאומי מפעילותה בתיק דארפור וזאת מפני שלטענתה, מועצת הביטחון של האו"ם לא עושה די כדי להביא את הנאשמים למעצר. אף על פי שעומר אל-בשיר ביקר בקניה, שאשררה את אמנת רומא, הוא לא נעצר ולא הועמד בדין על פשעיו.[63]
ראו גם
לקריאה נוספת
- פרנץ ורפל, ארבעים הימים של מוסה דאג, לעברית: יוסף ליכטנבום, 1934.
- ישראל רינג, טבח עמים היש בו חוקיות?, בהוצאת ספרית פועלים, תל אביב, 1987.
- יאיר אורון, הבנאליות של האדישות, הוצאת דביר, 1995.
- ישראל טשרני (עורך), Encyclopedia of Genocide, הוצאת מכון השואה ורצח עם, (מסת"ב 0-84763-928-2) ירושלים, 1999.
- יאיר אורון (כותב ועורך), סדרת ספרי "גינוסייד", 13 ספרים, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, (2005-2013).
- יולנד מוקגסאנה, המוות אינו רוצה בי: עדות על רצח עם, הוצאת אלקנה, ירושלים, 2005.
- יהודה באואר, העם המחוצף, הוצאת נהר ספרים, 2013
- Rummel, R.J., Death by Government: Genocide and Mass Murder in the Twentieth Century (מסת"ב 1-56000-927-6) Transaction Publishers, 1994
- Neimark Norman M., Fires of Hatred: Ethnic Cleansing in Twentieth-Century Europe, Cambridge, Massachusetts, and London, Englend: Harvard University Press, 2001
- Samantha Power, A Problem From Hell: America and the Age of Genocide, Basic Books, 2002.
- Harff, Barbara, Early Warning of Communal Conflict and Genocide: Linking Empirical Research to International Responses, (מסת"ב 0-8133-9840-1) Westview Press, 2003
- Ben Kierman, Blood and Soil: A World History of Genocide and Extermination from Sparta to Darfur, Yale University Press, 2007
- Goldhagen, Daniel, Worse Than War: Genocide, Eliminationism, and the Ongoing Assault on Humanity, (מסת"ב 1-58648-769-8) PublicAffairs, 2009.
- Jones, Adam, Genocide: A Comprehensive Introduction, (מסת"ב 0-415-48619-X) Routledge, 2010
- Rene Lemarchand, Forgotten Genocides, PENN, 2011.
- Bloxham, Donald & Moses, A. Dirk [editors]: The Oxford Handbook of Genocide Studies: Interdisciplinary Contributions about Past & Present Genocides, Oxford University Press, 2013.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: רצח עם |
- רצח עם באתר הוועד למאבק ברצח עם
- דניאל גולדהגן, רצח עם: גרוע ממלחמה (באנגלית), בPBS
- שחר אילן, רצח עם? האוניברסיטאות לא רוצות ללמד את זה, באתר הארץ, 8 ביוני 2006
- רצח עם, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- איתמר צור, והעולם ממשיך לשתוק, 7 ביוני 2016
"ג'נוסייד" | בין גזענות לג'נוסייד בעת המודרנית, מקראה | מחשבות על הבלתי נתפס - היבטים תאורטיים בחקר רצח עם | השמדת-עם בארץ החופשי - האינדיאנים של צפון אמריקה 1890-1776 | מפגש ועימות: השמדת העמים האינדיאנים של אמריקה הספרדית | רצח העם הארמני השכחה והכחשה | חורבן - השמדת היהודים בידי גרמניה הנאצית | גרמניה הנאצית והצוענים | רואנדה 1994 - רצח-עם בארץ אלף הגבעות | טיבט, 1950 - 2000 - השמדת תרבות | טיהורים פוליטיים ואתניים בברית המועצות 1918 - 1953 | כדי שלא אהיה בין השותקים | הוצאת האוניברסיטה הפתוחה
.jpg){kind=link}
,_for_a_Speech_to_SS_Generals_-_NARA_-_305265.jpg){kind=link}
| רצח עם | |
|---|---|
| |
| אמנה בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם |
הערות שוליים
- ^ Raphael Lemkin and the Struggle for the Genocide Convention, John Cooper, 2008
- ^ 2.0 2.1 יאיר אורון, היבטים תאורטיים בחקר רצח עם, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2006
- ^ הכחדה, אוריאל לוי, מתוך ה-8 במאי
- ^ 4.0 4.1 החוקר רודולף ראמל שהקדיש את חייו למחקר זה נקב במספר מעל 174,000,000 נרצחים ברציחות המונים במאה העשרים. ראה: STATISTICS OF DEMOCIDE: Genocide and Mass Murder Since 1900, R.J. Rummel, Charlottesville, Virginia, Center for National Security Law, School of Law, University of Virginia, 1997 החוקר דניאל גולדהגן נקב במספר 125,000,000-175,000,000. ראה: Worse Than War: Genocide, Eliminationism, and the Ongoing Assault on Humanity, Daniel Jonah Goldhagen, 2009
- ^ השואה המיוחד והאוניברסלי, יהודה באואר, יד ושם
- ^ 6.0 6.1 1999 Berel Lang, Genocide and Omnicide: Technology at the Limits, The Future of the Holocaust: Between History and Memory
- ^ 7.0 7.1 פרק 4: ג'נוסייד, Axis Rule in Occupied Europe: Laws of Occupation - Analysis of Government - Proposals for Redress, רפאל למקין, 1944
- ^ Samantha Power, A Problem From Hell: America and the Age of Genocide, 2002
- ^ ראו הרחבה בערך "הגדרות לרצח עם" בוויקיפדיה באנגלית (אנ').
- ^ ישראל טשרני (עורך), Encyclopedia of Genocide, הוצאת מכון השואה ורצח עם, ירושלים (מסת"ב 0-84763-928-2)
- ^ * סטטיסטיקות של דמוסייד, רודולף ראמל, אוניברסיטת הוואי, 1997
- רצח עם ופוליטייד 1955-2002, ברברה הארף, האקדמיה הימית של ארצות הברית, 2002
- רצח עם ורצח המוני 1945-2008, גרגורי סטנטון, אוניברסיטת ג'ורג' מייסון, 2008
- רציחות העמים האיומות ביותר במאה ה-20 וה-21, פיארו סקרופי (אנ'), מחקר פרטי, 2009
- מספרי הרוגים בחלוף ההיסטוריה, מת'יו ווייט, מחקר פרטי, 2014
- ^ Barbara Harff and T. R. Gurr, Ethnic Conflict in World Politics, 1994 and 2003 eds.
- ^ Rose Somerville; John Somerville, introduction (1981). Soviet Marxism and nuclear war : an international debate : from the proceedings of the special colloquium of the XVth World Congress of Philosophy. Greenwood Press. p. 151. מסת"ב 978-0313225314.
- ^ "New & Old Wars - Organised Violence in a Global Era", מאת מרי קלדור
- ^ 15.0 15.1 Genocide and the Modern Age: Etiology and Case Studies of Mass Death, Isidor Wallimann, Michael N. Dobkowski, Syracuse University Press, 1987
- ^ 16.0 16.1 זיגמונט באומן, מודרניות והשואה, תרגום: יניב פרקש, תל אביב, 2013
- ^ Can One Live after Auschwitz?, Theodor W. Adorno, 2003
- ^ אנשים רגילים: גדוד מילואים 101 של משטרת הסדר ו'הפתרון הסופי' בפולין, כריסטופר בראונינג, תרגום: לי שיר, תל אביב, 2004
- ^ תליינים מרצון בשירות היטלר: גרמנים רגילים והשואה, דניאל גולדהגן, תרגום: איה ברויר תל אביב, 1997
- ^ 20.0 20.1 Leo Kuper, The Prevention of Genocide, New Haven: Yale University Press, 1985
- ^ Summary of Genocide Proceedings before the Spanish Federal Court
- ^ מנאומו של היינריך הימלר בפני קצינים בכירים של הס"ס בפוזן –4 באוקטובר 1943
- ^ מה מטריד את מנוחתו של ביל, אוריאל לוי מתוך ה-8 במאי
- ^ אנשי תקשורת ברואנדה הורשעו ברצח עם, וואלה, 4 בדצמבר 2003
- ^ אזהרה מידית לרצח עם בבורונדי, מתוך אתר הוועד למאבק ברצח עם, 6/12/2014
- ^ מסרבים לראות את דארפור, אריק ריבס, מאי 2014
- ^ כל ההכחשות כולן, אוריאל לוי מתוך ה-8 במאי
- ^ רצח עם והכחשתו, אוריאל לוי מתוך ה-8 במאי
- ^ 29.0 29.1 האמנה למניעתו וענישתו של הפשע רצח עם באתר האו"ם
- ^ חוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם, תש"י-1950 (קריאה שלישית). דברי הכנסת, חוברת י"ט, עמ' 1230.
- ^ ספר החוקים, תש"י, 137
- ^ Pieter N. Dorst, The Crime Of State, Leyden: A. W. Sijhoff, 1959
- ^ ישראל טשרני, Genocide: The Ultimate Human Rights Problem, Social Education: Special Issue on Human Rights 49 (6), 1985
- ^ אסטרטגיית פיתוח, מתודולוגיה וכלים לאזהרות מקדימות לרצח עם, לורנס ווצ'ר, נייר עמדה ליועץ מזכ"ל האו"ם למניעת רצח עם 2006
- ^ עצומת האחריות למנוע דו"ח בינלאומי על החימוש הגרעיני של איראן, פגיעה בזכויות אדם והסתה לרצח עם
- ^ צופים, אך עדין ממתינים, אקונומיסט, ניו יורק, 16/3/2007
- ^ מדינות דורשות מהאו"ם להעמיד את אסד לדין, I24News, מאי 2014
- ^ 38.0 38.1 יהודה באוואר, העם המחוצף, נהר ספרים, 2013
- ^ הבעיה עם האסלאם, מהומות אלוקים, סם האריס
- ^ שואה ורצח עם, תקציר דברים שנישאו על ידי יהודה באואר בפתיחתו של סימפוזיון על שואה ורצח עם שיזמה האקדמיה, ושנתמך על ידיה ועל ידי האוניברסיטה העברית בירושלים ומכון ון ליר בירושלים, הסימפוזיון התקיים בתאריכים ט“ו−ט“ז באלול תשע“ב, 4−2 בספטמבר 2012
- ^ מהו רצח עם? באתר הוועד למאבק ברצח עם
- ^ Modernity and the Holocaust
- ^ Dan Stone, Histories of the Holocaust, Oxford: Oxford University Press, 2010
- ^ רצח עם בטזמניה באתר הוועד למאבק ברצח עם.
- ^ רצח עם בני ההררו והנאמה באתר הוועד למאבק ברצח עם.
- ^ 46.0 46.1 רצח עם הארמני באתר הוועד למאבק ברצח עם.
- ^ תוכנית T-4 אותנסיה באתר Jewish Virtual Library
- ^ רצח העם הסרבי באתר הוועד למאבק ברצח עם.
- ^ רשת היועצים למניעת רצח עם, התאגדות של מומחים המשמשים יועצים פוליטיים לממשלות ופקידים בכירים במטרה למנוע רציחות עמים. יהודה באואר, ממייסדי הארגון, הוא הישראלי היחיד בארגון.
- ^ רצח העם בביאפרה באתר הוועד למאבק ברצח עם.
- ^ רצח העם הבנגלי באתר הוועד למאבק ברצח עם.
- ^ רצח עם בבורונדי באתר הוועד למאבק ברצח עם.
- ^ רצח עם בקמבודיה באתר הוועד למאבק ברצח עם.
- ^ רצח העם בגואטמלה באתר הוועד למאבק ברצח עם
- ^ רצח העם הבוסני באתר הוועד למאבק ברצח עם.
- ^ רצח העם ברואנדה באתר הוועד למאבק ברצח עם.
- ^ רצח העם בדארפור באתר הוועד למאבק ברצח עם.
- ^ מצבם של היזידים בצפון עיראק באתר הוועד למאבק ברצח עם
- ^ Former Leader of Guatemala Is Guilty of Genocide Against Mayan Group, New York Times, May 10, 2013
- ^ בית הדין לפשעים מיוחדים בקמבודיה האתר הרשמי
- ^ הבנליות של הסיאוב הפוליטי: הון שלטון ורצח עם באתר הוועד למאבק ברצח עם
- ^ ICC - Darfur Sudan, האתר הרשמי של בית הדין הפלילי הבינלאומי
- ^ האם הייתה זאת טעות להאשים את הדיקטטור ברצח-עם?, Busines Insider, 15/12/2014
