ארכידוכסות אוסטריה
 | |
 | |
| ממשל | |
|---|---|
| משטר | נסיכות |
| שפה נפוצה | גרמנית |
| עיר בירה | וינה |
| גאוגרפיה | |
| יבשת | אירופה |
| היסטוריה | |
| הקמה | שדרוג הדוכסות לארכידוכסות |
| תאריך | 6 בינואר 1453 |
| פירוק | פירוק האימפריה הרומית ה"קדושה" |
| תאריך | 6 באוגוסט 1806 |
| ישות קודמת |
 דוכסות אוסטריה |
| ישות יורשת |
.svg){kind=small} אוסטריה תחתית .svg){kind=small} אוסטריה עילית |
| דמוגרפיה | |
| דת | נצרות קתולית |
ארכידוכסות אוסטריה, הייתה אחת מהמדינות החשובות באימפריה הרומית ה"קדושה", ומרכז הכוח של בית הבסבורג, שהחל מהמאה ה-15 יצאו ממנו כל קיסרי האימפריה הרומית ה"קדושה".
היסטוריה
ערך מורחב – בית הבסבורג, ממלכת הבסבורג
רקע (1278-1453)
בעקבות שקיעתה של שושלת באבנברג במאה ה-13 באה אוסטריה במהרה תחת שלטון אוטאקר השני, מלך בוהמיה. לאחר תבוסתו של אוטאקאר לרודולף מהבסבורג בקרב דורקונט נעשה רודולף לשליט אוסטריה, ושושלתו, שושלת הבסבורג, שלטה באוסטריה כ-640 שנה. סביב המאות ה-14 וה-15 הרחיבו ההבסבורגים את שטחיהם והחלו לצבור מחוזות בקרבת דוכסות אוסטריה, שהייתה דוכסות קטנה שחלשה לאורך הדנובה ועל שטיריה. בשנת 1335 השיגו (אלברכט השני) את קרניולה (דוכסות קראין) שבסלובניה ואת קרינתיה, ובשנת 1368 את טירול. מחוזות אלו הפכו לחלק מהירושה שקיבלו השליטים ההבסבורגים, ונקראו "טריטוריות הירושה".
בהיסטוריה של שתי המאות ה-14 וה-15 היו הרבה עליות ומורדות. בהסכם נוינברג שהתרחש ב-1379 תחת שלטונם של אלברכט השלישי ולאופולד השלישי פוצלה אוסטריה ביניהם, אלברכט החזיק באוסטריה עצמה, בעוד שלאופולד החזיק בטריטוריות הירושה. ב-1402 התרחש עוד פיצול, ארנסט הקשוח קיבל את שטיריה, קרינתיה וקרניולה, ופרידריך הרביעי את טירול ואת דרום מערב אוסטריה שהיה אוסף של טריטוריות הבסבורגיות. האיחוד מחדש בוצע על ידי פרידריך החמישי, דוכס אוסטריה (השלישי כקיסר האימפריה הרומית ה"קדושה") בנו של ארנסט הקשוח לאחר נפילת הטורים ההבסבורגיים אלברט והבכירים הטירולינים.
בשנת 1438 נבחר הדוכס אלברכט מאוסטריה ליורש של חמו, זיגיסמונד, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" מבית לוקסמבורג. על אף שאלברכט מלך רק במשך שנה (כאלברכט השני, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה"), מאז מלכותו כל קיסרי האימפריה הרומית ה"קדושה" היו משושלת הבסבורג, מלבד חריגה אחת.
שדרוג הדוכסות (1453-1526)
בשנת 1453 העלה פרידריך השלישי, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" את דוכסות אוסטריה למעמד של ארכידוכסות. ההבסבורגים החלו לרכוש שטחים רבים מחוץ לאדמות הירושה על ידי נישואים: בשנת 1477 מקסימיליאן, ארכידוכס אוסטריה בנו היחיד של הקיסר פרידריך השלישי נשא לאשה את מארי, היורשת של דוכסות בורגונדיה שבצרפת וכך השיג את רוב מדינות השפלה וחלקים מצרפת לטובת בית ההבסבורג; בנו שלו, פיליפ "היפה", נשא לאישה את הנסיכה חואנה ("המשוגעת"), יורשת אראגון וקסטיליה וכך השיג לטובת ההאבסבורגים את ספרד ונחלותיה האיטלקיות, אפריקאיות ונחלות העולם החדש; ונכדו, הקיסר קרל החמישי, בנו של פיליפ, שלט על שטח עצום שעליו לא מלך מעולם שום מלך אירופאי. טריטוריות הירושה של ההאבסבורגים נפרדו מן האימפריה האדירה בשנת 1556 כשהקיסר קרל החמישי עזב את השלטון לטובת אחיו הצעיר פרדיננד. פרדיננד נשא לאישה את אנה, נסיכת בוהמיה והונגריה, יורשת אחיה לאיוש השני, מלך הונגריה ובוהמיה וכך זכתה האימפריה גם בהן.
הרפורמציה והתעצמותה של אוסטריה (1526-1714)
בשנת 1526, בעקבות קרב מוהאץ', שבו נהרג לאיוש השני, מלך הונגריה ובוהמיה וגיסו של פרדיננד הראשון, הרחיב פרדיננד את שטחיו לבוהמיה ולחלק ההונגרי שלא נכבש על ידי העות'מאנים. התפשטות הבסבורגית זו גרמה לעימותים תדירים עם הטורקים שאחד מהם הוא "המלחמה הארוכה" שנמשכה בין השנים 1606–1593.
אוסטריה ושאר שטחיה הושפעו במידה רבה מהרפורמציה הלותרנית, וזאת אף על פי שהשליטים ההבסבורגיים עצמם נשארו קתולים. קרל החמישי, שהיה קתולי אדוק, ניסה להניא את עמו מהרפורמציה ואף גינה את מרטין לותר אך לא הצליח במיוחד. בשלהי המאה ה-16 החלה ההתנגדות לרפורמציה להיות מורגשת, כשהארכידוכס פרדיננד, בעל החינוך הישועי פעל באופן נמרץ בדיכוי ה"כפירה" הרפורמציונית במחוזותיו, וכשנבחר ב-1619 לרשת את בן דודו מתיאס כקיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" ונודע כ"פרדיננד השני" הוא יצא בניסיון נמרץ לחידוש הקתוליות בתחומי שלטונו.
למרות ההשלכות השליליות על שליטת בית הבסבורג באימפריה של אמצע מלחמת שלושים השנה, מערכות המלחמה תרמו לחיזוק השליטה בטריטוריות הירושה. חידוש הקתוליות בהונגריה מעולם לא הצליח.
בתקופת השלטון הארוכה של פרדיננד הראשון (1657–1705) הגיע העימות האוסטרי - טורקי לשיאו. בעקבות ההגנה המוצלחת על וינה מפני הטורקים בקרב וינה כל הונגריה חזרה לשלטון אוסטרי מלא בהסכם קארלוביץ ב-1699. באותו הזמן, אוסטריה הייתה מעורבת בעוד עימות עם צרפת כשאוסטריה נלחמה בצרפתים במלחמה האנגלו הולנדית השלישית (1672-1679), במלחמת הברית הגדולה (1688-1697) ולבסוף במלחמת הירושה הספרדית (1701-1714), שבהן הצרפתים והאוסטרים (יחד עם בעלי הברית ההולנדים והבריטים) נלחמו על ירושת הטריטוריות העצומות של ההבסבורגים הספרדים. על אף שהצרפתים שמרו על השליטה על ספרד ומושבותיה עד לנכדו של לואי הארבעה עשר, לאוסטרים היה יתרון משמעותי בשלטון על מערב אירופה שכלל את ארצות השפלה הספרדיות לשעבר (שהיו כעת אוסטריות), את דוכסות מילאנו בצפון איטליה ואת נפולי והאי סרדיניה בדרום איטליה.
קרל השישי ומריה תרזה (1711-1780)
- ערך מורחב – מריה תרזה
בחלק השני של שלטון קרל השישי (1711–1740) ראתה אוסטריה ויתורים על הרבה מן השטחים העצומים שהיו לה, בעיקר בגלל חששו של קרל מפני שקיעתה של שושלת האבסבורג. קרל היה נכון לוויתורים בסמכות ובשטח כדי לזכות בהכרתה של הסנקציה הפרגמטית של 1713 (מנגנון שהוקם במטרה להבטיח שמריה תרזה תירש את אביה) בכך שבתו מריה תרזה תהיה יורשתו, דבר שלא היה מקובל, שאשה תכהן בתור שליטה. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא מלחמת הירושה הפולנית שבה העבירה אוסטריה את סיציליה ונפולי לידי ספרד בתמורה לדוכסות הזעירה פארמה. בשנותיו האחרונות של שלטון קרל (1736–1739) ארעה מלחמה לא מוצלחת בין אוסטריה לטורקיה, שעקבותיה הפסידה אוסטריה לבסוף את בלגרד ואזורי הספר באזורה.
לאחר מותו של קרל בשנת 1740, כצפוי, הוכחה חולשתה של יורשת העצר. השלום הופר בתחילה בידי פרידריך השני, מלך פרוסיה, שפלש לשלזיה, בטענה כי מריה תרזה לא ראויה להיות יורשת העצר משום היותה אישה, ועל כן תבע את הירושה לעצמו. במהרה הצטרפו אליו כוחות נוספים שניצלו את חולשתה של אוסטריה: קרל השביעי מבוואריה טען לירושת בוהמיה, וזה נתמך בידי מלך צרפת, שחמד את ארצות השפלה האוסטריות; הספרדים והסרדינים קיוו לקבל טריטוריה באיטליה והסקסונים קיוו לקבל טריטוריה שתחבר את ארצם לפולין. בסופו של דבר, למרות הכוח הגדול שלחם נגדה, הצליחה אוסטריה לשמור על כל נחלותיה, למעט שלזיה שנשארה בידי פרוסיה.
ב-1745 לאחר מותו של קרל השביעי, ירש אותו פרנץ מלוריין, בעלה של מריה תרזה והדוכס הגדול של טוסקנה (אותה קיבלו תמורת דוכסות לוריין שנמסרה לאחת הטוענים לכתר פולין שהיה מחותנו של מלך צרפת) ולבסוף נבלעה בממלכה הצרפתית, בתור קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה", וכך החזיר את לבית הבסבורג (שנקרא מאז בית הבסבורג-לוריין) את משרתו המסורתית. פרנץ אמנם שלט באופן רשמי, אך למעשה כל העניינים נוהלו בידי מריה תרזה.
גם לאחר סיום המלחמה עם חוזה אקס לה שפל לא סלחה מריה תרזה לפרוסים על כך שגזלו מידיה את שלזיה וחיפשה הזדמנות להתקיף אותה. זה קרה כשהעזרה הגיעה אליה באופן מפתיע דווקא מהצד של הצרפתים, ולא מצדם של בני בריתה הבריטים וההולנדים. אירוע זה נקרא "התחלפות בעלות הברית של 1756". כך פרצה מלחמת שבע השנים, שבה האויבות המסורתיות, צרפת, רוסיה ואוסטריה, חתמו ברית ביניהן נגד פרוסיה, בעוד שזו כרתה ברית עם בריטניה. בסופו של דבר שלזיה נשארה בשליטת פרוסיה למרות הברית המשולשת שלחמה נגדה, ומטרתה של מריה תרזה לא יצאה לפועל.
גם לאחר המלחמה המשיכה הברית בין צרפת לאוסטריה, (שהחלה ב-1770 עם נישואיה של מרי אנטואנט ללואי השישה עשר). אך גם הסכנה שנשקפה מצדם של פרידריך הגדול מפרוסיה ויקטרינה הגדולה מרוסיה. מלחמת רוסיה טורקיה שארעה בשנים 1774–1768 גרמה למשבר רציני בפולין עם דרישתן של אוסטריה ופרוסיה לפיצוי על ההשתלטות הרוסית בבלקן. משבר זה הוביל בסופו של דבר לחלוקה הראשונה של פולין ב-1772, שבה קיבלה מריה תרזה כפיצוי את גליציה.
במשך השנים הבאות השתפרו היחסים בין רוסיה לאוסטריה, וכשפרצה מלחמת הירושה הבווארית ב-1770 בעקבות שקיעת השושלת הבווארית של בית ויטלסבאך, מאנה רוסיה לעזור לבוואריה על אף שהייתה בת בריתה, על מנת שלא להלחם באוסטריה. המלחמה הסתיימה בסופו של דבר ב-13 במאי 1779 כמעט ללא שפיכות דמים, כשהרוסים והצרפתים גשרו על הסכסוך האוסטרי-פרוסי בקונגרס טשן. לפי ההסכם אוסטריה קיבלה את אזור אינפירטל (כיום באוסטריה עילית) מידי בוואריה.
שלטון יוזף השני ולאופולד השני (1780-1792)
בשנת 1780, עם מותה של מריה תרזה, ירש אותה בנה יוזף השני, שהיה כבר קיסר מאז מותו של אביו פרנץ ב-1765. יוזף דגל ברפורמציה באופן אדוק, ואף נחשב לאחת הדוגמאות הבולטות ביותר לאבסולוטיזם הנאור של המאה ה-18. הקיסר ניסה להביא תחת שליטתו את הכנסייה הקתולית ואת שלל אדמות האצולה, מה שהוביל להתמרמרות כלפיו במיוחד בהונגריה ובארצות השפלה האוסטריות.
משטרו של יוזף היה שאפתני ובמידה שווה לא ריאליסטי. הוא שאף לכרות ברית עם מלכת רוסיה יקטרינה הגדולה, מה שהוביל למלחמה עם האימפריה העות'מאנית ב-1787, שהייתה אויבתה הגדולה של רוסיה. הביצועים האוסטרים המלחמה היו לא מרשימים בלשון המעטה, והמחיר שהם גבו הוביל להתמרמרות נוספת כלפי הקיסר. לאחר מותו של יוזף ב-1790 רבות מתוכניותיו עלו בתוהו, עם פתיחת המרד בארצות השפלה, בהונגריה ובחבל הבלקן.
הסתלקותו של יוזף התקבל ברכה על ידי מרבית האצולה, במיוחד כשהוא הוחלף בידי אחיו הריאלי לאופולד השני, שקודם היה הארכידוכס הפרוטסטנטי של טוסקנה. לאופלד ידע לפטור בעיות והביא לסיומו של מרד הונגריה וארצות השפלה בעזרת הסכם. הוא גם ידע לשמור על שלום עם העות'מאנים והסדיר בעלות ברית עם פרוסיה.
בזמן שלטונו על אוסטריה הלכה גברה המהפכה הצרפתית. אף כי לאופולד היה סימפתי לנאורות, הוא היה גם אחיה של מלכת צרפת, מרי אנטואנט, ובנוסף לכך, ויכוח סיבך את מעמד הזכויות של נסיכי אלזס, המקום שבו ניסתה ממשלת המהפכה הצרפתית להסיר הסכמים שקיבלה על עצמה בהסכמים שונים, דבר אשר סיבך אותו, כאחד מצירי ההסכמים, בעימותים עם הצרפתים. ב-1791 נחתמה הצהרת פפילניץ בין פרידריך וילהלם השני, מלך פרוסיה, פרידריך אוגוסט השלישי, הנסיך הבוחר מסקסוניה ולאופולד, שבה הוצהר כי יהיה על שליטי אירופה לשים עין על מה שקורה בצרפת. הצהרה זו נועדה לעודד את לואי השישה עשר מלך צרפת על מנת למנוע מהם כל צורך לבצע פעולה נגד ארצו, אך זו רק גרמה לשלהוב של הרגשות המהפכנים כלפי הקיסר. על אף שלאופולד עשה את כל מה שיכל כדי להימנע ממלחמה עם הצרפתים, כחודש לאחר מותו במרץ 1792, הכריזו הצרפתים מלחמה על בנו ויורשו חסר הניסיון פרנץ השני.
עידן המהפכה הצרפתית ונפוליאון בונפרטה (1792-1814)
המלחמה עם צרפת, שנמשכה עד 1797 הוכיחה את אי הצלחתה של אוסטריה. לאחר כמה ניצחונות קצרים של האוסטרים על הצרפתים, התהפכו היוצרות וצרפת כבשה את ארצות השפלה האוסטריות מידי אוסטריה בחודשים האחרונים של 1792. לאחר זמן מה הורחק המנהיג האוסטרי פיליפ פון קובנצל, ופרנץ מריה טוגוט מונה במקומו.
באותו הזמן, עליית המהפכה הצרפתית וכיבוש ארצות השפלה בידי צרפת, הובילו למלחמה בין הולנד, בריטניה וספרד לבין צרפת, מלחמה שנודעה כ"מלחמת הקואליציה הראשונה". כמו כן, היו מספר ניצחונות על צרפת שגרמו להחזרת ארצות השפלה. אך ב-1794 התהפכו היוצרות שוב ואוסטריה נדחקה שוב מאדמת ארצות השפלה. בינתיים, המשבר בפולין שוב החריף וגרם לחלוקתה השלישית (1795). מלחמת הקואליציה המשיכה ללכת לא טוב, ואוסטריה נשארה רק עם שתי בעלות ברית, סרדיניה פיימונטה ובריטניה. ב-1796 החליטו הצרפתים לצאת למערכה בגרמניה כדי להכריח את האוסטרים לעשות הסכם שלום, ולהתקיף גם מכיוון איטליה. למרות ההגנה של אוסטריה על ידי הארכידוכס קרל, דוכס טשן אח הקיסר, שנחלה הצלחה בגירוש הצרפתים מגרמניה, הצבא שבא מאיטליה היה מוצלח בצורה מבריקה, תחת הנהגתו של הגנרל הקורסיקאי נפוליאון בונפרטה, כשהוא הוציא את בעלת בריתה של אוסטריה, ממלכת סרדיניה מחוץ למלחמה וגירש את האוסטרים מלומברדיה וכיתר את העיר מאנטובה. לאחר כיבוש העיר בידי נפוליאון בתחילת 1797 הוא התקדם צפונה לכיוון וינה, בעוד שהחלק השני של צבא צרפת חזר שוב לגרמניה, ואוסטריה אולצה להסכם שלום, חוזה קמפו פורמיו, ובו ויתרה אוסטריה על ארצות השפלה ועל לומברדיה, אך קיבלה חלק מרפובליקת ונציה שחולקה בינה לבין צרפת כפיצוי מנפוליאון, מבלי להתחשב בכך שוונציה הייתה רפובליקה עצמאית. האוסטרים גם הכירו זמנית בסיפוח הצרפתי של הגדה השנייה של נהר הריין, וגם הסכימו בעקרון שהנסיכים הגרמניים של האזור יפוצו באדמות כנסייה בגדה השנייה של הריין.
אבל השלום לא נמשך לזמן רב, וכעבור זמן קצר צצו מחלוקות בין האוסטרים והצרפתים, והאוסטרים הפרו את הסכם השלום. אוסטריה הצטרפה לרוסיה, בריטניה ונפולי למלחמת הקואליציה השנייה ב-1799. הגם שבתחילה הכוח האוסטרי-רוסי נחל הצלחה בגירוש הצרפתים מאיטליה, הרוסים פרשו לאחר קרב ציריך ב-1799 שבו הרוסים האשימו את האוסטרים בחולשתם, והאוסטרים שוב הותקפו על ידי בונפרטה, שהיה כבר קונסול ראשון של צרפת, והסיג אותם מאיטליה, ולאחר מכן מגרמניה בקרב הוהנלינדן. ההפסד הזה הכריח את התפטרות בית טוגוט, ואת אוסטריה, שהונהגה עתה בידי לודוויג קובנצל לעשות שלום בלונביל שבצרפת בתחילת 1801. המאפיינים של אוסטריה היו באותו זמן חולשה מופתעת, אבל עכשיו הדרך לארגון מחדש של האימפריה הצרפתית בגבולה. עם דוח המינוי ב-1803 ארגן מחדש לחלוטין את האימפריה הרומית ה"קדושה", שקיבלה כמעט את כל הערים החופשיות ואדמות הכנסייה, ודוכסי אוסטריה, שבאופן מסורתי היו תמיד קיסרי האימפריה, פוטרו מהמשרה.
עם מינויו העצמי של נפוליאון בונפרטה לקיסר הצרפתים, הכריז על עצמו פרנץ השני כ"קיסר אוסטריה" בנוסף לתוארו כקיסר האימפריה הרומית ה"קדושה", ונקרא מעתה פרנץ הראשון קיסר אוסטריה. לאחר זמן קצר, המשיך נפוליאון בתככיו באיטליה, וסיפח לעצמו את גנואה ואת פארמה, וזה הוביל שוב למלחמה, מלחמת הקואליציה השלישית, שבה רוסיה, אוסטריה, בריטניה ושוודיה לחמו נגד נפוליאון. המלחמה החלה כשהכוח האוסטרי פלש לבוואריה, בעלת ברית של צרפת, אך סולק משם בידי נפוליאון בקרב אולם, ולאחר מכן הובסה שוב תבוסה מכרעת יחד עם רוסיה בקרב אוסטרליץ. בחוזה פרסבורג אולצה אוסטריה למסור שטח רב: את דלמטיה לצרפת, את ונציה לממלכה האיטלקית של נפוליאון ואת טירול לבוואריה.
המלחמה גרמה לפירוק האימפריה הרומית ה"קדושה" עתיקת היומין. מדינות הלוויין של נפוליאון במערב ודרום גרמניה נורשו מידי האימפריה לידי הקונפדרציה של הריין, וכמה ימים מאוחר יותר הכריז פרנץ השני על ויתור על כתר קיסרות האימפריה הרומית ה"קדושה", והארכידוכסות חולקה לאוסטריה עילית ואוסטריה תחתית.
ראו גם
25818779ארכידוכסות אוסטריה