יהדות פרנקפורט

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
בית הקברות היהודי בפרנקפורט
"סמטת היהודים" (Judengasse) בפרנקפורט (סביבות 1868)

יהדות פרנקפורט היא אחת הקהילות היהודיות הוותיקות באירופה, ואחת הבודדות שבהן התקיימה התיישבות יהודית רציפה מימי הביניים ועד ימינו.

היסטוריה

ההתיישבות היהודית בפרנקפורט החלה כנראה כבר במאה ה-1 לספירה, כאשר העיר שימשה מוצב גבול רומי.[1]

ימי הביניים

המקורות המוקדמים ביותר המתייחסים להתיישבות יהודית בפרנקפורט הם מקרה העמדתו לדין של יהודי בפרנקפורט על ידי לותאר הראשון בשנת ד'תרט"ו (855), ועדותו של היסטוריון בן פרנקפורט משנת ה'תמ"ב (1682) שטען כי יהודים התגוררו בפרנקפורט כבר במאה השישית. מקורות מוצקים יותר קיימים החל מן המאה האחת עשרה והשתים עשרה – בשנת ד'תתל"ד (1074) נתן היינריך הרביעי כתב זכויות ליהודים בתחום שלטונו – ופרנקפורט בכלל, ומכאן ואילך ניתן למצוא כתבי מכירה של בתים על ידי יהודים, ציונים של הקהילה בספרות ההלכה ועוד.

החל מסוף המאה השתים עשרה התקיימה בפרנקפורט שרשרת של תלמידי חכמים ומורי הוראה, שהראשון בהם הוא רבי שמעון הדרשן, בעל ה'ילקוט שמעוני'.

בשנת ה'א' (1241) התחולל טבח בקהילה שמנתה אז כמאתיים יהודים, כנראה בעקבות חילוקי דעות על רקע המרת דתו של צעיר יהודי. שמותיהם של 59 קרבנות שמורים ב'ממורבוך' (ספר הנפטרים) של קהילת מגנצא. לאחר הפסקה קצרה חזרו היהודים לשבת בפרנקפורט, ואמנה משנת ה'כ"ה (1265) ערבה לביטחונם, אם כי בתנאים מגבילים ביותר. בשנת ה'ל' (1270) נמצא שוב רובע יהודי וכן בית עלמין – ששימש עד תקפ"ט (1829). המצבות הישנות ביותר בבית העלמין הן משנת ה'ל"ב (1272).

בשנת ה'ק"ט (1349) העביר קרל הרביעי את הזכויות על יהודי העיר ורכושם לידי שלטונות העיר תמורת עשרים אלף מארק, ובאותה שנה התחולל הטבח השני ביהודי העיר. הקהילה הושמדה והרובע היהודי נשרף, ולא שוקם עד שנת ה'ק"כ (1360).

בשנת ה'קפ"ד (1424) נמחקו היהודים מרשימת אזרחי העיר כ"אויבי הצלב וישו".[1] בשנת ה'ר"ב (1442) ציווה פרידריך השני, הנסיך הבוחר מברנדנבורג על בידוד היהודים בגטו מוקף חומות, שהכיל 102 איש ביום הקמתו. הגטו נבנה כדי לשכן בו כ-300-200 נפשות שגורשו מהרבעים האחרים, אולם אוכלוסייתו גדלה במהירות ושלטונות העיר סירבו להרחיבו.[1] בשנת ה'רל"א (1471) ניתן ליהודים כתב זכויות במתכונת דומה לזו של כתב הזכויות הקדום, וכתב זה אושר על ידי הרייכסטאג של קרל החמישי בשנת ה'ש"ו (1546).

ב-י"ז באלול ה'שע"ד (22 באוגוסט 1614) פרצה בפרנקפורט 'התקוממות הגילדות' בראשותו של וינצנץ פטמילך נגד מוסדות העיר, אך התקוממות זו הפכה במהירות לפשיטה על הרובע היהודי, ובעיקר על מלווי הכספים היהודיים. 1390 חברי הקהילה הסתתרו בבית העלמין הישן, אך לבסוף איפשר פטמילך ליהודים לעזוב את העיר בשלום, אם כי בחוסר כל. במהרה התערב הקיסר מתיאס בהתקוממות וכחלק מן הדיכוי איפשר ליהודים לשוב לעיר תחת ליווי. פטמילך נלכד, והוצא להורג בפברואר ה'שע"ו (1616). רבנות העיר הכריזה על י"ט באדר כ"פורים וינצנץ" על שמו של וינצנץ פטמילך, שנחגג בקהילה שנים רבות. לאחר מעשה זה, משנת 1616 ואילך התנוסס על שער הרובע היהודי הכיתוב 'בחסות הוד מעלתו הקיסר הרומי והאימפריה ה"קדושה"'.

מכאן ואילך לא גורשו היהודים שוב מפרנקפורט. תחת זאת החלה תקופה של מעורבות גוברת והולכת בכלכלת העיר ובמסחר. מרבית היהודים עסקו בכספים, במסחר בבגדים ובכלים משומשים (כיוון שנאסר עליהם באופן גורף לעסוק בייצור), ובמסחר בפירות וכדומה. עדות לשגשוג שנחלו יהודי פרנקפורט ניתן למצוא בכך שלמרות המסים הכבדים עד מאד שהושתו עליהם, המשיכה הקהילה להתקיים.

ב-ה'תק"ג (1743) התגוררו בגטו הצפוף והמזוהם כ-3,000 יהודים, שהיוו כ-10% מאוכלוסיית העיר. הגטו כלל סמטה אחת צרה, ה"יודנגאסה", שלא חדר אליה אור שמש בשל בתיה הגבוהים והצפופים.[1] הגטו היה תחום בחומות גבוהות, בהן היו שלושה שערים שננעלו בלילה וגם בימי ראשון ובחגים הנוצריים. יהודים היו רשאים להיכנס לרבעים הנוצריים למטרות עסקיות בלבד. באזורים הללו נאסר על יותר משני יהודים ללכת זה לצד זה, ונאסר עליהם לשאת מקלות הליכה או להשתמש במדרכה. כמו כן, נאסר עליהם להתקרב לסביבת הקתדרלה והיו רשאים להיכנס לבית העירייה דרך הכניסה האחורית בלבד. עד למהפכה הצרפתית כל הגנים הציבוריים היו סגורים בפניהם ובשנת ה'תק"ל (1770) דחתה מועצת העיר עתירה לביטול ההגבלה הזו, בהיותה הוכחה נוספת ל"שחצנות חסרת הגבולות של האומה הזאת".[2] אוכלוסיית הגטו היהודי גדלה בהתמדה עד תקנ"ו (1796), עת נשרף הגטו במלחמות נפוליאון, דבר שהביא לקיצו.

האמנציפציה

לאורך המאה השמונה עשרה הלכה הקהילה והתפלגה בין שני קטבים – מחד גיסא עמדה קבוצה קטנה של משפחות עשירות מאד ובעלות ייחוס, ששלטו ברמה בכל ענייני הקהילה, ומאידך ניצבו רוב חברי הקהילה, שמצבם הכלכלי היה רעוע יותר וכך גם משקלם הפוליטי.

המאה התשע עשרה עמדה בסימן האמנציפציה – פרנקפורט נכבשה על ידי נפוליאון במלחמות הז'ירונדינים בשנת תקנ"ב (1792), ונכבשה שוב בשנת 1796 – כיבוש שבמהלכו נשרף הגטו ולמעשה התבטל. בשנת תקס"ו (1806) הוקמה הקונפדרציה של הריין, תחת שלטונו של נפוליאון. האימפריה הרומית ה"קדושה" חדלה מלהתקיים, וכתוצאה מכך נהנו יהודי פרנקפורט משוויון זכויות מלא – כדוגמת שאר נתיניו של נפוליאון. נפוליאון הובס בלייפציג בשנת תקע"ג (1813), ועם תום שלטונו על פרנקפורט בוטל גם שוויון הזכויות. נסיגה נוספת חלה בפרעות 'הפ-הפ' (שנקראו כך על שם קריאה אנטישמית זו של ההמון) בשנת תקע"ט (1819), אך תהליך האמנציפציה החל, ובט' באלול תקפ"ד (2 בספטמבר 1824) התפרסם צו של הבונדסטאג, המכיר ביהודים כאזרחים שווי זכויות. החוק החדש לא הביא לשוויון זכויות גמור, שהושג רק בט"ו באלול תרכ"ד (16 בספטמבר 1864), עת הוכרז על שוויון זכויות גמור לכל אזרחי העיר החופשית פרנקפורט. שנתיים מאוחר יותר סופחה העיר לפרוסיה.

ההשכלה

בתקופת כהונתו הארוכה של הרב שלמה אברהם טרייר חל מהפך במאזן הכוחות בקהילה. רוחות חדשות שהתחילו מנשבות עם פרסום כתביו של משה מנדלסון נכנסו לקהילה, ובבחירות של שנת תקצ"ח (1838) כבשו המשכילים את השליטה במוסדות הקהילה, כאשר כוחו של הרב טרייר כבר לא עמד לו לעצור את השטף. הרב טרייר התפטר בשנת תר"ו (1846), ובשנת תר"ח (1848) נתמנה רב ליברלי, ליאופולד שטיין, לעמוד בראש הקהילה, ונראה היה שהמסורת המפוארת של הקהילה תאבד בגלי ההשכלה. בשנת תר"ט (1849) פרשה קבוצה בת אחד עשר חברים מן הקהילה היהודית הגדולה כדי להמשיך ולקיים אורח חיים אורתודוקסי. הקהילה פנתה לחפש לה רב, ובשנת תרי"א (1851) נתמנה רבי שמשון רפאל הירש לעמוד בראשה.

בעת מינויו של הרש"ר הירש לעמוד בראש הקהילה כבר היה מפורסם בשל הספר 'תשע-עשרה איגרות' (התפרסם בהמשך כ"איגרות צפון") שחיבר תחת שם העט 'בן עוזיאל', ספר שהציג את עקרונות היהדות האורתודוקסית בצורה של חליפת מכתבים בין צעיר יהודי מבולבל לחברו בן הישיבה. לכל אורך שנות הנהגתו המשיך לכתוב ספרים שהתפרסמו מאד (חורב, המצוות כסמלים, תרגום החומש לגרמנית ופירוש על החומש ועל ספר תהילים), והאדירו את השפעתו הרבה מחוץ לגבולותיה של פרנקפורט.

הקהילה הפורשת, שנקראה 'עדת ישורון', הקפידה על מדיניות נוקשה של הפרדה בינה לבין כל מה שריח רפורמה נודף ממנו, ובמהרה החלה לגדול ואף לגרום לכך שהקהילה הוותיקה בחרה לעצמה שוב רב אורתודוקסי, גם אם כזה שקיבל את קיומם של יסודות ליברליים בקהילה.

הרש"ר הירש ייסד בקהילה מוסדות חינוך אורתודוקסיים נפרדים מאלו של הקהילה הגדולה (ה'פילאנטרופין'), וחתנו ויורשו בקהילה – רבי שלמה זלמן ברויאר – הקים ישיבה גבוהה בשנת תר"נ (1890). תוכנית הלימודים עקבה אחרי התבנית המזרח-אירופאית, תוך התאמה למציאות המערב אירופאית שחסרה בסיס מתאים ללימוד בישיבה. כדי להתגבר על הפער הכילה הישיבה לימוד בחמש רמות שונות, כאשר עיקר המטרה היה להביא את התלמידים ה'מקומיים' לרמת לימוד ישיבתית. ביטוי להצלחת הישיבה ניתן לראות בכך שעם הקמתה היו כל תלמידיה יוצאי מזרח אירופה, אך שלושים שנים מאוחר יותר שמונים אחוז מן התלמידים היו בני העיר והסביבה.

הרב שלמה זלמן ברויאר נפטר בשנת תרפ"ו (1926), ולאחר מאבק ירש את כס הרבנות הרב יוסף הורוביץ. את מקומו בראשות הישיבה ירש בנו רבי יוסף ברויאר. בשנת תרצ"ג (1933) החלו ישיבות רבות בגרמניה להיסגר, אך הישיבה של קהל עדת ישורון התרחבה והוסיפה בית חינוך לצעירים כמו גם מכון הכשרה לעלייה לארץ ישראל.

הישיבה המשיכה בפעילות עד ליום בו נשרפה, היא ובית הכנסת של הקהילה כמו גם שאר המוסדות היהודיים בעיר, בליל הבדולח.

השואה

בליל הבדולח נשרפו כל בתי הכנסת, בתי הספר, הישיבה ומוסדות הציבור של הקהילה, והיא חדלה מלהתקיים כקהילה.

מתרצ"ט (1939) ועד לי"ט בתשרי תש"ב (30 בספטמבר 1942) נשלחו עשרת אלפים מ-14,460 היהודים שנותרו בעיר לאחר ליל הבדולח (מתוך כ-30,000 יהודים שהיו בה בתר"צ (1930)) למחנות השמדה. ב-1942 הוכרזה פרנקפורט כיודנריין - "נקייה מיהודים". למרות זאת, גם בתחילת תש"ג (1943) עוד נשלחו ממנה יהודים למחנות השמדה.[3]

לאחר השואה

כיום (תשס"ט-2009) יש בעיר בית ספר יהודי אחד ובו כ-540 תלמידים מגן חובה עד כיתה ט'. בפרנקפורט גרים כ-10,000 יהודים.

רבנות

הקהילה היהודית בפרנקפורט העמידה מקרבה שורה ארוכה של רבנים בעלי שם, ויותר מזה – בית הדין של הקהילה קנה לו שם כבית דין חשוב שריכז אליו פניות מכל רחבי אירופה, ואף מנהג הקהילה הוכר כמנהג חשוב ובעל מעמד עצמאי, עד כדי כך שקהילות רבות אחרות אימצו אף הן את 'מנהג פרנקפורט'.

הדמות הרבנית המוכרת הראשונה היא רבי שמעון הדרשן, בעל ילקוט שמעוני, מסוף המאה השתים עשרה. באותה תקופה חי בפרנקפורט היהודי זיסקינד וימפפן שהתפרסם על כך ששילם כופר עצום תמורת גופתו של המהר"ם מרוטנבורג שמת בכלא בשנת ה'נ"ג (1293).

רבני הקהילה

רבני הקהילה הידועים היו:

נאו-אורתודוקסיה

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – נאו-אורתודוקסיה (יהדות)

קהילת פרנקפורט הייתה ערש תנועת הנאו-אורתודוקסיה, שהיא בתורה אב הטיפוס של התנועה האורתודוקסית-מודרנית.

ראשיתה של התנועה הנאו-אורתודוקסית בבחירת הרש"ר הירש לעמוד בראש הקהילה הפורשת – ה'Israelitische Religionsgesellschaft' (אגודת דת ישראל). הרש"ר הירש נולד בהמבורג בשנת תקס"ח, והתחנך שם אצל הרב יצחק ברנייס, שהקנה לו עניין בפילוסופיה ומדעים כלליים נוסף על סדר הלימוד המקובל. משם המשיך ולמד אצל רבי יעקב עטלינגר. הרב הירש אף בילה שנה באוניברסיטת בון, שם למד תאולוגיה ופילוסופיה. בגיל עשרים ושתיים התמנה לרבנות של מדינת אולדנבורג, ולאחריה שימש כרב באמדן וניקלשבורג. בשנת תרי"א הסכים לכהן כרבה של הקהילה הפורשת בפרנקפורט, כחלק ממאבקו בתנועה הרפורמית.

הרב הירש טבע את המושג 'תורה עם דרך ארץ' כמשנה חינוכית, שמשמעותה המעשית הייתה שבנוסף לתוכנית הלימודים המקובלת נלמדו גם מקצועות חול, והלשון הגרמנית נעשתה מקובלת. עצם השימוש בגרמנית בהוראה הוציא מידי המשכילים אחד מכלי הנשק החשובים ביותר.

ראשית פועלו היה ייסוד בית ספר יסודי – ומאוחר יותר בית ספר תיכון – לקהילה האורתודוקסית. בית הספר התנהל בניצוחו האישי ועל פי תוכנית הלימודים שקבע. אט-אט צברה הקהילה הפורשת עוצמה ותאוצה, ובמהרה התחרתה בהצלחה ואף שינתה את פניה של הקהילה הוותיקה בפרנקפורט.

הרש"ר הירש נפטר בשנת תרמ"ט ואת מקומו בראשות הקהילה ומוסדותיה תפס חתנו, הרב שלמה ברויאר יליד הונגריה. הרב שלמה ברויאר הוסיף למוסדות הקהילה ישיבה גבוהה שנוסדה על פי מתכונת הישיבות המזרח-אירופאיות, תוך הוספת מסגרות מתוגברות לטובת תלמידים מקומיים שלא הגיעו לרמה הנדרשת. במהלך שנות העשרים הוחל בלימוד השפה העברית בחלק מחומר הלימודים בישיבה, ולאחר עליית המפלגה הנאצית לשלטון נפתח בישיבה מסלול הכשרה שכלל בנוסף ללימודים הכלליים גם הכשרה מעשית במלאכה לקראת עלייה לארץ ישראל.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יהדות פרנקפורט בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 עמוס אילון, רקוויאם גרמני, עמ' 30.
  2. ^ עמוס אילון, רקוויאם גרמני, עמ' 32-31.
  3. ^ סיפורו של אחד הגירושים מפרנקפורט לברלין ומשם לאושוויץ בתקופת השואה, באתר יד ושם
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0