ירושלים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Disambig RTL.svg המונח "י־ם" מפנה לכאן. לערך העוסק במשמעות אחרת, ראו ים (פירושונים).
ירושלים
Jerusalem infobox image.JPG
ממראות העיר
שם בערבית الْقُدْس/أُورُشَلِيم
מדינה ישראלישראל ישראל
מחוז ירושלים
מעמד מוניציפלי עירייה
ראש העירייה משה ליאון
גובה ממוצע[1] ‎715 מטר
תאריך ייסוד האלף ה-2 לפנה"ס
סוג יישוב עיר 500,000 תושבים ומעלה
נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף ינואר 2024 (אומדן)[1]
  - אוכלוסייה 996,568 תושבים
    - דירוג אוכלוסייה ארצי 1
    - שינוי בגודל האוכלוסייה ‎1.4% בשנה
  - צפיפות אוכלוסייה 7,908 תושבים לקמ"ר
    - דירוג צפיפות ארצי 17
תחום שיפוט[2] 126,020 דונם
    - דירוג ארצי 30
Jerusalem location map with titles2.png
מדד חברתי-כלכלי - אשכול
לשנת 2019[3]
2 מתוך 10
    - דירוג ארצי 225
מדד ג'יני
לשנת 2019[2]
0.4301
    - דירוג ארצי 75
לאום ודת[2]
יהודים: 59.6%ערביי ישראל|ערבים-אסלאם|מוסלמים: 37.5%ערביי ישראל|ערבים-נצרות|נוצרים: 1.3%דרוזים: 0%אחרים: 1.6%Circle frame.svg
לפי הלמ"ס נכון לסוף 2021
אוכלוסייה לפי גיל[2]
 
 
 
 
 
 
 
 
 
0 10 20 30 40 50 60 70
גילאי 0 - 4 12.3%
גילאי 5 - 9 11.0%
גילאי 10 - 14 10.1%
גילאי 15 - 19 9.4%
גילאי 20 - 29 16.4%
גילאי 30 - 44 16.7%
גילאי 45 - 59 11.5%
גילאי 60 - 64 3.2%
גילאי 65 ומעלה 9.4%
לפי הלמ"ס נכון לסוף 2021
חינוך[2]
סה"כ בתי ספר 738
–  יסודיים 437
–  על-יסודיים 454
תלמידים 218,039
 –  יסודי 135,860
 –  על-יסודי 82,179
מספר כיתות 9,068
ממוצע תלמידים לכיתה 26.3
לפי הלמ"ס נכון לשנת ה'תשפ"א (2020-‏2021)
פרופיל ירושלים נכון לשנת 2020 באתר הלמ"ס
http://www.jerusalem.muni.il

יְרוּשָׁלַיִם (להאזנה (מידעעזרה); בערבית: الْقُدْس (מידעעזרה), נהגה אל־קֻדְס; או לחלופין أُورُشَلِيم, אוּרֻשַׁלִים) היא עיר הבירה של מדינת ישראל[4], והעיר עם האוכלוסייה הגדולה ביותר במדינה[5][6]. נכון לאפריל 2023 מתגוררים בה כמעט מיליון תושבים[7][8][9]. בירושלים שוכנים על פי חוק מוסדות הממשל של ישראל: הכנסת, בית המשפט העליון, משכן הנשיא, בית ראש הממשלה, המטה הארצי של המשטרה ורוב משרדי הממשלה. ירושלים שוכנת בהרי יהודה, על קו פרשת המים הארצי של ארץ ישראל, בין הים התיכון וים המלח, ברום של 570[10] עד 857[11] מטר מעל פני הים.

ירושלים היא עיר הקודש, ולהבדיל, גם קדושה באסלאם ובנצרות. היא הייתה מרכז חיי העם היהודי בימי קדם, וכן מושא כמיהתו וכיסופיו בגלות. משום חשיבותה הדתית לשלוש הדתות המונותאיסטיות, היוותה העיר לאורך ההיסטוריה מוקד של מאבקים וסכסוכים, הנמשכים בחלקם עד עצם היום הזה. מאז סוף המאה ה־19, התפתחו סביב העיר העתיקה שכונות העיר החדשה, והן משכנות בתוכן, נכון לתחילת המאה ה־21, את הרוב המוחלט של תושביה.

ב־1981 הוכרזה העיר העתיקה של ירושלים כאתר מורשת עולמית על ידי ארגון אונסק"ו[12], וב־1982 היא נכנסה לרשימת האתרים בעולם הנמצאים בסיכון[13] בשל מה שהארגון מכנה כ"חשש מאובדן משמעותי של אותנטיות היסטורית ומשמעות תרבותית, העדר מדיניות שימור והשפעות של תכנון העיר". הבקשה להכרזה זאת הוגשה על ידי נציג ירדן באונסקו, שטען לקיומן של סכנות חמורות וספציפיות המאיימות על העיר העתיקה בירושלים[14].

אטימולוגיה

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – שמות ירושלים
אורוסלם (ú-ru-sa-lim) במכתבי אל-עמארנה, המאה ה־14 לפנה"ס. מכתב 287, שורה 61, מאת עַבְּדִ-חֶבָּה, מלך ירושלים
ꜣwšꜣmm (ירושלים במצרית)[15] בכתב חרטומים
F40 G43 M8 G1 G17 G17 N25

התעודות הראשונות שבהן נזכר שמהּ של ירושלים באופן הדומה לשמה העברי היו "כתבי המארות", מהמאה ה-20 לפנה"ס במצרים העתיקה. שם העיר מופיע בכתבים אלה כ"אשאמם", אותו יש לקרוא, ככל הנראה, כ"רֻשַׁלִמׁם". מאוחר יותר, במכתבי אל-עמארנה מן המאה ה-14 לפנה"ס, הופיע שמהּ של העיר כ"אוּרוּסַלִים" (ú-ru-sa-lim)[16]. אזכור ארכאולוגי של המילה "ירושלים" בכתיב זה נמצא בחפירות ליד בנייני האומה בכניסה לעיר המודרנית, על עמוד אבן גלילי משלהי תקופת בית שני (המאה ה־1 לספירה), שם הוא מופיע בכתב עברי הדומה לזה של ימינו[17], וכן במגילת המלחמה, אחת ממגילות מדבר יהודה, אשר מתוארכת לאותה תקופה[18].

על פי המדרש[19], השם "ירושלים" הוא צירוף השם שבחר אברהם לעיר, ”הר ה' יראה” (בראשית, כ"ב, י"ד), עם השם שבחר לה שם בן נח, ”שלם”. במקרא מופיע שם העיר תמיד בכתיב חסר, "ירושלם", למעט בארבעה מופעים; עובדה זאת רומזת לכאורה על שמהּ הקדום הארמי של העיר, שנהגה אף הוא: "ירושלֵם". כיום נקראת העיר "ירושלים", וזהו גם שם העיר בפי חז"ל.

לירושלים שמות רבים: על פי המדרש והמסורת – לעיר שבעים שמות שונים, המבטאים את חשיבותה ומעלותיה. בין הידועים שבהם: יְרוּשָׁלַיִם, שָׁלוֹם, יִרְאֶה, יְבוּס, צִיּוֹן, חֶפְצִיבָהּ, מְשׂוֹשׂ תֵּבֵל, יְפֵה נוֹף,קרית מלך רב וְעִיר דָּוִד. בדומה לארץ ישראל, המכונה בשם "הארץ", ובית המקדש, המכונה "הבית", גם ירושלים נזכרת במקורות בשם "העיר" עם ה"א הידיעה. כך למשל: ”חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז... נשברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר...” (גמרא, מסכת תענית, כ"ו).

על פי המסורת ירושלים היא עיר מוקפת חומה מימות יהושע בן נון.

להבדיל, החוקרים סבורים כי ירושלים נקראה על שם האליל הכנעני "שלם", וכי במקום היה מקדש לפולחנו. "מלכיצדק מלך שלם" הנזכר בספר בראשית היה למעשה מלך ירושלים. התחילית "ירו" לקוחה מן השורש השֶמִי י.ר.ה, שפירושו בעברית בת ימינו "ייסד", כפי שכתוב במקרא: ”או מי ירה אבן פִּנָּתָהּ” (איוב, ל"ח, ו'). לפיכך, על פי החוקרים, משמעות השם המקורית היא "ייסד שלם", כלומר זאת העיר שייסד שלם או העיר שהורתה (נולדה מזרעו של) שלםע. ג. חורון, קדם וערב, דביר, 2000, עמ' 153.


בשפות אחרות

מטבע המציין את ייסוד COLonia AELia CAPITolina, ועליו חרישת גבולותיה, כמקובל בעולם הרומי. בצד השני של המטבע טבועה דמותו של אדריאנוס

בתרגום השבעים, הכתוב ביוונית עתיקה, מופיע שמהּ של ירושלים בצורה "יִרוּסַלִ֫ים" ("Ιερουσαλήμ") או "הִייֶרוֹס֫וֹלִימָה" ("Ἱεροσόλυμα"). פירוש המילה "הִייֶר֫וֹס" ("ἱερός") ביוונית הוא "קדוש", וייתכן שכך פורש שמהּ של ירושלים בפי דוברי היוונית. בוולגטה, תרגום התנ"ך ללטינית, תורגם השם ירושלים ל"הִייֶרוּסַלֶם" ("Hierusalem"), שהוא תעתיק לטיני לגרסה היוונית של השם. שמהּ של ירושלים ברוב לשונות אירופה העכשוויות נגזר מהשם היווני או הלטיני, בשינויים פונטיים, המשתקפים גם בכתיב.

ב־130 לספירה הקים הקיסר הרומי אדריאנוס על חורבות ירושלים מושבה רומית, אותה כינה בשם: "קוֹל֫וֹנְיָה אַ֫יְלִיָה קַפִּיטוֹלִינָה" ("Colonia Aelia Capitolina"). "קוֹל֫וֹנְיָה" בלטינית פירושה "מושבה", "אַ֫יְלִיוּס" ("Aelius") היה שם משפחתו של אדריאנוס, ואילו הרכיב השלישי בשם נגזר משם האליל הרומי יופיטר; שמו המלא בלטינית נהגה: "י֫וּפִּיטֶר קַפִּיטוֹלִינוּס" (Iuppiter Capitolinus), על שם גבעת הקפיטולין ברומא. השם הלטיני היה בשימוש במשך כמה מאות שנים, ובשנים הראשונות לאחר הכיבוש המוסלמי אף היה מקובל להשתמש בגרסה ערבית שלו: "איליא" (إيلياء), אך לאחר מכן הוא הוחלף בשמות אחרים.

השם הנפוץ ביותר לירושלים בערבית, בקרב מוסלמים, הוא "אַל-ק֫וּדְס" (القـُدْس), שפירושו המילולי הוא "הקדושה". שם זה התקבל במאה ה-12[20]. בהקשרים דתיים אסלאמיים, מכונה ירושלים בערבית: القدس الشريف ("אַל-ק֫וּדְס אַ-שַׁרִ֫יף"), כלומר "ירושלים הנכבדת" או "ירושלים הנעלה". בקרב הערבים הנוצרים, לעומת זאת, מכונה העיר "אוּרְשַלִ֫ים" (أورشليم), וכך גם בתרגום התנ"ך והברית החדשה לערבית. במסמכים רשמיים של מדינת ישראל בערבית, בשילוט דרכים ובשידורי הרדיו והטלוויזיה הישראלים בערבית מוזכרים שני השמות האמורים יחד: כ"אורשלים-אל-קודס"[21]. במקורות אסלאמיים מוקדמים מוזכרת העיר בשם "בַּ֫יְת אַלְמֻקַ֫דָס" (بيت المقدس), הנגזר מ"בית המקדש" העברי[22][23].[24]

שם זה מצוי בשימוש גם בשפה הפרסית, אם כי השם השכיח בפרסית לירושלים הוא "אוּרְשַׁלִ֫ים" ("اورشلیم").

שם העיר באנגלית ובגרמנית הוא "Jerusalem" (כתיב זהה, הגייה שונה: "גֶ'ר֫וּזַלֶם" באנגלית, "יֶר֫וּזַלֶם" בגרמנית); בצרפתית: "Jérusalem" ("זֶ'ר֫וּזַלֶם"); בלטינית: "Hierosolyma"; ביוונית מודרנית: "Ιεροσόλυμα" ("הִייֶרוֹס֫וֹלִימָה"); בספרדית: "Jerusalén" ("חֶרוּסַלֶ֫ן"); באיטלקית: "Gerusalemme" ("גֶ'רוּזַלֵ֫מֶה"); ברוסית: "Иерусалим" ("יֶרוּסַלִ֫ים").


היסטוריה

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – היסטוריה של ירושלים
לוח תקופות היסטוריות של ירושלים
Blank flag large.PNG
כנען האלף השני לפנה"ס – 879 לפנה"ס
Blank flag large.PNG
ממלכת ישראל המאוחדת 879 לפנה"ס – 796 לפנה"ס
Blank flag large.PNG
ממלכת יהודה המאה ה־8 לפנה"ס586 לפנה"ס
Blank flag large.PNG
האימפריה הנאו-בבלית 586 לפנה"ס539 לפנה"ס
Blank flag large.PNG
הממלכה האחמנית 539 לפנה"ס332 לפנה"ס
Blank flag large.PNG
הממלכה הסלאוקית 332 לפנה"ס167 לפנה"ס
Emblem of the Hasmonean dynasty.svg
ממלכת החשמונאים 140 לפנה"ס67 לפנה"ס
Nova Roma Flag.svg
פרובינקיה יודיאה 6135
Nova Roma Flag.svg
סוריה פלשתינה 136395
Palaiologos dynasty flag.svg
האימפריה הביזנטית 395 – 650~
Blank flag large.PNG
בית אומיה 650~ – 750
Blank flag large.PNG
בית עבאס 7501055
Blank flag large.PNG
השושלת הסלג'וקית 10551099
Vexillum Regni Hierosolymae.svg
ממלכת ירושלים 10991291
Mameluke Flag.svg
הסולטנות הממלוכית 12911517
Ottoman flag.svg
האימפריה העותמאנית 15171922
Flag of the United Kingdom.svg
המנדט הבריטי 19221948
Flag of Israel.svg
ישראל 1948 – הווה
Flag of Palestine.svg
הרשות הפלסטינית (חלקית) 1993 – הווה

מהתקופה הכלקוליתית ועד תקופת הברונזה

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – ירושלים וסביבותיה מהתקופה הנאוליתית ועד תקופת הברונזה

על-פי ממצאים ארכאולוגיים, תחילת תקופת ההתיישבות בירושלים מתוארכת לתקופה הכלקוליתית. בחפירות שנערכו ב-2009 בשכונות בקצה העיר, התגלו ממצאים ארכאולוגיים קדומים אף יותר, המתוארכים לתקופה הנאוליתית[דרוש מקור]. ממצאים אלה מעידים על התיישבות בעת העתיקה, באזור השוכן על הגבעה המכונה "עיר דוד". ההתיישבות במקום זה נסמכה על הקרבה למעיין הגיחון, ששימש מקור מים לתושבי המקום, ונקודת ציון אסטרטגית החולשת על השטח הסובב אותה. עם הפיכת העיר ליישוב קבע, ניצלו תושביה את תנאי השטח הטופוגרפיים ההרריים, הקשים לטיפוס, להגנה טבעית מפני כובשים.

עיר דוד – שחזור מתוך דגם ירושלים בסוף ימי בית שני

ב־1909 התגלו באזור מעיין הגיחון, במחקר ארכאולוגי בראשות מונטגיו פארקר, שברי חרס שתוארכו לתקופת הברונזה הקדומה. ממצאים אלה היוו עדות למגורים בסמוך למקום. הפיכת ירושלים מיישוב ארעי לעיר קבע התרחשה, ככל הנראה, במהלך המאה ה־19 לפנה"ס.

בתקופת הברונזה המאוחרת, במהלך המאה ה־14 לפנה"ס, ביססה ירושלים את מעמדהּ כעיר-מדינה כנענית מבוצרת וחשובה. על כך מעידים מכתבי אל-עמארנה, שבהם מוזכרת ירושלים פעמיים.

העת העתיקה

Postscript-viewer-blue.svg ערכים מורחבים – ירושלים בתקופת בית ראשון, שיבת ציון, ירושלים בתקופת בית שני

[25]על פי המסופר בתנ"ך, הייתה ירושלים עיר יבוסית עד לכיבושהּ בידי דוד המלך, שקבע בה את מרכז שלטונו.

בנו, שלמה המלך, בנה בה את בית המקדש הראשון. ירושלים שכנה תחילה על הגבעה המזוהה כ"עיר דוד", ומאוחר יותר התפשטה משם צפונה להר הבית. ב-598 לפנה"ס נכבשה ממלכת יהודה על ידי האימפריה הנאו-בבלית. אחרי ניסיון התמרדות של המלך צדקיהו כנגד אדוניו הבבלים, הטיל נְבוּכַדְנֶצַּר הַשֵּׁנִי מלך בבל מצור על העיר, וב-586 לפנה"ס כבש אותה. כעבור כחודש החריב נְבוּזַרְאֲדָן, שר צבאו, את ירושלים וחולל את חורבן בית המקדש הראשון.

עם יציאת היהודים לגלות בבל מלאה ירושלים בני עמים מקומיים, בעיקר שומרונים (או כּוּתִים). כשבעים שנה לאחר חורבן בית המקדש הראשון, עם עליית האימפריה הפרסית ופרסום הכרזת כורש ב-538 לפני הספירה, שוקמה והוכרזה ירושלים מחדש כבירת הפחווה ביהודה. רבים מגולי בבל שבו אליה והקימו בה את בית המקדש השני. גם לאחר השיבה המשיכו לשבת בה לא־יהודים, כמו הפיניקים.[26]

Postscript-viewer-blue.svg ערכים מורחבים – ירושלים בתקופה הרומית, ירושלים בתקופה הביזנטית

ב-332 לפנה"ס כבש אלכסנדר מוקדון את יהודה ללא קרב והשליט בירושלים משטר כיבוש הלני (יווני). משטר זה התאפיין בחקיקת חוקים דרקוניים ובאכיפתם על היהודים, בכללם כאלה הסותרים את עיקרי הדת היהודית, דוגמת הניסיון לכפות עליהם להמיר את דתם ולאכול מזונות שאינם כשרים. כפייה זאת הובילה לפריצת מרד החשמונאים, ב־167 לפני הספירה. בתום מרד זה, כבשה משפחת בית חשמונאי את יהודה מידי השלטון ההלני, ושלטה בירושלים עד כיבושהּ בשנת 63 לפני הספירה, בידי צבא האימפריה הרומית.

ב-37 לפני הספירה מינו הרומאים את הורדוס למלך יהודה מטעמם. הורדוס הרחיב ופיאר את העיר ובנה בה את מקדש הורדוס. ב-66 לספירה פרץ "המרד הגדול" נגד הרומאים. מרד זה דוכא ביד קשה ב-69, עם הגעתו של טִיטוּס לשערי ירושלים, בראש צבא רומי גדול. טיטוס כבש את העיר בשנת 70, שרף אותה וחולל את חורבן בית המקדש השני.

במהלך דיכוי המרד הגדול נהרגו וגורשו יהודים רבים. העיר עברה טלטלה דמוגרפית והפכה למרכז שלטון רומי. היא אוכלסה בעיקר בחיילי לגיונות הצבא הרומי ובבני לאומים אחרים. מעט היהודים שנותרו בה התגוררו בהר ציון. באותה עת החלה הנצרות להתפשט ברחבי ארץ ישראל, ובפרט בירושלים. לאחר מרד בר כוכבא, שהתרחש בין השנים 132–135, התרוקנה ירושלים באופן כמעט מוחלט מתושביה היהודים, ומפרק זמן של כ-500 שנים לא הגיעו לידי החוקרים כמעט עדויות לקיום קהילה יהודית בה.

תיאור ירושלים הביזנטית במפת מידבא

ירושלים עמדה בחורבנהּ עד תקופתו של הקיסר אדריאנוס, שהחל לבנותה מחדש ב־130 לספירה. העיר נשאה צביון רומי, וכונתה אַיְלִיָה קַפִּיטוֹלִינָה. השלטון הרומי בעיר אסר בהוראת הקיסר אדריאנוס על כניסת יהודים לתחומהּ. ב־133 השתלטו מורדים יהודים בראשותו של בר כוכבא על ירושלים, בניסיון להפיל את השלטון הרומי. המרד דוכא באכזריות בידי חיילי הצבא הרומי והעיר שבה לשליטה רומית ב־136 לספירה.

מעמדהּ הרם של העיר החל לדעוך החל מאמצע המאה השלישית, עם פינויו ההדרגתי של הלגיון העשירי פרטנסיס, שהיה מוצב בעיר. החל מ-324 לספירה, עם הפיכת האימפריה הרומית לנוצרית (בתחילת התקופה הביזנטית בארץ ישראל), מלאה ירושלים אנשי דת ונזירים נוצְרים, במשך כ-300 שנה ויותר.

מימי הקיסר קונסטנטינוס, בראשית התקופה הביזנטית, עלתה קרנה של ירושלים כקדושה לנצרות, והיא הפכה למרכז דתי חשוב במהלך המאה הרביעית לספירה. בהקשר זה נבנתה בעיר כנסיית הקבר וכנסיות נוספות אחרות. כיבוש ירושלים בידי הפרסים ב-614, קטע זמנית את השלטון הנוצרי-הביזנטי בעיר. ב-628 שבו הביזנטים לשלוט בירושלים למשך עשר שנים נוספות בלבד, עד לכיבושהּ הסופי בידי הערבים.

ימי הביניים

Postscript-viewer-blue.svg ערכים מורחבים – ירושלים בתקופה המוסלמית המוקדמת, ירושלים בתקופה הצלבנית, ירושלים בתקופה הממלוכית

ב-636, לאחר המפלה הביזנטית בקרב הירמוך, הגיעו הערבים-מוסלמים לשערי ירושלים, שנפלה לידם לאחר מצור של שישה חודשים. במסגרת הסכם הכניעה שנערך בין הכובשים הערבים לבין אזרחי העיר באותה העת, הובטח שלומם של הנוצרים וכן שלמות כנסיותיהם. הח'ליף עבד אל-מלכ בנה ב-691 את כיפת הסלע על הר הבית. ירושלים עברה לשלטון חליפות בית אומיה עד שנת 750, ולאחריו – לח'ליפות בית עבאס, עד 969. בשנה זאת, עברה ירושלים לידי הפאטימים.

המזרח התיכון וארץ ישראל בתוכו נכנסו לתקופה של אי יציבות, אותה ניצלו ב־1071 הסלג'וקים, אשר כבשו את ירושלים והחזיקו בה במשך תקופה קצרה. הכיבוש הערבי-מוסלמי חולל בירושלים מהפך דמוגרפי: היישוב הנוצרי בה הצטמצם מאוד, והתרבו בה הן המוסלמים שהיגרו אליה מחצי האי ערב, והן היהודים, אשר הורשו לשוב אליה לאחר שנים ארוכות.

ב־1033 החריבה רעידת אדמה את חומות ירושלים הדרומיות. בעטייה צומצם רכיב ההגנה של החומה, דרום העיר ננטש ותושביו היהודים נאלצו להעתיק מגוריהם לחלקהּ הצפוני של העיר.

עד 1099 הייתה רוב אוכלוסיית העיר ערבית, ובמקביל חיו בה קהילות יהודיות ונוצריות גדולות. היישוב היהודי בירושלים התרכז בעיקר בהר ציון.

עם נפילת העיר בידי הצלבנים ב־1099, שבה ירושלים לשליטת הנוצרים למשך כמאה שנים, בשני פרקי זמן נפרדים: בין השנים 1099–1187, ושוב בשנים: 1229–1244.

במהלך שלטון הכיבוש הצלבני בירושלים נטבחו רוב יושביה היהודים והמוסלמים, והיא הפכה חלקית לעיר רפאים. הצלבנים התקשו למלאהּ במאמינים נוצרים, ולשם כך עודדו עולי רגל נוצרים מארמניה וממזרח אירופה להגר אל העיר הנטושה. הצלבנים פיתחו את מערך השווקים בעיר, ובהמשך חל גידול במספר תושביה הנוצריים. מוסלמים ויהודים לא הורשו לגור בה, והם ביקרו שם לעיתים נדירות בלבד.

מפת העולם בצורת תלתן, אותה יצר היינריך בינטינג ב־1594, בה מוצגת ירושלים כמרכז העולם

ב־1187 כבש צלאח א-דין את ירושלים, ורוב האוכלוסייה הנוצרית סולקה ממנה, מלבד קהילה נוצרית-מזרחית קטנה. העיר קיבלה צביון מוסלמי למשך 700 השנים הבאות. חלק ממשפחות האצולה המוסלמיות בירושלים, שהתיישבו בה באותה תקופה, שרדו עד ימינו אלה: משפחות חוסייני, נשאשיבי, ח'אלידי, דג'אני, נוסייבה ואחרות.

באביב 1219 חרבו חומות ירושלים[27], והעיר נותרה ב-316 השנים הבאות ללא חומות[28].

לאחר מסע הצלב השישי שבה העיר לשליטת הצלבנים, והם החזיקו בה עד שחרבה שוב ב־1244, הפעם מידי הח'וואריזמים.

ב־1260, בתום שלטון הח'וואריזמים, נפלה העיר בידי הממלוכים, שהשתלטו על הארץ והחזיקו בה עד 1516. בתקופת האימפריה הממלוכית הפכה ירושלים לעיר חסרת חשיבות אסטרטגית, המרוחקת מדרך הדואר. הממלוכים בנו בה מבני שלטון ודת רבים, ביניהם ארמונות ומבנים מפוארים, ששימשו מרכזי לימוד לכתבי הקוראן. תושבי ירושלים בעת ההיא היו ברובם עניים. אף ליהודים, אשר הורשו לשוב לירושלים בראשית הכיבוש הממלוכי, לקח זמן רב להתבסס בה. תיאורו של הרמב"ן, שביקר בירושלים ב־1267, מלמד כי הוא מצא בה כ-2,000 תושבים, מתוכם כ-300 נוצרים, ואילו היהודים היו מתי מעט: ”ואין ישראל בתוכה, כי אם שני אחים צבעים, קונים צביעה מאת השלטון.” (איגרת הרמב"ן, 1267). בהמשך גדלה האוכלוסייה היהודית בעיר, ובהשפעת הספרות הערבית של התקופה החלה העיר להיקרא על שם בית מקדש: "בית אלמקדס"[23].[29][24]

בתקופה זאת נתקבע מעמדהּ של ירושלים בתודעה האסלאמית כעיר קודש, השלישית ברמת קדושתהּ, אחרי מכה ואל-מדינה[30].

העת החדשה

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – ירושלים בתקופה העות'מאנית

במהלך המאה ה־15 החלה העיר העתיקה להתגבש בפורמט ארבעת הרבעים המוכרים לנו כיום. רוב תושביה בעת ההיא היו מוסלמים. מפקדי אוכלוסין שנערכו בעיר במאות ה-18 וה-19 (ראו טבלה מצורפת), העידו על גידול האוכלוסייה היהודית בעיר, בעוד חלקהּ של האוכלוסייה הנוצרית בה הלך ופחת.

בית-הכנסת הספרדי "רבי יוחנן בן-זכאי", העיר העתיקה, 1893

ב־1517 נכבשה והארץ בידי האימפריה העות'מאנית. הסולטאן סולימאן המפואר בנה סביב העיר את חומות ירושלים ובהן את שערי ירושלים ושיפץ בין היתר גם את מגדל דוד. עם זאת, במהלך שקיעתהּ הממושכת של האימפריה העות'מאנית, התדרדר גם מצבהּ הכלכלי והדמוגרפי של ירושלים וחלקים גדולים של העיר העתיקה הפכו שוממים. לאורך המאה ה־18 והמאה ה־19 החל היישוב היהודי להתעצם, ולקראת סוף המאה הוא מנה כ-11,000 נפש – הקהילה הגדולה ביותר בעיר[31].

חבורת רבי יהודה החסיד, בני יהדות אשכנז, אשר עלתה לארץ ישראל ב־1700, סולקה מן העיר עקב חוב כספי גדול לבנאים מוסלמים. במקביל, מצבם הכלכלי של יהודי העיר השתפר בראשית המאה ה־19 הודות לעליית תלמידי הגר"א[דרושה הבהרה], בראשות רבי מנחם מנדל משקלוב, ובעיקר הודות לסיוע מצד משפחת רוטשילד; האחרונה פרעה את חובותיה של חבורת רבי יהודה החסיד, ואיפשרה לחבריה לשוב ולגור בירושלים בבטחה.

המאה ה־19

מפה דמיונית של ירושלים מן המאה ה־18, דניאל הרץ
מפה דמיונית של ירושלים מן המאה ה־18, דניאל הרץ

במאה ה-19, החלו המעצמות הקולוניאליות האירופאיות לגלות עניין בארץ ישראל בכלל, ובירושלים בפרט. מחקרים ופרסומים שונים אודותיהן ראו אור והעלו את המודעות אליהן, בקשר לחשיבותן הדתית, התרבותית וההיסטורית. בהמשך החלו המעצמות לבנות בעיר מוסדות דת ותרבות, חינוך, מחקר, בריאות ותיירות, וכן להציב בה קונסולים ואנשי דת מטעמן. בתחילה בנו המעצמות את מבניהן בשטחים שבין החומות, ולאחר זמן מה גם מחוצה להן. במחצית השנייה של המאה ה־19 גברה עוד יותר ההשפעה האירופאית.

הציבור הנוצרי בירושלים דאז כלל ערבים, ילידי אירופה, תושבים ארעיים ואנשי כמורה ודת.

היציאה מן החומות הקיפה גם את הציבור היהודי. ב־1860 נוסדה השכונה היהודית משכנות שאננים בידי משה מונטיפיורי, והייתה לשכונה היהודית הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות בירושלים. אחריה נבנו שכונות יהודיות נוספות, בהן "שכונות חצר", השוכנות כיום במרכז העיר והיו אבני יסוד עבור העיר החדשה; בין היתר נבנו שכונת הבוכרים, מחנה ישראל, נחלת שבעה, בית דוד ומאה שערים.

בכתבה "בניינים ופרוורים חדשים", אשר התפרסמה בעיתון "המליץ", בי"ט באב תר"מ (1880), דווח כי "בירושלים הושלש מספר הבתים", והוצג בה תיאור מפורט אודות פלאי הבנייה:

האדון ל. שיק איש אשכנזי אדריכל חכם משגיח על בניני העיר (בוי-אינספעקטור) בירושלים כותב: בירושלים יסדו היהודים אגודות שותפים ויבנו בניינים רבים, ארוכים בתבניתם כאוהלים ומסוגלים לישיבת משפחות רבות, מספר הבתים בירושלים גדל במשך כ"ה השנים האחרונות על אחת שתים או גם על אחת שלוש.

המליץ, "בנינים ופרברים חדשים", י"ט אב תר"מ, (1880), מתוך: "ארץ ציון ירושלים", שלמה שבא, דן בן אמוץ, הוצאת זמורה, ביתן, מודן, 1973, שער ראשון: ארץ חמדת אבות (1857–1882), פרק: ערים ומושבות, עמוד 30

המאה ה־20

Postscript-viewer-blue.svg ערכים מורחבים – ירושלים בתקופת המנדט הבריטי, המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות, ירושלים המחולקת, הכרזת ירושלים כבירת ישראל, מערב ירושלים

ב־1917 עברה ירושלים לידי שלטון המנדט הבריטי, שקבע אותה כבירת ארץ ישראל וריכז בה את מוסדות שלטונו, בכללם: מקום מושבו של הנציב העליון, משרדי הממשלה, בית המשפט העליון ובית הסוהר המרכזי.

בעת ההיא, שימשה ירושלים כמרכז המדיני של היישוב היהודי והתנועה הציונית, ובה שוכנו המוסדות הלאומיים: ועד הצירים, הסוכנות היהודית לארץ ישראל, הוועד הלאומי, הקרן הקיימת לישראל וקרן היסוד. נוסף על מוסדות אלה נבנתה גם האוניברסיטה העברית בירושלים, השוכנת על הר הצופים.

מפת הקו העירוני בשנים 1948–1967

בכ"ט בנובמבר 1947, לאחר ההכרזה על חלוקת ארץ ישראל בעצרת האו"ם, פרצה מלחמת העצמאות. על פי תוכנית החלוקה של האו"ם, אמורות היו ירושלים ובית לחם להיכלל באזור נייטרלי, תחת שליטה בינלאומית. אולם, שני הצדדים – הן היהודי והן הערבי – התעלמו ממנה, וחתרו כל אחד להגיע למצב של שליטה על העיר ועל סביבתהּ.

כוחות הלוחמים הערביים בעיר הורכבו מתושבים מקומיים, כמו גם מכוחות עזר של מתנדבים, שנשלחו אליה ממדינות ערב. כוחות אלה כללו את "הלגיון הערבי", "האחים המוסלמים" וצבא סדיר ממצרים. הערבים הטילו מצור על העיר, והפסיקו את אספקת המים לתושביה. ההגנה על העיר ועל היישובים סביבה הופקדה בידי חטיבת עציוני, ואילו על הפרוזדור לירושלים הייתה אמונה חטיבת הראל של הפלמ"ח. לאחר קרבות עזים ועקובים מדם, השכילו שיירות המשוריינים היהודיים לפרוץ את המצור שהוטל על העיר, תוך כדי שפילסו אליה דרך, באמצעותה סיפקו לתושביה מזון, מים וציוד.

בלטרון התנהלו בין הצדדים קרבות כבדים. במסגרת מבצע נחשון נכבשו כפרים ערביים בדרך לירושלים, אך חרף זאת נחסמה הגישה לעיר הרמטית החל מסוף חודש אפריל, והעיר הייתה נתונה במצור.

במאי 1948 עזבו הבריטים את העיר והארץ, והמלחמה התעצמה. העיר העתיקה נפלה בידי הלגיון הירדני, שהשתלט על מזרחהּ של העיר. בד בבד, השתלט הכוח היהודי על השכונות הערביות במערבה של העיר, בכללן קטמון, טלביה ובקעה. המצור על העיר נמשך עד פילוס דרך בּוּרְמָה החדשה, ביולי 1948, ומאז יכלו שיירות אספקת מזון וציוד לתושבי העיר, לנסוע אליה ברציפות ובביטחון יחסי.

בנובמבר 1948 הוכרזה הפסקת אש בעיר והמלחמה תמה. שנה לאחר מכן, ב-5 בדצמבר 1949, הכריז דוד בן-גוריון על ירושלים כבירת ישראל[32].

בין השנים 1948–1967 הייתה העיר חצויה. הקו העירוני ("קו התפר") היה קו שביתת הנשק, כפי שסוכם בהסכמי רודוס, כקטע של הקו הירוק. אורכו היה שבעה קילומטרים, והוא חילק את העיר בין מזרח ירושלים, שהייתה אז חלק מהממלכה הירדנית ההאשמית, ובין מערב ירושלים, שהייתה בשליטת מדינת ישראל. משני צידי הקו פרסו הצדדים ביצורים ומכשולים, ובניינים שונים לאורכו שימשו כעמדות צבאיות. כל העיר העתיקה, השכונות שמצפון לה, והר הזיתים נכללו בתחום השליטה הירדני. מערב העיר, וכן מובלעת על הר הצופים בצפון-מזרחהּ של העיר – נכללו בתחום השליטה הישראלי. באזור ארמון הנציב היה שטח מפורז, בשליטת האו"ם, והארמון עצמו נקבע כמטה משקיפי האו"ם. שער מנדלבאום הפריד בין שני חלקי העיר, ודרכו ניתן היה לעבור מחציה האחד של העיר למשנהו. המעבר נוהל על ידי אנשי מכס ישראליים וירדניים, שימש בעיקר למעבר דיפלומטים ואנשי או"ם, וכן למעבר צליינים נוצריים. משער זה יצאה שיירת חיילים ושוטרים, דו-שבועית, אל המובלעת הישראלית בהר הצופים[דרושה הבהרה].

שכונות ירושלים המערבית שלאורך הקו היו לשכונות סְפָר, שאליהן צלפו מפעם לפעם חיילים ירדניים; על כן הן הפכו לשכונות מצוקה והתאפיינו בעוני. עם שכונות אלה נמנו: שמואל הנביא, מאה שערים, מוסררה, ממילא וימין משה.

אחרי 1967
מלחמת ששת הימים, 7 ביוני 1967. בכירי צה"ל בהר הבית.
Postscript-viewer-blue.svg ערכים מורחבים – הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים, ירושלים המאוחדת

עם פרוץ מלחמת ששת הימים ב-5 ביוני 1967, הפגיז הלגיון הערבי את ירושלים. צה"ל הגיב בהשתלטות על מזרח העיר.

מאז מלחמת ששת הימים, נבנו שכונות רבות בשטח שנוסף לעיר (חלקן היו יישובים יהודיים אשר ננטשו במהלך מלחמת העצמאות). כיום, חלק ניכר מהאוכלוסייה היהודית בירושלים מתגורר בשכונות אלה[33].

מאז שנות ה־90 של המאה ה־20 ניכרת מגמת התחרדות בירושלים. מדי שנה, החל מאמצע שנות ה־90, יורד באופן עקבי מספר ילדיה היהודים החילונים, בעוד שאחוז ילדי האוכלוסייה החרדית עולה בהתמדה במהלך שנים אלה. בשנת 2010 נרשמו לחינוך הממלכתי-חילוני 13% מכלל הנרשמים לכיתות א' בעיר, יהודים וערבים[34]. חלקהּ היחסי של האוכלוסייה הערבית-נוצרית בעיר יורד בשל הגירת תושבים ממנה, בפרט למדינות אחרות.

בעיר ניטש מאבק על צביונה הדתי. בין המאבקים הבולטים בתחום זה: ההפגנות בכביש בר-אילן, ההתנגדות לבניית אצטדיון טדי בצפון העיר, פתיחת חניון קרתא בשבת וקיום אירועים בו.

במהלך האינתיפאדה הראשונה, אשר פרצה בשנת 1987, אירעו במזרח ירושלים ובשכונות על קו התפר ניסיונות חבלה והצתות כלי רכב. במהלך האינתיפאדה השנייה, אשר פרצה בראשית המאה ה־21, אירעו בה פיגועי התאבדות, בהם: הפיגוע במסעדת סבארו, הפיגוע בקפה מומנט, הפיגוע במדרחוב בן-יהודה, הפיגוע בשוק מחנה יהודה, הפיגוע בקפה הלל, הפיגוע בקו 32א, והפיגוע בקו 2.

המאה ה־21

בעשור הראשון של המאה ה־21 פחתה הבנייה הפרברית בשולי העיר ומרכז העיר שופץ. נוסף על אלה, הוקמה בה הרכבת הקלה, המשרתת עשרות אלפי אנשים מדי יום.

במהלך מבצע עמוד ענן, ב-2012, שוגרו לראשונה רקטות קרקע-קרקע מרצועת עזה לכיוון ירושלים, נשמעו בה אזעקות והתושבים נאלצו להיכנס למקלטים. מציאות זאת חזרה על עצמה גם במהלך מבצע צוק איתן, ב-2014, ומבצע שומר החומות, ב-2021, שנפתח ב-7 רקטות שנורו אל עבר העיר עקב המהומות בירושלים (2021) באותה תקופה. החל מסוף שנת 2015 ועד סוף 2016 פקד את העיר, כמו מקומות נוספים בישראל, גל טרור. גל זה התאפיין בתקיפת עוברי אורח ואנשי כוחות הביטחון בידי ערבים, בפרט בחלקה המזרחי של העיר, תוך שימוש בירי, בדקירה ובדריסה.

קדושתהּ של ירושלים

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – ירושלים בהלכה
יהודים מתפללים בכותל המערבי
ירושלים היא העיר הקדושה ביותר ביהדות[35]. היא המקום שבו בחר הבורא לשכן את שכינתו ושמו (ועל כן היא נקראת בתהילים עיר האלוקים), כמו כן שבירושלים שכן בית המקדש הראשון בתחילת האלף הראשון לפני הספירה, ובית המקדש השני שהתקיים בירושלים מן המאה השישית לפני הספירה עד המאה הראשונה לספירה. בזמן שבית המקדש היה קיים, היו קורבנות שהיו מותרים באכילה רק בין חומות העיר. נאמר גם שאבן השתייה, שהייתה מתחת לקודש הקודשים, היא הסלע שממנו הושתת כל העולם[36], ומקום עקידת יצחק.

ירושלים אינה מופיעה בחמשת חומשי תורה בשמה המפורש, אלא כ”הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם” (ספר דברים, פרק י"ב), אם כי יש השערה לפיה העיר "שָלֵם" הנזכרת בספר בראשית (י"ד, י"ח) היא ירושלים. עם זאת, מוזכרת העיר פעמים רבות בשאר ספרי התנ"ך (667 פעמים), ומספר דומה גם במשנה, בגמרא ובתפילות. כמו כן, היא מופיעה בשם "ציון". רבים הם המייחסים את "הר המוריה", מקום עקידת יצחק, להר הבית.

התנ"ך וההלכה מציינים כמה מצוות הכרוכות בירושלים, וכולן סובבות סביב עבודת בית המקדש ובנייתו. המצווה המרכזית הקשורה בה היא העלייה לרגל, שלוש פעמים בשנה ("שלוש רְגָלִים"): בחג הפסח, בחג השבועות ובחג הסוכות[37]. בזמן שבית המקדש היה קיים חלה על העולים לירושלים מצוות הקרבת קרבנות, לשם התרת נדרים או בקשת כפרה על חטאים. מצוות נוספות הן הבאת ביכורים לירושלים החל חג השבועות[38] וכן מצווה להביא את פירות השנה הרביעית לנטיעת עץ – ולאוכלם בירושלים ("נטע רבעי"). בשנים מסוימות ישנה מצווה להביא מעשר שני ולאוכלו בירושלים. כאשר ישנן בעיות משפטיות חמורות, מצווה להגיע לבית הדין הגדול בירושלים, כדי לבררן בפניו[39].

במהלך תפילה נהוג להפנות את הפנים לכיוון ירושלים (ובירושלים עצמה – לכיוון הר הבית), על פי הנאמר בתפילת שלמה המלך, בחנוכת בית המקדש הראשון:

כָּל תְּפִלָּה כָל תְּחִנָּה אֲשֶׁר תִהְיֶה לְכָל הָאָדָם לְכֹל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יֵדְעוּן אִישׁ נֶגַע לְבָבוֹ וּפָרַשׂ כַּפָּיו אֶל הַבַּיִת הַזֶּה...
כִּי יֵצֵא עַמְּךָ לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבוֹ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵם וְהִתְפַּלְלוּ אֶל ה' דֶּרֶךְ הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִתִי לִשְׁמֶךָ. וְשָׁמַעְתָּ הַשָּׁמַיִם אֶת תְּפִלָּתָם וְאֶת תְּחִנָּתָם וְעָשִׂיתָ מִשְׁפָּטָם. כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ כִּי אֵין אָדָם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱטָא וְאָנַפְתָּ בָם וּנְתַתָּם לִפְנֵי אוֹיֵב וְשָׁבוּם שֹׁבֵיהֶם אֶל אֶרֶץ הָאוֹיֵב רְחוֹקָה אוֹ קְרוֹבָה. וְהֵשִׁיבוּ אֶל לִבָּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבּוּ שָׁם וְשָׁבוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בְּאֶרֶץ שֹׁבֵיהֶם לֵאמֹר חָטָאנוּ וְהֶעֱוִינוּ רָשָׁעְנוּ. וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אֲשֶׁר שָׁבוּ אֹתָם וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבוֹתָם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ.

חל איסור לקבור מתים בתוך העיר, מתוך חשש שהמת יטמא את פירות המעשר שעוברים לירושלים והקורבנות המוקרבים בירושלים. לכן, נהוג היה לקבור את המתים מחוץ לעיר, באתרים כמו הר הזיתים, עמק יהושפט, גיא בן הינום וגבעות רבות נוספות המקיפות את העיר הקדומה, המוקפת חומה (אזור העיר העתיקה ועיר דוד). עם זאת, בספר מלכים ובספר דברי הימים נכתב, כי מלכי בית דוד נקברו בתוך תחומי העיר. בחפירות ארכאולוגיות נמצאו קברים של בני אצולה מימי בית שני בתוך תחומי החומה אז. עם קברים אלה נמנה גם קברו של דוד המלך, שיש הסוברים כי מקום קבורתו נמצא ב"קבר דוד" שבהר ציון.

בתקופת בית המקדש הייתה קיימת מצוות עלייה לרגל לירושלים, שלוש פעמים בשנה: בחג הפסח, בחג השבועות ובחג הסוכות. בנוסף, נהוגה הייתה מצוות הבאת ביכורים לבית המקדש, בזמן שהיה קיים, מחג הקציר עד חג האסיף. בשל הרצון לשמר מצוות אלה גם בימינו, רבים הם הפוקדים את העיר במועדים אלה, במיוחד באתרים: הכותל המערבי, הרובע היהודי, עיר דוד וקברי צדיקים. במסגרת מנהג "ברכת הכהנים", הנערך פעמיים בשנה, בחול המועד סוכות ופסח, פוקדים את רחבת הכותל המערבי עשרות אלפי מתפללים.

אזכורים של ירושלים

רקמה על מחזור לראש השנה, ובה ציור של ירושלים. תחילת המאה העשרים. מאוספי הספרייה הלאומית.

עֲשָׂרָה קַבִּין יֹפִי יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה יְרוּשָׁלַיִם וְאֶחָד כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ.

שירים

ירושלים מוזכרת בהקשרים שונים בשירים רבים, החל מההמנון הלאומי, התקווה, ועד ללהיטים פופולריים[40].

גאוגרפיה

ירושלים מכוסה שלג

ירושלים שוכנת על רצועת ההר המרכזית של ארץ ישראל המערבית, ועל קו פרשת המים שלה, בין הים התיכון וים המלח, ברום של 570–857 מטרים מעל גובה פני הים. הנקודה הגבוהה ביותר בעיר היא פסגת שכונת גילה, המתנשאת לגובה של 857 מטרים מעל פני הים. העיר שוכנת בהרי ירושלים, חבל הרים השייך להרי יהודה.

מרכז העיר, הממוקם בחלקהּ הצפוני של העיר, בנוי על אזור מישורי יחסית. מרבית שכונות העיר בנויות על הגבעות, כאשר ביניהן נפרשים עמקים וואדיות, דוגמת עמק יהושפט, גיא בן הינום, עמק רפאים, נחל קדרון, נחל שורק ועמק הצבאים.

מקורות מים

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – אספקת המים לירושלים

בשנים הראשונות לקיומה, הסתפקה העיר במי המעיינות רוגל והגיחון. מעיין הגיחון בוצר כמה פעמים לאורך ההיסטוריה, ובנוסף לו אגרו התושבים מים בבורות מים בתוך העיר.

חזקיהו היה הראשון שהקים מערכת אספקת מים מוסדרת בעיר, באמצעות חציבת נקבת ובריכת השילוח. בתקופת החשמונאים, סופקו לעיר ולבית המקדש מים באמצעות אמת מים ארוכה. אמת מים זאת קישרה בין העיר ובין עין עיטם, השוכנת דרומית לה. אמות נוספות נבנו בתקופת הורדוס, ובימי השליטים הרומיים אשר שלטו בה – לאחר בניית העיר "איליה קפיטולינה"[דרוש מקור]. אמות מים קטנות יותר נבנו מצפון לעיר, והובילו מים לבריכות הצאן.

לאורך השנים, ננטשו ונהרסו אמות ובורות המים, עד ששופצו בתקופות הממלוכית והעות'מאנית.

הבריטים הם שהקימו בעיר מערכת הובלת מים מודרנית, בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת. מערכת זאת שאבה מים ממעיינות נחל פרת וראש העין.

כיום חברת מקורות מובילה מים לעיר, וחברת הגיחון אחראית לאגירתם וחלוקתם לבתים.

אקוויפר ההר הוא ממקורות המים העיקריים של העיר. בעבר נדלו ממנו מים דרך בורות המים שהיו בשימוש נרחב בשכונות. כיום תחנות השאיבה המודרניות (של מקורות וחברת הגיחון) שואבות ומספקות ממנו מים[41].

חקלאות

בשל היותה של ירושלים עיר הררית ותלולה, היה קשה להתיישב בה ולעסוק בחקלאות. הטופוגרפיה הגבילה את החקלאות לשימוש בטרסות או לעיבוד העמקים המתונים בלבד. הגידול המרכזי באזור היה מאז ומתמיד הזיתים. מלבדם נשתלו גם עצי תפוח (בין השאר בעמק הצבאים) ועצי פרי אחרים. כיום נשארו מעט חלקות מעובדות בעיר, בעיקר על יד קיבוץ רמת רחל, ובין גילה לבית לחם.

אקלים

ירושלים שוכנת על קו הגבול בין האזור הים-תיכוני ובין סְפָר המדבר. הקיץ בה חם ויבש, והחורף קר וגשום. כמות המשקעים הממוצעת בה עומדת על כ-554 מילימטרים בשנה. ממוצע הלחות השנתי בה עומד על כ-60%. לעיתים יורד בעיר שלג, בעיקר בשכונותיה הגבוהות, דוגמת גילה (859 מטרים מעל פני הים), רמות אלון (850 מטרים מעל פני הים), רוממה ובית וגן. אחת ל-3–5 שנים, יורד בעיר שלג כבד, המצטבר לגובה של כעשרים סנטימטרים, ואשר גורם לשיבושי תנועה בכבישים, לשיבושים באספקת החשמל לתושביה ולנפילת עצים.

"ירושמיים" הוא אתר אינטרנט ייעודי, המתעד והסוקר את מזג האוויר הייחודי של העיר.

אקלים בירושלים
חודש ינואר פברואר מרץ אפריל מאי יוני יולי אוגוסט ספטמבר אוקטובר נובמבר דצמבר שנה
טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°) 11.8 12.6 15.4 21.5 25.3 27.6 29 29.4 28.2 24.7 18.8 14 21.5
טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°) 6.4 6.4 8.4 12.6 15.7 17.8 19.4 19.5 18.6 16.6 12.3 8.4 13.5
משקעים ממוצעים (מ"מ) 133.2 118.3 92.7 24.5 3.2 0 0 0 0.3 15.4 60.8 105.7 554.1
מקור: השירות המטאורולוגי הישראלי[42].

דמוגרפיה וסטטיסטיקה

אוכלוסיית ירושלים בתקופות שונות:
שנה יהודים מוסלמים נוצרים סה"כ
1525 1,194 3,704 714 5,612[43]
1538 1,363 7,287 884 9,534[43]
1553 1,958 12,154 1,956 16,068[43]
1577-96 אין מידע 8,740 אין מידע ?[43]
1838 3,000 4,500 3,500 11,500[44]
1846 7,515 6,100 3,558 17,173[45]
1851 5,580 12,286 7,488 25,354[45]
1862 8,000 6,000 3,800 17,800[45]
1876 4,000 13,000 3,560 20,560[45]
1882 9,000 7,000 5,000 20,560[45]
1885 15,000 6,000 14,000 35,000[45]
1905 13,300 11,000 8,100 32,400[46]
1922 34,000 13,400 14,700 62,600
1931 51,200 19,900 19,300 90,500
1944 97,000 30,600 29,400 157,000
1948 100,000 40,000 25,000 165,000[47]
1953 139,000 אין מידע אין מידע 139,000[48]
1967 195,700 54,963 12,646 263,307
1980 292,300 אין מידע אין מידע 407,100
1985 327,700 אין מידע אין מידע 457,700
1987 340,000 121,000 14,000 475,000
1990 378,200 131,800 14,400 524,400
1995 382,000 164,300 16,300 662,600
2000 448,800 208,700 אין מידע 657,500
2004 458,000 225,000 15,000 706,000
2007 489,480 אין מידע אין מידע 746,300[49]
2011 497,000 281,000 14,000 801,000
2014 534,000 316,000 אין מידע 850,000[50]
2016 550,100 332,600 אין מידע 882,700
2019 559,849 341,453 אין מידע 927,000
שנה יהודים מוסלמים נוצרים סה"כ
הערות:
  • גבולות העיר השתנו מעת לעת, בעיקר מאמצע המאה ה־19 ואילך. השינוי המשמעותי האחרון חל ב־1967, במסגרתו הוכללו בשטח העיר כמה כפרים ועיירות שממזרח לה.
  • תושבים חסרי סיווג דתי בירושלים: שיעורם עומד על כ-1% מאוכלוסיית העיר (נכון ל-2004).

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לסוף ינואר 2024 (אומדן), מתגוררים בירושלים 996,568 תושבים (מקום 1 בדירוג רשויות מקומיות בישראל). האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של ‎1.4%‏. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשפ"א (2020-‏2021) היה 39.4%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת 2019 היה 7,179 ש"ח (ממוצע ארצי: 9,745 ש"ח).[51]

ירושלים היא העיר הגדולה בישראל, גם כאשר מביאים בחשבון את תושביה היהודים בלבד.

אחוז התושבים היהודים בעיר ירד מאז שנת 1990, מכ-72% מכלל האוכלוסייה בירושלים – לכ-61%[52]. אחוז תושביה הערבים עלה מכ-24% לכ-38%[52], ונשאר יציב. בין השנים 2005–2017, גדלה האוכלוסייה הערבית-מוסלמית בירושלים מכ-245,000 לכ-341,000 תושבים: קצב גידול של כ-3.3% בשנה. לעומת הגידול באוכלוסייה זאת, עמד שיעור הגידול של תושבי שאר הדתות בירושלים על כ-1.3% בלבד בשנה, מכ-475,000 בשנת 2005 לכ-571,000 בסוף שנת 2020.

עיקר הגידול באוכלוסיית ירושלים נובע משיעור ילודה גבוה, שכן מאזן ההגירה של העיר בשנים אלה היה שלילי: בין השנים 2008–2015, עזבו את העיר כ-18,000 תושבים בממוצע בשנה, והיגרו אליה כ-11,000 תושבים בלבד. עם זאת, 56% מההגירה השלילית חלה ביישובים השוכנים בעיקר במטרופולין ירושלים, ופחות בירושלים עצמה[53].

האזור המטרופוליני של ירושלים, הכולל יישובים קרובים המקיימים זיקה ברורה לעיר מבחינת תעסוקה ושירותים, מנה ב-2018, על פי מכון ירושלים למחקרי מדיניות, כ-1.31 מיליון נפש. זהו האזור המטרופוליני השני בגודלו בישראל, לאחר מטרופולין תל אביב-יפו[54].

במסגרת סקר שנערך על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנת 2019, נתבקשו תושביה היהודים של ירושלים להגדיר את מידת אדיקותם בדת היהודית. תוצאות סקר זה העלו, כי כ-35% מכלל היהודים בני 20 ומעלה הגדירו עצמם "חרדים", כ-24% מהם הגדירו עצמם "מסורתיים", כ-20% מהם – "דתיים", וכ-19% מהם – "חילונים" [55].

מזרח וצפון מזרח ירושלים מאוכלסים בעיקר על ידי ערבים. בשכונות שמצפון לרחוב יפו, בחלק משכונות רמות ונווה יעקב, וכן בשכונות הר נוף ובית וגן ועוד מתגוררת בעיקר אוכלוסייה חרדית. במרכז, מערב ודרום העיר, כמו גם בפרברי העיר, קיים רוב של יהודים חילונים, מסורתיים ודתיים לאומיים.

מעמדהּ החוקי של ירושלים

Postscript-viewer-blue.svg ערכים מורחבים – מעמדה הבינלאומי של ירושלים, הכרזת ירושלים כבירת ישראל, חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל
משכן הכנסת – בית המחוקקים של ישראל
מאז 1948, מעמדהּ החוקי והבינלאומי של ירושלים אינו מוסכם. תוכנית החלוקה קבעה כי ירושלים ובית לחם תהיינה חלק מאזור בשליטה בינלאומית[56] של מושל זר ונייטרלי, אשר ימונה על ידי האו"ם, לצד מועצה שתורכב מנציגי התושבים. שיטת ממשל זאת בעיר תארך עשר שנים, בסיומה יערך משאל עם אשר יקבע את עתיד העיר[57].

במלחמת העצמאות חולקה ירושלים בין ישראל וירדן. כבר ב־16 במאי 1948, חקקה ממשלת ישראל את פקודת שטח נטוש, תש"ח-1948, אשר בסעיף 2 שלה נקבע כי "כל שטח ומקום שנכבשו, נכנעו או נעזבו ייחשב כשטח נטוש, וככזה – רשאית הממשלה להטיל עליו בצו את החוק הקיים".

משום חשיבותה של ירושלים, מצאה מדינת ישראל לנכון להכריז על ירושלים המערבית כעל חלק משטחה ב־17 ביולי 1948, בנוסף ל'פקודת שטח נטוש' ממאי 1948. ההכרזה הרשמית על העיר כעל בירת המדינה נערכה רק בדצמבר 1949.

גורמים רבים בעולם, בייחוד נוצרים-קתוליים, פעלו לבנאום העיר, ושאפו לקבל בה הכרה. בדצמבר 1949, קיבלה עצרת האו"ם החלטה, הקוראת לבנאום ירושלים[58].

ישראל התנגדה לבנאום ירושלים, אף על פי שהייתה חלק מתוכנית החלוקה שהתקבלה ביישוב. דוד בן-גוריון טען כי האו"ם לא טרח לפעול ליישומה של תוכנית החלוקה וכן לא פעל להצלת 100,000 יהודי ירושלים מהתקפות צבאותיהן של מצרים וירדן, אשר דחו מלכתחילה את התוכנית, למרות פניותיו החוזרות והנשנות של היישוב ולאחריו מדינת ישראל לאו"ם. לדבריו, לולא פרץ צה"ל את הדרך לירושלים והשתלט על מערב העיר – היה גורל יהודי העיר כגורל יהודי גוש עציון והרובע היהודי בעיר העתיקה. משום כך, לא היה זה מוסרי ליישם את החלטת עצרת האו"ם[59].

מזרח ירושלים

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – מזרח ירושלים
שכונת נוף ציון בדרום-מזרח ירושלים
שאלת הריבונות על מזרח ירושלים מהווה את אחת מסוגיות הליבה בסכסוך הישראלי-פלסטיני. בהסכם השלום שנחתם בין ישראל לירדן הוסכם, כי אין לירדן תביעות כלשהן על השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים.

מייד אחרי מלחמת ששת הימים, החילה ממשלת ישראל את החוק הישראלי על מזרח ירושלים, על פי צו הממשלה, בהתאם לסעיף 11ב לפקודת סדרי השלטון והמשפט[60]. החוק הישראלי הוחל על השטח שהרשויות הירדניות הגדירו כשטח המוניציפלי, ובנוסף על כפרים, עיירות ושטחים פתוחים הסמוכים לו. בזכות החלת החוק, כל תושביה הפלסטינים של מזרח העיר הם במעמד של תושב קבע נושאי תעודת זהות ישראלית אשר לאחר הגשת בקשה יכולים לזכות באזרחות ישראלית המקנה את הזכות לדרכון ישראלי וזכות בחירה לכנסת. מרבית הקהילה הבינלאומית אינה מכירה בהחלת החוק הישראלי, ורואה במזרח ירושלים חלק מהשטחים שמעמדם שנוי במחלוקת, בעקבות מלחמת ששת הימים, ובשכונות היהודיות שהוקמו בה – התנחלויות. לפי פסיקת בית המשפט העליון, חוקי מדינת ישראל חלים במלואם גם על מזרח ירושלים כחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, ולכן דין החלת החוק הישראלי כסיפוח. ב־1980, חוקקה הכנסת את חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל, הקובע כי "ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל".

הפלסטינים רואים בירושלים המזרחית, בירתה של מדינה פלסטינית עתידית. בהצהרת העצמאות של אש"ף מ-1988 ירושלים מוגדרת כבירת פלסטין. הרשות הפלסטינית אף העבירה בשנת 2000 חוק המגדיר את מזרח ירושלים כבירת פלסטין, והחוק אושרר ב-2002 על ידי נשיא הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת. ממשלות ישראל ניסו למנוע נוכחות של מוסדות פלסטיניים רשמיים במזרח העיר. כך בשנת 2001 בצו של שר הביטחון הוחלט לסגור את אוריינט האוס ששימש בשנות ה־80 וה-90 כמטה של אש"ף בעיר.

יום ירושלים

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – יום ירושלים

לאחר מלחמת ששת הימים, קבעה הממשלה את כ"ח באייר, יום איחוד ירושלים, כיום חג. בשנת 1998, הפך יום ירושלים חג לאומי רשמי, באמצעות "חוק יום ירושלים". ביום זה מתקיימים אירועים חגיגיים דוגמת טקסי זיכרון, עצרות ותהלוכות וטקס ממלכתי בגבעת התחמושת. בבתי הכנסת הדתיים לאומיים מקובל לומר תפילת הלל ביום זה.

מוסדות המדינה בירושלים

הכנסת הראשונה שהתכנסה בתחילת 1949 קיימה את ארבע ישיבותיה הראשונות בבניין הסוכנות היהודית בירושלים ולאחר מכן באותה שנה התכנסה בתל אביב. ב-26 בדצמבר 1949 עלתה הכנסת לירושלים ומאז היא מתכנסת שם. תחילה קיימה את ישיבותיה בבניין הסוכנות היהודית, והחל מ-13 במרץ 1950 ישבה בבית פרומין שבמרכז העיר. היא עברה ל משכנה הנוכחי ב־1966.

לאחר קום המדינה בתחילת שנות ה־50, הוקמה קריית הממשלה במערב העיר, ולאחר 1967 הוקמה קריית הממשלה במזרח העיר, כחלק מתוכנית אכיפת החוק והשלטון באזור. בתחילת שנות ה־70, הוקם במזרח העיר בניין המטה הארצי של משטרת ישראל בקריית הממשלה, ובתחילת שנות ה־80 הוקם המבנה הנוכחי של בנק ישראל ששכן קודם לכן ברחוב יפו. בתחילת שנות ה־90, הוקם בסמוך אליו בית המשפט העליון בקריית הממשלה, השוכנת במערב העיר. כמו כן, שוכן במערב העיר מושב בית הדין הרבני הגדול ומועצת הרבנות הראשית. בית הדין השרעי לערעורים שוכן ברחוב הלל.

בתחילת שנות ה־90, הוחלט להכין תוכנית מסודרת, לפיה ימוקמו כל משרדי הממשלה ומוסדות המדינה במערב העיר, ובמהלך שנות האלפיים החלה להבנות במרכז העיר "קריית הלאום", שתחבר את קריית הממשלה אל מרכז העיר ובה ירוכזו כל המוסדות הלאומיים של המדינה, בכללם משכן הכנסת. לצידה מוקם פרויקט הכניסה לעיר, המרחיב את הכניסה העיקרית לעיר, מכיוון כביש מספר 1.

מעונו הרשמי של ראש ממשלת ישראל שוכן בבית אגיון, בשכונת רחביה, ומשכן הנשיא שוכן בשכונת טלביה.

בהר חוצבים שוכן ארכיון המדינה.

במהלך השנים, קבעו מספר מדינות את מושב שגריריהן בירושלים, אולם באמצע העשור השני של המאה ה־21 לא נותרו מדינות כאלה. עם זאת, כל השגרירים הזרים מגישים את כתבי ההאמנה שלהם לנשיא המדינה במשכן הנשיא בירושלים. היעדרן של שגרירויות בירושלים פסק במאי 2018, סמוך ליום ירושלים התשע"ח, כאשר פתחה ארצות הברית את שגרירותה בעיר. בעקבותיה הלכו גואטמלה, פרגוואי (שחזרה בה), קוסובו והונדורס.

יחס ארצות הברית לירושלים

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – חוק שגרירות ארצות הברית בירושלים

ארצות הברית היא המדינה הגדולה והמשמעותית מבין מדינות המערב. מדינת ישראל נתמכת בה רבות, כלכלית ומדינית, ולעמדתה השפעה רבה על מעמדה הבינלאומי של ירושלים. מאז הקמת מדינת ישראל, נמנעו נשיאי ארצות הברית מהבעה מפורשת של עמדתם, בכל הנוגע למעמדה של ירושלים, מתוך רצון להשאיר את הסוגיה לדיונים בין ישראל ובין הפלסטינים וכדי להימנע מיצירת מתחים נוספים באזור רגיש זה.

בשנת 2002 קבע הקונגרס של ארצות הברית, בתמיכתם של רוב חברי הבית הרפובליקניים, כמו גם של אלה הדמוקרטיים תומכי ישראל, כי בדרכונו האמריקאי של אזרח ארצות הברית שנולד בירושלים יש לרשום "ישראל" כארץ הלידה. החלטת הקונגרס באה בעקבות מדיניות השלטונות האמריקניים להשאיר את רישום המדינה ריק בדרכונם של אזרחים אמריקניים ילידי ירושלים, ולציין רק את שם העיר. עם זאת, בפועל, סירבה מחלקת המדינה של ארצות הברית, האמונה על הנפקת דרכונים, לאמץ החלטה זאת, בנימוק שהיא מפרה את עקרון הפרדת הרשויות.

ביוני 2015, נתקבלה החלטה תקדימית של בית המשפט העליון של ארצות הברית, אשר אימץ את עמדת מחלקת המדינה, לפיה קביעת הסמכות בעניין מעמדה של ירושלים נתונה לנשיא ולממשלתו, ולא לקונגרס[61]. פרשנים ראו בהחלטה זאת מכה הסברתית קשה לממשלת ישראל, ובעלת השפעה משמעותית על מעמדה של ירושלים המזרחית והמערבית[62].

ב-6 בדצמבר 2017 הכריז נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, על כך שארצות הברית מכירה רשמית בירושלים כבירתה של ישראל. טראמפ הוסיף, כי גבולותיה הסופיים של ירושלים ייקבעו במסגרת מתווה של הסכם עתידי, אשר ייחתם בבוא העת בין ישראל ובין הרשות הפלסטינית[63]. בעקבות הצהרתו של טראמפ, הצהירה צ'כיה כי היא מכירה בירושלים המערבית כבירת ישראל[64]. ימים מספר לאחר מכן, הצהירה גם גואטמלה על העתקת שגרירותה לירושלים. שגרירות ארצות הברית בישראל, שוכנת החל ממאי 2018 בירושלים. שאר השגרירויות בישראל, מלבד ארצות הברית וגואטמלה, שוכנות בתל אביב.

עיריית ירושלים

בנייני העירייה, כיכר צה"ל, מול שער יפו
Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – עיריית ירושלים

עיריית ירושלים היא גוף השלטון המקומי, במעמד של עירייה, האחראי לניהולה השוטף של העיר ירושלים. ככל רשות מקומית, עוסקת עיריית ירושלים בעניינים מוניציפליים מסוג הסדרת שרותי חינוך, תרבות, רווחה, תשתיות, ניקיון, תברואה וכדומה. עם זאת, מעמדה המיוחד של ירושלים ומאפייניה כבירת ישראל ומושב מוסדות השלטון שלה, כעיר קדושה עבור דתות אחדות, כמוקד של סכסוכים בינלאומיים ומתיחויות על רקע דתי, פוליטי ומדיני, וככרך בעל הרכב דמוגרפי סבוך ומפולג במיוחד – מציבים בפני עיריית ירושלים אתגרים נוספים שאין דומה להם כמעט בערים אחרות.

עיריית ירושלים הוקמה ב־1867, כחלק מיוזמת השלטון העות'מאני להקים מערכת שלטונית ארצית מודרנית, המתבססת על מודל המשטר הצרפתי, הכולל חלוקה אדמיניסטרטיבית ברורה של היררכיית השלטון המקומי. כלומר, כל גוף שלטוני היה אמון על שלטון בשטח מסוים של העיר; ככל ששטח מסוים של העיר היה חשוב יותר- הוא הופקד בידיו של פקיד ממשל בעל דרגה גבוהה יותר, ולהפך.

שלטון המנדט הבריטי פיזר את מועצת העיר העות'מאנית והקים מועצה משלו, תוך הנחלת סטנדרטים אירופיים של ניהול מערכות השלטון בעיר, אחזקתה ופיתוחה.

עם הקמת מדינת ישראל חולקה העיר לשתיים, וכך נתפצלה גם עיריית ירושלים לשתי רשויות מוניציפליות נפרדות לחלוטין – ישראלית וירדנית. עם איחוד העיר לאחר מלחמת ששת הימים (1967), שבה ירושלים להיות רשות מוניציפלית אחת, אשר היוותה המשך ישיר של עיריית ירושלים המערבית (הישראלית).

ראש העיר הנוכחי הוא משה ליאון.

תבליט של סמל עיריית ירושלים

סמל העיר

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – סמל העיר ירושלים

בתקופת המנדט הבריטי לא היה לעיריית ירושלים סמל. סמלה של ירושלים התקבל בשנת 1949, בעקבות מכרז שפרסמה "ועדת הסמל" של עיריית ירושלים. במכרז זכתה הצעתה של "אגודת הציירים הירושלמים לגרפיקה שימושית".

הסמל הנבחר כולל שלושה מרכיבים:

כלכלה

מסוף המאה ה־20 ובעשור הראשון של המאה ה־21 מתאפיינת כלכלת ירושלים בשיעור אבטלה גבוה, ובאחוז גבוה של תושבים החיים מתחת לקו העוני.

בשנת 1969 חיו כ־9.9% מהמשפחות בירושלים מתחת לקו העוני, לעומת 7.8% בתל אביב ובחיפה בפרט, ו-11.9% בישראל בכלל. לעומת זאת, על-פי דו"ח תחולת העוני של שנת 2003, כ-33.2% מהמשפחות חיו בירושלים מתחת לקו העוני, לעומת 10.9% בתל אביב, 17.5% בחיפה ו-19.3% בישראל. ממוצע המשפחות החיות מתחת לקו העוני בישראל עלה לאורך השנים בכ-60%, ובירושלים עלה שיעור המשפחות העניות פי שלושה. בתקופה זאת עלה שיעור הילדים העניים בעיר בכמעט פי ארבעה, לעומת עלייה פי שניים בשיעור הילדים העניים בישראל[65].

על פי נתוני מכון ירושלים למחקרי מדיניות, בשנת 2018 חיו מתחת לקו העוני בירושלים 31% מהמשפחות, 40% מהנפשות ו-51% מהילדים. שיעור הנפשות העניות עומד על 59% בקרב האוכלוסייה הערבית בירושלים, 48% בקרב האוכלוסייה החרדית ו-15% בקרב כלל האוכלוסייה היהודית[54].

בשנת 2018 עמד שיעור ההשתתפות בכוח העבודה בירושלים בגילי העבודה העיקריים (25–64) על 68%, שיעור הנמוך באופן ניכר מהשיעור בכלל הארץ (81%), בתל אביב (90%) ובחיפה (86%)[54].


שיעור ההשתתפות הנמוך בירושלים בקרב גברים נובע בין היתר משיעור השתתפות נמוך יחסית של גברים חרדים. שיעור ההשתתפות הנמוך בקרב נשים בירושלים נובע בין היתר משיעור בהשתתפות נמוך במיוחד של נשים ערביות (25% לעומת 81% בקרב הנשים היהודית בירושלים)[54].

תעסוקה

בשנת 2018 ענפי הכלכלה העיקריים שבהם עבדו המועסקים בירושלים הם חינוך (17%), שירותי בריאות ורווחה (14%), מינהל מקומי וציבורי (11%) ומסחר (9%). בשל היותה בירת ישראל ומרכז מינהלי ושלטוני שבו מרוכזים משרדי הממשלה ומוסדות הלאום – אחוז המועסקים בשירות הציבורי בירושלים גבוה ביחס לערים אחרות ונמצא במגמת עלייה עם השנים. לעומת זאת, חלקם של המועסקים בתעשייה בירושלים נמוך ביחס לערים אחרות, והוא נמצא במגמת ירידה לאורך השנים (5% בשנת 2018 לעומת 15% בשנת 1970).

אזורי תעשייה הכוללים מפעלים אשר מייצרים מוצרי בסיס בירושלים הם: אזור התעשייה עטרות, תלפיות וגבעת שאול. שני האזורים האחרונים הפכו עם השנים אזורי מסחר ומשרדים. הר חוצבים ומלחה הם אזורי תעשייה מתקדמת (היי-טק)[66].

היי-טק

בירושלים יש כ–500 חברות סטארט־אפ נכון לשנת 2017, ומדי שנה מוקמות בה חברות רבות נוספות. בעיר נמצאים מרכזי פיתוח של חברות בינלאומיות גדולות, כגון אינטל, מובילאיי, NDS, סיסקו, יבמ ואחרות. בירושלים ריכוז חברות הביוטק, דוגמת טבע, הגבוה בישראל.

ירושלים נבחרה לאחת מ–25 הערים המובילות בעולם מבחינת האקו־סיסטם היזמי־טכנולוגי שלה, לפי הדירוג הבינלאומי Startup Genome[67]. ירושלים גם מהווה אכסניה לכ-15 קרנות הון-סיכון, שהידועה בהן היא JVP.

פעילות ההיי-טק מפוזרת על פני חמישה אזורי תעשייה עיקריים: הר חוצבים, עטרות, פארק הביו-מד בעין כרם, גבעת שאול וכפר ההיי-טק בגבעת רם. בכל האזורים האלה עובדים כ-16 אלף איש[68].

תיירות

בשנת 2009, נרשמו בבתי המלון בישראל 8.1 מיליוני לינות תיירים, מתוכן 2.6 מיליון היו בירושלים, לעומת 1.9 מיליון בתל אביב. מספר לינות התיירים הישראליים באותה השנה היה גבוה אף הוא יותר בירושלים מאשר בתל אביב: 639,000 אלף לעומת 435,000, אף על פי שהשתיים לא היו המובילות ברשימה[69]. מספר חדרי המלון בירושלים נכון לשנת 2020 עומד על כ-11,000 חדרים[70], ובתוכניות העירייה להגדילו בכ-8,000 חדרים נוספים, עד שנת 2020.

מלון המלך דוד, השוכן ברחוב המלך דוד, משמש בית הארחה רשמי של מדינת ישראל- עבור ביקורים רשמיים של אח"מים ממדינות זרות. במלון מתארחים, בין היתר: דיפלומטים, ראשי מדינות ובעלי תפקידים ממשלתיים בכירים אחרים, וכן אנשים מפורסמים, לרבות אמנים בינלאומיים, המגיעים להופיע בישראל.


בשנת 2010, דורגה ירושלים במקום הראשון ברשימת "הערים הטובות ביותר לטיולים ולפנאי" של המגזין "Travel + Leisure", בקטגוריית "אפריקה והמזרח התיכון"[71]. באותה השנה, דורגה ירושלים על ידי המדריך המקוון "TripAdvisor" במקום השביעי ברשימת הערים הטובות בעולם, בקטגוריית "תרבות וביקור באתרים תיירותיים"[72]. העיר נבחרה לשמש בירת התרבות הערבית לשנת 2009.

בכל שנה, במהלך חול המועד סוכות, מתקיימת בעיר צעדת ירושלים, במהלכה רבבות בני אדם, ישראלים ותיירים, צועדים ברחובותיה.

תיירות נוצרית ומוסלמית

בנצרות קיימת מסורת ארוכת שנים של עלייה לרגל למקומות הקדושים בארץ הקודש בכלל, ולירושלים בפרט. עין כרם נחשבת אף היא מקום מקודש לנצרות, במקום מספר כנסיות ומנזרים, שאותם פוקדים תיירים.

בירושלים שוכנים שני מקומות קדושים למוסלמים – כיפת הסלע ומסגד אל-אקצא. על פי דת האסלאם, מסגד אל-אקצא הוא אחד משלושה מסגדים, בהם שמותר לבקר לשם זיארה (מסורת מוסלמית של ביקור באתרים מקודשים לשם תפילה). עשרות אלפי מוסלמים, המגיעים משטחי הרשות הפלסטינית ומרחבי ישראל כולה- פוקדים אתר זה, בעיקר בעת תפילת יום השישי.

אתרי תיירות

תוכנית המתאר של ירושלים מציינת מספר מוקדים, המכונים "מרחבי תיירות". על מוקדים תיירותיים אלה נכללים: הכניסה לעיר, מתחם הרכבת, ממילא ומגרש הרוסים, אזורים היסטוריים דוגמת העיר העתיקה, ליפתא, עין כרם[73], מרכז העיר ומתחם המוזיאונים[74].

על האתרים ההיסטוריים הבולטים בעיר, המהווים אטרקציות תיירותיות אטרקטיביות, נמנים, בין היתר:

בשנת 2006, נפתח שביל ירושלים: שביל הליכה באורך של כ-38 קילומטרים, העובר בדרכו באתרים היסטוריים ותרבותיים, בתוך העיר ומחוצה לה. קו 99 ("סובב ירושלים") עבר אף הוא בדרכו בסמוך לאתרי תיירות פופולריים בעיר.

אדריכלות

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – אדריכלות בירושלים
קמרון הכניסה לאל-מדרסה א-תנכיזיה ("המחכמה")
בשל קדושתה לדתות השונות ושפע הכוחות ששלטו עליה ופעלו בה, משופעת ירושלים בסגנונות אדריכליים רבים.

העיר העתיקה

בהר הבית, בעיר העתיקה ובקברים בסביבותיה ניתן לראות שרידים לאדריכלות הרומית המונומנטלית – מבנה הר הבית, קבר בני חזיר ועוד, והביזנטית – הקארדו והכנסיות העתיקות ברובע הנוצרי ובהר הזיתים.

השלטון המוסלמי שבא לאחר מכן השאיר את חותמו בדמות כיפת הסלע ומסגד אל אקצא, המאופיינים בערבסקות, בשימוש בקרמיקה ובצורניות המאפיינת את האדריכלות המוסלמית.

האדריכלות הצלבנית נותרה בכנסיות הרבות ובמבני הציבור ששופצו ונבנו בתקופת שליטתם בעיר, ביניהן כנסיית הקבר, קתדרלת יעקב הקדוש ומצודת מגדל דוד.

בתקופת השלטון הממלוכי נשלחו לירושלים הקדושה והנידחת פקידים ואנשי מעשה שסרחו או שאיימו על המשטר, ובה נדרשו לתקן את מעשיהם, לרוב בעזרת הקדשת מבנה דתי כלשהו – מדרסות, שחלקן פועלות עד ימינו, ראבאטים – בתי הארחה לצליינים מוסלמים, קברי קדושים ובתי תמחוי. דבר זה הוביל לנוכחות הגבוהה של האדריכלות הממלוכית בעיר העתיקה, הרבה מעבר לצרכים של תושבי העיר. מלבד מבני ההקדש ניתן למנות על הבניה הממלוכית בעיר גם את ארמון הגבירה טונשוק, שוק הכתנים על בתי המרחץ שבו, שיפוץ השווקים, צריחי חומת הר הבית, חאן אל סולטאן ועוד. המדרסות הבולטות שנבנו הן אל-מדרסה א-תנכיזיה והאשרפיה.

האדריכלות הממלוכית כוללת מספר מצומצם של מאפיינים ייחודיים. מבנה ממלוכי טיפוסי מאופיין בחזית מפוארת עם כניסה שמעליה גומחה מעוטרת בנטיפי אבן – "מוקרנס", ספסלי אבן ולוח הקדשה לבונה. כמו כן נעשה שימוש באבלק – שילוב של אבנים מצבעים שונים, לרוב לבן ואדום או שחור. מוטיבים ממלוכיים שימשו מאות שנים לאחר מכן אדריכלים שניסו לתת מראה "מזרחי" או "ירושלמי" למבנים.

ב 1517 נכבשה העיר בידי האימפריה העות'מאנית ותחת שלטונו של סולימאן המפואר חלה בה תנופת בנייה, שהתבטאה בעיקר בבניית חומות העיר, השערים ומגדל דוד. בשלהי התקופה העות'מאנית החלה העיר מתפתחת אל מחוץ לחומות. בעיר העתיקה נבנו כמה מבנים של גורמים ממדינות אירופה באזור שער יפו וברובע הנוצרי.

לאחר מלחמת ששת הימים שוקם ונבנה מחדש הרובע היהודי, תוך ניסיון לשמור על המראה הישן של "אדריכלות ללא אדריכלים".

סגנונות אדריכלות שונים במרכז העיר בירושלים

אבן ירושלמית

חזית מלון ענבל בירושלים, המשובצת אבן ירושלמית
Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – אבן ירושלמית

חוק עזר עירוני של ירושלים מחייב לחַפּוֹת כל קיר חיצוני בעיר ב"אבן ירושלמית" (בלוק אבן מסותת). חוק זה חוקק עוד בשנת 1918, והוא נמצא בתוקף עד היום. מטרתו של החוק היא שימור אופייהּ וצביונהּ הייחודי של העיר. עם זאת, נבנו בכמה מקרים בתים בלא ציפוי אבן, בעיקר בשכונות שאוכלסו על ידי עולי העלייה ההמונית, בשנותיה הראשונות של המדינה.

בשל העיור הרב באזור ירושלים רבתי, הפכה האבן הירושלמית נדירה יותר להשגה, וכיום ניתן להשיגהּ רק במחצבות ספורות בצפון ירושלים. את מקומה בחיפוי מבנים ובריצוף שטחים ציבוריים תפסו סוגים שכיחים וזולים יותר של אבן, כגון אבן נסורה. למרות השימוש בתחליפים אלה, חוק זה עודנו מייקר את עלויות הבנייה בירושלים ובסביבתהּ.

בנייה לגובה

בירושלים לא נבנו, באופן מסורתי, בניינים גבוהים, אף על פי שלא קיים חוק האוסר זאת. עם תחילת תקופת השלטון הבריטי ב־1918, הוצגה לראשונה תוכנית מתאר לבנייה בעיר. במסגרת תוכנית זאת נקבע, כי אופי הבנייה בירושלים יתבסס בעיקרו על מבנים נמוכים; זאת, כדי להדגיש את התבליט המיוחד של העיר ואת קו הרקיע הטבעי שלה, כמו גם כדי לא לגמד את העיר העתיקה. תוכניות מתאר שונות הגבילו את גובה הבנייה ואת צפיפות המבנים בשכונות שונות בעיר, בהתאם למרחק מהעיר העתיקה[75]. עם זאת, מספר בניינים גבוהים נבנו בתקופות שונות באזור מרכז העיר.

הפרויקט הראשון של בנייה לגובה בירושלים היה "מגדל ירושלים" (17 קומות), השוכן ברחוב הלל, שהחל להיבנות בשנת 1965. אחריו נבנו "מגדלי וולפסון" (כ-20 קומות) מול הכנסת, בשכונת קריית וולפסון. ב־1977, נבנה סמוך לגן העצמאות "מלון לאונרדו פלזה", בן 22 קומות. בהמשך שנות ה־70, נבנו "מגדל העיר", בן 21 קומות, ברחוב המלך ג'ורג', ו"מרכז כלל", בן 15 קומות, ברחוב יפו. ב־1980, הוקם "בית רג'ואן" (12 קומות), במקום בית היתומים: "בית טליתא קומי". בכניסה המערבית לעיר נבנה "מלון קראון פלזה" (21 קומות), שהיה הבניין הגבוה בירושלים עד שנת 2010, וכן מספר בתי מלון בגובה של כ-12 קומות, באזור גן פעמון הדרור. מאז, נבנה מספר מועט של מבנים גבוהים בעיר, באזורים שונים. על מבנים אלה נמנים "מגדל המשרדים", בן 18 הקומות, של גט"י, השוכן בשכונת מלחה, ו"מגדל דונה", בן 15 הקומות, השוכן בשכונת גבעת שאול. החל משנת 2010, הבניין הגבוה ביותר בירושלים הוא "מגדל 1" (המכונה גם: "הולילנד טאואר") במתחם ההולילנד, המתנשא לגובה של 32 קומות.

במאה ה-21 מתבצעת בנייה לגובה בכל רחבי העיר, בעיקר בשכונות החדשות, ומתוכננת בנייה של מקבץ גורדי שחקים בכניסה אליה[76], כמו גם במרכזהּ[77].

גנים וטבע עירוני

צבי ארץ ישראלי בעמק הצבאים
גן המפלצת בקריית היובל, מסמליה המודרניים של ירושלים
Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – טבע עירוני בירושלים

במסגרת "תוכנית מתאר מקומית 2000 ירושלים", נבחרו[דרושה הבהרה] חמישה אתרים, הראויים להיכלל במסגרת ההגדרה של "אתר טבע עירוני":

  1. בריכת ממילא – בריכת אגירה, הממוקמת במזרחו של גן העצמאות, בתחומו של בית הקברות ממילא, בין רחוב הלל ורחוב אגרון.
  2. גבעת התנ"ך – אחת משש הגבעות האחרונות בעיר, עליהן לא נבנו עדיין מבנים. גבעה זאת ממוקמת בסמוך לתיאטרון החאן, מול תחנת הרכבת ירושלים. הגבעה נמצאת על קו פרשת המים של ירושלים: מצדה האחד זורם לו נחל עמק רפאים, הנשפך לים התיכון, ומצדה השני זורמים להם נחל גיא בן הינום ונחל קדרון, הנשפכים לים המלח. במורד הגבעה שוכנת כנסיית סנט אנדרוז, המשקיפה לעבר גיא בן הינום והר ציון.
  3. עמק פרי הר ("עמק הצבאים") – עמק פתוח, המשתרע על פני שטח של כ-205 דונמים, והממוקם בלב ירושלים, בין השכונות גבעת מרדכי, צומת פת וכביש בגין.
  4. חורשת הירח – חורשת אורנים בשכונת טלביה, מול תיאטרון ירושלים. החורשה משמשת אתר נופש פעיל לתושבי העיר, ומתקיימות בה פעילויות רבות[דרושה הבהרה].
  5. יער גילה – אתר הטבע העירוני הגדול בשטחו. היער גולש משולי שכונת גילה לכיוון נחל כוס. היער הוא תוצאה של פעולות נטיעה אינטנסיביות, מעשה ידי אדם.

בירושלים גנים ופארקים ציבוריים רבים. על החשובים שבהם נמנים: גן סאקר, גן העצמאות, פארק המסילה וגן פעמון הדרור.

כמו כן, קיימים בעיר שלושה גנים בוטניים: הגן הבוטני האוניברסיטאי, הממוקם בשכונת ניות, הגן הבוטני הלאומי, הממוקם בהר הצופים וגן החיות התנ"כי, הממוקם בסמוך לשכונת מלחה. גנים אלה יוצרים בירושלים ריאות ירוקות. נוסף על כל אלה, שוכן בשכונת המושבה הגרמנית מוזיאון הטבע והסביבה.

תרבות

מוזיאונים ומוסדות לאומיים

ירושלים היא מקום משכנם של מוסדות תרבותיים והיסטוריים לאומיים רבים, כגון מוזיאון ישראל, הכולל את היכל הספר, בו שמור ספר התנ"ך השלם העתיק בעולם[דרושה הבהרה], ומוזיאון רוקפלר לארכאולוגיה המסועף אליו. בסמוך למוזיאון ישראל נמצאת הקריה הלאומית לארכאולוגיה של ארץ ישראל, בה מצויים משרדי רשות העתיקות. בהר הרצל מצוי בית הקברות הצבאי וחלקת גדולי האומה, כמו גם מוזיאון הרצל, המספר את תולדות חייו של בנימין זאב הרצל והסוקר את תולדות חזון הציונות. בסמוך אליו שוכן מוזיאון יד ושם, מוזיאון השואה הלאומי. כמו כן, שוכנים בעיר הספרייה הלאומית וסינמטק ירושלים, אשר מתפקד גם כארכיון הסרטים הלאומי של ישראל. על יד קריית הממשלה שוכן מוזיאון המדע.

בעיר שוכנים מוזיאונים ואתרים רבים, הסוקרים והמציגים פנים ונקודות מבט שונות של העיר, במגוון תחומים:

מוזיקה ואמנות

ירושלים היא מקום מושבן של מספר רב של תזמורות ותיאטראות.

הפעילות התרבותית של ירושלים מתקיימת במקומות רבים בעיר והיא מגוונת מאוד, אך העיר מתאפיינת במיוחד בירידים ובפסטיבלים אשר מתקיימים בה מדי שנה.

בעיר קיימים בתי תרבות רבים.

מרכזי קניות, בילוי וחיי לילה

בירושלים קיימים מספר מתחמי בילוי, בהם מרוכזים בתי הקפה, המסעדות והפאבים. על מתחמים אלה נמנים מדרחוב בן-יהודה ורחוב נחלת שבעה, השוכנים במרכז העיר, קניון מלחה, המושבה הגרמנית ואזור התעשייה תלפיות.

בקיץ 2007, נפתח מתחם בילויים וקניות חדש ויוקרתי בשם שדרות ממילא, אשר נבנה בשכונת ממילא ההיסטורית, והפך במהירות אחד ממוקדי הקניות המרכזיים בעיר, בעיקר בזכות סמיכותו לשער יפו ומגדל דוד. כלל אזורים אלה שוקקים כל שעות היום, וחלקם, בעיקר המושבה הגרמנית ואזור מרכז העיר, עמוסים בתיירים ובבליינים עד השעות הקטנות של הלילה. מאוחר יותר, התרחב אזור הבילוי במרכז העיר לכיוון רחוב שלומציון המלכה והרחובות המסתעפים ממנו, וכיום הוא מהווה את מרכז חיי הלילה של ירושלים. חלק מרחובות אלה הפכו למדרחובים, עובדה אשר סייעה לשדרוג מעמדם כאזורי בילוי מועדפים.

במהלך העשור השני של המאה ה־21, הופכת בהדרגה שכונת תלפיות מרכז חיי לילה נוסף, בעקבות בניית פאבים בשטחה.

שוק מחנה יהודה מהווה אזור קניות מרכזי למוצרי מזון. מלבד היותו שוק פשוט לממכר מזון וביגוד, הפך בחלקו ל"שוק בוטיק", המציע מאכלי גורמה במסעדות מיוחדות, כמו גם בגדי מעצבים ומזונות אורגניים ייחודיים. השוק הפך אף הוא מרכז חיי לילה בחודשי הקיץ, בעידודם של ארגונים עירוניים[דרושה הבהרה], המעוניינים למשוך צעירים ללב העיר.

בסמוך לבנייני האומה פועל מתחם בתי הקולנוע "סינמה סיטי ירושלים", ובו אטרקציה ייחודית המכונה "עיר התנ"ך". מלבד זאת, הוקמו במקום שני אולמות תיאטרון ומוזיאון העוסק בקולנוע[78]. במקום פועל גם מרכז קניות הכולל יותר מחמישים עסקים.

במאי 2013, נפתח מתחם התחנה הראשונה בבניין תחנת הרכבת הישנה של ירושלים. המתחם סמוך לאזור המושבה הגרמנית, וכולל מתחם בילויים, בתי קפה ומסעדות. המקום מהווה חלק מפארק המסילה, על כן משלב אווירה ספורטיבית, ומציע שיעורי ספורט הפתוחים לקהל הרחב.

אירועים שנתיים

  • פסטיבלים – מדי שנה, בחודשי הקיץ, נערך בעיר פסטיבל הקולנוע ירושלים, הנחשב לאחד הפסטיבלים החשובים בישראל. בעיר נערכים פסטיבלים רבים נוספים.
שכונת נחלת שבעה בשלג, פברואר 2015

אירועים נוספים הנערכים בעיר:

  • "חמשושלים" – שלושה סופי שבוע, במהלכם נפתחים לציבור מוזיאונים ואתרי תרבות רבים[דרושה הבהרה]. במסגרת אירוע זה, נערכים בעיר מופעים שונים, הנמשכים עד השעות הקטנות של הלילה.
  • "שאון חורף" – פסטיבל תרבות ואמנות המתקיים בחודשי החורף במספר מוקדים במרכז העיר. הפסטיבל מתקיים מזה עשור, ומנוהל על ידי המחלקה לאירועי צעירים שבאגף תרבות ואומנויות בעיריית ירושלים[79]. שם זה מהווה משחק מילים עם הביטוי: "שעון חורף", ומשמעותו היא "המולת חורף"[דרושה הבהרה][דרושה הבהרה].
  • "אינדי סיטי"[דרושה הבהרה]
  • מדי שנתיים, נערך בעיר יריד הספרים הבינלאומי.
  • בחודשים ספטמבר ואוקטובר, מארגנת עיריית ירושלים פסטיבל סתיו, במסגרתו מוצעים לציבור סיורים ומופעים בעיר העתיקה, ללא תשלום.
  • בסוכות מתקיים, מאז 2010, פסטיבל "דרך בית לחם", הנושא את שם הרחוב בו הוא מתקיים[דרושה הבהרה].
  • "מנופים" הוא אירוע אמנות עכשווית, המתקיים מדי שנה, והמציין את פתיחת עונת התערוכות בירושלים.
  • תהלוכות – בחול המועד פסח, חול המועד סוכות וביום ירושלים, נערכות בעיר תהלוכות. ביום ירושלים נערך גם ריקוד הדגלים. במועדים אלה, פוקדים את העיר עשרות אלפי מבקרים, מדי יום ביומו.
  • מרתון ירושלים – התחרות התקיימה לראשונה בירושלים בשנת 2011, לאחר 18 שנים אשר במהלכן נערכה בעיר ריצת חצי מרתון בלבד. מאז, נערכת תחרות זאת מדי שנה, בחודש מרץ.
  • אירועי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות, המאורגנים, הממומנים והנערכים על ידי עיריית ירושלים, מדי שנה בשנה.

תקשורת

מבנהו המקורי של בית החולים שערי צדק, אשר שימש בעבר את הנהלת רשות השידור שנסגרה בשנת 2017, רחוב יפו

ירושלים מהווה את מרכז השידורים הממלכתיים במדינת ישראל. בירושלים שוכנים משרדי רשות השידור ואולפני הטלוויזיה והרדיו שלה: הערוץ הראשון ואולפני קול ישראל שנסגרו בשנת 2017 והוחלפו בתאגיד השידור הישראלי. בעיר נמצאים גם משרדי הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, אולפני הבירה ירושלים המשמשים לאולפני טלוויזיה וחלק מאולפני הרדיו של גלי צה"ל. כמו כן, בעיר ממוקמים משרדי דואר ישראל.

גופי תקשורת מקומית בעיר הם רדיו ירושלים, מקומונים כגון ידיעות ירושלים, זמן ירושלים, כל העיר, כל הזמן ועיתון ירושלים. כמו כן, בירושלים נמצאים משרדים של מספר עיתונים ושבועונים כגון מקור ראשון, המודיע, המחנה החרדי, משפחה, מוצש ומקומונים שכונתיים שונים.

בנוסף לעיתונות העברית, מתפרסמים בעיר העיתונים ג'רוזלם פוסט ו-Jerusalem Christian Review באנגלית וכן אל-סבאר בערבית.

עברית ירושלמית

חלק מתושבי ירושלים משתמשים בעגה ירושלמית. בעגה זאת, בין היתר, אומרים מָאָתַיִם במקום מָאתַיִם[80]; המילה "חתולה" נהגית במלעיל ומהווה את ברירת המחדל לחתול שמינו לא ידוע; בעגה הירושלמית ישנן גם מילים ייחודיות, למשל:[81]

חינוך ואקדמיה

מוסדות אקדמיים

בניין המכון למדעי היהדות ע"ש מנדל באוניברסיטה העברית בהר הצופים

בירושלים פועלת האוניברסיטה העברית בירושלים, אשר דורגה ב-2012 בין מאה האוניברסיטאות[82] המובילות בעולם בתחום המחקר, כמו גם האקדמיה ללשון העברית. לאוניברסיטה שלושה קמפוסים ברחבי העיר: הר הצופים, אדמונד י' ספרא גבעת רם ועין כרם. זאת, בנוסף לקמפוסים ולמעבדות במקומות שונים בישראל, המהווים שלוחות מטעם האוניברסיטה העברית והמתופעלים על ידה.

לאוניברסיטת אל-קודס היו בעבר מספר שלוחות אקדמיות, אשר היו פזורות ברחבי ירושלים וסביבתה, עד איחודן בין השנים 1984–1995. כמו כן, פועלת בעיר שלוחה של אוניברסיטת בריגהאם יאנג (האוניברסיטה המורמונית).

בעיר קיימים מוסדות נוספים להשכלה גבוהה, עליהם נמנים: בית הספר הגבוה לאמנויות "בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים", המשמש כאקדמיה הישראלית הלאומית לאמנויות, בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה, בית הספר "מעלה" לקולנוע, המרכז האקדמי לב, האקדמיה למוסיקה ולמחול ומכללת הדסה.

כמו כן, משמשת ירושלים מקום משכנם של מכוני מחקר רבים, עליהם נמנים: מכון ירושלים למחקרי מדיניות, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, המכון הישראלי לדמוקרטיה, מכון ון ליר, מכון שלום הרטמן, מכון הנרייטה סאלד ומכון שלם.

מוסדות תורניים

ישיבת חברון בשכונת גבעת מרדכי, אחת הישיבות הגדולות והחשובות בציבור החרדי.

בירושלים פועלות ישיבות ומוסדות תורניים רבים. ביניהם, הישיבה הגדולה בעולם: ישיבת מיר, כמו גם ישיבת חברון, ישיבת מאור עינים, ישיבת חיי משה, ישיבת טשעבין, ישיבת קול תורה, ישיבת שפת אמת, מרכז הרב, מכון מאיר, ישיבת הר המור, ישיבת אור החיים, ישיבות בריסק, ישיבת תורת אמת וישיבת עטרת ישראל.

היכל שלמה שימש בעבר מקום משכנה של הרבנות הראשית לישראל (עברה לבית יהב בשכונת רוממה). כיום, משמש המבנה מוזיאון לאמנות יהודית ואולם הופעות.

בתי ספר

החינוך העירוני בירושלים מתנהל לרוב על פי תוכנית הלימודים של משרד החינוך, למעט בתי ספר ומוסדות חינוך ערביים, כמו גם מוסדות חינוך חרדיים, המסרבים לאמץ תוכנית זאת. נכון לשנת 2010, 61% מתלמידי כיתה א' היהודיים היו חרדים. בתי ספר וגני ילדים חילוניים שנעזבו, לרבות בניינים נטושים, שופצו ונבנו מחדש, ומשמשים כיום מוסדות חינוך חרדיים. מערכת החינוך הערבית בירושלים פועלת ברובה בשטחה של ירושלים המזרחית. כמו כן, שוכנים בעיר מוסדות חינוך נוצריים, עליהם נמנים בתי ספר ממלכתיים ופרטיים, הפועלים והממומנים בחלקם בחסות כנסיות. חלק מבתי הספר בעיר, רובם ככולם במזרח ירושלים, פועלים על פי התוכניות הפדגוגיות של הרשות הפלסטינית.

בעשור השני של המאה ה־21 ביצע ראש עיריית ירושלים רפורמה במערכת החינוך הממלכתי, החינוך הממלכתי דתי והחינוך הערבי שבניהול עירוני בעיר. במסגרת הרפורמה נפתחו אזורי הרישום בעיר, ובמטרה לאפשר להורים בחירה מושכלת פיתחה העירייה "עץ ערכים" שמודד כל בית ספר לפי שלושה פרמטרים: חברתי-ערכי, סביבה פדגוגית והישגים[83].

מועצת הנוער העירונית

"מועצת הנוער העירונית ירושלים" פועלת בעיר במתכונת דמוקרטית משנת 2010. נציגיה נבחרים בבחירות דמוקרטיות בחלק מבתי הספר בעיר[84]. על הפרויקטים הבולטים שארגנה והוציאה לפועל המועצה, ניתן למנות את כרטיס "נוער ירושלמי"[85], את אירועי "בירת הנוער" ואת יריד התעסוקה בקניון מלחה. המועצה משתייכת למועצה המחוזית של ירושלים, ובתור מועצה מטעם עיר הבירה- שמורים לה, באופן אוטומטי- שלושה מקומות לנציגים במועצת התלמידים והנוער הארצית.

בריאות

מערך הבריאות והרפואה בירושלים נחשב לאחד מהגדולים, המפותחים והחשובים בישראל, וקנה לעצמו אף שם עולמי בזכות בתי החולים מהחשובים במדינה, מכוני מחקר ופיתוח בתחום הרפואי, והפקולטות לרפואה השוכנים בעיר. מערכת הבריאות הירושלמית משרתת יותר ממיליון תושבי ירושלים והסביבה ואף מטופלים מרחבי הארץ שבאים אליה. ירושלים היא העיר היחידה בישראל בה כל המוסדות הרפואיים (בתי חולים ומרפאות) הם בבעלות פרטית (עמותות וארגונים) ולא קיים בה מערך רפואי ממשלתי.

המרכז הרפואי שערי צדק הוא בית החולים הגדול בירושלים, ונמנה עם בתי החולים הגדולים במדינה, מבחינת מספר מטופלים שאושפזו בו ומספר ימי האשפוז. בשנת 1980, עבר בית החולים למשכנו בשכונת בית וגן. בדצמבר 2012, סופח אליו בית החולים ביקור חולים.

המרכז הרפואי שערי צדק הוא בית חולים אוניברסיטאי הקשור לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים, והפקולטה למדעי הבריאות של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. מאפיין ייחודי של בית החולים שערי צדק נקבע עוד בעת היווסדו. אז הוחלט כי בית החולים יהיה מודרני בגישתו הרפואית, אך יתנהל על פי חוקי ההלכה היהודית. גם כיום ממשיך בית החולים להתנהל במתכונת זאת.

מרכז רפואי הדסה הוא המוסד הרפואי השני בגודלו בירושלים, גם הוא נמנה עם בתי החולים הגדולים והחשובים במדינה. המרכז כולל שני בתי חולים אוניברסיטאיים (בית החולים הדסה עין כרם ובית החולים הדסה הר הצופים), חמישה בתי ספר למקצועות הרפואה[דרושה הבהרה], המשותפים הן להדסה והן לאוניברסיטה העברית, ומרפאות חוץ.

בנוסף למרכזים הללו, פועלים בעיר מספר בתי חולים כלליים נוספים: בית החולים אל-מקאסד בהר הזיתים ובית חולים אוגוסטה ויקטוריה, השוכן במתחם כנסייתי מפואר (גם הוא בהר הזיתים) – שניהם משמשים את האוכלוסייה הערבית, ובית החולים משגב לדך, הממוקם בשכונת קטמון. כמו כן, קיימים בעיר בתי חולים ייעודיים: בית החולים סנט ג'ון לרפואת עיניים, בית החולים השיקומי אלי"ן לילדים, בית החולים הגריאטרי הרצוג והמרכז לבריאות הנפש, המאחד את שני בתי החולים הפסיכיאטריים: בית החולים כפר שאול ובית החולים איתנים. במהלך המאה ה־19 נבנו בעיר מס' בתי חולים על ידי המעצמות האירופאיות, שבעבר פעלו בה וכיום חלקם כבר לא פועלים בה, אלא המבנה בו שכנו הוסב לשימושים אחרים, וחלקם סופחו לבתי החולים הקיימים (דלעיל) שאף להם היסטוריה ארוכה שראשיתה מאותה תקופה: בית החולים האיטלקי עד שנת 1939, בית החולים של המיסיון האנגלי עד 1948, בית החולים הגרמני עד 1918, המתחם הצרפתי בירושלים ובניין אביחיל. מוסדות נוספים שפעלו בעבר היו בית היולדות סדובסקי, אשר פעל בין השנים 1933–1948, ובית הנסן, אשר שכן בשכונת טלביה.

לכל קופות החולים הפועלות במדינה יש מרפאות וסניפים בכל רחבי העיר וכן מרפאות מומחים מיוחדות, כמו כן בעיר נוסדה רשת המרפאות לרפואה דחופה טרם וכיום היא מפעילה כמה סניפים ברחבי העיר ונותנת מענה 24/7. בעיר שוכנים מספר מטות של ארגונים ועמותות שונים בתחום הרפואי כגון איחוד הצלה ויד שרה. נוסף למערך האמבולנסים של מד"א, במזרח העיר פועל מערך אמבולנסים של הסהר האדום.

תחבורה

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – תחבורה בירושלים
Click to Shrink Back
תחנה מרכזיתיצחק נבוןמלחהגן החיות התנ"כירכבתרכבתהדסה עין כרםהר הרצלהקו האדוםהקו האדוםרכבת תת-קרקעיתהקו הכחולהקו האדוםהקו האדוםהקו הכחולרכבת הכותלהרכבל לכותלהעיר העתיקהממילאהמרכזרכבת תת-קרקעיתרכבת תת-קרקעיתרכבת תת-קרקעיתתחבורת ירושלים.png
לדף הקובץ
תמונה אינטראקטיבית (לחצו להסבר)‏

תרשים של מערך התחבורה הציבורית בירושלים:
רכבת ישראל (בשחור), הקו האדום (באדום), הקו הכחול - אוטובוסים מרווחים (בכחול), המשך מתוכנן של הרכבת, של הקו האדום ושל הקו הכחול בקווים דקים, הרכבל לכותל בסגול


בהיותה העיר הגדולה בישראל ומרכז מטרופוליני ותיירותי חשוב, ירושלים מתמודדת עם עומסי תחבורה רבים שגדלים משנה לשנה, ותופעת היוממות הולכת וגדלה כאשר מדי שנה מס' כלי הרכב הנכנסים אל העיר והיוצאים ממנה עולה בהתמדה ועומד על עשרות אלפי כלי רכב שנכנסים אל העיר מדי יום מסביבתה ומשאר חלקי הארץ.

לאחר שנים שתשתיות התחבורה בעיר לא התפתחו כיאה לעיר גדולה ולא עמדו בקצב גידול אוכלוסייתה, וכדי להתמודד עם המצב, החלו גורמי התכנון העירוניים והממשלתיים תיקון ארוך שנים באמצעות שורת השקעות ממשלתיות ופרויקטי תחבורה גדולים בהיקפם. תכנון זה אמור להפוך את ירושלים למרכז תחבורתי חשוב וחדשני במישור הארצי, לחזק את מעמדה כעיר מובילה ולהפחית את עומסי התחבורה.

בנוסף לכך, ירושלים מתמודדת עם מפגעי זיהום אוויר ורעש שמקורם ברכבים המזהמים, וכן עם מצוקת חניה הולכת וגוברת – וכדי להתמודד עם בעיות אלה, בעירייה בעידוד הממשלה, הוחלט על צמצום הדרגתי של מספר כלי הרכב בעיר, על ידי השקעה מסיבית בפרויקטים לתחבורה ציבורית, פעילות הסברתית בנושא, שורה של תקנות שאמורות להחליף אוטובוסים ישנים באוטובוסים חדישים ופחות מזהמים, הגבלת כניסת כלי רכב פרטיים למרכז העיר ועוד.

באזור בנייני האומה צפוי לקום המרכז התחבורתי המשולב הגדול ביותר בישראל שיכלול את התחנה המרכזית, תחנת רכבת ישראל, שתי תחנות של הקו האדום והקו הירוק של הרכבת הקלה, חניון עם מאות מקומות, מנהרה למעבר כלי רכב, שבילי אופניים ומרחבים גדולים להולכי רגל.

במשרד התחבורה הוחלט על הקמת רשות תחבורה מטרופולינית בארבע הערים הגדולות של ישראל (ירושלים, תל אביב, חיפה ובאר שבע), שתנהל את מערך התחבורה בכל מטרופולין. במסגרת תוכנית זאת ירושלים נבחרה להיות הראשונה בה תקום רשות זאת.

תשתיות כבישים

כביש בגין הוא ציר התנועה המרכזי בעיר החוצה את העיר מצפון לדרום ומאפשר נסיעה רציפה ומהירה ללא צמתים ורמזורים. הכביש מחבר בין כל צירי התנועה המרכזיים של המטרופולין הירושלמי. לעיר יש כמה כניסות מארבעת רוחותיה כאשר הכניסה המרכזית והעיקרית היא מכיוון מערב דרך כביש 1. אומנם מקובל לכנות את אזור בנייני האומה "ככניסה לעיר", אך הדבר אינו נכון משום שהכניסה לעיר מתחילה במחלף מוצא מס' קילומטרים מערבית לאזור זה, שם מתחיל התחום המוניציפלי של העיר. כבישים נוספים המובילים לעיר:

  • מכיוון צפון: כביש 443 (אף על פי שהכביש מקשר את העיר לאזור מישור החוף במערב, ביחס לי-ם הוא צפוני לה) הוא ציר התנועה השני בחשיבותו לאחר כביש 1 המקשר את ירושלים לכיוון מערב המדינה. הכביש מקשר את מודיעין-מכבים-רעות לירושלים.
  • מכיוון צפון-מערב: כביש 436 מהווה כניסה נוספת לעיר מכיוון צפון-מערב דרך שכונת רמות אלון (שהופך לשדרות גולדה מאיר) ומקשר את העיר לגבעת זאב וסביבתה.
  • מכיוון צפון-מערב: כביש 16 שנפתח בספטמבר 2022 ומנקז תנועה לשכונות דרום העיר דרך מנהרות ומחלפים מאזור מוצא. הכביש מתחיל בעיקול מוצא, ממשיך במנהרה למחלף גבעת שאול וממשיך דרך מנהרה נוספת עד לרחוב בייט בין שכונת בית וגן לרמת בית הכרם.
  • מכיוון צפון-מזרח: בשכונה הצפונית פסגת זאב קיימת גישה נוחה לכיוון צפון מזרח, לכביש 437, וליישובים אדם, כוכב יעקב, בית אל, עופרה ופסגות.
  • מכיוון מזרח: הגישה לירושלים מכיוון מזרח (מעלה אדומים וסביבתה, ים המלח ומזרח המדינה) מתבצעת באמצעות כביש 1, כאשר במחלף הזיתים הדרך מתפצלת לכיוון מרכז העיר והר הצופים דרך מנהרת הר הצופים (ע"ש נעמי שמר), או דרך נסיעת המשך בכביש 1 לכיוון צומת הגבעה הצרפתית.
  • מכיוון דרום: הגישה לירושלים מכיוון דרום מתבצעת באמצעות כביש 60, אשר מכונה גם "כביש המנהרות"- כביש זה מקשר את ירושלים עם דרום המטרופולין (גוש עציון, ביתר עילית וקריית ארבע).

צירי תנועה אחרים בתוך העיר הם: דרך האלוף נרקיס ודרך חברון המהווים את המשכו של כביש 60, כביש 20 המקשר את פסגת זאב דרך בית חנינא עם כביש בגין, דרך מנהרת הארזים (המשכו של כביש 1 הנכנס לתוך העיר ככביש מס' 9 עירוני), דרך בר-אילן-לוי אשכול (שהם קטע מכביש 417) ועוד.

תחבורה ציבורית

אוטובוסים

התחנה המרכזית בירושלים היא אחת התחנות העמוסות ביותר בישראל, ויוצאים ממנה אוטובוסים כמעט לכל חלקי הארץ. מ-1931 ועד 1967 פעלה בעיר חברת אוטובוסים בשם "המקשר".

בתוך ירושלים קיים מערך אוטובוסים ענף, המופעל על ידי חברת אגד. מקצת הקווים מוגדרים כקווי מהדרין. העיר מקושרת באמצעות קווי אוטובוסים בינעירוניים של חברות אגד, אגד תעבורה, סופרבוס, אפיקים, וקווים כמעט לכל יעד ברחבי הארץ. אף על פי שבירושלים פועלים עשרות קווי אוטובוסים, ישנה ביקורת ציבורית גדולה על הגורמים העירוניים והממשלתיים, וכן על חברת אגד שהיא המפעילה הבלעדית של מערך האוטובוסים בעיר, על שירות לקוי ומונופול של חברת אגד על הפעלת התח"צ בעיר. כתוצאה מכך, הוחלט על ידי משרד התחבורה להכניס עוד חברות אוטובוסים לשירות התח"צ העירוני כדי לשפר את השירות לתושבי העיר ולהפעיל מנגנוני לחץ על חברת אגד לשיפור השירות שלה עבור התושבים, כך שבעתיד עוד חברות תח"צ יפעילו קווים עירוניים ובכך תוגבר התחרות בין החברות ויחול שיפור במערך האוטובוסים. כמו כן, קיימות תוכניות לסלילת נתיבי תח"צ בלעדיים בצירים מרכזיים בעיר כדי לשפר את מערך התח"צ.

במזרח ירושלים, פועלת חברת אוטובוסים נפרדת (בפיקוח ממשלתי של משרד התחבורה) הנותנת שירות לתושבי מזרח ירושלים ומקשרת את השכונות הללו אף ליעדים מחוץ לעיר, בתחום הרשות הפלסטינית.

מתחילת יולי 2007, פועלים בעיר קווי לילה.

שירות מוניות, כלי רכב שיתופיים ואופניים

בעיר פועלים שירותי מוניות "ספיישל". מוניות שירות פועלות בקווים בין עירוניים בלבד, ולאחר דרישת הציבור להפעלתם גם בתוך העיר, הוחלט על פתיחת קווי מוניות שירות עתידיים גם בתוך העיר[דרוש מקור]. קווים אלה יאפשרו אלטרנטיבה לנסיעות באוטובוסים ויקלו על העומס בתחבורה הציבורית בעיר. השימוש באופניים בעיר ככלי תחבורה אלטרנטיבי הוא מועט, מכיוון שהטופוגרפיה של ירושלים והפרשי הגבהים בין השכונות אינם מאפשרים שימוש נוח ומהיר באופניים. השימוש כיום באופניים נעשה בעיקר לצורכי פנאי ולכן העירייה יצאה בתוכנית גדולה בהיקפה לסלילת שבילי אופניים ברחבי העיר שיקשרו בין השכונות למוקדים מרכזיים. תוכנית זאת מתווספת לתוכנית אחרת של העירייה אשר במסגרתה הוקם פרויקט להשכרת אופניים רגילים וחשמליים ברחבי העיר בשם "ירופאן" בדומה לתל אופן בתל אביב. במסגרת פרויקטים אלה העירייה מבקשת לעודד את הפיכתם של האופניים גם לכלי תחבורה אלטרנטיבי מעבר לפעילות פנאי. בעיר גם קיים מערך שיתופי להשכרת כלי רכב, שנקרא "CAR2GO", ביוזמת ואחריות העירייה.

מערכת להסעת המונים במטרופולין ירושלים

הקו האדום בפרויקט הרכבת הקלה בירושלים נחנך בקיץ 2011, והוא קו הרכבת העירוני הראשון בישראל. מספר הנוסעים ביום בקו האדום מגיע ליותר מ-100,000 איש. בסיום בניית מערך הרכבות, ישרתו את העיר 8 קווי רכבת קלה. כמו כן, מתוכננים עוד חמישה קווי רכבת מטרופוליניים שיקשרו את העיר אל פרווריה[86]. מערכת זאת תהיה אמצעי התחבורה הציבורית העיקרי של העיר.

רכבת ישראל

Postscript-viewer-blue.svg ערכים מורחבים – מסילת ירושלים - גנות

על בסיס קו הרכבת הראשון בארץ ישראל, שהושק ב־1892, בימי השלטון העות'מאני, עובר גם כיום, בחפיפה כמעט מלאה, תוואי מסילת הרכבת יפו–ירושלים.

שירות הרכבות בקו: תל אביבבית שמשתחנת הרכבת ירושלים – מלחה שודרג בשנת 2005, והחל לפעול מחדש, לאחר שבע שנים במהלכן לא פעל. קו זה נחשב ליפה מבין מסלולי הרכבת בארץ, בשל נופו המרהיב של נחל שורק – לאורכו מתפתלת המסילה. ביחס לכמות הנוסעים בקווים האחרים, מעטים הנוסעים העושים שימוש בקו זה. הדבר נובע, ככל הנראה, מזמן הנסיעה הארוך (כ-110 דקות) מתחנת תל אביב ועד תחנת מלחה בירושלים, כמו גם מתוואי נסיעתה של הרכבת, העוצרת בתחנות המרוחקות ממרכז העיר. סיבות אלה הופכות את השימוש בקו רכבת זה למשתלם פחות מדרך החלופה שלו: כביש 1.

בשלהי העשור השני של המאה ה־21 התבצעו עבודות לבניית תחנת הרכבת ירושלים – יצחק נבון. בשלהי שנת 2018, נפתח קו הרכבת המהיר, אשר יקשר בין תל אביב ותחנת הרכבת ירושלים – יצחק נבון, הממוקמת בסמוך לתחנה המרכזית של ירושלים. התחנה ממוקמת כשמונים מטרים מתחת לפני הקרקע. הרכבת המהירה תקשר בין ירושלים ובין תל אביב, בנסיעה שתארך כ-28 דקות[87]. בעתיד תוארך מסילת רכבת ישראל אל תוך העיר במסלול תת-קרקעי[88].

תחבורה אווירית

כיום, נמל התעופה היחיד המשרת את העיר הוא נמל התעופה הבינלאומי בן-גוריון, הממוקם כחמישים קילומטרים צפונית מערבית לעיר, והגישה אליו מכיוון ירושלים מתבצעת באמצעות כביש 1. בשנת 2018 נחנך הקו המהיר של רכבת ישראל, כאשר בין היתר הקו מחבר את העיר לנמל התעופה ובעתיד יאפשר נסיעה מהירה של כ-15 דקות בין היעדים.

שדה התעופה עטרות הוא שדה תעופה לא פעיל, השוכן בצפון ירושלים, ליד אזור התעשייה עטרות, בסמוך למחנה הפליטים קלנדיה. שדה התעופה זה היה בעבר נמל התעופה הבינלאומי של ירושלים וסביבתהּ, אך נסגר בעקבות מאורעות האינתיפאדה השנייה, במהלכם בוצע ירי על מטוסים שנחתו בו והמריאו ממנו, מכיוון הכפרים הפלסטיניים הסמוכים.

פרויקטים בתכנון והקמה

Gnome globe current event 1.svg
פרק זה עוסק במיזם עתידי
ייתכן שנכללים בפרק פרטים שהם בגדר הערכה, או כאלה שעשויים להשתנות עם התקדמות המיזם.
פרק זה עוסק במיזם עתידי
ייתכן שנכללים בפרק פרטים שהם בגדר הערכה, או כאלה שעשויים להשתנות עם התקדמות המיזם.

קריית הספורט מלחה

קריית הספורט הירושלמית שבשכונת מלחה, בדרום העיר, נחשבת לאחת הגדולות בישראל. בקריית הספורט ממוקם אצטדיון טדי, המכונה על שמו של ראש העיר לשעבר, טדי קולק, והוא רשמית אצטדיון הכדורגל הגדול ביותר בישראל (לאחר שאצטדיון רמת גן הוגבל ל-13,370 מקומות ישיבה). האצטדיון מכיל 31,733 מושבים וקיימות תוכניות להרחיב אותו בעתיד. צפונית אליו ממוקם מרכז הטניס של העיר ובו כ-20 מגרשים וכן אצטדיון ל-2,000 צופים. היכל הספורט פיס ארנה ירושלים (שהוא אולם רב-תכליתי), ממוקם גם הוא בסמוך. האולם מכיל 11,000 מושבים (כאשר ניתן להרחיב אותו אף ל-15,000 מושבים באירועים שונים), והוא הגדול ביותר בישראל. האולם משמש לאירוח אירועי ספורט ובידור שונים וכמרכז כנסים. בחלל מתחת לאולם עתיד לקום מרכז החלקה על הקרח חצי-אולימפי, שיהיה הגדול בישראל. עוד עתידה לקום במתחם הקריה הבריכה האולימפית של ירושלים, חניה תת-קרקעית שתכיל מאות מקומות חניה לבאי המתחם בין הארנה לאצטדיון טדי, ומעליה יקום מתחם מסחרי גדול ומלון שיכיל 240 חדרים.

מתקני ספורט נוספים ברחבי העיר

  • אצטדיון נוסף בעיר הוא אצטדיון גבעת רם. לאחרונה הוא עבר שיפוץ, ומארח בעיקר את תחרויות האתלטיקה בעיר. האצטדיון ברוב ימות השנה משמש גם כמגרש אימונים.
  • היכל הספורט מלחה המכיל כ-3,000 מושבים, האולם עבר שיפוץ וכיום משמש את תושבי העיר, ואירוח תחרויות שונות.
  • מתחם הספורטק בפארק עמק הארזים ממוקם בצפון העיר ובו שני מגרשי כדורגל ומגרש פוטבול שמשמשים כמגרשי אימונים ופנאי, ואף לעיתים לאירוח תחרויות. כל מגרש כולל טריבונות ל-350 צופים.

עוד פועלים בעיר אולמות ספורט שונים כגון אולם דנמרק בשכונת קטמון, מגרשי פנאי ואימונים לכדורגל ולכדורסל ומתחמים לענפי ספורט נוספים, כמו כן, בעיר פועלת שלוחה של מכון וינגייט להכשרת מדריכים בענפי ספורט שונים.

שכונות ירושלים

המינהלים הקהילתיים של ירושלים, בחלוקה לפי הרבעים התפעוליים של עיריית ירושלים

בירוק בהיר (1) – רובע צפון, בכתום (2) – רובע אלונים, בירוק כהה (3) – רובע מערב, בתכלת (4) – רובע אורנים, בורוד (5) – רובע מרכז, בצהוב (6) – רובע דרום, באפור (7) – רובע מזרח. נלקח מאתר עיריית ירושלים

1.רובע צפון -

מנהל קהילתי פסגת זאב פסגת זאב
מנהל קהילתי נווה יעקב נווה יעקב
מנהל קהילתי בית חנינא בית חנינא, שועפאט
מנהל קהילתי עוטף ירושלים כפר עקב, קלנדיה, דאחיית א-סלאם, מחנה הפליטים שועפאט, ראס ח'מיס, ראס שחאדה, סמיראמיס, אלמטאר

2. רובע אלונים -

מנהל קהילתי רוממה קריית מטרסדורף, קריית צאנז, שיכון חב"ד, אזור תעשייה רוממה,

אזור התעשייה הר חוצבים, תל ארזה, מחניים, עזרת תורה, קריית בלז

מנהל קהילתי רמות רמות
מנהל קהילתי צור באהר צור באהר, ג'בל מוכאבר
מנהל קהילתי רמת שלמה רמת שלמה

3. רובע מערב -

מנהל קהילתי יובלים קריית יובל, מלחה, רמת דניה, רמת שרת, בית וגן, עין כרם
מנהל קהילתי גנים קריית מנחם, עיר גנים, גבעת משואה
מנהל קהילתי בית הכרם בית הכרם
מנהל קהילתי הר נוף הר נוף
מנהל קהילתי מיתרים גבעת שאול, קריית משה, גבעת מרדכי, רמת מוצא, מורדות בית וגן

4. רובע אורנים -

מנהל קהילתי גינות העיר רחביה, טלביה, ימין משה, המושבה הגרמנית, המושבה היוונית,

קטמון הישנה, קריית שמואל, ניות

מנהל קהילתי בקעה רבתי בקעה, מקור חיים, ארנונה, צפון תלפיות, שיכוני תלפיות, אבו תור
מנהל קהילתי דרום גוננים א' – ו', רסקו (גבעת הוורדים), קטמון ח' – ט', פת
מנהל קהילתי בית צפאפא שרפאת בית צפאפא, שרפאת
אזור התעשייה תלפיות

5. רובע מרכז -

מנהל קהילתי לב העיר נחלאות, מחנה יהודה, זיכרון יוסף, שערי חסד, קריית וולפסון, מורשה (מוסררה), עץ חיים, שלוחת הרובע, הרובע היהודי, בית דוד
מנהל קהילתי בוכרים שכונת הבוכרים, גאולה, כרם אברהם, בית ישראל, מאה שערים,

זיכרון משה, רוחמה, מקור ברוך, שמואל הנביא, מסעודיה

מנהל קהילתי אלענאיה אלאהליה שיח' ג'ראח, ואדי אל-ג'וז, המושבה האמריקאית, באב א-זהרה
קריית הלאום קריית הממשלה, גבעת רם, קריית מנחם בגין (קריית הממשלה במזרח ירושלים)
מנהל קהילתי אבנאא אלקודס הרובע המוסלמי, הרובע הנוצרי

6. רובע דרום -

מנהל קהילתי הר חומה חומת שמואל
מנהל קהילתי תלפיות מזרח ארנונה החדשה, ארמון הנציב
מנהל קהילתי צור באהר צור באהר, ג'בל מוכאבר
מנהל קהילתי גילה גילה

7. רובע מזרח -

מנהל קהילתי א-טור לב/ מרכז השכונה –אל-ח'לה, א-סהל אלג'דיד, אל-חרדוב,

ח'לת אל-עין, א-שייח', ואדי קדום, ראס אל-עמוד,

עין א-לוזה/סילוואן, אבו תור, שכונת פארוק

מנהל קהילתי הגבעה הצרפתית הגבעה הצרפתית, גבעת המבתר, מעלות דפנה, הר הצופים,

רמות אשכול

מנהל קהילתי עיסוויה עיסוויה
מנהל קהילתי שמואל הנביא

(שמונה השכונות)

סנהדריה, סנהדריה המורחבת, שמואל הנביא, ארזי הבירה,

בית ישראל, החומה השלישית, מעלות דפנה, רמות אשכול

ערים תאומות

הסכמי שיתוף פעולה

גלריית תמונות

ראו גם

אתרים בירושלים

נושאים שונים

לקריאה נוספת

עיינו גם בפורטל

P Jerusalem lion.png

פורטל ירושלים הוא שער לכל הנושאים הקשורים בעיר ירושלים, העיר הקדושה לשלוש הדתות ובעלת ההיסטוריה הארוכה והמורכבת. הפורטל מציג את ההיסטוריה של העיר, אתרים קדושים ומבנים חשובים בעיר, אישים, רחובות, שכונות ואנקדוטות מעניינות אודותיה.


ספרי הדרכה

ספרי הלכה

מחקרים

מפות ואטלסים

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 אוכלוסייה בעיריות, במועצות המקומיות והאזוריות וביישובים בעלי 2,000 תושבים לפחות - לפי טבלה חודשית של למ"ס עבור סוף ינואר 2024 (אומדן), בכל יתר היישובים - לפי טבלה שנתית של למ"ס עבור סוף 2022.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 הנתונים לפי טבלת רשויות מקומיות של למ"ס עבור סוף 2021
  3. ^ הנתונים לפי טבלת מדד חברתי כלכלי של למ"ס נכון לשנת 2019
  4. ^ ישראלישראל מדינת ישראל, חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל, ירושלים: ישראל, 1980
  5. ^ עכשיו 14 חדשות ואטואליה, ירושלים: הגדולה ביותר, המתויירת ביותר – ואחת העניות בארץ | כל הנתונים, באתר עכשיו 14, ‏17 במאי 2023
  6. ^ משה כהן, ‏שומרת על מעמדה: ירושלים עדיין העיר הגדולה בישראל, באתר מעריב אונליין, 16 במאי 2023
  7. ^ למ"ס, לקט נתונים לרגל יום ירושלים, 2022, באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, "ביום ירושלים עומד מספר התושבים בה על כ-971,800 נפש.", ‏26 במאי 2022
  8. ^ עיריית ירושלים, המספרים של השכונות - אוכלוסיית ירושלים, באתר Emblem of Jerusalem.svg עיריית ירושלים, "סה"כ תושבים: 1,040,972", ‏13 במאי 2022
  9. ^ למ"ס, אוכלוסייה בישובים שבהם 2,000 תושבים ויותר - אומדנים ארעיים לסוף אפריל 2023, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 2023
  10. ^ הגובה 570 מטר נמצא בקואורדינטות 31°47′33.82″N 35°10′01.07″E / 31.7927278°N 35.1669639°E / 31.7927278; 35.1669639 בשכונת מוצא לפי Google Earth.
  11. ^ הגובה 857 מטר בקואורדינטות 31°43′52.31″N 35°11′12.05″E / 31.7311972°N 35.1866806°E / 31.7311972; 35.1866806 בשכונת גילה לפי Google Earth.
  12. ^ ירושלים באתר אונסק"ו: http://whc.unesco.org/en/list/148
  13. ^ באתר אונסק"ו
  14. ^ המסמך המתעד את הבקשה. פיסקאות 28–35
  15. ^ M. Vygus. Middle Egyptian dictionary, p. 547
  16. ^ א"ע 287 שו' 61, ראו Jörgen A. Knudtzon, Die El-Amarna-Tafeln, mit Einleitung und Erläuterungen, Leipzig: Hinrichs, 1915, עמ' 864
  17. ^ איתי בלומנטל, נחשפה כתובת בת 2,000 שנה המציינת לראשונה את שמה המלא של ירושלים, באתר ynet, 9 באוקטובר 2018
  18. ^ על כתובת חנניה מירושלים, באתר האקדמיה ללשון העברית, 22 באוקטובר 2018
  19. ^ בראשית רבה, פרשה נ"ו, פסקה י'.
  20. ^ ברוך קימרלינג ויואל שמואל מגדל, פלסטינים: עם בהיווצרותו, עמ' 66.
  21. ^ ניר חסון, אורשלים: ישראלים ופלסטינים בירושלים 1967–2017, 2017
  22. ^ איתי בלומנטל, כתובת ערבית קדומה: אל-אקצא - "בית אלמקדס", באתר ynet, 1 בנובמבר 2016
  23. ^ 23.0 23.1 זאב וילנאי, שמות ערביים של מקומות בארץ-ישראל בספרות העברית של ימי הבינים. ציון; חוברת א'- ה, (תשרי ת'ש), עמ' 76
  24. ^ 24.0 24.1 טלי פרקש, תעלומת המנורה: סמלים יהודיים על חפצים מוסלמיים, באתר ynet, 5 בדצמבר 2017
  25. ^ Yuval Baruch, Danit Levi, Ronny Reich, The Name Jerusalem in a Late Second Temple Period Jewish Inscription, Tel Aviv 47, 2020-01-01, עמ' 108
  26. ^ ”וְהַצֹּרִים יָשְׁבוּ בָהּ מְבִיאִים דָּאג וְכָל מֶכֶר.” (נחמיה, י"ג, ט"ז)
  27. ^ נתן שור, מדוע בנה סולימאן המפואר את חומות ירושלים, זאב וילנאי, הוצאת ספרים אריאל, 1987.
  28. ^ חדשות ארכאולוגיות, נ"ז, נ"ח, ירושלים ניסן תשל"ו; נתן שור, קרדום, 23-21, (יוני 1982), עמ' 40.
  29. ^ שגיאת ציטוט: תג <ref> לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשם :1
  30. ^ קביעה זו היא הנפוצה והמקובלת במחקר. ראו למשל: יוסף דרורי, ירושלים בתקופה הממלוכית, אריאל, עמודים 84-83.
  31. ^ מאיר בן דוב, ירושלים בראי הדורות – מסע בירושלים לתולדותיה, כרטא – החברה הישראלית למפות ולהוצאה לאור, 2008.
  32. ^ ראש הממשלה דוד בן-גוריון מודיע בכנסת כי ירושלים היא בירת ישראל, אתר הכנסת.
  33. ^ עד סוף שנת 1985 חיו בשכונות אלו כ-106,000 תושבים (ישראל קמחי, התפתחות דמוגרפית, כלכלית ומטרופולינית, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח).
  34. ^ רונן מדזיני, ירושלים מתחרדת: רק אחד מכל שמונָה תלמידים - חילוני, באתר ynet, 2 במאי 2010
  35. ^ משנה, מסכת כלים, פרק א', משנה ו' ומשנה ח'.
  36. ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף נ"ד עמוד ב'.
  37. ^ ספר שמות, פרק כ"ג, פסוק י"ז
  38. ^ ספר שמות, פרק כ"ג, פסוק י"ט
  39. ^ ספר דברים, פרק י"ז, פסוק ח'
  40. ^ שירים המכילים את המילה "ירושלים", באתר שירונט
  41. ^ מים, באתר www.amalnet.k12.il(הקישור אינו פעיל, 30.11.2021)
  42. ^ השירות המטאורולוגי הישראלי
  43. ^ 43.0 43.1 43.2 43.3 Amnon Cohen and Bernard Lewis (1978). Population and Revenue in the Towns of Palestine in the Sixteenth Century. Princeton University Press. pp. 14–15, 94. ISBN 0-691-09375-X..
  44. ^ Edward Robinson, Biblical Researches in Palestine, Mount Sinai and Arabia Petraea: a journal of travels in the year 1838, Volume 2, 1841, page 85.
  45. ^ 45.0 45.1 45.2 45.3 45.4 45.5 Kark, Ruth; Oren-Nordheim, Michal (2001). Jerusalem and its environs: quarters, neighborhoods, villages, 1800-1948. Wayne State University Press. p. 28. ISBN 0-8143-2909-8. נבדק ב-14 ביולי 2011. {{cite book}}: (עזרה).
  46. ^ Usiel Oskar Schmelz, in Ottoman Palestine, 1800-1914: studies in economic and social history, page 35, Gad G. Gilbar, Brill Archive, 1990 באתר גוגל בוקס.
  47. ^ Manashe Harrel, "The Jewish Presence in Jerusalem through the Ages", Jerusalem, John Day, 1974.
  48. ^ הנתונים מתייחסים רק לחלק המערבי. "כל-מקום", פנקס כיס להכרת הארץ, הוצאת מטכ"ל, אוגוסט 1953.
  49. ^ אורנית עצר, ירושלים: עלייה בפריון בקרב היהודים, באתר ערוץ 7, 30 במאי 2008
  50. ^ לקט נתונים לרגל יום ירושלים, הלמ"ס, 31 במאי 2016.
  51. ^ פרופיל ירושלים באתר הלמ"ס
  52. ^ 52.0 52.1 שגיאת ציטוט: תג <ref> לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשם למס2021
  53. ^ פורום קהלת לכלכלה דרכה של ישראל לשגשוג כלכלי וחברתי, עורכים: איתמר יקיר ומיכאל שראל, פורום קהלת, אדר תשע"ח – מרץ 2018. עמודים 86-75.
  54. ^ 54.0 54.1 54.2 54.3 מיכל קורח ומאיה חושן, על נתונייך ירושלים - מצב קיים ומגמות שינוי 2020, באתר מכון ירושלים למחקרי מדיניות, ‏2020 (ארכיון)
  55. ^ הלמ"ס: המגזר החרדי בדרך להפוך לרוב בבירה, באתר בחדרי חרדים
  56. ^ בלטינית: "קורפוס ספרנדום".
  57. ^ המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית השלימה עם בינאום ירושלים, "בידיעה שלאור הרוב היהודי המובהק בעיר, תושבי ירושלים יבקשו להסתפח למדינה היהודית העתידית במשאל שיערך כעבור עשור". מתוך דורי גולד, לקראת כ"ט בנובמבר: נזכרו בתוכנית החלוקה, באתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, 27 בנובמבר 2011
  58. ^ עצרת או"מ אישרה ב-38 נגד 14 את ההצעה האוסטרלית לבינאום ירושלים, דבר, 11 בדצמבר 1949
  59. ^ "איננו יכולים עוד לראות בהחלטת האו"ם מ-29 בנובמבר כל כוח מוסרי. לאחר שהאו"ם לא מימש את החלטתו שלו, אנו רואים את ההחלטה מ-29 בנובמבר בקשר לירושלים כבטלה ומבוטלת", מתוך נאומו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון בדיון בכנסת ב-3.12.1949.
  60. ^ בהמשך סעיף 1 לפקודת שטח השיפוט והסמכויות, תש"ח-1948 - חקיקה של מועצת המדינה הזמנית, שקבעה: "כל חוק החל על מדינת ישראל ייראה כחל על כל השטח הכולל גם את מדינת ישראל כולה וגם כל חלק מארץ-ישראל אשר שר הביטחון הגדיר אותו בצו כמוחזק על ידי צבא-הגנה לישראל", מתוך ע"ר תש"ח, תוספת א', עמוד 61.
  61. ^ יצחק בן חורין, פסיקה בארצות הברית: יליד ירושלים - לא נולד בישראל, באתר ynet, 24 ביולי 2013
  62. ^ אתר למנויים בלבד חמי שלו, פסיקת בית המשפט העליון על ירושלים - מכה הסברתית, באתר הארץ, 9 ביוני 2015
  63. ^ כתבי חדשות 2, ‏טראמפ: "החלטתי להכיר בי-ם כבירה", באתר ‏מאקו‏‏, ‏6 בדצמבר 2017‏
  64. ^ מעריב אונליין, ‏לאחר נאום טראמפ: צ'כיה הודיעה כי היא מכירה בירושלים המערבית כבירת ישראל, באתר מעריב אונליין, 6 בדצמבר 2017
  65. ^ ד"ר דן קאופמן, אסף מלחי, נעמי סלומון, דן בנדל, אסטרטגיית חדשנות אזורית לעידוד צמיחה בירושלים באתר מכון ירושלים, נובמבר 2007.
  66. ^ משרות ותמורה למשרות באזורים נבחרים בירושלים, 2011, מכון ירושלים.
  67. ^ אל תטעו: ירושלים היא מעצמת היי־טק, באתר TheMarker‏, 19 ביוני 2017
  68. ^ יהודה קונפורטס, ירושלים של היי-טק, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 25 במאי 2017
  69. ^ "התיירות לישראל 2009 – דו"ח סטטיסטי" מטעם משרד התיירות.
  70. ^ צוות המשרוקית של גלובס, האם ירושלים היא בירת המלונות בארץ, והאם היא התרוקנה בסגר?, באתר גלובס, ‏2020-11-04
  71. ^ "World's Best Awards 2010 - Africa and the Middle East". אורכב מ-המקור ב-2010-07-12.
  72. ^ "Jerusalem ranked among the best cities in the world".
  73. ^ מלונאות ותיירות אתר העירייה.
  74. ^ דן גבעון, פיתוח תיירותי בירושלים כעיר פוסט תעשייתית, גור עופר (עורך), חזון לירושלים – תוכנית לשיקום ירושלים, מכון ירושלים לחקר ישראל.
  75. ^ ההתייחסות לגובה הבניה ולתבנית הבניה, באתר עיריית ירושלים.
  76. ^ מיכל מרגלית, ‏12 גורדי שחקים ייבנו בכניסה לירושלים ויכילו מיליון מ"ר, באתר גלובס, 13 באוגוסט 2012
  77. ^ נועם דביר, עשרות מגדלים עומדים לצמוח בשנים הקרובות במרכז ירושלים, באתר הארץ, 6 במרץ 2011
  78. ^ אתר למנויים בלבד ניר חסון, הסינמה סיטי הירושלמי יאפיל על בית המשפט העליון, באתר הארץ, 24 בינואר 2014
  79. ^ אודות השאון, באתר שאון חורף (ארכיון)
  80. ^ רוני הפנר, מילים של מגזרים - ירושלים, באתר שפה עברית
  81. ^ טל נתנאל, ‏תכירו את הסלנג הירושלמי: אבו יו-יו, במבליק ואש תנור, באתר "סרוגים", 24 במאי 2017
  82. ^ ב-2012 דורגה לפי דירוג שנחאי במקום ה-53 בעולם: דירוג שנגחאי 2012.
  83. ^ ניר ברקת, ‏"תשעה קבין של יד מאפשרת", השילוח 4, מאי 2017
  84. ^ נתנאל כ"ץ, העיר י-ם צריכה את הנוער שלה פעיל, ערוץ 7, 5 בנובמבר 2012
  85. ^ כרטיס נוער ירושלמי, באתר עיריית ירושלים.
  86. ^ עמליה דואק, ‏פרסום ראשון: רכבת להתנחלויות, באתר ‏מאקו‏‏, ‏1 בנובמבר 2016‏
  87. ^ שלומי דיאז, ‏28 דקות: הרכבת המהירה לי-ם תחל לפעול במארס, באתר ישראל היום, 9 בינואר 2018
  88. ^ עופר פטרסבורג, תחנת הכותל: לצד החומות או מתחת לעיר העתיקה תחנת הכותל:, באתר ynet, 24 בינואר 2017
  89. ^ גיא נרדי, ‏אלקטרה תבנה חניון בכניסה לבירה ב-320 מיליון שקל, באתר גלובס, 12 בינואר 2020
  90. ^ רועי רובינשטיין ויעל פרידסון, תוכנית הרכבל לכותל הועברה לאישור הממשלה, באתר ynet, 3 ביוני 2019
  91. ^ יהונתן קליין, חדשות כיפה, ‏הרחבת כביש המנהרות יוצאת לדרך, באתר כיפה, 08 ביולי, 2019 17:11
  92. ^ עופר פטרסבורג, עוד 3 קווים לרכבת הקלה בירושלים, באתר ynet, 9 בנובמבר 2016
  93. ^ ערים שותפות, אתר עיריית ניו יורק.(הקישור אינו פעיל, 20.4.2019)
  94. ^ ללא הסכם רשמי, באתר הפורטל של פראג.(הקישור אינו פעיל, 20.4.2019)
  95. ^ באתר של מחוז קיוטו.
  96. ^ מאורכב מאתר עיריית מרסיי.
ירושלים - תבניות ניווט


Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0