תגובת היישוב היהודי בארץ ישראל לשואה

כרזה על אספת מחאה בתל אביב, ב-28 במרץ 1933

תגובת היישוב היהודי בארץ ישראל לשואה החלה לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ב-1933, וראשית רדיפות היהודים המאורגנות בגרמניה הנאצית. ידיעות ראשונות על פגיעה חמורה ביהודי פולין הגיעו ליישוב היהודי בארץ ישראל כבר בשלהי שנת 1939, אך ידיעה מפורטת על ריכוז השמדת היהודים בשואה הגיעה רק בשלהי שנת 1942. בעקבות זאת נערכו הפגנות ועצרות עם ברחבי ארץ ישראל, ועיתוני היישוב הופיעו כשעמודיהם הראשונים נתונים במסגרות שחורות. חרף מאמציו, במהלך השואה, היה היישוב היהודי בארץ ישראל חסר אונים ביכולת השפעתו על מלחמת העולם השנייה ורצח היהודים באירופה (רק כמה אלפים ניצלו בזכות מאמצי ההצלה של הממסד היהודי והתנועה הציונית), אך מנגד בני היישוב התגייסו בשיעורים גבוהים לצבא הבריטי שנלחם בגרמניה הנאצית ובבעלות בריתה (כ־38,000 מתנדבים, כ־9% מכלל היישוב היהודי בארץ דאז).

ידיעות ראשונות על השואה

ידיעות רדיפות היהודים בגרמניה הנאצית הגיעו ליישוב באמצעות כלי התקשורת ומעדויותיהם של עולים מגרמניה שהגיעו לארץ ישראל בשנים 1933–1939. השימוש במונח "שואה" ביחס למצבם של היהודים תחת השלטון הנאצי החל כבר בישיבת מרכז מפא"י בדצמבר 1938, בעקבות ליל הבדולח. ברם, בעת ההיא הכוונה הייתה לתאר מצב חריף של רדיפות.

ידיעות ראשונות על שואת יהודי פולין הגיעו ליישוב כבר בשלהי שנת 1939, ובראשית שנת 1940 יצאה לאור בירושלים חוברת בשם "שואת יהודי פולין". אחד מעורכיה, אפולינרי הרטגלס , אשר היה ממנהיגי התנועה הציונית בפולין, כתב בה כדברים האלו: "אם לא יתרחש איזה נס כי אז ישאר על אדמתה של מדינת פולין רק בית עלמין יהודי גדול".

בפברואר 1941, בעקבות הפוגרומים ברומניה, כתב העסקן והפובליציסט אידוב כהן בעיתון "העובד הציוני" כי יהדות אירופה עומדת בסכנת השמדה.

איגרתו של שר החוץ הסובייטי ויאצ'סלב מולוטוב, אשר פורסמה בראשית 1942, הסבה את תשומת הלב להשמדה במזרח אירופה, אך התקבלה בספקנות בשל החשש מתעמולה סובייטית. במרץ 1942 התפרסם בארץ ישראל דיווחו של ברנד יעקבסון, נציג ה"ג'וינט" בהונגריה, כי חיילים הונגרים שחזרו מהחזית דיווחו על השמדת 250,000 יהודים באוקראינה. באפריל 1942 פורסמו בעיתונות פרטים על רצח 90,000 יהודים במינסק. על ידיעה שפורסמה בעיתון הצבא האדום, "הכוכב האדום", על קבורה של יהודים בחיים, הגיבה העיתונות העברית בארץ ישראל בזהירות רבה.

ב-30 ביוני 1942 הודיע דובר הקונגרס היהודי העולמי בארצות הברית כי לפחות 1,000,000 יהודים נרצחו בידי הנאצים. הודעה זו פורסמה בעיתון "דבר" עוד באותו יום.

חרף הידיעות השונות על השמדת היהודים בשואה, הבנה והפנמה של משמעות הידיעות הגיעה באיחור רב. וכפי שניסח זאת דוד בן-גוריון בדברים שנשא במרכז מפא"י: "ודאי שישנה כאן אינפורמציה על כל אלו, אבל הדבר הזה איננו עובדה מרכזית בחויה של היישוב".

הידיעה הממשית הראשונה המתארת את הפתרון הסופי הגיעה לידיעת ראשי היישוב היהודי באמצעות חיים ברלס, נציג הסוכנות היהודית בז'נבה, באוגוסט 1942. תעשיין גרמני בשם אדוארד שולטה העביר דיווח על ועידת ואנזה והשימוש בציקלון B להשמדה – דיווח שאושר כאמין על ידי תת-שר החוץ האמריקאי סמנר ולס (Welles). הדיווח התקבל בספקנות גדולה על ידי התנועה הציונית. גרהארט ריגנר נציג הקונגרס היהודי העולמי בשווייץ שקיבל את המידע מידי שולטה, העבירו במברק, שלימים קיבל את הכינוי מברק ריגנר, לידיעת בעלות הברית.

עצרת תפילה בבית הכנסת החורבה בנובמבר 1942. בתמונה נראה האדמו"ר מגור, רבי אברהם מרדכי אלתר.

למעשה, המפנה הגיע רק לאחר 14 בנובמבר 1942, כאשר לארץ ישראל הגיעה קבוצה בת 69 אנשים, בעלי נתינות ארץ-ישראלית, שרוכזו מ-13 ערים בפולין והוחלפו בנתינים גרמנים שהוחזקו בידי הבריטים. אמנם, אנשי קבוצה זו לא הביאו לראשונה עדויות מהימנות על ההשמדה, אולם הייתה זו הפעם הראשונה שבה יכלה הסוכנות היהודית לקבל מידע מאירופה הכבושה מבלי לסכן את המקורות ודרכי התקשורת. לאחר שעוכלו הידיעות פרסמה הנהלת הסוכנות היהודית, ב-22 בנובמבר 1942, הודעה שלפיה נתקבלו ידיעות "ממקורות מהימנים ומוסמכים" שהנאצים החלו במסע השמדה שיטתי של יהודי פולין. ב-30 בנובמבר וב-1 בדצמבר נערכו הפגנות ועצרות עם ברחבי הארץ, והעיתונים הופיעו כשעמודיהם הראשונים נתונים במסגרות שחורות. אחד מחברי הקבוצה, יעקב קורץ, החליט להעלות את עדותו על הכתב, ובשנת 1944 יצא לאור בהוצאת עם עובד ספרו "ספר עדות, רשימותיו של יהודי מוצל מן הגיהנום הנאצי בפולין", שבו העלה בפרטי פרטים את חוויותיו כעד ראייה לשואה ולהשמדה.

הממשל האמריקאי שוכנע לבסוף באמיתות מברק ריגנר, וב-24 בנובמבר 1942 פרסם הרב סטיבן וייז את תוכנו בעיתונות. מידע דומה מסרה גם הממשלה הפולנית הגולה בלונדון, ומשרד החוץ הבריטי אישר אף הוא את המידע. הידיעות על רצח היהודים החלו להופיע בכותרות ראשיות של עיתונים במדינות השונות.

פרסום דבר ההשמדה הגיע לשיאו כאשר ממשלות בעלות הברית וממשלת צרפת החופשית פרסמו ב-17 בדצמבר 1942 הודעה משותפת, שהתפרסמה בו בזמן במוסקבה, בלונדון ובוושינגטון, על השמדת יהודי אירופה.

תגובות ביישוב על השואה

הפגנה בתל אביב, 2 בדצמבר 1942.

ימים ספורים לאחר פרסום הצהרת הסוכנות היהודית, פרסם ב-27 בנובמבר 1942 נתן אלתרמן במדורו "רגעים" בעיתון הארץ, את שירו "מכל העמים", המפנים את גודל הזוועה ללא אשליות, ומטיח כתב-אשמה חריף כלפי העולם החופשי המאפשר את ההשמדה. אחר כך חיבר אלתרמן ופרסם ב"טור השביעי" שירים נוספים בנושא ("מכתבו של מנחם מנדל", "הלשון השוודית" ועוד). בסוף השיר מתאר אלתרמן את תחושת הביטחון שהאל ינקום - לא רק ברוצחים אלא גם בשותקים, בעמי העולם שעמדו מנגד ("אתה [אלוקים] תבקשנו [את הדם השפוך] מידי הרוצחים/ ומידי השותקים גם יחד"). ההיסטוריון מרדכי נאור מעלה את השאלה האם בין "השותקים" של אלתרמן מצויים לא רק אומות העולם אלא גם היישוב היהודי בארץ ישראל, שאותו השיר בא לעורר.

בהגיע האישור הוודאי הכריזה הנהגת היישוב על שלושה ימי אבל מ-30 בנובמבר עד 2 בדצמבר 1942. נערכו הפגנות ועצרות עם ברחבי הארץ, בוטלו כל הצגות הקולנוע ברחבי הארץ והעיתונים הופיעו כשעמודיהם הראשונים נתונים במסגרות שחורות.

אולם חרף מאמציו, במהלך השואה היישוב היהודי בארץ ישראל היה בעיקר חסר אונים. בתמציתו, סיפורו של היישוב הוא של חוסר ישע, מבוכה והלם: בסופו של דבר הצילו אלפי יהודים, שהיו אחוז זעום בלבד ממיליוני היהודים שנשארו באירופה הכבושה. רק חלק קטן מבין הניצולים ניצלו בזכות מאמצי ההצלה של הממסד והתנועה הציונית. ניתן לומר, כי הנתק הנפשי בין הממסד הציוני באותה תקופה בארץ לבין היהודים בחוץ לארץ היה עמוק ביותר.

בשבועון מפא"י נכתב: "אנחנו (היישוב היהודי) רשאים, כמובן, לקבל עתה פרס בעד ידיעתנו בהיסטוריה, בעד הפירוש הנכון שפירשנו את ההיסטוריה היהודית". דעה מעודנת מעט הביע משה שרת: "אין כוונתם של הציונים לנצל את הטרגדיה האיומה של יהדות אירופה, אבל אין ביכולתם להימנע מהדגשת העובדה שהמאורעות הצדיקו לחלוטין את העמדה הציונית על פתרונה של הבעיה היהודית".

אחדים ממנהיגי הסוכנות היהודית סברו כי שאין זה מתפקידה הכלכלי של הסוכנות היהודית להציל את יהודי אירופה. ציטוט חלקי מדבריהם ולעיתים אף מגמתי עשוי להביא למסקנות לא מדויקות בדבר יחסם של המנהיגים הציונים להצלה. למשל, דוד בן-גוריון עצמו נשא דברים באוגוסט 1943 במרכז מפא"י, שבו התריע מפני הטלת האחריות להצלה על הסוכנות היהודית כ"ערבוב מושגים" – "משגה שעושים לה ולעזרה ליהודי אירופה הנאצית". הוא אף הרחיב ואמר שייתכן שלפעמים חשוב יותר להציל ילד אחד מזאגרב, לדוגמה, אבל תפקידה של הסוכנות להציל יהודים באמצעות העלאתם לארץ ישראל. "לזאת היא חייבת לדאוג לזאת תפקידה אבל תפקידי העזרה להציל עוד יהודי אחד זה עניין חשוב מאוד לזאת חייבת להיות אורגניזציה אחרת וכספים אחרים". במקרים רבים הציטוט מדברי בן-גוריון מתייחס לילד מזאגרב בלבד.

ואכן בספטמבר 1943 הופיע בן-גוריון בפני אנשי עסקים, הפציר בהם "שאיש מאתנו לא ינוח ולא ישקוט כל זמן שלא תהיה לו הרגשה שעשה משהו בשביל הצלה זו", וקבע כי הצלת היהודים קודמת להצלת היישוב והציונות אשר ללא עם יהודי אין להם ערך.

המורכבות של תפיסתו של בן-גוריון וההפרדה שערך בין פעולות עלייה, שהן תפקידה וחובתה של הסוכנות היהודית, ובין פעולות הצלה, שהן תפקיד היהודי כולו, הזינה ומזינה את הפולמוס הציבורי בנוגע לתגובת היישוב היהודי לשואה.

לבן-גוריון יוחסה גם התבטאות מעוררת מחלוקת נוספת: "אם אדע שאפשר להציל את כל ילדי גרמניה על ידי העברתם לאנגליה ורק מחציתם על ידי העברתם לארץ ישראל, אני אבחר בדבר השני, כי לפנינו לא רק חשבון הילדים האלה, אלא חשבון היסטורי של עם ישראל". שנתיים קודם לכן יוחסה לבן-גוריון אמרה הפוכה, וסביר להניח שידע שהשאלה היפותטית לחלוטין ואין בידו להציל אפילו ילד אחד, לא בארץ ישראל ולא באנגליה.

תגובה נוספת הייתה התארגנות בשם "אל דמי" שארגן רבי בנימין באוקטובר 1942, ובה אנשי רוח, בהם ש"י עגנון ומרטין בובר ופעילים חברתיים מכל המפלגות, שביקשה להעלות את המודעוּת ביישוב לנעשה באירופה. דב שטוק (סדן), שהיה חבר הקבוצה ועורך-משנה ב"דבר", החליט החל מדצמבר 1942 להעביר את הידיעות על יהדות אירופה ממקומן בעמוד 4 לעמוד השער של העיתון.

בשנת 1943 בן-גוריון ומשה שרת נפגשו עם ראש מודיעין של ארצות הברית באזור ראסל א. אוסמון במטרה לשכנע אותו שארצות הברית תתחיל לפעול להצלת היהודים, אך ללא הצלחה.

ביקורת על היישוב היהודי בארץ ישראל נוכח השואה

העיתונאי וההיסטוריון תום שגב מציג בספרו "המיליון השביעי: הישראלים והשואה" דעה קיצונית על מה שאפשר לפרש כ"ניצוּל יהודי" של השואה. הדעה המרכזית שמוצגת בספר ואף נכתבת מפורשת היא ש"השואה, בסופו של דבר, היוותה נימוק מרכזי להצדקת הקמתה של מדינת ישראל ולהצדקת המלחמות על קיומה".

פובליציסטים חרדים כדוגמת משה שנפלד ואחרים האשימו את התנועה הציונית בשיתוף פעולה עם הנאצים ובהתעלמות מכוונת מגורל יהודי אירופה את הפער בין רוב הטענות המופיעות בספרו "שרופי הכבשנים מאשימים" לתיעוד הדוקומנטרי המלא, תלה שנפלד בשוני שבין עמדתה הרשמית של מדינת ישראל לבין האמור בחוברת ובספרים רבים אחרים. החוברת וכן ספרו של הרב מיכאל דב וייסמנדל (מן המצר. ירושלים 1960) נאסרו להפצה על ידי הצנזורה.^{[דרוש מקור]}

סנט לואיס בנמל הוואנה, קובה, יוני 1939

גם בהקשר לסיפורה הטרגי של ה"סנט לואיס" נטענו טענות כלפי היישוב: ארגון הג'וינט ביקש מהסוכנות היהודית להקצות לנוסעי האונייה כמה מאות רישיונות מתוך המכסה השוטפת, אך הסוכנות סירבה. יותר מכל, השואה שהתחוללה באירופה הציתה את המאבק האידאולוגי בין שתי תפישות שונות: האם תפקיד הציונות הוא פיתוח הארץ ודאגה קודם כל אל בני היישוב, או שמא עליה לדאוג לכלל היהדות. כמעט כל ראשי הסוכנות הסכימו כי את המעטים את אשר להציל יש לבחור על פי צורכי המפעל הציוני.

עד היום ישנם רבים הטוענים כי הממסד הציוני התנהג באנוכיות מסוימת בכך שגם כשרצה להעלות יהודים ארצה, העדיף את ה"מתאימים" להוויה הציונית ולבניית הבניין הלאומי בארץ ישראל.

כנגד ביקורת זו נטען כי היא מתעלמת מן העובדה שאת הספר הלבן המגביל את העלייה פרסמו הבריטים בלחץ ערבי ולא התנועה הציונית, אשר בררה את מקבלי רישיונות העלייה לפי שיקול דעתה, ולכן גם אם היו ניתנים רישיונות ללא-ציונים כדוגמת נוסעי האוניה "סנט לואיס", לא היה זה משנה את הכמות הכוללת של ניצולים שעלו לארץ ישראל.

עם זאת נראה שישנה הסכמה כי אכן היו ליקויים מסוימים בשיקול דעת על רקע מפלגתי בשיקולי הצלה וחלוקת רישיונות עלייה. עד שנת 1944 לא מולאה המכסה המותרת על פי הספר הלבן של 75,000 רישיונות עלייה. ואף על פי כן היו מקרים של אי מתן רישיונות עלייה ללא-ציונים או במיצוי המפתח המפלגתי של העלייה. הד לכך ניתן לשמוע בדבריו של המנהיג הציוני וההיסטוריון בן-ציון דינור: "אנו שוכחים שגם בדורות הבאים יביטו ויספרו וגם ירשמו כל דבר ומעשה שאנו עושים יום יום בימים האלה... וחושש אני מאוד, שמשפטם של הדורות הקרובים ביותר אלינו, שמשפטם של בנינו עלינו יהיה חמור ביותר".^{[דרוש מקור: לצטטה]}

פעולות שעשה היישוב

• גיוס יהודים לצבא הבריטי: היישוב היהודי השתתף במאמץ המלחמתי עם גיוסם של יחידים או קבוצות לצבא הבריטי. קבוצה אחת הייתה הבריגדה היהודית, החי"ל (ראשי תיבות: חטיבה יהודית לוחמת), שפעלה ככוח יהודי נפרד ועצמאי בצבא הבריטי. חיילי הבריגדה לחמו במסגרת הצבא הבריטי בצפון איטליה, אך נאסר עליהם להיכנס לגרמניה, מחשש שהם יפנו לפעולות נקם במקום להתרכז במשימותיהם הצבאיות. הם סייעו לניצולי השואה במחנות העקורים באירופה, בעידודם ובארגון עלייתם לארץ ישראל.
• שיתוף פעולה עם גורמי ביון בריטיים ואמריקאיים שונים (ובמידה פחותה גם עם שאר נציגי בעלות הברית). שיתוף פעולה זה הביא להעברה של כספים לשליחי היישוב במדינות שונות באירופה שנוצלו לניסיונות הצלת יהודים.

• צנחני היישוב: לקראת סוף המלחמה הופעלו צנחני היישוב מאחורי קווי האויב בריגול לטובת צבאות בעלות-הברית (הדוגמה המפורסמת היא הצנחנית חנה סנש). שלושים ושלושה איש הוצנחו, כחמישה הצליחו להסתנן למדינות היעד המקוריות. אך יותר מכל, שליחותם הולידה מיתוס, סמל לערבוּת היישוב ליהדות אירופה. המבצע, מעבר למשמעותו הצבאית המועטה, שיקף גם את התחושה כי בקרוב המלחמה תיגמר, והיישוב יצטרך להוכיח כי הוא לא הפקיר את אחיו היהודים. חלק מן הצנחנים פעלו ביערות וסייעו לפרטיזנים, אך חלק אחר מצא את עצמו שגריר מטעם הציונות. לא פעם נאלצו לסייע לציונים המקומיים בפוליטיקה היהודית כנגד הקומוניסטים, במאבק על דעת הקהל היהודית. אך לא כל התגובות לצניחה היו נלהבות. אגון רוט, מנהיגם של מורדים יהודים בסלובקיה, הגיב ללוחמים הארץ-ישראליים בזו הלשון: "בעצם, למה באתם? חשבתם שכאן זה משחק ילדים? רציתם להיות גיבורים? באתם הנה לשחק בחיילים, לא חשבתם על האחריות שאתם מטילים עלינו? עד עכשיו נשאנו באחריות רק על חיינו וכעת גם אתם מכבידים על מצפוננו".^{[דרוש מקור]} קרוב למחצית הצנחנים נפלו בשבי, ושבעה מהם הוצאו להורג.
• ועד ההצלה: הוועד הוקם כזרוע של הסוכנות היהודית וטיפל בעלייה לארץ ישראל, באיתור יתומים או ילדים שנמסרו למשפחות נוצריות והחזרתם למשפחתם, בהעברת מידע לעולם על המתרחש באירופה, במשלוח בגדים ליהודים שהמתינו במחנות העקורים ובהברחת פליטים יהודים לגבול בטוח במסגרת תנועת הבריחה. אחת הדילמות הקשות ביותר שבהן הוועד נתקל הייתה השאלה את מי יש להציל, כפי שנכתב באחד התזכירים של הוועד: "האם לתת עזרה לכל מי שזקוקים לה, מבלי להבדיל בין טיב האנשים? האין לתת לפעולה זו אופי ציוני-לאומי והשתדל להציל בראש ובראשונה את אלה שיכולים להביא תועלת לארץ ישראל וליהדות? הצלה פילנתרופית גרידא, דוגמת ההצלה של היהדות הגרמנית שבוצעה ללא כל אבחנה – יכולה, מנקודת ראות ציונית, לגרום רק נזק. [...] לו היו לנו האמצעים להציל את כולם אין כל ספק שהיינו צריכים להשלים עם מצב הדברים, אולם - לדאבוננו – אין לנו אמצעים מספיקים להציל אפילו את האלמנטים הטובים. לכן, באין ברירה, עלינו לוותר על הצלת האלמנט המזיק".^{[דרוש מקור: לצטטה]}
• תוכנית טרנסניסטריה – היישוב ניסה להעלות ארצה או לפחות להעביר את יהודי טרנסניסטריה (שנשלטה אז על ידי רומניה) אל גבולות רומניה הישנה, באמצעות תשלום כופר לשלטונות. ניסיונות אלו, שנערכו בשנים 1942–1943, נכשלו.
• תוכניות הילדים – היישוב ניסה לחלץ ילדים מאירופה (במיוחד מהבלקן) במספר תוכניות שונות החל מסוף 1942; תוכניות אלה, למרות הסכמתם לכאורה של הבריטים לקליטת הילדים בארץ (ושל מדינות אחרות לקליטת חלק אחר מהם), נכשלו בעיקרן, וילדים מעטים חולצו.

שליחים לארצות נייטרליות

• ליסבון: נוכח סירובה של ממשלת ספרד לאפשר פעילות ארגונים יהודיים, הייתה ליסבון המפתח הנייטרלי המערבי לאירופה, ובה פעלו מראשית המלחמה נציגי הג'וינט, הקונגרס היהודי העולמי והיצ'ם. ביוני 1943 יצא וילפריד ישראל לליסבון מטעם הסוכנות היהודית מבריטניה ונהרג בהתרסקות מטוס. מחליפו, פריץ ליכטנשטיין, הגיע באוקטובר 1943, אך לפי עדותו תיפקד יותר כשליח עלייה לגבי פליטים יהודים שכבר הגיעו לחצי האי האיברי ולא כשליח הצלה. לצד העלאת 1,090 פליטים לארץ ישראל, הוא ניסה לבחון אפשרויות לפעולות הצלה – אך לא היו לכך סמכות או תקציבים. כאשר הגיעו אליו פעילי Armée Juif ("הצבא היהודי"), ארגון מחתרת יהודי בדרום צרפת, וביקשו לפעול מטעם הסוכנות בהברחת יהודים מצרפת הכבושה לספרד, סירב לכך ליכטנשטיין בנימוק שהם "חומר מסוכן בשביל ארץ ישראל מועמדים לארגון צבאי לאומי". את פעילות הסוכנות היהודית בליסבון במהלך המלחמה סיכם אליהו דובקין "אני מכה על חטא, איחרנו בפינה זו".
• איסטנבול: מיקומה של העיר בגשר בין אירופה לאסיה במדינה נייטרלית הפך אותה למשמעותית מבחינת אפשרויות הצלה. ועד שנת 1941 הייתה נתיב עלייה לישראל לפליטי פולין בברית המועצות. לאחר הפסקת עלייה זו הופסקה במידה ניכרת פעילות נציגות הסוכנות היהודית במקום, ורק לאחר המפנה בנובמבר 1942 החלו שליחויות הצלה למקום. השליחים הבולטים היו וניה פומרנץ מהקיבוץ המאוחד, חיים ברלס ממחלקת העלייה של הסוכנות ומנחם בדר מ"השומר הצעיר". בסך הכול פעלו בעיר 14 שליחים מטעם פלגים פוליטיים שונים, מחלקות שונות בסוכנות היהודית, המוסד לעלייה ב', ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י והתאחדויות עולים, תוך חיכוכים בלתי פוסקים על רקע דאגה לחוג מסוים בעם היהודי. דוד בן-גוריון אמר על התנהלות זו: "אין אנחנו מסוגלים עוד לפעול כעם אחד והרי אין כאן עניינים פוליטיים שנויים במחלוקת אלא שאלת ההצלה". שליחי הסוכנות היהודית יצאו לאיסטנבול ולז'נבה בניסיון להציל יהודים מאירופה הכבושה. ברלס, שוב ואחרים הצליחו בעבודת נמלים להציל עשרות יהודים ולהעביר חבילות מזון ותמיכה כספית למספרים גדולים יותר.

פעילות ועד ציוני מקומי בהונגריה

ערך מורחב – ישראל קסטנר

בהונגריה פעל "ועד העזרה וההצלה" של תנועת העבודה הציונית, שבראשו עמדו ישראל קסטנר, שמואל שפרינגמן ויואל ברנד. קסטנר יצר קשרים עם הגרמנים, ומ–1944 היה בקשר עם אדולף אייכמן. הוועד הציע לגרמנים לקבל סחורות ו–10,000 משאיות ממדינות נייטרליות תמורת הצלת יהודים. ברנד יצא לאיסטנבול שבטורקיה הנייטרלית לפעול לקידום הרעיון, אך נאסר בידי הבריטים כנתין של מדינת אויב. קסטנר ביקר בגרמניה ובשווייץ, נפגש עם נציגי הג'וינט והסוכנות היהודית, ונענה להצעת הגרמנים להרכיב רשימת מיוחסים של כ-1,700 יהודים מהונגריה ומטרנסילבניה, אשר הועברו למחנה ברגן-בלזן ומשם לשווייץ. יש טוענים כי המשא ומתן עם הגרמנים תרם להצלת 180 אלף יהודים מבודפשט; מאידך קיימת טענה כי במבחן התוצאה קשר השתיקה סביב ההשמדה הקל על ההשמדה המהירה של קרוב לחצי מיליון מיהודי הונגריה תוך שלושה חודשים.

התארגנויות חרדיות

התארגנויות קטנות יותר הוקמו על ידי קבוצות של יהודים חרדים שפעלו לבדם או בשיתוף עם אגודת ישראל. החרדים ובראשם חיים ישראל אייז לקחו חלק חשוב בפעולות ההצלה; להבדיל משליחי הסוכנות היהודית לא היו מחויבים להֳבָנות עם נציגי המנדט הבריטי לגבי העברות כספיות למדינות הציר, וכך חופש הפעולה שלהם היה גדול יותר. הם יצרו תשתית של מערכת מסועפת של העברת מזון ותעודות מזויפות לתוככי השטחים שבשליטת הרייך השלישי. רק בשלב מתקדם החל ועד ההצלה להשתמש בפלטפורמה שהקימו למענו אנשי אגודת ישראל. מחזיקי הפספורטים הועברו למחנה ויטל, וחלקם שרד את המלחמה.

באיסטנבול פעל יוסף גריפל, משפטן חסיד ויז'ניץ, אשר בשיתוף פעולה עם ועד ההצלה של הרבנים האורתודוקסיים בארצות הברית והוועד לפליטי מלחמה פיתח מנגנון הצלה עצמאי והביא לגידול במספרם של חברי אגודת ישראל אשר קיבלו רישיונות עלייה. הרב מיכאל דב וייסמנדל היה פעיל הצלה בולט בסלובקיה כחלק מקבוצת העבודה לצידה של גיזי פליישמן, יו"ר ויצו בסלובקיה. לצד הצלחות מקומיות בסלובקיה של עיכוב גירוש תמורת שוחד, ניסו חברי הקבוצה להביא למימושה של "תוכנית אירופה" – עיכוב ההשמדה כולה תמורת שוחד של מיליונים. הארגונים היהודים הגדולים – הג'וינט, הסוכנות היהודית ואחרים שעִמם עמדו במגע – לא נענו לאתגר זה. לאחר המלחמה פרסם הרב וייסמנדל את ספרו "מן המצר", שבו מתח ביקורת נוקבת על עמדתה של התנועה הציונית בתקופת השואה.

ראו גם

• היישוב היהודי בארץ ישראל בימי מלחמת העולם השנייה
• תגובת העולם לשואה
• רודולף ורבה
• חיים ישראל אייז
• קבוצת העבודה

לקריאה נוספת

• חוה אשכולי וגמן, ערבות יהודית במבחן: הציונות הדתית בארץ ישראל לנוכח השואה (1945-1939), קובץ תעודות בתוספת מבואות והערות, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, ירושלים: תשע"ג 2012.
• חוה אשכולי וגמן, אלם: מפא"י לנוכח השואה 1942-1939, ירושלים: הוצאת יד בן-צבי, תשנ"ד.
• חוה אשכולי וגמן, בין הצלה לגאולה - הציונות הדתית בארץ ישראל לנוכח השואה, ירושלים: הוצאת יד ושם, 2004
  • חוה אשכולי וגמן, הפן הציוני במדיניות הציונית הדתית בארץ-ישראל לנוכח השואה, מרכז המידע אודות השואה, באתר יד ושם (פרק מעובד)
• יהודה באואר וישראל גוטמן, ניסיונות ופעולות הצלה בתקופת השואה, ירושלים: הוצאת יד ושם, אפריל 1974.
• שבתאי ב. בית צבי, הציונות הפוסט אוגנדית במשבר השואה - מחקר על גורמי מישגיה של התנועה הציונית בשנים 1945-1938, תל אביב: הוצאת ברונפמן, 1977.
• יוסף גורני, קריאה באין אונים, הוצאת הקיבוץ המאוחד ואוניברסיטת תל אביב, תל אביב, תשס"ט 2009
• יואב גלבר, מולדת חדשה: עליית יהודי מרכז אירופה וקליטתם 1948-1933, ירושלים: הוצאת יד בן צבי, 1990.
  • פריטים מתוך הספר, בספרייה הווירטואלית של המרכז לטכנולוגיה חינוכית (פרק שישי: תרומת העלייה ממרכז אירופה להתפתחות המשק, החברה והתרבות).
• זרובבל גלעד, מגן בסתר - מפעולות המחתרת הארץ ישראלית במלחמת העולם השנייה, ירושלים: הוצאת הסוכנות היהודית, 1949
• מיכאל דב וייסמנדל, מן המצר, ירושלים: הוצאת בני המחבר, 1960.
• חיים חרמש, מבצע אמסטרדם, תל אביב: הוצאת מערכות, 1971.
• בעז כהן, המחקר ההיסטורי הישראלי של השואה בשנים 1945–1980: מאפיינים מגמות וכיוונים, עבודת דוקטור, (בהנחיית פרופ' דן מכמן), אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, 2004.
  • בעז כהן, ‏'הועידה העולמית לחקר השואה והגבורה של תקופתנו', ירושלים 1947: התמודדות ראשונית של היישוב עם חקר השואה והנצחתה, קתדרה 125, תשרי תשס"ח, עמ' 118-99 (פרק מעובד)
• יוסף פונד, תנועה בחרבות - מנהיגות אגודת ישראל לנוכח השואה, ירושלים: הוצאת ראובן מס, תשס"ח.
• אברהם פוקס, קראתי ואין עונה - זעקתו של רחמ"ד וייסמנדל בתקופת השואה, ירושלים, 1985
• דינה פורת, הנהגה במלכוד - היישוב נוכח השואה 1945-1942, תל אביב: סדרת אופקים, עם עובד, 1986.
• יחיעם ויץ, מודעות וחוסר אונים: מפא"י לנוכח השואה 1945-1943, יד יצחק בן-צבי, 1994.
• דינה פורת, יחיעם ויץ (עורכים), בין מגן דוד לטלאי צהוב: היישוב היהודי בארץ-ישראל ושואת יהודי אירופה: 1939–1945: קובץ תעודות, ירושלים: יד ושם, יד יצחק בן-צבי, תשס"ב 2002.
• דינה פורת ומרדכי נאור (עורכים), העיתונות היהודית בא"י נוכח השואה, תל אביב: אוניברסיטת תל אביב ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2002.
• דינה פורת (עורכת), שואה ממרחק תבוא - אישים ביישוב הארץ-ישראלי ויחסם לנאצים ולשואה, 1944-1933, ירושלים: יד בן-צבי, 2009
• טוביה פרילינג, חץ בערפל - בן-גוריון, הנהגת היישוב וניסיונות הצלה בשואה, באר שבע: הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 1998
  • אביבה חלמיש, ‏תם ולא נשלם, קתדרה 94, דצמבר, ירושלים: הוצאת יד בן-צבי, 1991
• חיים שלם, עת לעשות להצלת ישראל – אגודת ישראל בארץ-ישראל לנוכח השואה 1945-1942, שדה בוקר: מכון בן-גוריון לחקר ישראל, הציונות ומורשת בן-גוריון, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשס"ז-2007.
• מיכל שאול, פאר תחת אפר: החברה החרדית בישראל בצל השואה 1961-1945, יד יצחק בן-צבי, 2014.
• ליאת שטייר-לבני, טראומה אחת, שתי פרספקטיבות, שלוש שנים: היבטים של שואה ותקומה בתעמולה הארץ-ישראלית והיהודית-אמריקנית 1945-1948, מוסד הרצל, אוניברסיטת חיפה, 2018.

קישורים חיצוניים

• שושנה גולדפינגר, החרדים הובילו את רשת ההצלה (הקישור אינו פעיל), באתר planetnana
• אורן פרסיקו, ‏למה? בעקבות ספרם של דינה פורת ומרדכי נאור, "העיתונות היהודית בארץ ישראל לנוכח השואה", באתר גלובס, 25 בספטמבר 2002
• יעקב בר-און, מקור ראשון, בעלות הברית בלמו את הצלת יהודי יוון, באתר News1 מחלקה ראשונה‏
• משה שנפלד, שרופי הכבשני מאשימים - תעודות, מסמכים ועדויות על פושעי שואה יהודים,, באתר היברובוקס (לקט מאמרים שנתפרסמו בגליונות הביטאון דגלנו בשנים תשכ"א-תשכ"ג)
• דינה פורת, ‏'שותפיו של עמלק' - האשמות החרדים בארץ בשנות השמונים כלפי הציונות בתקופת השואה, הציונות י"ט, תשנ"ה, עמ' 325-295
• דינה פורת, ‏שאלת ההצלה בתקופת השואה על רקע 'שלילת הגולה' בישוב הארץ-ישראלי, הציונות כ"ג, 2001, עמ' 192-175
• יחיעם ויץ, ‏עמדותיהם של דוד בן-גוריון ויצחק טבנקין כלפי שואת יהודי אירופה, קתדרה 51, אפריל 1989, עמ' 188-173
• חוה אשכולי-וגמן, ‏הציונות הדתית נוכח השואה – פעילות הברית העולמית תורה ועבודה, קתדרה 76, יולי 1995, עמ' 172-147
• עופר אדרת, "הארץ" מדווח לראשונה על השואה, באתר הארץ, 7 באוקטובר 2014
• יעל דר, כאילו שכחנו מי אנחנו, באתר הארץ, 7 באוקטובר 2011
• ערן סבאג, "חיים של אחרים" על "חיים של אחרים" אודות "אל דומי"‏, 27 בינואר 2014
• ביטול חגיגות פורים בתל אביב, היסטוריום: רגע היסטורי למורים ותלמידים, המרכז ללימודי רוח בספרייה הלאומית
• רבני ארץ ישראל מכריזים על יום אבל וצום, 1945, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
• הדלקת נר תמיד לחללי הגולה בקבר רחל, 1946, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35592538תגובת היישוב היהודי בארץ ישראל לשואה