יהודים מחוץ לאירופה תחת כיבוש מדינות הציר
 |
ערך מחפש מקורות
| |
| ערך מחפש מקורות |
במסגרת תוכנית "הפתרון הסופי" תכננו הנאצים למחות את העם היהודי מעל פני האדמה.
הראיה הראשונה, לכך שמטרת הנאצים הייתה רצח-העם היהודי ככללו, נמצאת ביחסם של הנאצים ליהודים כגזע אחד, השולט בעולם. על פי דבריו של אדולף היטלר באוזני אאוגן קווטרניק, ב-21 ביוני 1941, אסור שתהיה מדינה שתארח ולו משפחה יהודית אחת, כי זאת "תהיה הבסיס לחתרנות חדשה". בה-בעת, אנשיו שקדו על תוכניות ה"שמורות": בתחילה, עודדו הגירת יהודים מגרמניה לארץ ישראל - הסכם העברה, אך במשך-הזמן התמקדו בפתרון קשה יותר: ריכוז היהודים ב"שמורות": ההצעה הראשונה הייתה תוכנית לובלין: ריכוז היהודים באזור לובלין, שהיה משופע ביצות והושם תחת פיקודו של אודילו גלובוצניק. הנאצים קיוו, שהיהודים יכלו במיתה "טבעית" בשמורה הסגורה. התוכנית הבאה, שמורת מדגסקר, נועדה להכיל כ-20 מיליון יהודים (ומניין יהודי אירופה בעת ועידת ואנזה היה רק 11 מיליון), ועוד הייתה מיועדת לשימוש באסורי מדגסקר כ"בני-ערובה" במאבק עם יהדות ארצות הברית.
בוועידת ואנזה, מנה אדולף אייכמן את יהודי אירופה לארצותיהם. ברם, ברשימה ההיא נכללו כלל יהודי ברית המועצות (גם בשטחים הלא-אירופאיים שלה).
התעמולה הנאצית פעלה ברחבי-העולם, וכיוונה לעשות נפשות במערכה-כלל-עולמית נגד היהודים.
יהודי צפון אפריקה בשואה
היהודים במדינות שהיו תחת חסות צרפת קיוו בראשית המלחמה לקבל את הגנתה. לאחר תבוסת צרפת ב-1940 וביסוס משטר וישי, החמיר מצב היהודים.
יהודי אלג'יריה
שלטון וישי (ששלט בה מ-1940) ביטל את אזרחות היהודים והטיל עליהם את ההגבלות שחלו על יהודי צרפת (ואסר עליהם לעבוד עבור הממשלה, להיות בנקאים, מורים ותלמידים, כמו כן הוגבל מספר היהודים שאושרו לעבוד במקצועות חופשיים). ב-1941 הוחרם רכוש היהודים. הפגיעה ביהודי אלג'יריה הייתה קשה, בשל מעמדם הגבוה בחברה קודם לכן. ב-1941 הצטרפו יהודים למחתרת האנטי-נאצית. יהודים רבים נתפסו ונשלחו למחנות עבודה או הוצאו להורג. היודנראטים נדרשו לסייע בהכנת משלוחים להשמדה. בנובמבר 1942 שחררה ארצות הברית את אלג'יריה כחלק ממבצע לפיד. ב-1943 בוטלו ההגבלות על יהודי אלג'יריה.
יהודי תוניסיה
ערך מורחב – שואת יהודי תוניסיה
תוניסיה הייתה גם היא, תחילה, תחת משטר וישי, עם אותן הגבלות דומות לאלה ששררו במרוקו ובאלג'יריה, לאחר נפילת צרפת ב-1940. בנובמבר 1942 נכבשה תוניסיה על ידי הגרמנים, תוך כדי נסיגת צבא רומל מלוב לאחר תבוסתו במערכת אל-עלמיין. בתקופת הכיבוש הגרמני הקימו הנאצים יודנראט מקומי, לקחו בני ערובה, החרימו את רכוש היהודים והטילו על הקהילה עונשים כספיים כבדים. הקהילה נדרשה לספק את צורכי הצבא הגרמני, בית-הכנסת בבירה תוניס הפך למחסן גרמני, ויהודים נדרשו לענוד טלאי הצהוב. כ-5,000 יהודים נשלחו למחנות ריכוז בתוניסיה ומעטים גם נשלחו למחנות ההשמדה. תוניסיה שוחררה על ידי בעלות הברית במאי 1943, ולאחר שישה חודשי כיבוש הושם קץ לרדיפת היהודים. תוניסיה היא המדינה היחידה בצפון-אפריקה בה שרר כיבוש גרמני ישיר. במהלך הכיבוש הגרמני של תוניסיה נרצחו במישרין או מתו מהתנאים הקשים במחנות כ־600 יהודים, מתוך קהילה יהודית שמנתה כ-90,000 איש.
יהודי מרוקו
בקיץ 1940 עברה גם מרוקו לשלטון וישי. חוקי האפליה פגעו ביהודי מרוקו יותר מיהודי אלג'יריה ותוניסיה,[דרוש מקור] על אף שהאוכלוסייה המוסלמית במרוקו, בשונה מהמדינות האחרות, לא ניצלה את המצב לפגיעה ביהודים. יהודי מרוקו ביצעו עבודת כפייה בפיקוח צרפתי. בנובמבר 1942 נכבשה מרוקו בידי ארצות הברית, וביוני 1943 בוטלו החוקים שהפלו את היהודים לרעה.
יהודי לוב
- ערך מורחב – שואת יהודי לוב
החל משנת 1911 היה שטחה של לוב תחת שלטון איטליה. בשנת 1936 נוסד ציר רומא-ברלין כשנחתם הסכם שיתוף פעולה בין איטליה הפשיסטית לבין גרמניה הנאצית. בשנת 1938 פורסמה באיטליה ההצהרה אודות הגזע ובעקבותיה חוקקו חוקי גזע שהטילו מגבלות על היהודים באיטליה ובארצות הנשלטות על ידה. עם זאת, החלת חוקי הגזע על יהודי לוב הייתה איטית וחלקית בעקבות התערבותו של מושל לוב איטלו באלבו. באלבו ייחס חשיבות רבה לפיתוח לוב לכן עיכב את החלת ההגבלות הכלכליות על היהודים, בשל חשיבותם לכלכלת לוב. אף על פי כן, מספר חוקים נכנסו לתוקף כגון פיטורין של חלק מהיהודים משירות המדינה, הוצאת הילדים מבתי הספר הממלכתיים, הגבלת התנועה, איסור יציאה מהבתים בשעות הערב והלילה וציון הגזע על מסמכים רשמיים שנשאו יהודים.
במהלך מלחמת העולם השנייה נפגעו יהודי לוב מהאיטלקים ומהאוכלוסייה המוסלמית המקומית. הפגיעה ביהודים גברה עם התדרדרות מצבן של מדינות הציר במלחמה וגידול המעורבות של גרמניה הנאצית בנעשה בלוב.
עם כניסת איטליה למלחמה ביוני 1940, בוצע באופן חלקי צו שהורה לכלוא את נתיני מדינות האויב בלוב, ובכללם יהודי לוב בעלי נתינות זרה, במחנות הסגר בקרבת הערים טריפולי ובנגזי. בתחילת 1942 פונו כל בעלי הנתינות הזרה מלוב. בעלי נתינות צרפתית ותוניסאית גורשו לתוניסיה (בהם כ-1,600 יהודים), ובעלי נתינות בריטית הועברו למחנות פליטים באיטליה (בהם כ-300 יהודים). לאחר תפיסת השלטון באיטליה על ידי גרמניה, נשלחו קבוצות היהודים ממחנות הפליטים באיטליה לברגן-בלזן ולמחנה הריכוז באינסברוק.
בפברואר 1942 הורה מוסוליני על "דילול האוכלוסייה היהודית בקירנאיקה", שהייתה זירת הקרבות העיקרית בלחימה עם הבריטים. כ-2,600 יהודים נשלחו למחנה ג'אדו וכ-400 שוכנו בבתים בודדים בעיירות סמוכות.
החל מיוני 1942 הורחבו בלוב חוקי האפליה הגזעית וגברים בני 18–45 גויסו לעבודות כפייה. בלוב הוקמו המחנות ג'אדו, סידי אל-עזיז ובוקבוק. בכל לוב נשלחו במהלך המלחמה כ-6,000 יהודים למחנות כפייה וריכוז. מתוך כ-30,000 יהודי לוב נרצחו ומתו בשואה יותר מ-700 יהודים.
גם לאחר כיבוש בעלות הברית את לוב. לא חדלו הפעולות כנגד היהודים מצד שאר האוכלוסייה המוסתת כנגדד היהודים עקב שנות תעמולה רבות ועקב רצון המקומיים לפגוע לערער על מעמד היהודים בלוב. דבר זה שהיה מושפע באופן ישיר מהשלטון האיטלקי-גרמני בלוב לצד העלמת עין ראשון מצד הבריטים, הוביל לרציחתם של כמה מאות יהודים לצד פציעתם של רבים נוספים. כש שיא האירועים היה עם מה שלימים יקבל את השם פרעות טריפולי של שנת 1945 בו לבד ירצחו כ-140 יהודים ועוד מאות יפצעו לצד נזכר לרכוש. ועל כל זאת נהגו בקרב רבים מהחוקרים ליחס תקופה זאת לחלק בלתי משואת לוב.[1]
יהודי אתיופיה
הממשל האיטלקי לא גילה יחס עוין, יוצא דופן, כלפי יהודי אתיופיה לרבות יהודי אריתריאה במהלך הכיבוש הקולוניאלי.[2]
עם זאת, רבים מהם הצטרפו לכוח גדעון - הכוח הקיסרי ולתנועת הפטריוטים האתיופית.[3] חוקי הגזע שפורסמו באיטליה כוונו כנגד כל המיעוטים באתיופיה.
יהודי המזרח הרחוק בתקופת השואה
- ערכים מורחבים – יהודי אינדונזיה במלחמת העולם השנייה, האימפריה היפנית והשואה
יפן הקיסרית הייתה בת-בריתה של גרמניה הנאצית, אלא שלא הייתה שותפה לעקרונותיה הגזעניים והאנטישמיים. עם זאת, האנטישמיות פשטה בקרב רבים מאנשי-השררה שביפן, וזה התגבר לרקע תעמולה נאצית. חסיד אומות העולם, חה פנגשאן, השיג אשרות כניסה ליהודים גרמניים ליפן, וזאת כנגד הוראות הממשלה, אשר שחררה אותו מתפקידו.[4]
היפנים הקימו את גטו שאנגחאי (שנגהי) ליהודים המקומיים ולפליטים שנמלטו מגרמניה. ככל שהתקדמה המלחמה, הפכה השפעת הנאצים על יפן והלחץ שהפעילו לקשים יותר. הנאצים דרשו את הסגרת יהודי שאנגחאי לידיהם. היפנים לא נענו לדרישות אלו.
ב-18 בפברואר 1943 הוקם "אזור מיוחד המיועד לפליטים חסרי מדינה" וכל מי שהגיע לעיר לאחר 1937 צווה לעבור לגור בו בתוך שלושה חודשים. אף שהמקום לא נקרא בשם זה, היה זה גטו. באזור בן ארבעה קילומטרים רבועים שהוקף בגדר תיל, והיה במשטר של עוצר ובו סיירו חיילים יפנים, נדחסו כל אלפי הפליטים היהודים. על פי ד"ר דייוויד קרנצלר - "כחצי מאוכלוסיית הפליטים שהתגברו על מכשולים רבים ומצאו אמצעי מחיה ומגורים ראויים מחוץ ל"אזור המיועד" הוכרחו להשאיר מחוץ לגטו את בתיהם ומקורות מחייתם, ולעקור בפעם השנייה לאזור צפוף, שבו חיו בתנאי מחסור 100,000 פליטים וסינים.[5] חלק מן היהודים בגטו השתתפו בתנועת מחתרת שמטרתה להשיג מידע ולהשתתף בפעולות חבלה במתקנים יפניים, וכן לסייע לטייסים אמריקנים שהופלו להימלט לטריטוריה סינית.
למרות שניתנו אישורים זמניים לעבוד מחוץ לגטו, אלו ניתנו בשרירות, ולעיתים נלקחו לאחר שנה. אך העובדה שהאוכלוסייה הסינית המקורית עדיין גרה בתחומי הגטו פירושה היה כי היהודים לא בודדו. עם כל זאת תנאיהם החמירו, ההכרה הפסיכולוגית במציאות הגטו הייתה קשה, והרעב שרר בכל. בסוף דצמבר 1943 התאפשרה שוב קבלת חבילות סיוע מארצות הברית בעקבות החלטה של משרד החוץ ומשרד האוצר בארצות הברית. החלטה זו שיפרה את מצב יהודי הגטו, ואיפשרה את שרידתם.
ב-1944 החלו הפצצות אוויריות על שאנגחאי. הגרועה ביותר אירעה ביולי 1945, כאשר בהפצצה על תחנת רדיו יפנית ברובע הונגקיו נהרגו 31 מהפליטים, וחמש מאות נפצעו. רבים נותרו ללא קורת גג.
יפן שהושפעה מגרמניה הנאצית פעלה בצורה דומה כלפי המדינות הכבושות שלה דוגמה לכך היא יהודי אינדונזיה, שהיו תחת כיבוש יפני בזמן מלחמת העולם הועברו למחנות ריכוז ועבודות כפיה בתת-תנאים, לצורכי מכונת המלחמה היפנית בעוד הם מופרדים משאר אוכלוסייה המחנה. כיום יש מתחם קטן בתוך הקהילה הנועד להנציח את אירועים אלה.[6]
ראו גם
לקריאה נוספת
- דן מכמן, "האם גורל יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה הוא חלק מ"השואה"?", בתוך: רוני שטאובר, אביבה חלמיש ואסתר ובמן (עורכים), שואה ואנטישמיות במחקר ובשיח הציבורי, ירושלים ותל אביב, תשע"ו.
- בין שבט לחסד: השלטונות האיטלקיים ויהודי צרפת ותוניסיה בימי מלחמת העולם השנייה, דניאל קארפי, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים 1993.
- תולדות השואה: צרפת, עורך: אשר כהן, יד ושם, ירושלים, תשנ"ו.
- הרחק מהמסילה: המזרחיים והשואה, חנה יבלונקה, הוצאת ידיעות ספרים, 2008. (הספר בקטלוג ULI)
- בין צלב הקרס לסהרה, רוברט סטלוף, יד ושם ודביר.[7]
- כַּאן יא מַכַּאן – היבט ומבט בתמונת זיכרון הילדות בתקופת השואה והמלחמה בלוב, נאוה ט. ברזני, הוצאת רסלינג, 2017.
קישורים חיצוניים
- דידי הררי ודניאל בן סימון - משדר מיוחד על שואת יהודי צפון אפריקה, מאי 2016
- גורלם של יהודי צפון אפריקה בתקופת השואה, בתת-האתר "פרקים בתולדות השואה", באתר יד ושם
- רוברט סטלוף, ברשימת "חסידי אומות העולם" אין אפילו ערבי אחד, באתר הארץ, 28 בספטמבר 2004
הרצאות, מנהיגות והנהגה יהודית בצפון אפריקה במלחמת העולם השנייה, סדנת חוקרים פברואר 2010
| חלק א | חלק ב- | חלק ג | חלק ד | חלק ה- | חלק ו- | חלק ז | חלק ח | חלק ט | חלק י | חלק יא | חלק יב | חלק יג | חלק יד |
הערות שוליים
- ^ נדב שרגאי, הפוגרום שנשכח, באתר ישראל היום, 12 בנובמבר 2015
- ^ קולוניאליזם פאשיסטי ויהודי אתיופיה, פעמים, 1986
- ^ תאמרת עמנואל, בית הספר לילדי היהודים באתיופיה עם פלישת איטליה, עמודים 98 - 103
- ^ שירי הדר, שינדלר הסיני: פנגשאן הציל אלפי יהודים בשואה, באתר ynet, 5 במאי 2016
- ^ Japanese, Nazis and Jews: The Jewish Refugee Community in Shanghai, 1938–1945 by David Kranzler, p.491.
- ^ צופיה הירשפלד, שואה שלהם, באתר ynet, 28 בדצמבר 2010
- ^ באתר טקסט
38791372יהודים מחוץ לאירופה תחת כיבוש מדינות הציר