תגובת העולם לשואה
._Tears_of_Rage_-_Action_Not_Pity_(The_New_York_Times)_(1943),_New_York.jpg)
תגובת העולם לשואה במהלך מלחמת העולם השנייה, ולאירועים שקדמו לה, מהווה חלק מסיפורה ההיסטורי של שואת יהודי אירופה.
במהלך המלחמה, כשידיעות על "הפתרון הסופי" הופצו בעולם, איש לא האמין להן בהתחלה. גם יהודים רבים, בתוך אירופה ומחוצה לה, סירבו להאמין לעדויות הנוראות. בדצמבר 1942 כאשר נודע לעולם על תוכנית ההשמדה הנאצית גינו אותה בעלות הברית בלשון חריפה, והודיעו כי יעמידו את האחראים הנאצים לדין. ההסבר שניתן בדיעבד ליחסן הסביל של המדינות לשואה הייתה עמדתן כי ניצחון מהיר במלחמה יביא גם לשחרור היהודים. לאחר תום המלחמה, ניתן סיוע לניצולים, אך הדיונים על פתרון בעיית הפליטים היהודים באירופה נמשכו זמן רב.
טרם פרוץ מלחמת העולם
רדיפת היהודים תחת השלטון הנאצי
קליטת פליטים יהודים מגרמניה
בוועידת אוויאן שהתכנסה ביוני 1938 לדון בבעיית הפליטים היהודים מגרמניה הנאצית לא הסכימו רוב המדינות השונות להרחיב את מספר הפליטים הנקלטים בהן מעבר למכסות ההגירה אותם קבעו. בעקבות הזעזוע שעורר ליל הבדולח בנובמבר 1938 בדעת הקהל העולמית הסכימה בריטניה לקלוט ילדים יהודים עד גיל 17 מגרמניה הנאצית בשטחה במבצע שכונה קינדר-טרנספורט. גם הולנד ושווייץ הסכימו לקלוט פליטים ילדים יהודים. בסך הכל 400,000 פליטים יהודים משטחי גרמניה הנאצית נקלטו במדינות שונות בעולם, בתקופה שבין עליית הנאצים לשלטון ועד לפרוץ מלחמת העולם השנייה.[1]
תגובת המערב במהלך המלחמה
ארצות הברית ובריטניה
ב-17 בדצמבר 1942 עם היודע היקף מעשי הרצח ההמוני ביהודים שבוצעו על ידי הנאצים פרסמו בעלות הברית בראשות בריטניה, ארצות-הברית ומדינות נוספות את ההודעה הבאה לפיה מדינות אלה "מגנות בכל לשון של גינוי מדיניות חייתית זו של השמדה בקור רוח. הן מכריזות ואומרות כי מעשים כאלה אין בכוחם אלא לחזק את החלטתם של כל העמים אוהבי החירות למגר את העריצות הברברית ההיטלראית. הן חוזרות ומאשרות את החלטתן המקודשת להבטיח שהאשמים בפשעים הללו לא ימלטו מעונש".[2]
בזמן מלחמת העולם השנייה הוקדשו רוב הדיווחים בעיתונות לקרבות בחזיתות השונות. היקף רציחות היהודים התברר רק בהדרגה. אמצעי תקשורת שונים בישראל ושאר העולם סיפרו על דיווחים שונים על מעשי טבח ביהודים, אך רק בשלב מאוחר יותר התבררה התמונה השלמה.[3][4]
בריטניה קלטה בתחומה פליטים יהודים רבים אך לא רצתה לעודד קליטת פליטים בא"י ועשתה מאמצים לחבל בפעולות ההעפלה. ב-1942 סירבו הבריטים לאשר לאונייה "סטרומה", שיצאה מרומניה ועליה 769 נוסעים, לעגון בחופי הארץ, בטענה כי הנוסעים הם נתיני מדינת אויב. במהלך משא-ומתן הסכימו הבריטים לאפשר לילדים באנייה להגיע לארץ, אך היוזמה לא מומשה בזמן, מכיוון שהאונייה טובעה על נוסעיה בידי צוללת סובייטית במימי הים השחור. לקראת סוף המלחמה ניאותו הבריטים להפעיל יחידות בריגדה יהודיות, אך הן הוגדרו כחלק מצבא בעלות-הברית ולא כקבוצות שמטרתן להציל פליטים יהודים. אלפי יהודים בני היישוב התגייסו לבריגדה ונלחמו באירופה תחת פיקוד בריטי.
באפריל 1943 כונסה ועידת ברמודה הבריטית-אמריקנית, על-מנת לחפש פתרונות לבעיית יהודי אירופה המושמדים בשואה. בוועידת ברמודה הוחלט שיש לקיים ועידה בינלאומית (בדומה לוועידת אוויאן מ-1938) לדון בענייני הפליטים ולהקים בצפון אפריקה מחנה לפליטים שברחו מאירופה. מצד שני, נקבע כי אין באפשרותן של מעצמות המערב לעזור ליהודים, משום שהעזרה צריכה להינתן לכל הפליטים ולא רק ליהודים, ומעצמות המערב חסרות אמצעים להגשת עזרה בהיקף כזה. נטען כי מתן עזרה, כמו משלוח ספינות להוצאת הפליטים מאירופה, עלול לפגוע במאמץ המלחמתי ולהאריך את המלחמה. הצעתו של אחד מצירי הפרלמנט הבריטי, להבטיח מקלט לפליטים היהודים שנמצאו בסכנה, נדחתה על ידי שר החוץ הבריטי, בטענה כי יש לדון ראשית בסדרי הביטחון וכי הענקת המקלט כרוכה בקשיים גאוגרפיים וכלכליים. נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט הקים ב-1944 את "הוועד לפליטי המלחמה", שהעביר סכומי כסף גדולים לפליטים היהודים, וקיבל את הסכמת שליט רומניה להפסיק את גירוש היהודים מארצו.
לקראת סוף המלחמה התכנסו בעלות-הברית להחליט על דרכי תגובה נגד הנאצים והועלתה הצעה להפציץ את מחנה ההשמדה באושוויץ. ההצעה נדחתה בטענות שונות: הפעולה הייתה עלולה לפגוע במאמץ המלחמתי, משום שאשווייץ לא היה מטרה צבאית, והפסקת הטבח תושג רק בניצחון מלא על גרמניה; היה חשש לפגיעה ביהודי המחנות (המתנגדים להפצצה התעלמו מהעובדה שהיהודים ממילא נועדו להשמדה); היה חשש לפעול על סמך שמועות בלבד, שייתכן שהיו שגויות.
אחרי המלחמה התרכזו עשרות אלפי יהודים במחנות העקורים ודרשו להגיע לארץ ישראל. כשבריטניה סירבה לפתוח את שערי הארץ ליהודים, ארגן טרומן, הנשיא החדש של ארצות הברית, ועדה לבדיקת מצבם של העקורים. הזעזוע ממסקנות הוועדה גרם לאמריקאים ללחוץ על בריטניה לקבל 100 אלף עקורים לארץ, אך הבריטים סירבו לדרישה. ההעפלה לארץ עוררה הדים חיוביים בעולם, אך בריטניה לא התפשרה ושלחה את הספינות שנתפסו בידיה למחנות בקפריסין.
ב-1945 הוקמה ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לדון בבעיית הפליטים. בשל התנגדות ערבית בוטלו מסקנותיה, שקראו לעלייה של 100,000 יהודים לארץ ישראל. כדי למצוא מוצא מן הסבך, הוקמה ועדה מעורבת שנייה. הצעתה, שנתפרסמה בשם תוכנית מוריסון, דיברה בין היתר על הגירת 100,000 נפש רק לאזור יהודי זעיר בארץ-ישראל, לאחר חלוקתה. הן המנהיגות הערבית והן ההסתדרות הציונית דחו את ההצעה. לאחר שלא נמצא פתרון הולם ליהודים הופנתה הבעיה לאו"ם, שהחליט בכ"ט בנובמבר 1947 על הקמת המדינה.
ארגון "הצלב האדום"
אנשי "הצלב האדום" טענו כי אינם יכולים לעזור ליהודים משום שהם לא מוגדרים כאזרחים או כשבויי מלחמה. יתרה מזאת, "הצלב האדום" היה מנוע מלפעול כרצונו בארצות הכיבוש ופעולתו הותנתה בעמדתם של הגרמנים ושל הממשלות שתמכו בהם. אף על פי כן, אנשי "הצלב האדום" העבירו משלוחי מזון, תרופות וכסף, כסיוע לאזרחים שהיו קורבנות המלחמה (כספי התרומות הגיעו ל"צלב האדום" מה"ג'וינט").
מדינות אירופה תחת הכיבוש נאצי
דנמרק
ערך מורחב – הצלת יהודי דנמרק
דנמרק סירבה באופן תדיר להגירה יהודית אליה במהלך שנות ה-40. עם זאת כאשר עמדו הדנים על הסכנה ליהודי דנמרק נחלצו להצלתם.
תגובת דנמרק לשואה נחלקת לשני מישורים: המישור הפורמלי והמישור הלא-פורמלי. כאשר היטלר ציווה על יהודי דנמרק לענוד טלאי צהוב, הגיב מלכה של דנמרק בחריפות, וישנם אף הטוענים כי הוא ענד את אותו הטלאי במחאה עד אשר בוטלה הגזרה. במישור הלא-פורמלי, העם הדני ובראשו המחתרת הדנית הצילו את יהודי מדינתם בכך שעזרו להם לברוח לשוודיה הנייטרלית.
הולנד
הולנד לא סופחה במלואה לשטח הכיבוש הנאצי והגרמנים אפשרו לשלטון המקומי להמשיך בתפקידו. השלטון ניסה להציל יהודים ובאמסטרדם פרצה שביתה כללית של הפועלים, במחאה על פרסום הודעת גירוש יהודים. הגרמנים לא היססו לדכא את ההפגנה בנשק.
צרפת
בצרפת המחתרת הייתה בעיקר זאת שעזרה ליהודים. הממשל נכנע לגרמנים והפך ל"שלטון בובה", בשתפו עמם פעולה בכל הנוגע ליהודים. המשטרה ופשיסטים צרפתים סייעו לגרמנים לארגן את היהודים בצרפת למשלוחי המוות. בדרום צרפת, שהייתה בשליטת אנשי וישי, קיבלו גרמנים סיוע מלא מהמשטרה, שרצתה לשמור על עצמאות צרפת.
פולין
- ערך מורחב – שואת יהודי פולין
חלק מהפולנים סייע להשמדה ורדיפת היהודים וחלקם התנגדו לה, אם כחלק מהתנגדות ושנאה לגרמנים ואם ממניעים הומנטריים.
הפולנים במלחמת העולם השנייה היו שרויים בעצמם תחת כיבוש גרמני קשה ואכזרי, שראה בהם "גזע נחות". היו תוכניות נאציות להשמדת חלק ניכר מהעם הפולני. לפחות 2 מיליון פולנים לא-יהודים נרצחו במהלך המלחמה. האליטות הפולניות, ובהם פוליטיקאים, אומנים, אנשי רוח, פרופסורים מהאוניברסיטאות ואחרים הושמדו על ידי הנאצים. הגרמנים הטילו אווירה של טרור בפולין. לכן, רוב הפולנים עסקו בעיקר בלשרוד.
בפולין, בניגוד למדינות רבות אחרות, היה קיים עונש מוות על ידי הגרמנים לכל פולני שעזר ליהודים בכל צורה שהיא. הגרמנים לא הסתפקו בזאת ואף הרחיבו את היקף הענישה למשפחת העוזר ואף לרצח מאסיבי אזור מגוריו. העונשים הקשים הללו והמצב הקשה, ביחד עם תחושות אנטישמיות שהיו נפוצות בקרב האוכלוסייה הפולנית כלפי היהודים, הרתיעו את רוב הפולנים מלעזור ליהודים. עם זאת, בפולין יש את מספרם הרב ביותר של חסידי אומות העולם - 6600 שמוכרים על ידי יד ושם. ההערכות הריאליות לגבי כמות העוזרים ליהודים שלא לצורך סחיטתם נעות בין 20 אלף למיליון.
היו יחידים שעזרו ליהודים לבד מבלי שהיו חלק מארגון כלשהו. יאן תומאש גרוס, היסטוריון וסוצילוג אמריקאי פולני, גורס כי רק בורשה עצמה היה רובע שלם, ז'ליבוש, שעזר ליהודים לשרוד. מקרב הפולנים אף יצאה אישה שהצילה יותר יהודים מחסיד אומות העולם, אוסקר שינדלר, ושמה היה אירנה סנדלר. סנדלר ניצלה את הכשרתה הרפואית כדי להסתנן לגטו ורשה והבריחו ממנו לפחות 2500 ילדים יהודים.
לצד העוזרים, היה מעמד של פושעים פולנים - שמאלצניקים, שסחטו יהודים לשם הפקת רווח אישי, וכן היו משתפי פעולה פולנים שהלשינו על יהודים ועל פולנים אחרים. היו גם מקרים של רצח יהודים בידי כפריים פולנים, כמו בדוגמה המפורסמת של הטבח בכפר ידוובנה ופוגרום רדזילוב שבכל אחד מהם נטבחו מאות יהודים בידי השכנים הפולנים שלהם, בעת הכיבוש הגרמני ב-1941. בפולין הייתה פעילה גם המשטרה הכחולה, שאף על פי שלא שירתה במחנות הריכוז, עזרה לגרמנים לאתר יהודים ופעילי מחתרת.
הממשלה הפולנית הגולה בלונדון הייתה היחידה שפרסמה בריש גלי את דבר ההשמדה ואף שלחה דיפלומט פולני בכיר, יאן קרסקי, אל ממשלות ארצות הברית ובריטניה בקריאה לעצור את השואה.
בשנת 1942 הוקם ארגון חשאי בשם ז'גוטה, (ראשי תיבות בפולנית של "הוועד לסיוע ליהודים") בידי סופיה קוזאק. אין לדעת כמה הצליח הוועד לסייע ליהודים, אך בנקודת זמן אחת, ב-1943 היו תחת השגחתו 2,500 ילדים יהודים בוורשה לבדה. דוגמה מעניינת נוספת היא של סופיה קושק, שעמדה בראש מחתרת לאומנית, והוציאה עלון מחתרת בו טענה כי אף על פי שהיהודים הם אויבי פולין, אסור לשתוק על השמדתם ויש להתנגד לה בקול ברור. קושק אף הצילה בעצמה ילדים יהודים רבים.
המחתרת הפולנית גינתה כל עזרה לגרמנים ואף הוציאה להורג סחטנים ומסגירי יהודים. הארמייה קריובה, "צבא הבית", אמנם חשש להעביר נשק רב לגטו ורשה, אף על פי שכן העביר נשק דרך הארגון הציוני הרוויזיוניסטי, אצ"י, מאחר שידעו שאיננו קשור לברית המועצות, שנתפסה גם היא כאויבת של פולין. בנשק נעשה שימוש בעת המרד. המחתרת אף ניסתה לפרוץ לגטו מספר פעמים בעת תחילת המרד, אך ללא הצלחה. בעת מרד ורשה באוגוסט 1944 שחררה המחתרת 348 יהודים שנותרו במחנה ריכוז שנבנה על ידי הנאצים לאחר השמדת הגטו באפריל 1943. עם זאת, גם במחתרת היו תופעות של רדיפות יהודים. בעת מרד ורשה ב-1944 נרצחו עשרות יהודים על ידי קציני צבא ארמייה קריובה, ויהודים רבים אחרים נאלצו לעבור לצבא של ארמייה לודובה, "צבא העם" הקומוניסטי.
לפולנים הייתה את אחת מהמחתרות האנטי נאציות הגדולות בעולם, עם מעל ל-200 אלף חברים. העם הפולני בכללותו שנא את הגרמנים, אויב בן מאות שנים, וסלד מהכיבוש, ולכן לא שיתף פעולה בדרגים גבוהים עם נאצים. לא היו שומרים פולנים במחנות הריכוז וההשמדה. כתוצאה ממעשי ההצלה הפולנים ניצלו כ-50 אלף יהודים בפולין.
עם זאת האנטישמיות הפולנית לא הסתיימה גם לאחר השואה. עד סוף שנת 1945 נרצחו ברחבי המדינה 350 יהודים. בשנת 1946 אירע פוגרום קיילצה, בו נרצחו 42 יהודים ו-80 נפצעו מתוך 143 היהודים ששהו בעיר, לאחר שבעיר נפוצה עלילת דם על היהודים.
יוון
- ערך מורחב – שואת יהודי יוון
שואת יהודי יוון התרחשה בכמה שלבים. תחת הכיבוש הגרמני נשלחה כמעט כל יהדות סלוניקי לאושוויץ בין מרץ ל-אוגוסט 1943. כ-50,000 מהם נרצחו, ו-1,500 יהודים בלבד נותרו בחיים. הדבר הסתייע בזכות סיפור כיסוי של הגרמנים, לפיה היהודים עתידים להתיישב ליד קרקוב.
שלטון הבולגרי ביוון, ששיתף פעולה עם הנאצים, שלח אלפי יהודים מאזור תראקיה אל מותם. לעומת זאת בערים שהיו תחת שלטונה של איטליה הפשיסטית, לרבות אתונה, יואנינה, וערים נוספות, סירבו האיטלקים לאפשר פגיעה ביהודים. כמה אלפי יהודים מסלוניקי ומקומות נוספים נמלטו את שטח הכיבוש האיטלקי כדי למצוא מקלט.
בספטמבר 1943 נכנעה איטליה בפני בעלות הברית והכוחות הגרמנים השתלטו על שטחים שהיו עד אז בשליטת האיטלקים. במרץ 1944 החלו הגרמנים במבצע גרוש של שאר היהודים מיוון להשמדה. חלק מהנהגת היוונים, בעיקר הכנסייה האורתודוקסית והמחתרות היווניות, אך גם יוונים פשוטים רבים, התנגדו בצורה תקיפה ואמיצה לגרוש, והצילו אלפי יהודים.
בשנת 1943 הארכיבישוף דמסקינוס שהיה הבישוף הראשי של אתונה, פרסם מכתב פומבי בגנות הנאצים ומדיניותם נגד היהודים, וקרא לאזרחי יוון ולאנשי הכנסייה להציל את שאר יהודי יוון.[5] בעקבות השמדת הקהילה היהודית בסלוניקי קרא הארכיבישוף לאזרחי יוון ולאנשי הכנסייה לפעול להצלת יהודי יוון הנותרים.[6] הוא עשה זאת חרף איום בעונש מוות על המעשה מצד יירגן שטרופ[7] הדבר עודד אנשים רבים לסייע ליהודים.
דוגמה לכך אנגלוס אוורט מפקד משטרת אתונה, הורה על הנפקת אלפי תעודות זהות חדשות ליהודי העיר תחת שמות נוצריים בהן צוין סעיף הדת של מחזיק התעודה כנוצרי. בכך תרם להצלת יהודים רבים מקהילת העיר.[8] 3,000 מבני קהילת אתונה הצליחו למצוא מסתור בכפרים מרוחקים, או להשיג תעודות זהות מזויפות ולצאת מהעיר. אחרים קיבלו סיוע מצד המחתרות והמקומיים. אף על פי שהגרמנים רצחו מעל אלף מיהודי אתונה, אתונה הייתה אחד המקומות הבודדים שבסוף המלחמה כמות היהודים בה הייתה גדולה מאשר בתחילתה. באופן דומה ניצלו מאות מיהודי העיר לאריסה. רוב יהודי וולוס נמלטו לכפרי הסביבה ההרריים והוסתרו בידי המקומיים. ראש עיריית האי זקינטוס, ג'ורג'יו קרר והארכיבשוף כריסוסטומוס דמטריו שהצטוו לרשום את שמות היהודים באי מסרו למפקד הגרמני דף ריק למעט שני שמות: הראשון היה שמו של הארכיבישוף והשני שמו של ראש העיר.
בנוסף, הקונסול הטורקי ברודוס סלאחטין אולקומן הציל עשרות יהודים באי (ושילם על כך מחיר אישי יקר) והדיפלומט ספרדי סבסטיאן רומרו רדיגאלס הציל כ-500 יהודים יוונים בעלי אזרחות ספרדית.
אלבניה
- ערך מורחב – השואה באלבניה
אלבניה הייתה ועודנה מדינה קטנה וענייה בחבל הבלקן, והיא מדינה אירופית בעלת רוב מוסלמי. השואה באלבניה הייתה נגד יהודים באלבניה ובשטחים שסופחו אליה (מרבית קוסובו, מערב מקדוניה וחלקים קטנים ממונטנגרו וסרביה). בו בזמן נרצחו וגורשו גם סרבים, נגדם בוצע טיהור אתני מקיף, ובני רומה. הרצח בוצע בשיתוף פעולה של כוחות גרמנים, איטלקים ואלבנים, בתקופה בה אלבניה הייתה תחת שליטת איטליה הפאשיסטית וגרמניה הנאצית. אף כי אין נתונים סופיים על מספר הנספים, מעל ל-200 יהודים שנמצאו בשטחי אלבניה רבתי נרצחו בשואה.
במהלך המלחמה, כמעט 2,000 יהודים מהמדינות השכנות, בעיקר מיוגוסלביה ומיוון, מצאו מקלט באלבניה עצמה, זאת בנוסף לקהילת יהדות אלבניה שמנתה 150 נפש. היהודים שחיו באלבניה גופא, כמו גם הפליטים היהודים ששהו בה, זכו ליחס טוב מצד האוכלוסייה המקומית ועברו את המלחמה כמעט ללא פגע. האלבנים הצילו את היהודים על ידי הסתרתם בכפרים ההרריים והעברתם לנמלי הים האדריאטיים, שמהם ברחו לאיטליה. יהודים אחרים הצטרפו לתנועות התנגדות ברחבי אלבניה. בזמן מלחמת העולם השנייה הייתה אלבניה אחת המדינות הבודדות באירופה שבהן חל גידול באוכלוסייה היהודית. בסוף המלחמה שהו במדינה יותר מ-1,800 יהודים, יותר מפי שבעה ביחס למספרם ב-1939.
רבים מתושבי אלבניה התגייסו להצלת היהודים. ה"בסה", קוד הכבוד המסורתי, הניע רבים לראות את מחויבותם לשלום שכניהם כנדר שלא ניתן להפר. "בֶסה", שפירושו "לקיים הבטחה", נחשב לקוד אתי כמעט מקודש,[9] ויש בו מרכיב מרכזי של הכנסת אורחים ללא תנאי: "ביתו של האלבני שייך לאורח ולאלוקים". המשפחות האלבניות שהסתירו יהודים, תוך סיכון ניכר, פעלו בין היתר מתוך מחויבות לקוד וראיית ההצלה כפעולה הנדרשת מכבודם.[10]
לכן, אלבנים רבים בחרו להסתיר יהודים בבתיהם, להעניק להם בגדים אלבנים מסורתיים, ועוד. לעיתים גם הונפקו תעודות זהות מזויפות עם שמות מוסלמיים. אלבניה הייתה המדינה היחידה שנמצאה תחת שלטון גרמני בתקופת המלחמה אך מספר היהודים בה גדל.[11][12]
בנות ברית של גרמניה
איטליה
באיטליה המגמה הייתה מעורבת. מוסוליני, חרף היותו בעל ברית של גרמניה סירב להסגיר יהודים להשמדה לא רק מאיטליה עצמה אלא אף מאזורי הכיבוש בצרפת וביוון. רק לאחר הכיבוש הגרמני הישיר של איטליה החלה השמדת היהודים.
יפן
בשנת 1936 חתמו יפן וגרמניה על הסכם שיתוף פעולה - הסכם אנטי-קומינטרן. עם זאת ב-6 בדצמבר 1938, החליטה ממשלת יפן לאסור על גרוש יהודים מיפן, ומהשטחים בשליטתה. ב-31 בדצמבר אותה שנה, אמר שר החוץ יוסוקה מצואוקה לצבא ולצי היפני לקלוט פליטים יהודים מגרמניה הנאצית. בשיחה עם קבוצת אנשי עסקים יהודים, אמר מצואוקה שהוא "האדם האחראי לברית עם היטלר, אך מעולם לא הבטחתי ליישם את המדיניות האנטישמית ביפן. זו לא דעתי האישית בלבד, זוהי דעתה של יפן, ואין לי נקיפות מצפון להכריז על כך לעולם."[13] הדיפלומט צ'יאונה סוגיהארה כיהן כקונסול יפן בקובנה, ליטא, הציל בזמן השואה חייהם של אלפי יהודים מפולין ומליטא. על מעשה זה הוענק לו התואר חסיד אומות העולם.
עם זאת השלטון הקולוניאלי היפני היה אכזרי, ולרוב לווה בדיכוי האוכלוסייה המקומית ובהתאכזרות של החיילים היפנים כלפי שבויי מלחמה: מיליוני סינים נרצחו, עונו, וערים שלמות הוחרבו, כולל טבח ננקינג. בית הדין הבינלאומי הצבאי למזרח הרחוק דן בפשעים נגד האנושות שביצעו היפנים.
רומניה
השלטון הפשיסטי ברומניה שיתף פעולה עם הנאצים, והשלטונות אף דאגו לרכז חלק היהודים באזור אחד כדי להקל את גירושם במרוכז, אולם עקב לחצים של אם המלך הרומני וחוגים נוספים ברומניה נמנעה שליחתם של רוב יהודי רומניה למחנות ההשמדה. חלק ניכר מיהודי רומניה שוגרו לאזור שנקרא "טרנסניסטריה" שכלל שטחים שסופחו לרומניה לאחר הפלישה הגרמנית לברית המועצות.
בולגריה והונגריה
על אף שהיו בעלות־בריתה של גרמניה, המדינות סירבו להסגיר את היהודים לידי הנאצים ובכך הצילו אותם מהשמדה. עם זאת, בולגריה לא התנגדה להשמדתם של יהודי אזורי הכיבוש הבולגרי במקדוניה. האדמירל מיקלוש הורטי, עוצר הונגריה, סירב לשתף פעולה בהשמדת יהודי הונגריה ויהודים הונגרים אף נפלו בשבי הרוסי בסטלינגרד כחיילי יחידות עונשין בצבא ההונגרי. לעומת זאת, פליטים יהודים גורשו ללא פשרות. רק ב-1944, עם הכיבוש הגרמני הישיר, יכול היה אדולף אייכמן, בסיוע עשרה מעוזריו להתחיל בגירוש 400 אלף יהודים מהונגריה, שמהם הושמדו 300 אלף תוך 46 ימים.
יחס הכנסייה להשמדת היהודים
הכנסייה הקתולית
הכנסייה לא הגיבה רשמית והאפיפיור באותה התקופה, פיוס השנים עשר, לא גינה מעולם את ההשמדה של היהודים בפומבי, אלא רק את "זוועת המלחמה", אף על פי שהיה מהראשונים שידעו על פעולות הנאצים להשמדת יהודי אירופה. מדיניות זו בולטת לאור זה שהכנסייה לא נרתעה להוקיע חוקים בלתי אנושים של הנאצים כ"חוק העיקור" וחוק המתות החסד" - מחאה שהביאה להפסקתו.[14] ב-1943 נעצרו ברומא עצמה יותר מ-1000 יהודים לקראת גירושם לאושוויץ, אך גם אז נמנע האפיפיור מגינוי כל שהוא, אף על פי שגינוי מפי האפיפיור היה גורם למעשי הצלה רבים.[14]
לשתיקת האפיפיור הועלו מספר הסברים אפשריים. יש היסטוריונים המסבירים שלפיוס ה-12 ששירת שנים רבות כנציג הוותיקן בגרמניה התפתחה חיבה וזיקה עמוקה לגרמניה ולעמה.[15] ככלל, מסבירים ההיסטוריונים את אדישות הכנסייה במקרים רבים להשמדת היהודים בידי הנאצים, כמושפעת מאנטישמיות רבת שנים שהייתה מושרשת בה.[15] אוהדי האפיפיור טוענים שחשש מתגובת הנאצים וכי הכנסייה הקתולית נרדפה במקומות שונים על ידי השלטון הנאצי. למרות זאת 4700 מיהודי רומא הסתתרו בכנסיות שונות בעיר, והאפיפיור פנה במברק אישי לשליט הונגריה מיקלוש הורטי ביוני 1944 בדרישה להפסיק את הרדיפה הגזענית בארצו, אך גם במכתב הזה לא הזכיר בפירוש את היהודים.
ברחבי אירופה הנטייה של הכנסייה הייתה לדאוג למומרים ולילדים מנישואי תערובת, שגם הם נרדפו בידי הנאצים כיהודים. מקרי הצלה של יהודים נעשו כפעולות מקומיות של בישופים ואנשי כנסייה שפעלו באופן אישי כבודדים, בדרך כלל באמצעות מתן מסתור לפליטים יהודים מנזרים קתוליים. אחד המניעים של אנשי הכנסייה שהצילו יהודים היה הרצון להעביר יהודים ובמיוחד ילדים לנצרות, ואכן ילדים רבים הוטבלו לנצרות במנזרים.[15]
על רקע זה יוצא בולט מאוד הבישוף של טולוז שפרסם איגרת נגד רדיפת היהודים. האיגרת הביאה למעשי הצלה רבים בכל אזור טולוז.
בשנת 2020 פרסמה הכנסייה הקתולית בגרמניה דו"ח בנושא, שמסקנתו הייתה "היינו שותפים לפשעי הנאצים בכך שלא התנגדנו בבירור לפעילותם".[16]
הכנסייה האורתודוקסית היוונית
הארכיבישוף דמסקינוס, שהיה הבישוף הראשי מטעם הכנסייה היוונית-אורתודוקסית באתונה, פרסם מכתב פומבי וקרא להצלת יהודים, גם לאחר שאיימו עליו בעונש מוות. הוא קרא ולאנשי הכנסייה להציל את שאר יהודי יוון. קריאתו נענתה על ידי אזרחים פשוטים רבים וכן על ידי אנשי כנסייה ואנשי ממשל. אנגלוס אוורט מפקד המשטרה שהציל יהודים רבים באתונה טען שעשה זאת בגלל קריאתו של דמסקינוס. הארכיבישוף כריסוסטומוס דמטריו הציל מאות יהודים בזקינתוס, במעשה מרי פומבי. ראש הכנסייה בקסטוריה המטרופוליט ניקופורוס סייע ליהודים. ניקופורוס הסתיר 40 מבני הקהילה בתוך הקתדרלה בעיר ושכנע משפחות נוספות לפעול כמותו. אנשי כנסייה סייעו להצלת יהודים גם בלאריסה וטריקלה.
חסידי אומות העולם
התואר "חסידי אומות העולם" ניתן לאותם מעטים שפעלו למען הצלת היהודים באירופה. הם השתייכו לכל שכבות האוכלוסייה וסיכנו את חייהם למען היהודים מכמה סיבות: יחסי שכנות טובים בינם לבין היהודים טרם המלחמה; מחאה נגד הנאציזם; מניעים הומניטריים של עזרה לאדם בצרה; שליחות דתית, שמירה על ערכי המוסר והאנושיות. כמה מהם נתפסו והוצאו להורג.
אזרחים מקומיים רבים באירופה סיכנו את נפשם למען הצלת יהודים. מעשי ההצלה נחלקים לכמה קבוצות:
- גויים שהסתירו משפחות יהודיות בביתם (כגון אנה פרנק, שמשפחתה הסתתרה בעליית הגג בבית של נוצרים ונחשפה לאחר שהשכנים הסגירו אותה לנאצים).
- אזרחים שעזרו להבריח יהודים בתוך ערמות חציר או בחביות שמן בעגלותיהם אל מעבר לגבול.
- נשים נוצריות שלקחו את ילדי היהודים לאימוץ. לעיתים אמהות יהודיות השליכו את תינוקותיהן מקרון הרכבת, בדרך להשמדה, אל זרועותיהן של נשים נוצריות שהמתינו לאורך המסילה.
- כנסיות ומנזרים שהסתירו משפחות יהודיות במרתפיהן.
- ממשלת דנמרק שסייעה ליהודים.
ראו גם: קטגוריה:חסידי אומות העולם.
תגובת יהודי העולם
תגובת יהודי ארצות-הברית
ארגון הג'וינט היהודי, שפעל למען יהודי התפוצות, סייע רבות ליהודים בתקופת השואה: בשנות ה-30 תמך הארגון במאות אלפי יהודים בגרמניה שנושלו מפרנסתם על ידי הנאצים. בשנות המלחמה נשלחו עשרות מיליוני דולרים לצורכי סעד, כמו בתי-תמחוי, בתי חולים, בתי-מחסה לילדים ובתי-ספר. חבילות מזון ובגדים נשלחו לגטאות (בעיקר לגטו ורשה) ולמחנות הריכוז. יתרה מזאת, ה"ג'וינט" סייע ל-80 אלף יהודים באירופה הכבושה להגר ליבשות אחרות.
ב-1942, בהשפעת הלחץ הפוליטי מצד יהודי ארצות הברית, התפרסמה ההצהרה הראשונה של חבר הלאומים לגינוי ההשמדה. חבר הלאומים הזהיר את גרמניה ודרש את הפסקת הרצח ההמוני.
במרץ 1943, ביוזמת יהודי ארצות הברית, בדקו השלטונות האמריקאיים את האפשרות להציל 70 אלף יהודים מבולגריה תמורת הלוואה כספית לממשלת בולגריה. התוכנית נגנזה מחמת חוסר טיפול מתאים. המחנך היהודי חיים אהרן קפלן מתח ביומן גטו ורשה ביקורת נוקבת על הסלקטיביות בה נהגו עסקני הג'וינט בהעברת הסיוע לגטו.
פעולות ההצלה של יהודי שווייץ
חיים ישראל אייז, רחה שטרנבוך, אלפרד שוורצבאום[17] ועוד יהודים תושבי שווייץ נצלו את מיקומם במרכז בשטיחים הכבושים לשם שליחת מוצרי מזון ליהודים בשטחי כיבוש הרייך השלישי וכך אפשרו לרבים מהם לשרוד וכן עסקו בהברחתם לתוך גבולות שווייץ בצורות ליגאליות ושאינן ליגאליות. חיים ישראל אייז, סוחר חרדי מציריך, אף פיתח מתחת לאפה של המשטרה שיטה למשלוח דרכונים ותעודות אזרחות של מדינות דרום אמריקה ליהודים בגטאות על מנת לשפר את יחס הנאציים אליהם ואומנם בשלב ראשון נשלחו מחזיקי הדרכונים למחנה ויטל וחלקם אף הצליח לשרוד את המלחמה.
לאחר סיום המלחמה
הליכים משפטיים נגד הנאצים
- ערך מורחב – משפטי נירנברג
כוחות בעלות הברית שחררו את אסירי מחנות הריכוז באירופה עם התקדמותם. הם העניקו סיוע ראשוני לניצולים. הפליטים היהודים התגוררו במחנות מעבר שונים ושאלת גורלם עלתה על סדר היום הבינלאומי. רצח היהודים תפס מקום חשוב במשפטי נירנברג שבהם הועמדו מנהיגי הנאצים לדין על פשעים נגד האנושות. עם תום המלחמה נעשו ניסיונות להביא לדין את הנאצים ועוזריהם במסגרת משפטית, לצד חיסולים רבים של פושעי מלחמה נאצים ועוזריהם בקרב אומות שונות, על ידי הניצולים ועל ידי חיילים. מנהיגי הנאצים הבכירים נשפטו במסגרת משפטי נירנברג על ידי בעלות הברית, בבית הדין הבינלאומי הראשון מסוגו. הם הואשמו בפשעים נגד האנושות ושנים-עשר מהם הוצאו להורג.
בסך הכול, 5,025 פושעי מלחמה נאצים הורשעו בין השנים 1945–1949 באזורי גרמניה שנשלטו על ידי ארצות הברית, בריטניה וצרפת, בין היתר במשפטי אושוויץ, במשפטי דכאו ובמשפטי מיידנק. משפטים אחרים נוהלו במדינות שבהן המואשמים היו אזרחי המדינה. רבים הוצאו להורג, ורבים אחרים נשפטו לתקופות מאסר ממושכות. מנגד, חלק מהנאשמים קיבלו עונשים קלים משום ש"פעלו על פי הוראות", זכו לתנאים מקלים, ורבים חזרו לחברה זמן קצר לאחר מכן. למשפטים הייתה השפעה רבה על רבה על התפתחותו של המשפט הפלילי הבינלאומי ועל אמנות בינלאומיות לזכויות אדם.
ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם
- ערך מורחב – ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם
הכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם היא מסמך היסוד של הקהילה הבינלאומית על זכויות האדם והאזרח. ההכרזה אומצה על ידי העצרת הכללית של האו"ם ביום 10 בדצמבר 1948, ומתארת את זכויות האדם היסודיות שצריכות לחול בכל מדינות האו"ם. זו ההגדרה הבינלאומית הראשונה של זכויות האדם, ומאז מצוין 10 בדצמבר כיום זכויות האדם ברחבי העולם. עקרונות ההכרזה הם בסיס חשוב במשפט הבינלאומי, ותשתית לחוקות של מדינות רבות. סעיפי ההכרזה אומצו על ידי ארגונים רבים לזכויות האדם ברחבי העולם, כבסיס לפעילותם, כמו אמנסטי אינטרנשיונל והאגודה לזכויות האזרח בישראל.
שורשיה הרעיוניים של ההכרזה נובעים ממלחמת העולם השנייה והשואה. ההפרות הקיצוניות של זכויות האדם הבסיסיות בתקופה זו הכשירו את דעת הקהל בעולם לרעיון, כי שיתוף פעולה בינלאומי להגנת זכויות האדם וחירויותיו הבסיסיות הוא צורך חיוני לבניית חברה בינלאומית חדשה ובריאה.
הצהרת הלסינקי לאתיקה רפואית
משפט הרופאים בגרמניה שהתקיים במסגרת משפטי נירנברג, ובו הועמדו לדין רופאים נאצים על ביצוע ניסויים רפואיים בבני אדם בתקופת השואה, הסב את תשומת לבה של הקהילה הרפואית והמשפטית בעולם להיעדרם של תקינה, הנחיה וקוד אתי מוגדר בנושא. בתחילה נוסח קוד נירנברג כקוד האתיקה הרפואי. לדוגמה הקוד קבע כי נדרשת הסכמה רצונית של המשתתף במחקר, המתקבלת מתוך הבנה של הניסוי או כי על הניסוי להיות מתוכנן בצורה שתמנע סבל (פיזי ונפשי) ופגיעות מיותרים. בהמשך ועל סמך קוד נירנברג גובשה הצהרת הלסינקי - זהו מסמך הכולל מערכת של עקרונות אתיים, שמטרתם להנחות ביצוע מחקרים רפואיים הכוללים ניסוי קליני בבני אדם כך שיעמדו בסטנדרטים של אתיקה רפואית. היא נחשבת עד היום אחד ממסמכי היסוד באתיקה הרפואית. עקרונות ההצהרה הותוו בעצרת ההסתדרות הרפואית העולמית (WHO) ה-18 שהתכנסה בהלסינקי בירת פינלנד ב-1964.
הקמת מחנות פליטים וקליטת פליטים יהודים
- ערך מורחב – שארית הפליטה
לאחר המלחמה היו ברחבי אירופה וצפון אפריקה מאות אלפי פליטים יהודים ניצולי השואה, שהצליחו לשרוד את החקיקה האנטישמית של הנאצים, מחנות ההשמדה והגטאות. בעלות הברית שיכנו את חסרי הבית היהודים במחנות פליטים (שכונו "מחנות העקורים") וניסו לדאוג לצורכיהם. תנועת הבריחה שהחלה כיוזמה של יהודים פולנים ציונים, הובילה לגל של פליטים יהודים שיצאו מפולין ומזרח אירופה לכיוון מערב אירופה ולארץ ישראל.
בעקבות יציאתם מאירופה, בתהליך הדרגתי, פורקו מחנות הפליטים עד תחילת שנות ה-50, ו-250 אלף היהודים ששכנו בהם מצאו מקלט במדינות שונות. למעלה ממחצית הפליטים (136 אלף) עלו לישראל, 80 אלף נוספים היגרו לארצות הברית, והאחרים התיישבו בקנדה ובמדינות במרכז ובמערב אירופה, כמו גם בדרום אפריקה ובמדינות אחרות בעולם.
תמיכה בהקמת מדינת ישראל
- ערך מורחב – היסטוריה של מדינת ישראל
מראות מחנות הריכוז וההשמדה, ומשפטי נירנברג, ובעיה של מאות אלפי פליטים יהודים באירופה עוררה צעקה ציבורית נרחבת במדינות מערביות. בארצות הברית דעת הקהל תמכה בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. באוגוסט 1945 ביקש הנשיא טרומן מהבריטים שמאה אלף ניצולים יהודים יכנסו לישראל. למרות זאת, הממשלה הבריטית התמידה בסירובה להתיר לניצולים ולעקורים לעלות לארץ ישראל מחשש לאינטרסים שלה במזרח התיכון. הדבר הוביל לועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל ב-1946. הוועדה קבעה כי פתרון בעיית העקורים הוא בארץ ישראל. בריטניה דחתה את המלצות הוועדה וארצות הברית לחצה על בריטניה לקיים את המלצותיה.
הנהגת היישוב הציוני בישראל החליטה להעלות את הפליטים היהודים בכל מחיר - גם בדרכים לא חוקיות והחלה בארגון מבצע העפלה נרחב, בראשות המוסד לעלייה ב'. במסגרת המבצע, העפילו יהודי אירופה לארץ ישראל דרך הים, בהתגנבות בלתי לגאלית באמצעות ספינות. מספר רב של ספינות נתפס ונוסעיהן היהודים הועברו למחנות המעצר בקפריסין. ב-18 ביולי 1947, תפסו הבריטים את אוניית המעפילים אקסודוס והחליטו להחזיר את נוסעי האונייה לצרפת. הסיפור עורר מהומה תקשורתית ותגובות מזועזעות ברחבי העולם ובבריטניה. גורמים אלה הביאו את ממשלת בריטניה לידי מסקנה כי אין באפשרותה לטפל בבעיית הפליטים היהודיים ועליה למסור את הטיפול בארץ ישראל לידי האו"ם.
באביב 1947, מינתה עצרת האו"ם ועדת חקירה בינלאומית, ועדת אונסקופ, שתבדוק את שאלת ארץ ישראל ותביא את המלצותיה לפתרון. הוועדה סיירה בארץ במטרה לבדוק את שאלת ארץ ישראל, היהודים קיבלו את הוועדה בשמחה, בעוד שהערבים החרימו אותה לחלוטין. חלק מחברי הוועדה הושפעו גם ממראות אקסודוס. באוגוסט 1947 המליצה הוועדה לסיים את המנדט הבריטי ולחלק את הארץ בין שתי מדינות עצמאיות, ערבית ויהודית, כשירושלים והעיר בית לחם ה"קדושה" לנצרות, יהיו שטח נייטרלי בחסות האו"ם (corpus separatum). שתי המדינות היו אמורות לקיים מערכת כלכלית משותפת, על אף ההפרדה הפוליטית ביניהן. ב-29 בנובמבר 1947 - כ"ט בנובמבר (אור לי"ז בכסלו תש"ח) נערכה הצבעה באו"ם על תוכנית החלוקה, 33 מדינות תמכו, 13 התנגדו, 10 נמנעו ואחת נעדרה. רוב היישוב העברי חגג את ההחלטה, בעוד שהערבים ראו בהחלטה אסון והחליטו לסכל אותה בכוח.
לקשר המסובך שבין השואה והקמתה של מדינת ישראל ניטש ויכוח אקדמאי ער,[18][19][20] ישנן טענות שהקשר בין השואה להקמת מדינת ישראל הוא הפוך: השואה כמעט חיסלה את מאגר היהודים שבפוטנציה יכלה הייתה להתיישב בארץ ולהקים ארץ חזקה.[21]
הסכם השילומים של ממשלת גרמניה
- ערך מורחב – הסכם השילומים
במרץ 1951, דרשה ממשלת ישראל מממשלת גרמניה המערבית 1.5 מיליארד דולר לצורך שיקום של חצי מיליון יהודים ששרדו את השואה, בטענה שגרמניה גזלה 6 מיליארד דולר (במונחים של אותה תקופה) מיהודים באירופה. הדבר נבע בין היתר ממצוקה כלכלית קשה שבה הייתה נתונה מדינת ישראל בתקופה זו.[22] הידיעות על קיום משא ומתן ישיר עם גרמניה על פיצויים הובילו לוויכוח סוער מאוד בישראל. ב-10 בספטמבר 1952 נחתם הסכם השילומים, ובמסגרתו העבירה גרמניה לישראל, בין השנים 1953 ל-1965, סכום של כ-3 מיליארד מארק מערב גרמני כפיצוי על הסבל והנזק החומרי אשר נגרם ליהודים בתקופת השואה. כמו כן התחייבה ממשלת גרמניה המערבית להעניק רנטות (תשלום חודשי) לניצולי השואה, למימון ההוצאות הרפואיות להן נדרשים ניצולי השואה, כפיצוי על הסבל במחנות הריכוז וההשמדה, וכפיצוי על אובדן זכויות בסיסיות כגון הזכות ללימודים לניצולים שהיו ילדים וכדומה.
בהסכם נקבע כי גרמניה תשלם למדינת ישראל פיצוי כספי מתוך הכרה באחריותה לרצח בני העם היהודי ולפגיעה ברכוש ובנפש. ההסכם כלל הכרה במדינת ישראל כמייצגת את העם היהודי ובפרט את הנרצחים בשואה, וכן כמדינה שנשאה בנטל העיקרי של קליטת הפליטים היהודים ושיקומם. עקרון מתן השילומים לנפגעי המשטר הנאצי נקבע בחוזי השלום בין המדינות המנצחות לבין גרמניה. הפיצויים האישיים הועברו גם לניצולים זכאים שלא ישבו בישראל ולא היו אזרחים ישראלים.
הנצחת השואה בעולם
- ערך מורחב – הנצחת זכר השואה
במשך שנים נמנעו מדינות רבות לעסוק בזכר השואה. עם השנים יש עלייה בהנצחת השואה, בעיקר במדינות מערביות כולל ארצות הברית, גרמניה, הולנד ועוד. בחלק מהאתרים באירופה יש אנדרטאות לזכר השואה.
בשנת 2006 הכריז האו"ם על יום הזיכרון הבינלאומי לשואה המצוין ב-27 בינואר. תאריך זה נבחר משום שהוא היום שבו שוחרר מחנה ההשמדה אושוויץ מידי הנאצים, ושימש מדינות אחדות, ובהן גרמניה ובריטניה, כיום הזיכרון לשואה עוד קודם להחלטת האו"ם. ההחלטה מציינת את רצח היהודים ומיעוטים נוספים בידי הנאצים.[23]
גרמניה לאחר המלחמה
ראו גם
- סוגיית הפצצת אושוויץ
- מברק ריגנר
- תגובת היישוב היהודי בארץ-ישראל לשואה
- יחס הכנסייה לשואה
- השפעות השואה
- הנצחת זכר השואה
לקריאה נוספת
- יוסף גורני, קריאה באין אונים: העיתונות היהודית בארץ ישראל, בבריטניה, בארצות הברית ובברית המועצות לנוכח השואה, בשנים 1945-1939, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009.
- גולי נאמן ערד, אמריקה, היהודים ועליית הנאציזם, הוצאת עם עובד, 2000.
קישורים חיצוניים
- תגובת העולם לידיעות על השואה, בתערוכה פרקים בתולדות השואה באתר יד ושם
- שושנה גולדפינגר, החרדים ופעולות ההצלה בשואה
- הרב אליעזר מלמד, מאמר ביקורת על אדישותן של ארצות הברית ובריטניה בנודע להצלת היהודים בשואה והטעמים לכך, פורסם במדור 'רביבים', בעיתון בשבע, גיליון 550, כ"ו בתמוז ה'תשע"ג.
- אושוויץ הופצץ אך שואת יהודי אירופה לא נעצרה, מתוך 8 במאי
- יוסף גורני, בין לידיצה למיידנק
הערות שוליים
- ^ =German Jewish Refugees, 1933-1939, אנציקלופדיית השואה, באתר מוזיאון השואה האמריקני
- ^ BBC ON THIS DAY | 17 | 1942: Britain condemns massacre of Jews
- ^ Max Frankel (14 בנובמבר 2001). "Turning Away From the Holocaust". The New York Times.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Leff, Laurel (2005). Buried by the Times: The Holocaust and America's Most Important Newspaper. New York: Cambridge University Press. ISBN 0-521-81287-9.
- ^ http://www.jewishvirtuallibrary.org/jsource/Holocaust/greekbishop.html מכתבו של דמסקינוס (באנגלית)] באתר Jewish Virtual Library
- ^ הארכיבישוף דמסקינוס - קרן ראול ולנברג לחקר השואה.
- ^ פועלו של אוורט להצלת יהודים בתקופת השואה, באתר יד ושם (באנגלית)
- ^ אורט אנגלוס, מרכז המידע - יד ושם.
- ^ הרמן ברנשטיין, בסה: מילה של כבוד, באתר יד ושם, 2018
- ^ INIT crew, Rescue in Albania // Documentry Film, YouTube, 27 ביולי 2012
- ^ Paul R. Bartrop, Michael Dickerman, The Holocaust: An Encyclopedia and Document Collection, ABC-CLIO, 2017. עמ' 15-16.
- ^ Mojzes, Paul., Balkan genocides: holocaust and ethnic cleansing in the twentieth century, Lanham, Md.: Rowman & Littlefield, 2011, עמ' 94
- ^ דניאל ארי קפנר וסטיבן לוין, THE JEWS OF JAPAN, אתר Jerusalem Center for Public Affairs.
- ^ 14.0 14.1 "מסעות בזמן - משלום למלחמה ולשואה" ד"ר קציעה טביביאן עמוד 268. הוצאת מט"ח 2009
- ^ 15.0 15.1 15.2 "מסעות בזמן - משלום למלחמה ולשואה" ד"ר קציעה טביביאן עמוד 269. הוצאת מט"ח 2009
- ^ 1-"הכנסייה הקתולית בגרמניה: היינו שותפים לפשעי הנאצים" ערוץ 7
- ^ אדרת, עופר. "כל אחד ידע, שאלף יעזור, שאלף ישתדל, שאלף יודיע הלאה", הארץ, 18 אפריל 2012.
- ^ Israel and the Holocaust: Debunking the Myth
- ^ יחיעם ויץ, שאלת הפליטים היהודים במדיניות הציונית
- ^ חגית לבסקי, שארית-הפליטה והקמת המדינה – הזדמנות אשר נוצלה
- ^ amnonti. "הקשר המסובך שבין השואה להקמת מדינת ישראל". amnonti. נבדק ב-2018-04-03.
- ^ היום שבו נכבשה הכנסת (כמעט), באתר ynet, 2006-09-28
- ^ הנוסח המלא של ההחלטה http://www.yadvashem.org/yv/en/remembrance/international/pdf/un_decision.pdf
34528962תגובת העולם לשואה