לצ'ה
| |||
 | |||
| תצלום אוויר של העיר | |||
| מדינה |
 איטליה | ||
|---|---|---|---|
| מחוז |
 פוליה | ||
| נפה | לצ'ה | ||
| ראש העיר | פאולו פרונה (PDL) | ||
| שטח | 398 קמ"ר | ||
| גובה | 49 מטרים | ||
| אוכלוסייה | | ||
| ‑ בעיר | 94,148 (2015) | ||
| ‑ צפיפות | 400 נפש לקמ"ר (2015) | ||
| קואורדינטות | 40°21′0″N 18°10′0″E / 40.35000°N 18.16667°E | ||
| www.comune.lecce.it | |||
לצ'ה (באיטלקית: Lecce להאזנה (מידע • עזרה), בגריקו: Luppìu, בלטינית: Lupiae, ביוונית עתיקה: Ἀλήσιον) היא העיר השישית בגודלה במחוז פוליה שבדרום איטליה.
העיר משמשת כמרכז המנהלי של נפת לצ'ה, והיא העיר הראשית בחצי האי סלנטו (ה"עקב" במגף האיטלקי).
לעיתים מכונה לצ'ה "פירנצה הדרומית", זאת עקב שפע המומנטים הבנויים בסגנון הבארוק בעיר[1]. לתושבי האזור קיימת זיקה מסורתית לתרבות היוונית. לפי מקורות יווניים, המספים שייסדו את העיר, מקורם באי כרתים. עד היום, אזור לצ'ה ועיירות הסובבות אותה מכונה "גרסיה סלנטינה" (Grecia salentina), ותושבי האזור דוברים את שפת הגריקו; ניב של יוונית מודרנית.
באזור העיר חוצבים את "אבן לצ'ה"; אבן גיר רכה וגמישה המתאימה לפיסול. העיר מהווה מרכז חקלאי, בעיקר של שמן זית ויין. בנוסף, מהווה לצ'ה מרכז תעשייתי המתמחה בייצור קרמיקה.
היסטוריה
על פי המיתולוגיה, בזמן מלחמת טרויה הייתה עיר בשם סיבאר (Sybar) במקום בו שוכנת לצ'ה. יישוב זה שנוסד על ידי המספים, נכבש במהלך המאה השלישית לפני הספירה, והוא קיבל את השם לופיאה (Lupiae).
תחת שלטון הקיסר אדריאנוס (המאה ה-2), הועברה העיר למיקום מחודש ששכן כשלושה קילומטרים ממיקומה הקודם, ונבנו בה תיאטרון ואמפיתיאטרון. אורוטיוס מלצ'ה, או בשמו המקומי "סנט אורונזו" (Sant'Oronzo) היה הבישוף הראשון של העיר, והוא הקדוש המגן של לצ'ה.
לאחר נפילת האימפריה הרומית המערבית, נכבשה לצ'ה על ידי מלך האוסטרוגותים, טוטילה. בשנת 549 נכבשה על ידי האימפריה הביזנטית, ונשארה בשליטתם במשך חמש מאות השנים הבאות, למעט כיבושים קצרים של הסרצנים, לומברדים, מדיארים, וסלאבים.
במאה האחת עשרה כבשו האיטלו-נורמדים את העיר, והשיבו לעיר את חשיבותה המסחרית. תחת שלטון בית הוהנשטאופן, היה למחוז לצ'ה אוטונומיה רבה. גם בתקופת ממלכת סיציליה (1053-1463) הייתה לעיר חשיבות רבה, והיא נשלטה ישירות על ידי השלטון המרכזי. מהמאה החמש עשרה לצ'ה היא אחת הערים החשובות בדרום איטליה. החל משנת 1630 נבנו מומנטים רבים בסגנון הבארוק בעיר. על מנת למנוע את פלישת העות'מאנים, ציווה קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה", בתחילת המאה השש עשרה, לבנות מערכת ביצורים חדשה. בשנת 1656 פרצה בעיר מגפה, אלפי תושבים נספו.
בתקופת איטליה הפאשיסטית, נבנו מיזמים גדולים בעיר. תנופת הבנייה שהתאפיינה בבניינים מודרניים, גרמה להרס בעיר העתיקה, בשנות השבעים החלו במאמצים לשיקומה.
יהודי לצ'ה
בלצ'ה חיו יהודים, כבר בתקופה הנורמנית (המאה ה-11), אך לא ידוע על תיעוד מיוחד של חיי קהילה יהודית במקום עד המאה ה-15. ב-1463 גורשו יהודי לצ'ה בידי אספסוף מקומי, וב-20 ביוני 1464 פרסם המלך פרננדו השני, מלך אראגון צו המזמין את היהודים לחזור לעיר. ב-21 במרץ 1465, התפרץ המון משולהב לגטו היהודי, הגטו נבזז ובתיו נשרפו ונחרבו עד היסוד, רוב יהודי לצ'ה נטבחו ומתי מעט שרדו ונפוצו ברחבי המדינה. על מקומו של בית הכנסת המקומי הוקמה כנסייה. עם אירועים אלו, חדלה קהילת יהודי לצ'ה להתקיים. ב-1540 גורשו היהודים מרחבי ממלכת נאפולי כולה.[2]
בלצ'ה נולד המתרגם והמדקדק העברי אברהם דבלמש, שהיה אחד ממוריו של דניאל בומברג.
ערים תאומות
ללצ'ה תשע ערים תאומות:
ראו גם
קישורים חיצוניים
- "לצ'ה", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
- יהודי לצ'ה באתר j-italy