יהדות גרמניה

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יהדות גרמניה
Deutsche Juden
אוכלוסייה
118,000[1]
שפות
גרמנית, עברית ויידיש
דת
יהדות, אתאיזם
קבוצות אתניות קשורות
יהדות אשכנז, יהדות ספרד, מזרחים
לגלריה המלאה
פורטל:גרמניה/יהדות גרמניה/13

יהדות גרמניה היא אחת הקהילות היהודיות העתיקות והמשפיעות באירופה. קהילת יהודים זו התגוררה ומתגוררת באזורים הגאוגרפיים שזוהו עם גרמניה. בעבר נקראה גם יהדות אשכנז[2]. שורשיה בהגירת יהודים מעטים באלף הרביעי, וסופה בחיסול כמעט מוחלט בתקופת השואה. כיום קיימת קהילה של יהודים וישראלים שחזרו לגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה ופתיחת השערים של ברית המועצות.

קהילה זו תרמה לחיי הדת, התרבות, האמנות, הרוח והמדע של העולם המערבי בכלל והיהדות בפרט. בשנות ה-תר"ץ היו יהודי גרמניה (אשר כונו "יקים") מרכיב עיקרי בעלייה החמישית לארץ ישראל[3] ותרמו לפריחת המעמד הבורגני בארץ ולהתפתחות התעשייה והמסחר. יהדות גרמניה של היום ידועה בתמיכתה הגדולה בציונות.

תחילת ההתיישבות היהודית בגרמניה

אין ידיעות ברורות שמצביעות על ראשיתה של ההתיישבות היהודית באזור גרמניה.

אברהם גרוסמן[4] מביא ציטוט מפי המהרי"ל (רבי יעקב בן משה מולין) שמציין מקורות לפיהם יהודים ישבו בגרמניה כבר בתקופת בית שני[5].בספר אם הבנים שמחה[6] מביא עדות על כך שכבר בימי גלות בבל הייתה קהילה יהודית בוורמייזא.

התקופה הרומית

ידיעה מבוססת ראשונה נלמדת מאגרת הקיסר קונסטנטינוס אל ראשי העיר קלן (קולוניה באותם הימים) משנת ד'פ"א ומסמך נוסף משנת ד'צ"א בהן יש התייחסות להתיישבות יהודית. קהילות נוספות של יהודי גרמניה היו לאורך נהר הריין בטריר (Trier), מיינץ (Mainz), וורמס (Worms) ושפייר (Speyer). ייתכן שקהילות אלה נעלמו במהלך התמוטטות הקיסרות הרומית ובמלחמות המוסלמים בנוצרים. מסורות אחרות קושרות את הגירת היהודים מפרס לגרמניה במאה הרביעית לאלף החמישי. על פי המסמכים מהמאה הראשונה לאלף החמישי, ניתן להסיק שמעמדם המשפטי של יהודי אזור גרמניה היה דומה למעמדם בשאר חלקי האימפריה הרומית. היהודים נהנו מזכויות אזרחיות מסוימות אבל נאסר עליהם להפיץ את דתם, להחזיק בעבדים נוצריים ולעבוד במשרות ממשלתיות מסוימות. מלבד המגבלות האלה, ליהודים היה חופש לעסוק בכל המקצועות, ולכן הם עסקו בחקלאות, במסחר, תעשייה ובהמשך גם בהלוואת כספים.

בתחילה התקיימו תנאים אלה גם בממלכות הגרמניות החדשות שנוסדו תחת שלטון הבורגונים והפרנקים. זאת משום שהשפעת הכנסייה הנוצרית חלחלה לאט לאזורים אלה. גם השליטים המרובינגיאנים, ששלטו באזור לאחר האימפריה הבורגונדיאנית, לא תמכו בניסיונות הכנסייה להגביל את המעמד האזרחי והחברתי על היהודי.

תקופת קרל הגדול

אזכורים לנוכחות יהודית בערים לאורך נהר הריין שבגרמניה מתייחסים כבר למאה השביעית לאלף החמישי. התיישבות יהודית באזור החלה לא לפני שנת ד'תר"י[7].

עדויות מוצקות של סוחרים יהודים המתגוררים בגרמניה קיימות מתקופתו של קארל הגדול. סוחרים אלה הגיעו לגרמניה כאשר השושלת הקרולינגית עודדה את פיתוח הסחר כחלק מפיתוח חיי העיר. ישיבת היהודים בגרמניה הייתה רצויה לשליטים המקומיים עד המאה השמינית לאלף החמישי, אך לאחר מכן המתח שנוצר בין היהודים לבין ראשיתו של מעמד הביניים הנוצרי וההתעוררות הדתית הנוצרית שליוותה את תקופת מסעי הצלב, הביאו לשינוי המצב.

ימי הביניים

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גזירות תתנ"ו

בשנת ה'תתנ"ו בוצע טבח ביהודי קהילות אשכנז שישבו בחבל הריין. הפרעות התלוו למסע הצלב הראשון והן מוכרות בזיכרון הקולקטיבי היהודי כפרעות תתנ"ו.

מפרעות תתנ"ו ואילך התחיל תהליך ארוך של ירידה במעמדם הפוליטי והביטחוני של היהודים. היהודים נודו חברתית והוכרחו לשאת על בגדיהם אות קלון וכן להתגורר בשכונות נפרדות. תחומי עיסוקיהם הצטמצמו למסחר והלוואה בריבית לשכניהם הגויים. על מנת לקבל הגנה מהשלטונות הם נאלצו לשלם מסים רבים. אולם הגנה זו פעמים רבות לא עזרה והמון מוסת תקף יהודים, שדד את רכושם ורצח בהם רבים. במאה הראשונה לאלף השישי התחילה שרשרת של עלילות דם נגד היהודים שהלכה והתרבתה.

למרות תנאי המחיה והביטחון הקשים ואולי בגללם, התחזקה דמותה הרוחנית של יהדות גרמניה (יהדות אשכנז). לימוד התורה וההלכה, ובעיקר פרשנות התלמוד הבבלי קיבלו דגש חזק ביותר בתוך עולמם הרוחני של יהודי גרמניה, שמתוכם קמו רבנים גדולים ובתי מדרש ממוסדים. דורות שלמים של יהודים יראים ושלמים, התחנכו על שמירת היהדות בכל מחיר, גם במחיר מוות, ובשל כך התרבו בקרב יהדות גרמניה מעשים של מוות על קידוש השם.

בין השנים ה'נ"ח-ה'ק"ט עברו על יהדות גרמניה מספר גלים קטלניים של פרעות כאשר בכל פעם נרצחו אלפים רבים של יהודים ועשרות קהילות הושמדו:

  • בשנת ה'נ"ח הואשמו יהודים בעיר רטינגן כי חיללו את לחם הקודש הנוצרי. אציל בשם רינדפלייש יצא למסע השמדה נגדם ביחד עם גלי פורעים, רצח 20,000 יהודים והשמיד 146 קהילות, בפרעות שנודעו בשם פרעות רינדפלייש.
  • בשנות ה-תשעים של המאה הראשונה לאלף השישי, בפרעות ארמלדר, הותקפו קהילות מערב גרמניה על ידי כנופיות שטבחו אלפים מהם והשמידו 80 קהילות בקירוב.
  • הפרעות הגיעו לשיאן בימי המגפה השחורה. הממדים המבהילים של המגפה ואי-ידיעת גורמיה הובילו במהרה לעלילה קשה נגד היהודים. היהודים הואשמו בהרעלת הבארות ונטבחו בהמוניהם. 300 קהילות הושמדו, רבבות יהודים עונו והוצאו להורג בשרפה ובעינויים וערים רבות גרשו את היהודים מתחומן.

כתוצאה מכך, מימי המגפה השחורה ואילך יותר ויותר יהודים נמלטו על נפשם או נדדו לארצות אירופה השונות, ובעיקר לכיוון פולין ובוהמיה, שם זכו לשלווה יחסית ולתנאים כלכליים טובים יותר.

גם לאחר המגפה השחורה היהודים חזרו אל הערים וחידשו את קהילותיהם, אולם במהלך מאות השנים לאחר מכן חזרו ונשנו מעשי גירוש מערים רבות שדלדלו את האוכלוסייה היהודית. במאות השלישית והרביעית לאלף השישי ההנהגה התורנית של יהדות אירופה נמצאה במרחב הגרמני, במאה החמישית לאלף יהדות פולין הפכה ללבה של היהדות האשכנזית, והמרכז היהודי על אדמת גרמניה הצטמק. הגירה יהודית ממזרח אירופה לכיוון גרמניה התחדשה רק לאחר פרעות ת"ח ות"ט.

היהודים חיו במצוקה כלכלית והמשיכו לסבול מדי פעם ממעשי גירוש וטבח עד למאה החמישית לאלף השישי.

תקופת האחרונים

בגרמניה התקיימו קהילות עירוניות ספורות ברציפות מאז ימי הביניים, החשובה בהן הייתה פרנקפורט. במהלך המאה החמישית לאלף השישי ואחריה נוסדו או חודשו קהילות רבות בגרמניה. קהילות אלו נוסדו על ידי יהודים שהיגרו מהמרחב הכפרי שבמערב אירופה, ממזרח אירופה ומגורשי ספרד ששאפו לשפר את תנאי חייהם וחיפשו מקומות נוספים להתיישב בהם. חלק מהקהילות נוצרו על ידי יהודי שזכה למעמד "יהודי החצר" והביא אליו עוזרים, משרתים ובני משפחה שמצדם נזקקו לנותני שירותי דת (רב, שוחט) וכך נוצרה קהילה.

בחלק ניכר מערי גרמניה הייתה זכות הישיבה בעיר כרוכה בתשלום לשליט העיר, זאת בנוסף למסי הקהילה הרגילים.

חלק מהיהודים מצאו לעצמם קשרים בחצרות השליטים השונים ויצרו את מעמד יהודי החצר.

בין גדולי האחרונים בגרמניה ניתן למנות כמה מהמפורסמים, בפרנקפורט: השל"ה, בעל יוסף אומץ (האן), פני יהושע, רבי אברהם אביש מליסא, מהר"ם שיף, רבי אברהם ברודא, השב יעקב, רבי נתן אדלר, ההפלאה, החתם סופר, והרש"ר הירש. בוורמיישא: בעל החוות יאיר, באלטונה והמבורג: רבי יעקב עמדין ורבי יהונתן אייבשיץ, הערוך לנר. במץ: השאגת אריה. בקרלסרוהה: הקרבן נתנאל ורבי ידידיה טיאה וייל. בפיורדא: הבית שמואל (על אבן העזר), זכרון יוסף והשער הזקנים. וכן בעל תוספות יום טובוואלרשטיין), הבעל שם ממיכלשטט, התפארת ישראל על המשנה, הנחל אשכול, נחלת שבעה, עבודת הגרשוני, קב הישר, קרבן העדה על הירושלמי, מהר"ם מינץ, מהר"י ווייל, האגור, רבי עקיבא איגר, הרמח"ל, ועוד רבים גם בעת החדשה, ביניהם הרבי יצחק דב במברגר מוירצבורג, רבי עזריאל הילדסהיימר, רבי דוד צבי הופמן, רבי עזריאל מונק והשרידי אש - בברלין, רבי שלמה קרליבך מליבק, רבי יונה מרצבך בדרמשטט, רבי זלמן ברויאר בפרנקפורט, רבי אברהם יצחק קליין מנירנברג, רבי חנוך ארנטרוי ממינכן, אליהו מונק ורבי פנחס קוהן מאנסבך.

תקנון יהודי פרוסיה

כתובה מגרמניה

ב-ה'תק"י העניק פרידריך השני, מלך פרוסיה כתב פריבילגיה ליהודים, המחלק את היהודים לשני סוגים:

  • יהודי חצר (יהודי חסות), היו היהודים שמהם הפיק השלטון את התועלת הרבה ביותר.
  • יהודים נסבלים, היו אנשי הקהילה היהודית ובהם רבנים, חזנים ושוחטים. אלו היו אותם אנשים שפרנסתם הייתה על מתן שירותים לקהילה עצמה והשלטון לא חש שהוא מקבל תועלת מעבודתם. יהודים אלה לא נהנו מהזכויות שקבלו יהודי החסות, והיו פחות מוגנים מהם.

ליהודי החצר הותר להעביר את זכות החסות לאחד מילדיהם לפי בחירתם, אולם לילד אחד בלבד. שאר ילדיהם, אם הורשו להישאר בעיר עברו למעמד של יהודים נסבלים.

התקנון אסר על היהודים לעסוק במשלחי היד בהם עסקו העירונים הנוצרים, נאסר עליהם לרכוש בהמות פרט לאותן בהמות ששימשו כאוכל להם עצמם והותר להם לסחור בסוסים. נאסר עליהם לייצר משקאות אלכוהוליים, נאסר עליהם לסחור במשקאות אלכוהוליים פרט ליין כשר. נאסר עליהם להתיך מתכות יקרות אולם הותר להם לסחור בהן וגם באבני חן. נאסר עליהם לסחור בצמר אבל הותר להם לסחור בבדי מותרות ובפרוות. הותר להם לסחור בסחורות הבאות מפולין ובכאלו הדורשות קשרים מסחריים בארצות אחרות כגון תה, קפה, שוקולד ודבש.

ב-ה'תקע"ב התפרסמה בפרוסיה פקודה המעניקה שוויון זכויות ליהודי פרוסיה. כך זכו היהודים בזכויות אזרחיות מלאות ולצדן חובות אזרחיים כמו שירות בצבא.

תנועת ההשכלה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תנועת ההשכלה היהודית

אחת מהרעות החולות של ימינו - "היהדות החילונית", הינה תוצאה של תנועת ההשכלה, שניצניה הראשונים היו בגרמניה של המאה השישית לאלף השישי.

במאה השישית לאלף השישי החלה להתפתח בגרמניה תנועת ההשכלה היהודית, שאימצה את "ערכי" הנאורות, ניסתה להתחבר לגויים, עודדה השתלבות בחברה הנוצרית, ודגלה ברכישת הידע, המנהגים והשאיפות של אומות העולם שביניהן חיו היהודים. תוכניתה הרשמית של ההשכלה, שהובלה על ידי אישים כגון משה מנדלסון ונפתלי הרץ וייזל, הייתה להרחיב את אופקיה של האוכלוסייה היהודית ובמיוחד של הנוער היהודי, וישנם אף רבים מגדולי ישראל שסברו כי כוונותיהם היו טובות, אם כי כוונת רבים מהם היתה לגרום לעזיבת המונית של היהדות רח"ל. כמו כן נלחמו המשכילים במה שתפשו כאמונות טפלות בקרב המוני העם.

האגודה לתרבות ולמדע של היהודים

דרך אחרת לקשור את היהדות לתרבות הגרמנית והכללית הייתה בגישה מדעית לתרבות וההיסטוריה היהודית. האגודה לתרבות ולמדע של היהודים (Verein für Cultur und Wissenschaft der Juden) נוסדה על ידי קבוצת חברים בראשותו של יום טוב ליפמן צונץ בשנת ה'תקע"ט, וראתה לעצמה כמטרה ל"חנך" את הצעיר היהודי ל"יחסים הרמוניים" עם סביבתו (מה שהיה מכבסת מילים להתקרבות מסוכנת לגויים), ומנגד, להציג את הערך המדעי של היהדות לציבור האינטלקטואלי הנוצרי.

כיבושיו של נפוליאון הביאו איתם מתן זכויות ליהודים בערים שנכבשו בגרמניה. גם בפרוסיה, שלא נכבשה, נחקק חוק אמנציפציה בשנת ה'תקע"ב. חוק זה היה חלקי ולא העניק זכויות מלאות ליהודים. החוק בוטל לאחר מכן. היהודים נלחמו בבתי דין להשגת זכויותיהם. אדוארד גאנס, ממייסדי האגודה לתרבות ולמדע של היהודים, נלחם שנים בבתי הדין כדי לקבל אישור לעבוד כמרצה באוניברסיטה בפרוסיה, אך נכשל שוב ושוב. לבסוף לא עמד לו כוחו והוא התנצר. המאבק לזכויות היהודים נתקל בהתנגדות של חלקים בצמרת האינטלקטואלית הלאומנית-נוצרית הגרמנית. על רקע זה ועל רקע משבר כלכלי משנת ה'תקע"ו פרצו ב-ה'תקע"ט פרעות "הֶפּ-הֶפּ". הם נקראו כך על שם הקריאות שהשמיע ההמון בעת התנפלותו על מוסדות ציבור ודת ועל עסקים פרטיים של יהודים.

הפילוג

SamsonHirsch1.jpg Brockhaus and Efron Jewish Encyclopedia e15 334-0.jpg
הרבנים רבי שמשון בן רפאל הירש, ורבי זכריה פרנקל, אבות הזרמים המרכזיים ביהדות

בעשורים האחרונים של המאה השישית לאלף השישי גברה ההתחברות, בעיקר של הדור הצעיר, בחברה הכללית. ישראל יעקבסון ותומכיו, ראשוני היהדות הרפורמית, ניסו ליצור דת משלהם באמצעות שינוי אסתטי בתפילות ולבסוף על ידי הסרה של קטעי תפילה המייחלים לחידוש עבודת הקורבנות. דור ראשון זה, שיוזמתו הייתה מוגבלת מאוד, הוקע על ידי גדולי ישראל בריב ההיכל של ה'תקפ"א-ה'תקפ"ח. בעוד שהנצרות הפרוטסטנטית העמידה בהדרגה תשובה לביקורת החילוניות על הדת בדמות התאולוגיה של פרידריך שליירמאכר, ליהודים עדיין לא הייתה הגות מקבילה. התוצאה המרה היתה הרת אסון, הצעירים המשכילים המירו באלפיהם את דתם (בעשורים האחרונים של המאה השישית לאלף השישי נטבלו כמחצית מאלה שהתגוררו בברלין). משבר האמנציפציה בנסיכויות הגרמניות הוביל לתסיסה מצד פילוסופים יהודים כרבי שלמה לוי שטיינהיים. בשלהי שנות ה-תק"ץ קם גל חדש ומקיף של רפורמה ודרדור בהנהגת אברהם גייגר שר"י, שהסתמך על רבני הקהילות הצעירים שחויבו מזה כבר לרכוש השכלה אוניברסיטאית על ידי הממשלות. המגמה לבשה צורה בשלוש ועידות שנערכו בשנים ה'תר"ד-ה'תר"ו. אל מול הרפורמים התייצבו מחד הפוזיטיבים-היסטוריים (שמהם נוצרה מאוחר יותרהתנועה הקונסרבטיבית) בראשות הרב זכריה פרנקל, שחתרו לשימור ההלכה, אך ראו בדברי חז"ל במידה רבה יצירה אנושית, והנאו-אורתודוקסים בהנהגת רש"ר הירש ורבי עזריאל הילדסהיימר, שהבינו היטיב את העולם המודרני ערכיו וצרכיו, אך עמדו על אמונה מוחלטת בתורה מן השמים. הם ראו ברב פרנקל, דווקא בגלל היותו שומר מצוות ואדוק, איום גדול אף יותר מגייגר והסובבים אותו. גם תלמידי הרש"ר הירש ורבי עזריאל הילדסהיימר היו מודרניים, וחיי הדת המסורתיים שקדמו לאמנציפציה נכחדו כמעט כליל: רק באזור פוזן, הרחק במזרח, ובמובלעות זעירות ספורות כמו פיורדא הוסיף לשרוד חינוך יהודי מהסוג הישן.

יהודי הארצות הגרמניות הוסיפו להיות כפופים, מכח חוק, לקהילה אחת ומאוחדת (Einheitsgemeinde) בכל יישוב. מצב זה, והיעדרה של התארגנות עצמאית מצד הפוזיטיבים-היסטוריים, מיתן במידה רבה את הרפורמה, שנציגיה נאלצו להתפשר עם נטיית המוסדות הישנים לשמרנות ועם בעלי ההשקפות האחרות. בברסלאו, פרנקפורט דמיין וברלין קמו קבוצות עצמאיות-למחצה על טהרת הזרם החדש (חבריהן נדרשו לשלם מסי חברות כפולים); רק זו בבירה, "הקהילה הרפורמית" תחת הרבאיי שמואל הולדהיים ולאחריו עמנואל ריטר, האריכה ימים. גם האורתודוקסים פנו כבר בשלב מוקדם לבדלנות. עוד ב-ה'תר"י הקימה קבוצה קטנה של שמרנים בפרנקפורט דמיין קהילה שנהנתה מאוטונומיה חלקית והזמינו את הרב הירש לעמוד בראשה. ב-ה'תרל"ו נפתחה האפשרות לפרישה מלאה, כמו שנעשה כבר בהונגריה ברמה הארצית, כשהרשויות החילו גם על היהודים את החוקים שהתירו לנוצרים לעזוב את הכנסייה שלהם מבלי לעבור לאחרת (אלה חוקקו במסגרת מלחמת התרבות עם הקתולים). רש"ר הירש הטיף לאורתודוקסים – שהיוו מיעוט בלתי-מבוטל, כחמישית מכלל האוכלוסייה היהודית ברייך שקם זה לא מכבר – לכונן עדות נפרדות. קריאותיו נענו בהתנגדות אף בעירו שלו, והוא נקלע למחלוקת עם הרב הקשיש רבי יצחק דב במברגר, שהיה שמרן יותר ממנו אך גם נחוש יותר לשמור על אחדות הקהל. דעתו של במברגר גברה: רק מיעוט קטן מבין נאמני המסורת אימץ את מדיניותו של הירש, והרוב המכריע הוסיף להיכלל במסגרות הישנות, בהן קיים מוסדות נבדלים מבלי להשתתף במימון הוצאות הדת של הרוב. מחלוקות בין ה'אורתודוקסיה המתפלגת' (Austrittorthodoxie) לזו 'הקהילתית' (Gemeindeorthodoxie) הוסיפו להתקיים עד השואה.

חוק הפרישה של ה'תרל"ו היווה גם מכה לרפורמים. הסרת החיוב להשתייך לעדה העלים באחת את התמריץ של רבים מתומכיהם, והעניק לשמרנים אמצעי הרתעה בדמות איום להתפלג. ברמת הקהילה, התנהלו חיי הדת של הרוב הלא-אורתודוקסי בתוך רצף רחב ומעורפל של פשרות מקומיות, שתואר לרוב כ"יהדות ליברלית". הם חלקו במידה כזו או אחרת את המוסדות תוך הקצאת כספים למטרותיהם, ובדרך כלל התפללו במניינים נפרדים עם רבנים בעלי השקפות מנוגדות (בפרנקפורט דמיין היו ב-ה'תקפ"ה חמישה רבנים, שניים אורתודוקסים ושלושה ליברלים, וארבעה בתי-כנסת). ההבדלים בין שלושת הזרמים התבטאו בפערי הגישה בין מוסדות ההכשרה של כל אחד: בית המדרש לרבנים בברלין האורתודוקסי, שהוקם על ידי הרב עזריאל הילדסהיימר, בו מחקר ביקורתי, אך הוא היה מוגבל וכפוף להנחת קדושתם הבלתי-מעורערת של התנ"ך וחז"ל, עד כדי כך שתואר על ידי שונאי הדת כעוסק באפולוגטיקה ותו לאו. בית המדרש לרבנים בברסלאו הפוזיטיבי-היסטורי, שעסקו בו במחקר מדעי של התורה שבעל-פה אך ביקורת המקרא נאסרה, וסגנון ההוראה בו היה שמרני; ובית המדרש הגבוה למדעי היהדות, שהיה על-זרמי רשמית אם כי מזוהה למעשה עם החוגים הליברליים במוצהר (רפורמים), וחופש המחקר בו היה מלא, מה שהיה עידוד כמעט רשמי להצגת תיאוריות כפרניות כאלו ואחרות.

רבני גרמניה כולם היו מאוגדים ב"התאחדות הרבנים הכללית" (Allgemeiner Rabbiner-Verband) שקמה ב-ה'תרנ"ו. מלבדו התקיימו מסגרות קטנות לזרמים: עוד באותה שנה הוקמה "התאחדות הרבנים המסורתיים שומרי התורה" (Vereinigung traditionell-gesetzestreuer Rabbiner) על ידי הרב מרדכי הורוביץ מפרנקפורט, שהייתה מזוהה עם האורתודוקסיה הקהילתית. ב-ה'תרנ"ח, מתוך חתירתם לייצג את "הליברלים באמת" ולהעניק למושג משמעות ברורה, כוננו ה"רבנים" היינמן פוגלשטיין וצזר זליגמן את "התאחדות הרבנים הליברלים" (Vereinigung der liberalen Rabbiner) שהייתה רפורמית בבסיסה. רבי שלמה זלמן ברויאר ייסד ב-ה'תרס"ו את "איגוד הרבנים האורתודוקסים" (Verband orthodoxer Rabbiner), שפעל מטעם הבדלנים. רק הפוזיטיבים-היסטוריים מברסלאו נותרו ללא גוף רשמי: 63 רבנים שהיו מזוהים עמם כוננו ב-ה'תרס"ט את "ההתאחדות היהודית החופשית" (Freie jüdische Vereinigung), אך היא הייתה קצרת ימים. רק ב-ה'תרפ"ה הצליחו לייסד את "מפלגת האמצע הדתית" (Religiöse Mittelpartei), שפעלה בקנה מידה אזורי ומוגבל. מלבד אלה, הוסיפה הקהילה הרפורמית הקיצונית בברלין להתקיים ולהפיץ את ארסה, עד חורבן יהדות גרמניה, והייתה היחידה בארץ שמימשה באופן רדיקלי את חזונו האיום של הזרם, בדומה לחורבן היהדות המתרחש בימינו בארצות הברית.

בין מלחמות העולם

תחת רפובליקת ויימאר

וילי ארמן מזארבריקן, חייל יהודי גרמני במלחמת העולם הראשונה. ארמן נרצח באושוויץ בשואה

כ–100,000 יהודים השתתפו במלחמת העולם הראשונה וכ–12,000 יהודים נהרגו בקרבות. בשנות ה-תר"ף היו כ–600,000 יהודים בגרמניה. 40% מהם התבוללו. היה להם שוויון חברתי והם נטמעו בחברה הגרמנית במעמד הבינוני ומעלה. הטמעותם בחברה הבורגנית נתמכה על אידאל הבילדונג. הם מילאו תפקיד מפתח ברפובליקת ויימאר (ההוגה שלה היה יהודי).

היו להם ארגונים פוליטיים ודתיים רבים, כגון "אגודת ישראל", "ברית חיילי החזית היהודים" ו"האגודה המרכזית של אזרחים גרמנים בני הדת היהודית". עם זאת, היו להם מספר בעיות של ארגון הקהילות יחדיו, בעיות עם המפלגה הנאצית, שילוב יהודי מזרח אירופה ביהודי גרמניה, השאלה כיצד לשלב בין הציונות לפטריוטיזם הגרמני ועוד.

תחת השלטון הנאצי

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יהודי גרמניה הנאצית
רקוויאם ליהדות גרמניה שחרבה בשואה. אנדרטה בחבל הסאר, גרמניה. שלמה זלינגר, ה'תשכ"ט

עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה בשנת ה'תרצ"ג, התפתחה מדיניותם בנושא היהודים בשתי דרכים: חקיקת חוקים וגזירות נגד היהודים, ומעשי אלימות והשפלה ללא קשר לחוק. לאחר שקיבלו הנאצים רוב ברייכסטאג, הם החלו בחקיקה אנטישמית שמטרתה הייתה לסלק את כל היהודים מגרמניה.

משלב זה החלו פוגרומים ביהודים, יהודים פוטרו מעבודתם, ובחנויות שהיו בבעלות יהודים - הפסיקו לקנות (החרם היה בשבת, ועקב כך רבים ראו זאת כעונש שמים. אחד מראשי הניאולוגים כתב אז, "השבת תובעת עלבונה"). ב-י"א באדר ה'תרצ"ג התרחשו פרעות ביהודי ברלין.

ב-י"ג באדר ה'תרצ"ג התפרצו אנשי ה-SA (פלוגות-הסער של המפלגה הנאצית) לבניין בית המשפט בברסלאו, אז בירת שלזיה בגרמניה (כיום וורוצלב בפולין), וסילקו ממנו את כל היהודים - שופטים, פרקליטים ועורכי דין. באותו חודש היו פוגרומים ביהודים גם במקומות אחרים בגרמניה.

עם התבססות המשטר הנאצי בגרמניה, גברה המדיניות האנטי-יהודית ונחקקו חוקי נירנברג.

בתשרי ה'תרצ"ט הכריזו הנאצים על גירושם של יהודי גרמניה שאזרחותם פולנית אל שטח פולין. היהודים הועברו אל הגבול, אך ממשלת פולין סירבה לקבלם, והיהודים שהו בשטח ההפקר שבין שתי המדינות במשך החורף, ללא מזון, מים וקורת גג. יהודי פולין ניסו לתמוך במגורשים, אך רובם מתו בתנאים קשים.

על רקע הגירוש, סטודנט יהודי בשם הרשל גרינשפן, שהוריו היו בין המגורשים, התנקש בחייו של יועץ השגרירות הגרמנית בצרפת, ארנסט פון ראט.

בתגובה להתנקשות נערך ב-ט"ו בחשוון ה'תרצ"ט פוגרום נקמה של אנשי המשטרה הפוליטית ביהודי ברלין, ולראשונה נחשפו יהודי גרמניה לאלימות ולסכנת חיים. במהלך הפוגרום התנפלו הפורעים על בתי יהודים, הכו אלפי יהודים, הרגו 92 יהודים, שרפו מאות בתי-כנסת, בתי-ספר וחנויות, הרסו כ–7,500 בתי-עסק ואסרו 30 אלף יהודים במחנות ריכוז. הפוגרום כונה "ליל הבדולח", על-שם שברי הזכוכיות של חלונות-הראווה בחנויות היהודים. מ–ה'תרצ"ט, לאחר "ליל הבדולח", היגרו מגרמניה כ–150 אלף יהודים.

לאחר השואה

מיד לאחר השואה נספרו בגרמניה כמה עשרות אלפי יהודים. בברלין לבדה היו כ-4,000 יהודים. עקורים רבים המשיכו להגיע לגרמניה בשנים הבאות כתחנת ביניים להגירה סופית לארץ ישראל או לארצות המערב. מרבית העקורים אכן היגרו מגרמניה אך מעטים מהם נותרו במדינה. עקורים אלו הפכו לחלק הארי בקרב יהודי גרמניה בקהילות המאורגנות, פרט ליהדות ברלין. יהדות גרמניה הוחרמה, הלכה למעשה, על ידי הקהילות היהודיות בעולם ובידי מדינת ישראל. המנהיגות היהודית טענה כי אסור ליהודים להיוותר בגרמניה לאחר השואה. לקראת סיום שנות ה-תש"ן נרשמה התחממות משמעותית במערכת היחסים הזו, הסוכנות היהודית וארגוניים יהודיים אחרים שבו לפעול בגרמניה.

בשנת ה'תש"ן מנתה קהילת יהודי גרמניה 26,000 יהודים, מרביתם מהגרים מארצות מזרח אירופה שאחרי מלחמת העולם השנייה וחלקם ניצולי שואה ופליטים יהודים ששבו לאחר המלחמה לחיות בגרמניה, כגון הלנה מאייר, או יהודים גרמנים ששרדו במהלך שנות השואה בגרמניה.

עם התפוררות ברית המועצות, פתחה ממשלת גרמניה את שערי המדינה בפני היהודים, בהתאם לחוק השבות הישראלי והחוק הגרמני לניצולי ספינות. 104,000 יהודים ובני משפחתם ניצלו זכות זו, בעיקר מרוסיה, אוקראינה והמדינות הבלטיות. קהילת יהודי גרמניה היא כיום השלישית בגודלה באירופה המערבית, ומתגוררים בה כ-250,000 יהודים, מתוכם רק כ-130,000 איש רשומים כחברים בקהילות היהודיות. כמו כן, מתגוררים בגרמניה כ-10,000 ישראלים.

דת

חייל יהודי דתי בשירות הבונדסוור

רוב יהדות גרמניה כיום, מקורה ביהודים יוצאי חבר המדינות, ורובה חילוני[8].

מבחינה דתית כיום חיים בגרמניה מעט מאוד יהודים ששומרים על "מנהגי היקים", כלומר מנהגי יהודי אשכנז הדתיים המקוריים. כמו קהילות נוספות, נטמעה קהילת היקים בישראל בקהילות ליטא, אשר לא מייחסות חשיבות למנהגים. בנוסף, חלק מהרבנים היקים החרדים בישראל, הורו ליוצאי גרמניה לאמץ את מנהגי ישיבות ליטא[9], בעוד שחלקם האחר התנגדו בחריפות לנטישת מנהגי אבות[10]. קהילות ששומרות על המנהגים קיימות באירופה בשווייץ, הולנד, אנגליה, ארגנטינה, מזרח צרפת (אלזס ולורן) ולוקסמבורג. קהילה משמעותית נמלטה מפרנקפורט לאחר ליל הבדולח ועברה לוושינגטון הייטס בניו יורק, שם הקימו את בית הכנסת עדת ישורון שממשיך את מסורת יהודי גרמניה, בוגרי הקהילה הקימו קהילה נוספת גם במונסי. עם העליה החמישית כאשר הגיעו לישראל עשרות אלפי יהודים מגרמניה הוקמו עשרות קהילות של יוצאי גרמניה בכל רחבי הארץ, ביניהם ניתן להזכיר את הקהילה בחפץ חיים, מספר קהילות בירושלים. ביניהם: חורב ובני ציון (ברחביה), בית כנסת הגר"א וישיבת קול תורה (בית וגן), קהל עדת ישורון ואהבת חסד (בבני ברק), איחוד שיבת ציון (תל אביב), מקור חיים (פתח תקוה), אהבת תורה (חיפה) וקהילות נוספות ברעננה ורמת גן. רבים מבני קהילות אלו נסחפו במשך השנים עם הזרמים המרכזיים בארץ ישראל, עד שחלקן נסגרו או שינו את מנהגיהם למנהגים הנפוצים בארץ. החל משנות ה-תש"ן נפתחו בארץ על ידי מכון מורשת אשכנז מספר קהילות הממשיכות את מנהג יהדות גרמניה כשאחת הבולטות שבהן היא קהל עדת ישורון ברמות בירושלים, אשר אף התחילה בפרויקט לשימור נוסח התפילה האשכנזי (מערבי) בכלל, ונוסח פרנקפורט בפרט. קהילות נוספות נמצאות בשכונת בית וגן בעיר, וכן בבני ברק, ביתר עילית, חיפה, רכסים, וקריית ספר, כשבמקביל נפתחו קהילות כאלו גם בחו"ל, כמו למשל במנצ'סטר, בולטימור ושיקאגו.

ראו גם

עיינו גם בפורטל

P German flag.svg

פורטל גרמניה הוא שער לכל הנושאים הקשורים למדינת גרמניה. בפורטל ניתן למצוא קישורים שימושיים לשלל הערכים העוסקים באומה הגרמנית על כל רבדיה: היסטוריה, גאוגרפיה, תרבות, כלכלה, חברה, ספורט ועוד.

Office-book.svg ספר: יהדות גרמניה
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. History of the Jews in Germany#CITEREFDellaPergola2014
  2. "אשכנז" אינה חופפת במלואה למדינה הפדרלית גרמניה של ימינו וכוללת חלקים במדינות אחרות.
  3. יהודי גרמניה היו מרכיב עיקרי בעליה החמישית שנקראה גם "עלית היקים". יקה היה כינוי (ספק לגנאי) ליוצאי גרמניה. מקורו כנראה במילה Jeck או Jecke בדיאלקט של דרום גרמניה (וכן בכמה ניבים של יידיש), שפירושה "משוגע" או "מוזר"[1][2] (ויש שהתלוצצו שהביטוי הוא נוטריקון - יהודי קשה הבנה).
  4. אברהם גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים, הוצאת מאגנס, תשס"א
  5. ראו מהרי"ל, מהדורת מכון ירושלים תשמ"ט, ליקוטים אות מט, ובפתיחה ל"מנהגים דק"ק וורמיישא" מכון ירושלים תשמ"ח עמוד 74-73.
  6. הוצאת קול מבשר עמוד עא
  7. קנת סטאו, מיעוט בעולם נכרי: היהודים באירופה הנוצרית בימי הביניים. מאנגלית: עודד פלד (ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 1992), עמ' 91.
  8. ראו גם: העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90#דת.
  9. כך למשל הרב יחיאל במברגר מחיפה.
  10. לשון הרב יונה מרצבך, רבה של דרמשטט וממייסדי ישיבת קול תורה: "מי הוא שהרשה לבני גרמניה לבגוד במנהגותיה ולשנותם". (מתוך הספר "רבי יונה מרצבך - בני ברק תשס"ד עמ' 109).


סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0