גזרות קנ"א
גזירות קנ"א הן כינוי לפוגרומים שביצעו נוצרים קתולים נגד יהודים בספרד בשנת ה'קנ"א (1391). רבים מהיהודים לא עמדו בכפייה להתנצר, ונטשו את אמונתם. עם שוך הפרעות מינתה הממשלה ועדות חקירה, אך לא נקטה פעולות של ממש נגד הפורעים, שחלקם נמנו עם השכבות הנכבדות. גזירות 1391 פתחו תקופה של לחץ כבד על יהדות ספרד להתנצר, ועד לוויכוח טורטוסה ב-1414 ואחריו התנצרו בין 33% ל-60% מתוכה, כשהם יוצרים אוכלוסיית מראנוס עצומה. המומרים נותרו כיחידה חברתית מובחנת שהוסיפה לעורר את חשד וקנאת "הנוצרים הישנים".[1]
הרקע האירופי
המאה ה-14 באירופה עמדה בסימן התפשטות המגפה השחורה. אותה מגפת דבר שהגיעה מהמזרח הרחוק והחל ממאי 1348 התפשטה בעולם והשמידה יותר משליש אוכלוסיית אירופה - ללא הבדל במעמדות. בהמשך להתפתחות כלל-אירופאית, היהודים הואשמו כמרעילי הבארות כגורם אפשרי לתפוצת המגפה השחורה. הפרעות ביהודים שפרצו מצפון להרי הפירינאים הגיעו לספרד רק אחרי שני דורות, בימי גזרות קנ"א - שנת 1391.
אמנם כבר מאמצע המאה ה-13 היו בספרד, בעיקר בריכוזים העירוניים, שדרשו לשלול את הזכויות הדתיות והאוטונומיות שהיו לשכונות היהודיות, ה"קאל".[2] אם קיום השכונות המיוחדות היה יתרון ליהודים הרי בשלב מסוים הוא הפך לחסרון. היה קל לפגוע בהם כאשר הם היו בריכוז אחד. היהודים חויבו בערים מסוימות בענידת סמל מזהה על בגדיהם (senal) או בענידת שכמיה מעוגלת על בגדיהם.[3]
מוקדי הפרעות
בסוף המאה ה-14 גברה המתיחות בין המלוכה לאצולה, בין העירוניים לבין עצמם ובינם לבין האצולה וכן בין האיכרים לאדוניהם. היהודים נמצאו בתווך, בין המחנות הניצים, וסבלו מתיגרת ידם של כולם. בשנת 1378 הטיף סגן הבישוף פראן מרטינז מהעיר אסיחה (Ecija) לבודד את היהודים בעיר סביליה ולהרוס את בתי הכנסת שלהם. בראש חודש תמוז ה'קנ"א, 4 ביוני 1391, פרצו פרעות בעיר, יהודים נרצחו ובתיהם הוצתו. רבים מאנשי הקהילה מתו על קידוש השם ואחרים נמכרו כעבדים לערבים או השתמדו.
במהלך חודש יוני עבר גל החורבן והשמד מקהילה לקהילה והגיע לכל רחבי חצי האי האיברי: מאנדלוסיה לקסטיליה ומשם לולנסיה, בה נרצחו מאתיים וחמישים איש תחת הסיסמה: "היהודים חייבים להתנצר או למות". הפרעות הגיעו עד לאיים הבלאריים, ובהמשך גם לקהילות קורדובה ומדריד. קהילות שלמות חרבו כמו קהילת ברצלונה. בטולדו נרצח רבי יהודה, נכדו של הרא"ש, עם משפחתו ותלמידיו.
חואן הראשון, מלך קסטיליה מת בשנת 1390, ובנו אנריקה השלישי, מלך קסטיליה היה קטן מכדי למלוך. השלטון היה נתון בידי אפוטרופוסים, וכוחם היה חלש. השלטון לא הצליח למנוע את התפשטות המהומות.
מחמת הייאוש והסכנה היו שהמירו את דתם. הבולט בין היהודים המומרים היה שלמה הלוי מעיר בורגוס שבקסטיליה שהפך כעבור זמן לחכם נוצרי חשוב ולמטיף נגד היהודים. הוא עלה לדרגת כהונה נוצרית וחיבר ספר ושמו "חקירה ודרישה של הכתובים" (Scrutinium scripturarum) ובו הסביר מדוע הפך לנוצרי. הוא חיווה דעתו כי גזרות קנ"א גרמו ליהודים לגלות את "דת האמת". הוא המליץ להמשיך בדרך של השפלה ודיכוי העם היהודי. לעומת זאת, רבים אחרים מהמומרים הוסיפו לראות בעצמם יהודים לכל דבר, ושמרו על הנצרות רק כלפי חוץ; דוגמה בולטת לכך הוא הפילוסוף היהודי רבי פרופייט דוראן, שנאלץ להתנצר במהלך הפרעות אך שמר על זהותו ואמונתו היהודית, ואף המשיך לכתוב ולפרסם לאחר מכן בעילום שם דברי פולמוס לטובת היהדות וחיבורים לגלגניים כנגד הנצרות.
תגובת השלטון
בינתיים הגיעו הידיעות לחואן הראשון, מלך אראגון שישב בסרגוסה, והוא הגיב בזעם רב, וגער באחיו, השליט המקומי, בשל אדישותו אל מול "פשע כה מתועב" - מחאה כמעט חסרת תקדים מול פרעות ביהודים. הפרעות הופסקו, אך מבצעיהן לא נענשו.
המלך שיבח את אנשי ברצלונה, שבלמו את ההמונים, והודיע שבאוגוסט יבקר בעצמו בולנסיה כדי לעמוד על הפשעים שבוצעו נגד היהודים, אולם משהגיע אוגוסט נרצחו גם בברצלונה 400 יהודים בידי האספסוף, והיתר התנצרו. בין המתנצרים היו גדולי הנכבדים היהודים. בינתיים דחה המלך את יציאתו, אולי כדי להגן על יהודי עירו שלו.
בכל הזמן הזה עשה המלך מאמץ גדול לבלום את המתקפה ביהודים, אך לשווא. רק בסרגוסה, עיר המלך, ניצלו מרבית היהודים. ההרג ביהודים היה חלק מהתקוממות של איכרים, שהייתה עתידה להפוך בהיסטוריה של ספרד למלחמת אזרחים של ממש, אך השתתפו בה גם שכבות גבוהות.
אומנם קשה לראות גם את המלך כחסיד אומות העולם, ובמידה רבה היה מונע על ידי רצון לשמור את היציבות. את נכסיהם של מקדשי השם לקח לעצמו בהיותם בעיניו "מתאבדים" ולא הותיר אותם ליורשיהם הלגיטימיים.
באוקטובר ערך המלך מסע לערים, ונהג כלפי הפורעים בסלחנות, אם כי כמה עשרות נתלו ונתבעו קנסות, שהגיעו לקופת המלך. בשנה שאחר כך דיכא המלך מהומות בעודן בתחילתן. עם חלוף הזמן ניסו חלק מהיהודים שנותרו, אלו מהם שלא ברחו מהארץ, לשקם את הקהילות החרבות, ודבר זה זכה לברכת המלך, שחפץ להביא יהודים (אפילו בכפייה) להתיישב בברצלונה ובוולנסיה. המוציא והמביא בעניינים אלו היה רבי חסדאי קרשקש שאיבד בעצמו את בנו החתן במהלך הפרעות בברצלונה.
התגובה היהודית
הפילוסוף הגדול רבי חסדאי קרשקש, שהיה ידיד המלך, ניסח את המצב באומרו: "מכל רכושנו לא נשאר לנו בלתי גוויותינו, ובכל זאת לבנו יהגה אימה ועינינו אל אבינו שבשמים". לגבי ההשתמדות משער יצחק בער, שדווקא העשירים והמשכילים היו נוחים יותר לנטוש את דתם שבה האמינו אמונה פילוסופית, זאת לעומת פשוטי העם שדבקו בה מתוך אמונה תמימה.
גזירות קנ"א הן שיצרו את המוני האנוסים, אלו שהמירו דתם בעל כורחם, והדוקטרינה הנוצרית שללה מהם את האפשרות לחזור ליהדות (אף שלא תמכה בהמרתם בכפייה מלכתחילה).
רבי שם טוב אבן שם טוב (הראשון) ראה בהמרת הדת ההמונית תוצאה של הגישה הפילוסופית לאמונה, וטען שאלו שהחזיקו באמונה תמימה נשארו איתנים בדתם למרות הגזירות.
גל ההגירה
גזרות קנ"א הובילו לגל הגירה גדול מחצי האי האיברי. דוגמה לכך היא משפחת אברבנאל שהיגרה מסיביליה לפורטוגל אחרי המרת שמואל אברבנאל בימים הסמוכים לגזרות קנ"א. תחילה הלכו המהגרים לפורטוגל ובהמשך פנו רובם לצפון אפריקה ואפילו למדינות בספרד מחוץ למסגרת המלוכה: אראגון, קסטיליה ונברה.
בין המהגרים הידועים שהגיעו לצפון אפריקה יש לציין את הריב"ש (ר' יצחק בר ששת) והרשב"ץ (ר' שמעון בן צמח דוראן) שהיו למנהיגיה הרבניים החשובים של קהילת אלג'יר. למהגרים היהודים-ספרדים הייתה השפעה עצומה על הקהילות היהודיות בצפון אפריקה והם הביאו לתחייה תרבותית בקרב יהודי האזור.
ימי המאה ה-15 היו ליהודים מעין אתחלתא דגאולה. היה זה בעקבות נפילת קונסטנטינופול היא "רומא השנייה" בידי השולטן מהמט השני ב-29 במאי 1453. אותות שנראו בשמים באותם הימים סייעו לאמונות העממיות על לידת המשיח במזרח, ולכן אנו עדים להתעוררות בקרב האנוסים ללכת לארצות האימפריה העות'מאנית באותם הימים. כנראה יצאו לגרנדה המוסלמית, משם לנמל מאלגה ובאוניות לאיטליה וללבנט. השיבה ליהדות מחוץ לגבולות ספרד נקטעה בשנת 1487 עם הקמת האינקוויזיציה.
כך פנו מהגרים לארץ ישראל. עם זאת, מספר העולים לארץ ישראל בעקבות הגזרות, ולאורך המאה ה-15 היה קטן למדי. רק לאחר הגירוש מספרד בשנת רנ"ב (1492) החלו להגיע לארץ ישראל גלי עלייה מאסיביים מחצי האי האיברי.
חלק קטן מן הנמלטים הגיעו לצ'כיה (כמו הלוויים בני משפחת הורוביץ) וליתר מזרח אירופה דרך נדודים יבשתיים או באמצעות ספינות ששטו מנמלי פורטוגל.[4]
תפקיד אגרון עברי
אגרון עברי[5] מסרגוסה מהמאה ה-15, מעיד על כוונת חלק מהציבור לא לנטוש לחלוטין את היהדות למרות הבעת הנכונות להמיר את דתו לנצרות. כל עוד היהודים "המומרים" ישבו בחצי האי האיברי הם יכלו למצוא את הדרך לשוב ליהדות בין השאר על ידי מעבר לקהילה אחרת. האגרון הנדון הוא מעין תעודת-דרכון ליהודי, פליט גזרות קנ"א, המעיד על נושאו כי הוא טרם המיר את דתו. מקבל התעודה הוא מאיר ב"ר טודרוס בר' חסדאי והוא קרוב מאוד למאור הגדול מרנא ורבנא הה"ר חסדאי ע"ם יש"י (על משכבו ינוח בשלום). התעודה ניתנה בשנת 1412 כאשר רבי חסדאי קרשקש לא היה בחיים. מטרת התעודה הייתה להעיד על מקבלה שהוא יהודי. כך שאם יהיה בדעתו ללכת ממקומו בספרד "אל מרחקי ארץ" ייוודעו ברבים כי: "זאת תורת טהרת הבחור הלז, כל הימים טעמו בו, וריחו לא נמר".
ראו גם
לקריאה נוספת
- יצחק בער, תולדות היהודים בספרד הנוצרית, תל אביב: הוצאת עם עובד.
- בן-ציון דינור, תנועת עליה מספרד לא"י לאחר גזירת קנ"א, ציון, ל"ב, תשכ"ז, עמ' 161-174.
- חיים ביינארט, יציאת אנוסים מחצי האי האיברי במאות הט"ז- הי"ז, בתוך: ראובן בונפיל, מריה מאיר מודנה, יוסף ברוך סרמוניטה, דניאל קארפי, ג'ורג'ו רומאנו (עורכים), ספר זיכרון לשלמה אומברטו נכון, קובץ מחקרים לתולדות היהודים באיטליה, ירושלים: הוצאת מוסד שלמה מאיר, מוסד רפאל קאנטוני, תשל"ח-1978, עמ' 63–106.
- עליזה מיוחס ג'יניאו, יהודים, אנוסים, ו"נוצרים חדשים" בספרד, תל אביב: אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1999
- אליהו רפאל מרציאנו, ספרד וגירוש קנ"א, ירושלים: מכון הרש"מ, תשנ"א-1991
קישורים חיצוניים
- שלום בר-אשר, קווי יסוד לתולדות יהודי המגרב ועליית המרכז באלג’יר, קנ"א-רנ"ב (1391-1492), פעמים 31 (תשמ"ז), עמ' 39-22
הערות שוליים
- ^ Teofilo F. Ruiz, The Western Mediterranean and the World: 400 CE to the Present, Wiley, 2017. עמ' 120 והער"ש בעמ' 143.
- ^ בספרדית: (call או callum) כנראה מהשורש "קהל"
- ^ מקור:עליזה מיוחס ג'יניאו - פרק ו': גזרות קנ"א
- ^ מושגי יסוד, באתר עיל״ם העמותה הישראלית לחקר שורשי משפחה
- ^ מקור: חיים ביינארט, עמוד 64
30878132גזרות קנ"א