נשיא הסנהדרין

נְשִׂיא הסַנְהֶדְרִין היה אישיות מרכזית שישבה בראש הסנהדרין הגדולה, כשלצידו מכהן אב בית דין. כינוי נוסף לנשיא הסנהדרין היה ראש ישיבה, כאשר חברי הסנהדרין ישבו בעת הדיונים, והוא שימש כראש להם. רוב נשיאי הסנהדרין הידועים לנו על סמך מגוון מקורות הם מתקופת התנאים; אולם, כדוגמה הרמב"ם בהקדמתו לספרו משנה תורה מביא רשימה של נשיאי סנהדרין שונים. למן הלל הזקן, תפקיד הנשיא עבר בירושה בשושלתו.

רקע היסטורי

25 השנים שלאחר חורבן הבית השני היו השנים שבהן התארגנה ההנהגה המרכזית החדשה, ששימשה גם מעין תשתית למבנה הלאומי-רוחני של העם היהודי בארצו ובתפוצות הגולה. זה כלל בית דין גדול - הסנהדרין, ובית מדרש גדול, שהוקמו ותפקדו בהצלחה בזכות פעולותיהם של שני אישים מרכזיים: רבן יוחנן בן זכאי ורבן גמליאל.

מכיוון שעם חורבנו של בית המקדש איבדה הכהונה את מקור הכוח הייחודי שלה, הופיעו בארץ ישראל ובבבל מנהיגים של שתי קהילות היהודים הגדולות; הנשיאים בארץ ישראל וראשי הגולה בבבל. את סמכותם ומעמדם הם שאבו מהיותם נצר לבית דוד. עם זאת, טוען ישעיהו גפני הם עובדים בזיקה מפורשת לשלטון הזר - הרומי בארץ ישראל והממלכה הססאנית שבבבל התלמודית.

הנשיא הראשון

תפקיד הנשיא לא היה קיים עד תקופת הזוגות, ומאידך תפקיד האב בית הדין הגדול (הסנהדרין) היה כבר מתקופת הנהגת משה רבינו ושבעים הזקנים, בכינוי המופלא שבבית דין. בתקופה זו עדיין נמנה המופלא שבבית דין בין שבעים ואחד חברי הבית דין. כך גם לאחר שהכנסת הגדולה התבטלה וכוננו מוסד הסנהדרין במקומו, שימשו ראשי הסנהדרין - שמעון הצדיק ואנטיגנוס איש סוכו ויוסי בן יוחנן כאבות בית הדין.

בתקופת כהונת יוסי בן יוחנן קיבל יוסף החוכר את ההנהגה המדינית מתלמי השלישי, מהלך שנתמך בידי דודו הכהן הגדול חוניו השני, ובכך השתלט יוסף על ההנהגה הכללית של העם. כדי להתגבר על כך, מינו החכמים מקרבם את יוסי בן יועזר לנשיא, שינהיג את חיי התורה. התואר "מופלא שבבית דין" (או "מופלא שבסנהדרין") עבר במהלך זה מאב בית הדין - לנשיא, כאשר נקבע כי אין המופלא שבסנהדרין נמנה על שבעים ואחד חברי הסנהדרין.

לאחר מכן מונו כמה נשיאים עד הלל הזקן. מהלל והילך עברה הנשיאות מאב לבן, עד רבן גמליאל השישי בסוף תקופת האמוראים.

נשיאי שושלת בת דוד

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.

המידע על הנשיאים בתקופת המשנה רב יותר מזה שניתן על הנשיאים בתקופת התלמוד. ארבעה בלטו מאוד בין נשיאי המשנה: הלל הזקן (30 לפנה"ס - 10 לערך), רבן גמליאל דיבנה (85 - 114), רבן שמעון בן גמליאל (150 - 180 לערך), רבי יהודה הנשיא (180 - 220). רבן יוחנן בן זכאי, לו מיוחס אחד התפקידים הראשיים בבניינה המחודש של הקהילה היהודית לאחר החורבן - לא קיבל את תואר הנשיא, משום שלא היה שייך לשושלת בית דוד. משערים שהוא תפקד כנשיא כל עוד רבן גמליאל נעדר מהמקום עקב מעורבותו במרד הגדול.

התואר "רבן" ניתן רק לנשיאים. מכך, מסיק אלון, שגם רבן יוחנן בן זכאי היה נשיא או לפחות עשה עבודה של נשיא. גם התקנות שהוציא מאפיינות נשיא, אך ייתכן שלא כל גופי העם הכירו בו, כמו למשל הכהנים. הסיבה שבן זכאי כיהן כנשיא תקופה קצרה לדעתו, היא משום שרבן גמליאל היה נרדף על ידי שלטונות רומי. זו הסיבה כנראה לבקשתו של רבן יוחנן בן זכאי מאספסיינוס את שושלת דרבן גמליאל, משמע שישחרר את האחרון ממעצר. ומכיוון שריב"ז היה רודף שלום ורבן גמליאל היה לוחם מטבעו, זו הסיבה שבן השושלת דחק את רגליו של רבן יוחנן בן זכאי מיבנה, והאחרון הלך והקים לעצמו ישיבה בברור חיל.

הנשיא היה צריך לקבל את ההסמכה (ה"רשות") מהשלטון הרומי, וכך גם ניתן להבין את המסופר בתלמוד: "ומעשה ברבן גמליאל שהלך ליטול רשות אצל הגמון אחד שבסוריא". מרכז השלטון המקומי היה בסוריה, אך ידועים גם מסעותיהם של נשיאים לרומא וקשריו האישיים של רבי יהודה הנשיא עם הקיסר אנטונינוס.

בידיהם של הנשיאים מדור יבנה ואילך היו הכוח והסמכות שהגיעו לידי שיאם בתקופתו של רבי יהודה הנשיא. הם ייצגו את העם בפני השלטון הרומי וקיבלו ממנו את סמכותם. העם ראה בנשיא את מנהיגו המדיני והרוחני כאחד. רק לאחר ימיו של רבי ועד תום תקופת הנשיאות, גבר, בשלבים מתמשכים, המעמד הפוליטי על זה ההלכתי.

עם תום תקופת התלמוד והתנצרותה של האימפריה הרומית הגיע לסופו גם מעמד הנשיאות בארץ ישראל.

תפקידיו

הרמב"ם עוסק בתפקידו של נשיא הסנהדרין:

הגדול בחכמה שבכולן מושיבין אותו ראש עליהן, והוא ראש הישיבה; והוא שקורין אותו חכמים נשיא בכל מקום, והוא העומד תחת משה רבנו; ומושיבין הגדול שבשבעים משנה לראש, ויושב מימינו, והוא הנקרא אב בית דין. ושאר השבעים יושבין לפני שניהם, כפי מעלתם, כל הגדול מחברו בחכמה, יהיה קרוב לנשיא משמאלו יותר מחברו; והם יושבין בכמו חצי גורן בעיגול, כדי שיהיה הנשיא עם אב בית דין רואין את כולן

— משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק א', הלכה ג'

דברי הרמב"ם בעצם מבהירים את חשיבותו המעמדית, והכבוד שחלקו לנשיא הסנהדרין; הוא יושב בראש כולם, ועל פי מיקומו מדורגת רמת החשיבות.

הלוח העברי

מלבד תפקידו הלאומי והייצוגי היו לנשיא גם סמכויות הלכתיות נרחבות. ראשית, היה הנשיא אחראי על קביעת הלוח העברי בארץ ישראל ובגולה. עדויות רבות מופיעות במשנה ובתלמוד על קביעתו הנחרצת של הנשיא את תאריך קידוש החודש.

דמות צורות לבנות היו לו לרבן גמליאל בטבלא ובכותל בעלייתו, שבהן מראה את ההדיוטות ואומר: הכזה ראית או כזה? מעשה שבאו שנים ואמרו, ראינוהו שחרית במזרח וערבית במערב. אמר רבי יוחנן בן נורי: עדי שקר הם. כשבאו ליבנה קיבלן רבן גמליאל.

— משנה, מסכת ראש השנה, פרק ב', משנה ח'

זהו רק אחד הסיפורים שמעידים על נוהל העדויות אצל הנשיא לקידוש החודש מצד אחד, ועל פסיקתו הקובעת מצד שני. וידוע הסיפור על המחלוקת שבין רבן גמליאל לרבי יהושע לגבי קידוש החודש; רבן גמליאל חייב את רבי יהושע לבוא אליו בתאריך שעל פי חשבונו שלו (של רבי יהושע) חל להיות ביום הכיפורים במקלו ובמעותיו. כל זאת כדי להוכיח לקהילה שדעתו של הנשיא בנושא זה היא הקובעת. לכשביצע רבי יהושע את הוראת רבו קידם אותו הנשיא בברכה: "בוא בשלום רבי ותלמידי רבי בחכמה ותלמידי שקבלת את דברי"

כמה תפקידים הצריכו את מעמדו וסמכותו של נשיא הסנהדרין. כך בזמן עיבור השנה נצרך שנשיא הסנהדרין יהיה שותף להחלטה; בעת דיון בשלושה דיינים הנשיא צריך להסכים לעיבור, ובעת דיון בשבעה דיינים הנשיא חייב להיות חלק מהדנים (רמב"ם, קידוש החודש, ד,י). בדברים אלו מודגשת הנייטרליות של הנשיא, לעומת המלך והכהן הגדול שאינם חלק מהדיון בעיבור השנה. דוגמה נוספת לצורך ייחודי בנשיא הסנהדרין הוא ביחס לקרבן העלם דבר של ציבור, קרבן זה אשר הסנהדרין מתחייבים להביא בעת הוראה לא נכונה (בהגבלות מסוימות); חיוב כזה לקרבן קיים רק כאשר נשיא הסנהדרין היה שותף להחלטה, כפי שכותב הרמב"ם:

וכן אם הורו בית דין הגדול שדם הלב מותר, ולא היה ראש ישיבה עימהן.. ועשו העם על פיהם.. הרי בית דין פטורין

— שגגות יג, ב

דברים אלו מצביעים על משמעותו של הנשיא, ועל ההשקפה המסורתית יהודית והחזיון שבו הביטה בתפקיד זה. להשקפתה נשיא הסנהדרין מבטא את הנייטרליות (לעומת המלך או הכהן הגדול); בנוסף הנשיא הוא בעל הידע, כשנוכחותו מקטינה את הסיכוי לטעות; לדברים אלו יש לצרף את היצוגיות שיש בו, ואת יכולתו להכריע בדברים כלליים הנוגעים לכלל האוכלוסייה, דבר המתבטא בנוכחותו או הסכמתו המחויבים בעת עיבור השנה.

הסמכה ומינוי

חכמים נתנו חשיבות גדולה לדרגות שונות של למדנות והכישורים הדרושים למלא תפקידי דיינות והטלת קנסות. לנסמך היה תואר רבי (בניגוד לנשיא, שתוארו: רבן) ורק הוא היה רשאי לשבת בסנהדרין. אין פלא שיוחסה חשיבות גדולה לתפקיד ההסמכה..

בראשונה היה כל אחד ואחד ממנה את תלמידיו כגון רבי יוחנן בן זכיי מינה את רבי ליעזר ואת רבי יהושע ורבי יהושע את רבי עקיבה ורבי עקיבה את רבי מאיר ואת ר"ש [...] חזרו וחלקו כבוד לבית הזה. אמרו בית דין שמינה שלא לדעת הנשיא אין מינויו מינוי ונשיא שמינה שלא לדעת בית דין מינויו מינוי. חזרו והתקינו שלא יהו ב"ד ממנין אלא מדעת הנשיא ושלא יהא הנשיא ממנה אלא מדעת ב"ד

— תלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין, פרק א', הלכה ב'

בתקופתו של רבי יהודה הנשיא לא נמנו לצדו אב בית דין ונציג החכמים, כנהוג אצל שאר הנשיאים, ונראה שעקב הדומיננטיות שלו, הייתה הסמכות מופקדת בידיו בלבד. המינוי, מסביר גדליהו אלון, הנחיל סמכויות נרחבות לחכמים בתחום ההלכתי, המשפטי, המעמדי והאישי-כלכלי.  התזכורות הרבות שיש במקורות לעניין המינוי מעידות על חשיבותו ומשמעותו בעיניהם של חכמים.

תפקיד ייצוגי

מול השלטונות הרומיים ניצב הנשיא כנציג וראש כל היהודים באימפריה. הוא מינה שליחים שפיקחו על קהילות ישראל בתפוצות. שליחים אלה עסקו גם בגביית מס אפוסטולי (מילולית:מס השליחים) מיהודי הגולה עבור מימון מוסד הנשיאות בארץ ישראל. המס נגבה בחסות רומית ולפי חוק האימפריה, כך שחייב בדין את יהודי הגולה. דבר שהביא למתח מתמיד בין הגולה לנשיא.

בין נשיא לחכמים

גילויים של מתיחות הקיימת בין מעמד החכמים למעמד הנשיאות מוצאים מדי פעם ביטויים במקורות. ניתן להסביר את המתיחות הזו בעובדה הבאה: מעמדו של הנשיא נקנה בחסד ולא בזכות – הוא קיבל את תוארו בירושה. זכות אבות איננה מבטיחה שהאדם אכן ראוי לתפקידו הנישא. חכמים, לעומת זאת, זכו למעמדם המכובד בסנהדרין רק בזכות כישוריהם: בקיאותם, למדותנם וחריפותם בתחום ההלכתי. לא תמיד הם היו מוכנים לקבל את גזר דינו של הנשיא, שקיבל את מינויו שלו בזכות אבות מצד אחד, וברשותו של השלטון הזר, מצד שני.

ידועים העימותים החריפים של רבן גמליאל עם רבי יהושע, אשר נאלץ ללכת עם מקלו ומעותיו ביום הכיפורים, שחל להיות על פי חשבונו – רק משום שהעז לחלוק על קביעתו של רבן גמליאל בנושא קידוש החודש. אך רבן גמליאל הרחיק לכת בסיפור הסוגיה של תפילת ערבית – רשות או חובה? לאחר שנודע לנשיא שרבי יהושע חולק עליו

אמר ליה [לו]: יהושע עמוד על רגליך ויעידו בך. עמד רבי יהושע על רגליו [...]. היה רבן גמליאל יושב ודורש ור' יהושע עומד על רגליו, עד שרננו כל העם ואמרו לחוצפית התורגמן: עמוד! ועמד. אמרי [אמרו]: עד כמה נצעריה וניזיל [יצעירנו וילך]? בר"ה [בראש השנה] אשתקד צעריה [ציער אותו], בבכורות במעשה דר' צדוק צעריה [ציער אותו], הכא נמי צעריה. תא ונעבריה [גם עכשיו ציער אותו. בואו ונעביר אותו מתפקידו]!

— תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ"ז עמוד ב'

הנשיא התנהג עם אחד מגדולי החכמים של דורו כבתלמיד בית רבו שסרח, והתלמוד מבהיר בגלוי שנקעה נפשם של חכמים מיחס מתנשא זה של נשיאם, והם מיהרו להענישו; הם הדיחו את רבן גמליאל מכהונתו לתקופת מה ומינו את רבי אלעזר בן עזריה. עם תום התקופה החזירוהו.

גורלו של בנו, רבן שמעון בן גמליאל, שפר עליו; המרד שהכריזו עליו שניים מחכמי הדור: רבי מאיר ורבי נתן – נכשל. יתרה מכך: ה"מענישים" הפכו לנענשים.

א"ר [אמר רבי] יוחנן: בימי רשב"ג [רבן שמעון בן גמליאל] נישנית משנה זו: רבן שמעון בן גמליאל – נשיא. רבי מאיר – חכם. רבי נתן - אב"ד [אב בית דין]. כי הוה רשב"ג התם [כאשר היה בא רשב"ג לשם] הוו קיימי כולי עלמא מקמיה [היו עומדים הכל לפניו]. כי הוו עיילי [כאשר היו נכנסים] רבי מאיר ורבי נתן הוו קיימי כולי עלמא מקמייהו [היו קמים הכל מפניהם]. אמר רשב"ג: לא בעו למיהוי היכרא בין דילי לדידהו? [האם לא צריך להיות היכר ביני ובינם] וכו'

— תלמוד בבלי, מסכת הוריות, דף י"ג עמוד ב'

שני המשנים לנשיא נעלבים מתקנות הכבוד החדשות ומתכננים להדיחו באמצעות בקיאותם היתירה על פניו במסכת עוקצים, ולתפוס את מקומו. בסופו של דבר, נחשפה מזימתם של שני החכמים ורשב"ג מגרש אותם מבית המדרש. בשני הקטעים ניתן להתרשם מגילויי השררה של הנשיאים; רשב"ג דורש נוהלים ברורים של גילויי כבוד מעבר לאלו שמקבלים החכמים ואילו רבן גמליאל איננו מאפשר מחלוקת על דעותיו ומשפיל את הנציג הבולט של החכמים. מאידך, גם החכמים מפעילים את כוחם והשפעתם כדי להעניש את מנהיגם.

גם בימי כהונתו של רבי יהודה הנשיא היו מספר גילויים במקורות על מתיחות מסוימת בין רבי לבין חכמים, אך הדברים לא הגיעו לידי מרד גלוי; רבי יהודה הנשיא ריכז בידו את כל הסמכויות ושימש כנשיא ואב בית דין כאחד. גדולתו המעמדית ובקיאותו ההלכתית עמדו לו כנגד כל ביקורת, ולו גם הקטנה ביותר. ועל כך אמרה הגמרא: "מימות משה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד"

כיום

צמצום סמכויות הנשיא ב-415 וביטול תפקיד הנשיא על ידי הרומאים לאחר מותו של רבן גמליאל השישי ב-425 הוביל לביטול הסנהדרין, וממילא לביטול תפקיד הנשיא בצורתו הקלאסית; אולם השאיפות לחידוש הסנהדרין, עוררו אף התייחסויות להקמת מוסד הנשיאות, וחידוש תפקיד נשיא הסנהדרין. הרב עדין אבן ישראל נשא בתואר נשיא 'הסנהדרין החדשה' שהקים ארגון "השיבה שופטינו" בין שנת 2005 לפרישתו מיוזמה זו בשנת 2008.

רשימת נשיאי הסנהדרין בתקופת בית שני ואחריה

• יוסי בן יועזר איש צרדה (170 לפנה"ס - 140 לפנה"ס לערך)
• יהושע בן פרחיה (140 לפנה"ס - 100 לפנה"ס לערך)
• יהודה בן טבאי, ויש אומרים שמעון בן שטח (100 לפנה"ס - 60 לפנה"ס)
• שמעיה (60 לפנה"ס - 30 לפנה"ס)
• הלל הזקן (30 לפנה"ס - 10 לערך)
• שמעון בן הלל (10–30 לערך)
• רבן גמליאל הזקן (30–50 לערך)
• רבן שמעון בן גמליאל הזקן (50–70 לערך) - נהרג במרד הגדול
• רבן יוחנן בן זכאי - שימש כנשיא זמני לאחר המרד הגדול
• רבן גמליאל דיבנה (80–120 לערך)
• במקביל לו חלק מהזמן - רבי אלעזר בן עזריה
• אינטררגנום בשל היעדר הסכמה בין החכמים על יורשו של רבן גמליאל ובשל מרד בר כוכבא
• רבן שמעון בן גמליאל השני (140–180 לערך)
• רבי יהודה הנשיא (180–220 לערך) - חותם המשנה
• רבן גמליאל השלישי (220–240 לערך)
• רבי יהודה נשיאה (240–270 לערך)
• רבן גמליאל הרביעי (270–300 לערך)
• רבי יהודה נשיאה השני (300–330 לערך)
• רבן גמליאל החמישי (330–365 לערך)
• רבי יהודה נשיאה השלישי (365–380 לערך)
• הלל נשיאה - תיקן את הלוח העברי (380–400 לערך)
• רבן גמליאל השישי (400 לערך - 425) - הודח בהוראה משותפת של הקיסרים

ראו גם

• סנהדרין
• חידוש הסנהדרין
• ראש ישיבה
• אב בית דין
• ראש הגולה

לקריאה נוספת

• בן-ציון רוזנפלד, משבר הנשיאות בארץ ישראל במאה ה-ד' לספירה, ציון, חוברת 3, תשמ"ח, עמ' 239–257
• ישראל לוין, מעמד הנשיא במאות השלישית והרביעית : מקורות ומתודולוגיה, בתוך: ישעיהו גפני (עורך), קהל ישראל: השלטון העצמי היהודי לדורותיו. כרך א: העת העתיקה. מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, תשס"א, עמ' 103–137
• האוניברסיטה הפתוחה, מדעי היהדות: מירושלים ליבנה; תקופת המשנה והתלמוד ומבוא לתורה שבעל פה, [תשל"ח]
• גדליהו אלון, תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, הקיבוץ המאוחד, 1961-1954
• משה ליב לילנבלום, "פעולות נשיאי ישראל בזמן החרבן ואחריו", פרויקט בן יהודה

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25221378נשיא הסנהדרין