לכה דודי

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תווים של לחן מודרני לפיוט "לכה דודי"

הפיוט לְכָה דוֹדִי הוא חלק מתפילות קבלת שבת הנאמרות בערב שבת לפני תפילת ערבית. הפיוט חובר על ידי רבי שלמה אלקבץ ונחשב לחלק החדש ביותר בסידור התפילה שמקובל על כל העדות. הוא הודפס לראשונה בגרסתו של רבי שלמה אלקבץ בסידור במנהג ספרד שהודפס בוונציה בשנת ה'שמ"ד (1584). לפיוט חוברו לחנים רבים.

מקור הפיוט

הפיוט הוא חלק ממעמד קבלת שבת, שהותקן על ידי מקובלי צפת במאה ה-16 והתקבל בכל קהילות ישראל. מעמד זה כולל סדרה של פיוטים ופרקי תהלים הנאמרים לפני תפילת ערבית לשבת. קבלת שבת עצמה מבוססת על מנהג קדום המוזכר בתלמוד הבבלי:

רבי חנינא מיעטף וקאי אפניא דמעלי שבתא, אמר: בואו ונצא לקראת שבת המלכה. רבי ינאי לביש מאניה מעלי שבת, ואמר: בואי כלה בואי כלה.

ובתרגום לעברית: "רבי חנינא היה מתעטף ועומד בערב שבת והיה אומר: 'בואו ונצא לקראת שבת המלכה', ורבי ינאי היה לובש את בגדי השבת ואומר 'בואי כלה בואי כלה'". נוסח הפיוט "לכה דודי" מתייחס ישירות לציטוט זה.

ובצורה דומה:

ר' חנינא היה אומר בואו נצא לקראת כלה מלכתא ור' ינאי כמתעטף וקאי ואמר בואי כלה

מילות הפיוט

לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה // פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה

שָׁמוֹר וְזָכוֹר בְּדִבּוּר אֶחָד // הִשְׁמִיעָנוּ אֵל הַמְיֻחָד // ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד // לְשֵׁם וּלְתִפְאֶרֶת וְלִתְהִלָּה

לִקְרַאת שַׁבָּת לְכוּ וְנֵלְכָה // כִּי הִיא מְקוֹר הַבְּרָכָה // מֵראשׁ מִקֶּדֶם נְסוּכָה // סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה

מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ עִיר מְלוּכָה // קוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה // רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא // וְהוּא יַחֲמוֹל עָלַיִךְ חֶמְלָּה

הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי // לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ עַמִּי // עַל יַד בֶּן יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי // קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְּאָלָּהּ

הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי // כִּי בָא אורֵךְ קוּמִי אוֹרִי // עוּרִי עוּרִי שִׁיר דַּבֵּרִי // כְּבוד ה' עָלַיִךְ נִגְלָּה

לֹא תֵבֹשִׁי וְלֹא תִכָּלְמִי // מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי וּמַה תֶּהֱמִי // בָּךְ יֶחֱסוּ עֲנִיֵּי עַמִּי // וְנִבְנְתָה עִיר עַל תִּלָּהּ

וְהָיוּ לִמְשִׁסָּה שֹׁאסָיִךְ // וְרָחֲקוּ כָּל מְבַלְּעָיִךְ // יָשִּׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹקָיִךְ // כִּמְשּׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה

יָמִין וּשְׂמֹאל תִּפְרֹצִי // וְאֶת ה' תַּעֲרִיצִי // עַל יַד אִישׁ בֶּן פַּרְצִי // וְנִשְׂמְחָה וְנָגִילָה

בֹּאִי בְשָׁלוֹם עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ // גַּם בְּשִׂמְחָה וּבְצָהֳלָה // תּוֹךְ אֱמוּנֵי עַם סְגֻלָּה // בּוֹאִי כַלָּה בּוֹאִי כַלָּה // תּוֹךְ אֱמוּנֵי עַם סְגֻלָּה //בּוֹאִי כַלָּה שַׁבָּת מַלְכְּתָא

תוכן הפיוט

הנושאים בהם עוסק הפיוט הם קדושת השבת, בניין ירושלים, וקבלת פני הכלה.

הבית הראשון, הוא הפזמון, קורא לקבלת פני הכלה על ידי דודהּ. מוטיב הכלה והדוד מקורו בשיר השירים והוא מתפרש בדרך כלל בחז"ל כיחס שבין עם ישראל ואלוקים. בפיוט זה רומז המוטיב גם לקבלת השבת (הכלה) על ידי עם ישראל (הדוד). גם הביטוי 'לכה דודי' לקוח מפסוק בשיר השירים: "לכה דודי נצא השדה, נלינה בכפרים".[1]

הבתים השני והשלישי עוסקים בקדושת השבת, תוך התייחסות לבריאת העולם ולמעמד הר סיני. הבתים הבאים, מהרביעי ועד התשיעי עוסקים בתקומתה של ירושלים, תוך אזכורים מילוליים מנבואות הנחמה של ישעיה.

הבית האחרון הוא הקריאה לכלה להיעתר לקריאותיו של הדוד מהבית הראשון. גם כאן השימוש במוטיב הוא דו משמעי.

מבנה הפיוט

לפיוט "לכה דודי" עשרה בתים כאשר הראשון שבהם משמש גם כפזמון חוזר. שמו של המחבר, שלמה הלוי, רשום כאקרוסטיכון בראשי הבתים שני עד תשיעי. שלושת הטורים הראשונים שבכל בית חורזים בחרוז אחד המתחלף בכל בית, ואילו הטור הרביעי מסתיים בחרוז אחיד לאורך הפיוט כולו. חרוז זה מתאים לפזמון החוזר - "לָה".

בפיוט מופיעים צימודים רבים הלקוחים מפסוקים מהמקרא ומדברי חז"ל. יש וצימודים אלו לא מופיעים בצורתם המקורית, אלא שונו על מנת לשמור על האקרוסטיכון והחריזה. דוגמה בולטת לכך ניתן למצוא בתחילת הבית השני: "שמור וזכור בדיבור אחד". הפייטן שינה את סדר המילים על מנת שהבית יתחיל באות ש' וישמור על ראשי התיבות של שמו.

מנהגים הקשורים לפיוט

עמידה

לכה דודי הוא אמנם המרכיב המאוחר ביותר בתפילה שהתקבל בכל קהילות ישראל, אך בין הקהילות השונות קיימים כמה חילופי מנהגים באשר לאמירת הפיוט. מלבד מספר הבדלי נוסח קלים, נחלקים המנהג הספרדי והאשכנזי בשאלת העמידה בזמן אמירת הפיוט. הספרדים מקפידים לעמוד בעת האמירה ולהסב פניהם כלפי צד מערב. ואילו האשכנזים מתיישבים לאחר אמירת "מזמור לדוד". עם זאת, בבית האחרון נעמדים גם האשכנזים כיון שמתוך הבנה שהכלה המדוברת היא השבת, נהגו לקבל את פניה בעמידה כלפי צד מערב, מפני שכתוב בגמרא שהשכינה נמצאת במערב, וכן היה המנהג בכל קהילות ישראל. יש הנוהגים לקוד לימין ולשמאל באמירת המילים "בואי כלה". מכיוון שבאירופה מתפללים לכיוון מזרח, ובאמירת "בואי בשלום" מפנים את הגב למזרח ופונים לצד מערב, השתרבב בארץ מנהג שגוי לפנות לאחור בעת אמירת "בואי בשלום", ללא קשר לצד מערב.

קבלת פני אבל

נהוג שאבלים בתוך השבעה אינם יוצאים לתפילות מחוץ לבית האבלים. אולם בשבת אין נוהגים דיני אבלות והאבלים מגיעים לבית הכנסת. נהוג שהאבלים נשארים מחוץ לבית הכנסת עד לאחר "בואי בשלום", בו בעצם מקבלים את השבת, ומכיוון שהגיעה השבת האבלים מצטרפים לתפילה עם הציבור. יש שקישרו מנהג זה עם המנהג לפנות לאחור באמירת "בואי בשלום". בחלק מהקהילות הגבאי מכריז בקול על קבלת פני האבלים בטרם כניסתם.

מנגינה

לפיוט לכה דודי עשרות לחנים שונים. במקצת מקהילות אשכנז נהוג לשנות את המנגינה ב"לא תבושי ולא תיכלמי" כדי להדגיש המעבר מהקושי והכאב של הבתים הקודמים לו לאלו שממנו והלאה, המבטאים שמחה יתירה על בואה של השבת. ברבות מהקהילות האחרות אין נוהגים כך, אלא כל הפיוט מושר במנגינה אחת. בקרב קהילות יהודי גאורגיה, מקובלים שבעה לחנים שונים לשבתות ולמועדים. שהיו מושרים בקרב קהילותיהם השונות.

בכמה קהילות חסידיות נהגו בשבת חזון לנגן את לכה דודי בניגון קינת אלי ציון.

אמירת חלקים מהפיוט

ברבים מבתי הכנסת הספרדיים בירושלים, בייחוד בוותיקים שבהם, וכן אצל יהודי ארם צובא נהוג לומר רק את הבתים באקרוסטיכון "שלמה" (שמור וזכור, לקראת שבת, מקדש מלך, התעוררי) והבית האחרון - "בואי בשלום". יתר הבתים אינם נאמרים.

ברוב קהילות אשכנז כאשר ערב שבת חל ביום טוב נהוג לומר את הבתים "שמור וזכור", "לקראת שבת", "ימין ושמאל" ו"בואי בשלום" ולדלג על היתר.

בקהילות לא אורתודוקסיות, מחמת שאינן מאמינות במשיח עפ"ל, הושמטו הבתים המבטאים את האמונה בביאת המשיח. הבתים שכן נאמרים בהן הם הראשון, השני, החמישי והאחרון בלבד (שמור וזכור, לקראת שבת, התעוררי ובואי בשלום).

לקריאה נוספת

  • ראובן קימלמן, לכה דודי וקבלת שבת: המשמעות המיסטית, לוס אנג'לס: כרוב; ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס ('מקורות ומחקרים בספרות הקבלה'), תשס"ג 2003.[2]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. מגילת שיר השירים, פרק ז', פסוק י"ב
  2. סקירה: חביבה פדיה, ראובן קימלמן, "לכה דודי" וקבלת שבת, באתר של חביבה פדיה (פורסם במקור במועד בשנתון למדעי היהדות כרך יז תשס"ז).