שואת יהודי בולגריה
שואת יהודי בלוגריה התרחשה בין השנים 1939 ל-1944 בממלכת בולגריה במהלך מלחמת העולם השנייה, שאורגנה על ידי ממשלת גרמניה הנאצית ובעלות בריתה של בוריס השלישי, מלך בולגריה וראש הממשלה בוגדאן פילוב.[1]
הרדיפה החלה בשנת 1939, התגברה בתחילת 1941, והגיעה לשיאה בגירוש יהודים מבולגריה למחנות הריכוז הגרמניים במרץ 1943. רוב רובם של 11,343 היהודים שחיו בשטחי יוגוסלביה הכבושים בבולגריה. (יוון ובאזורים של מקדוניה (אנ'), תראקיה ומחוז פומורבלייה (אנ')) גורשו על ידי שלטונות בולגריה ונשלחו דרך בולגריה בעיקר אל מחנה טרבלינקה שבפולין.[2]
אישי ציבור בולגרים מחו נגד גירוש היהודים, ביניהם הכנסייה האורתודוקסית הבולגרית ומספר בישופים וחברי פרלמנט, וניסו לשכנע את בוריס השלישי, מלך בולגריה לעצור את הגירוש והצליחו חלקית למנוע זאת במרץ 1943.[3] היהודים שלא גורשו, רכושם הוחרם והם הועברו לרשות המדינה, וכל הגברים היהודים בגילאים 20 עד 40 נשלחו לגדודי עבודות כפייה עד ספטמבר 1944.[4] האירועים שמנעו את הגירוש למחנות השמדה של כ-48,000 יהודי בולגריה באביב 1943 מכונים הצלתם של יהודי בולגריה. אף על פי שרוב היהודים שגורשו מבולגריה נספו, שיעור ההישרדות של האוכלוסייה היהודית בבולגריה היה מהגבוהים ביותר בציר אירופה.[5]
היסטוריה
ערכים מורחבים – בולגריה במלחמת העולם השנייה, החוק להגנת האומה
ב-15 בספטמבר 1939 פורסם צו גירוש ל-4,000 נתינים זרים, רובם ככולם יהודים והוא בוצע בקשיחות רבה על ידי המשטרה הבולגרית. בפברואר 1940 התמנה בוגדאן פילוב, דמות אנטישמית ידועה לראש ממשלת בולגריה והוא מינה את פטר גברובסקי ראש הארגון האנטישמי ראטניק לתפקיד שר הפנים של הממלכה. בינואר 1941, אושר בפרלמנט הבולגרי החוק להגנת האומה אשר דמה במתכונתו לחוקי נירנברג וחודשיים מאוחר יותר הצטרפה בולגריה להסכם התלת-צדדי והפכה לבעלת בריתן של מדינות הציר. כ-9,000 מיהודי בולגריה נשלחו לעבודות כפייה. הוורמאכט נכנס ללא קרב לשטחי בולגריה והשתמש באדמתה כדי לפלוש ליוון ויוגוסלביה. שטחי תראקיה ומקדוניה הווארדארית הועברו לבולגרים כפיקדון והם החילו את האזרחות הבולגרית על תושביהם, להוציא את יהודי החבלים מהם נמנעו האזרחות וזכויותיה הנלוות. במרץ 1943 גירשו הבולגרים למחנות ההשמדה את 11,343 יהודי תראקיה, מקדוניה ופירוט, ובמקביל, נכשל ניסיון גירושם של לפחות 6,365 מיהודי בולגריה הישנה בזכות מאבק עיקש שניהלו ראשי הקהילות תוך שהם נעזרים בקומץ פוליטיקאים וראשי הכנסייה.
במאי 1943 גורשו כ-19,000 מיהודי סופיה לערי השדה ובהמשך מאות יהודים מערים נוספות. חלקם נשלחו לשלושה מחנות ריכוז שפעלו לתקופות מסוימות בממלכה. מאות מבני הקהילה הצטרפו לשורות הפרטיזנים, רובם השתייכו למפלגה הקומוניסטית ולפחות 130 מהם נהרגו בהיתקלויות עם המשטרה הבולגרית והצבא הגרמני. חלקם, כגון אנה ונטורה, מתי רובנובה ואמיל שקרג'יסקי הפכו לסמלי המאבק נגד המשטר. באוגוסט מת המלך בוריס השלישי ולאחר מותו, ובמקביל להרעת מצב הגרמנים בחזית המזרחית, החלה ממשלת בולגריה לשנות את מדיניותה הכללית ולהגמיש את המדיניות כלפי יהודי הממלכה. בשלהי אוגוסט 1944, בוטל החוק להגנת האומה וב-9 בספטמבר 1944 בוצעה הפיכה בבולגריה שהובלה על ידי חזית המולדת הבולגרית ונסמכה על תמיכתו של הצבא האדום. קימון גאורגייב מונה לראש הממשלה ואנטון יוגוב לשר הפנים, וליהודי בולגריה הותר לשוב לבתיהם. בולגריה הכריזה מלחמה על גרמניה ומקצת מבני הקהילה גויסו בהליך מהיר לצבא הבולגרי ונשלחו להילחם לצד הצבא האדום.
קבלה ומורשת
משפט השואה הראשון בעולם נערך בבולגריה בתחילת 1945. משפט שכונס בחופזה והעמיד לדין 64 פקידים בולגרים בגין פשעים שבוצעו באכיפה בולגרית פרו-צירית. מדיניות הממשלה נגד היהודים כחלק מהפתרון הסופי. בית המשפט הוקם ביוזמת הוועד היהודי של חזית המולדת. בניגוד למשפטי נירנברג המאוחרים יותר, ולמרות שינוי קיצוני בממשלה בהנהגת קומוניזם, החלטות בית המשפט התבססו על הקוד הפלילי הבולגרי שהיה קיים. אף על פי שהדבר הביא לגיטימציה למדינה החדשה, היא הקשתה על העמדתם לדין בגין השותפות למעשי הרצח ההמוניים, מכיוון שהמשטר יצר את המסגרת החוקית שבתוכה היו הפשעים חוקיים, כמו החוק להגנת האומה מ-1940 וחוק הגזרה מ-1942. במקום זאת, העמדה לדין הייתה בעיקר בגין "הפרעות נלוות" והיה קשה להבטיח את ההרשעות. בשעה זו, לאחר שנלחם עם הסובייטים נגד הנאצים, ניסה הצבא הבולגרי להגן על קצינים שהתעללו בעובדת כפייה ביהודים ועורכי דין שעסקו בפירוק נכסי היהודים. מרבית הנאשמים זוכו או קיבלו עונשים מקלים ומרבית העבריינים מעולם לא הואשמו. שני עונשי מוות נגזרו, כולל אחד על אלכסנדר בלב, אך הוא נפטר כבר בשנת 1944 ונשפט בהיעדרו.
בתגובה לתפיסה שהוציאה רשמית המדינה הבולגרית הקומוניסטית, עלתה דעה מנוגדת לפיה הצאר בוריס לא היה אנטישמי או אוהד נאצי משוכנע ויש לזקוף לזכותם את הישרדותם של היהודים המקומיים. בנימין ארדיטי, פוליטיקאי יהודי ישראלי ממוצא בולגרי, פרסם את תפקידו של המלך בוריס בגירוש יהדות בולגריה בשנת 1952.[6]
בשנת 2008 אמר נשיא בולגריה גאורגי פרבאנוב בביקורו בישראל כי בולגריה קיבלה אחריות לרצח העם של היהודים המגורשים מתחום שיפוטה. לדבריו, "כשאנחנו מביעים גאווה מוצדקת על מה שעשינו להצלת יהודים, אנחנו לא שוכחים שבאותו זמן היה משטר אנטישמי בבולגריה ואנחנו לא מתנערים מאחריותנו לגורלם של יותר מ-11,000 איש. יהודים שגורשו מתראקיה וממקדוניה למחנות מוות".[7]
ראו גם
|
עיינו גם בפורטל
פורטל השואה הוא שער לכל הנושאים בוויקיפדיה הקשורים בשואה. בפורטל נמצאים קישורים לנושאי משנה, כגון, קישורים לערכים בנוגע למהלך האירועים, קישורים לערכי דמויות יהודיות בשואה, קישורים לערכי מרידות ופעולות הצלה בשואה, וקישורים לערכי מחנות וגטאות. |
- יהדות בולגריה
- עמית ולדמן, מבצע ההצלה של יהודי בולגריה בשואה: "סבא שלי החביא יהודים", באתר מאקו, 11 באפריל 2018
- סיפורה של הכנסייה שהצילה את יהודי בולגריה מהשמדה בשואה, באתר חדשות 13
- זיכרון בסלון על יהדות בולגריה: ״בכלל לא ידעתי שגם סבא שלי הוא שורד שואה״, באתר דבר העובדים בארץ ישראל
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ William I. Brustein, Professor William Brustein, Roots of Hate: Anti-Semitism in Europe Before the Holocaust, Cambridge University Press, 2003-10-13, מסת"ב 978-0-521-77478-9. (באנגלית)
- ^ Liquidation of the Monastir Jewish Community, Macedonia, www.yadvashem.org (באנגלית)
- ^ Marshall Roth, The Rescue of Bulgarian Jewry, aishcom, 2011-10-23 (באנגלית)
- ^ Radu Ioanid, Occupied and Satellite States, The Oxford Handbook of Holocaust Studies, 2010-11-25 (באנגלית)
- ^ Sofia: Double-Faced Bulgaria, Humanity in Action (באנגלית אמריקאית)
- ^ Steven F. Sage, The Holocaust in Bulgaria: Rescuing History from ‘Rescue’, Dapim: Studies on the Holocaust 31, 2017-05-04, עמ' 139–145 doi: 10.1080/23256249.2017.1346743
- ^ Bulgaria accepts blame for deaths of 11,000 Jews in Shoah, Haaretz.com (באנגלית)
31105912שואת יהודי בולגריה