פדובה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פדובה
Padova
תעלת מים המוקפת בפסלים בפדובה
תעלת מים המוקפת בפסלים בפדובה
מדינה איטליהאיטליה איטליה
מחוז ונטוונטו ונטו
שטח 92.85 קמ"ר
גובה 12 מטרים
אוכלוסייה
 ‑ בעיר 214,125 (2011)
 ‑ צפיפות 2,300 נפש לקמ"ר (2011)
קואורדינטות 45°25′N 11°52′E / 45.417°N 11.867°E / 45.417; 11.867
http://www.comune.padova.it

פַּדוֹבָה (איטלקית Padova (מידעעזרה)) או פָּדוּאָה, היא עיר מרכזית בחבל ונטו שבצפון איטליה. פדובה היא מרכז המסחר והתקשורת של החבל.

אוכלוסייתה של פדובה מונה 211,560 איש, נכון ל-2016, אולם במטרופולין של העיר מתגוררים 1,600,000 איש. פדובה ממוקמת על נהר הבָּאקִילְיוֹנֶה (Bacchiglione), ארבעים ק"מ ממערב לוונציה, ועשרים ותשעה ק"מ דרומית לוִיצֶ'נְצָה.

אף על פי שמבחינה תיירותית העיר ונציה הסמוכה עולה עליה, פדובה נחשבת כמוקד לתיירים, ובה נופים, רחובות עתיקים וצרים המרוצפים באבן, וגשרי אבן עתיקים על פני נהר הבָּאקִילְיוֹנֶה. פדובה נטועה בתרבות סוף ימי הביניים. בשנת 1592 עבר אליה גלילאו, מהעיר פיזה, ובה המציא ב-1594 משאבת מים המונעת על ידי כוח סוסים. פדובה היא גם העיר שבה מתרחש המחזה אילוף הסוררת של ויליאם שייקספיר. בעולם היהודי, קנתה העיר את פרסומה בזכות המהר"ם פדואה ומשפחת גדולי התורה שהסתעפה ממנו.


היסטוריה

ימי קדם

פדובה טוענת לתואר העיר העתיקה ביותר באיטליה הצפונית. העיר נוסדה בשנת 1183 לפנה"ס בידי הנסיך הטרויאני אנטנור. בשנת 1274 נקבר באדמה סרקופג אבן כבד ובו שרידיו של הנסיך אנטנור.

בפדובה התיישבו ונטים אדריאטים, שנלחמו לצד רומא בקרב קאנאי. העיר הפכה בשנת 45 לפנה"ס למוניקיפיום רומי. אבאנו, הסמוכה לפדובה, היא מקום לידתו של ההיסטוריון הנודע טיטוס ליוויוס. ילידי פדובה נוספים הם גאיוס ולריוס פלאקוס, אסקוניוס פדיאנוס ותרזה פייטוס.

שרידי האמפיתיאטרון הרומי בפדובה

נאמר שתושבי האזור הומרו לנצרות בעקבות פרוסדוקימוס ה"קדוש"בישוף הראשון של העיר.

שלהי העת העתיקה

פדובה סבלה נזקים קשים בשנת 452 בעקבות ההונים תחת אטילה, ולאחר מכן עברה העיר אל הגותים תחת שלטונם של אודואקר ותאודוריק הגדול. לאחר מכן בשנת 540, הועברה העיר לביזנטים.

לאחר מכן העיר נפלה בידי הלומברדים ובשנת 601 בעיר פרץ מרד נגד המלך הלומברדי, אך לאחר 12 שנים של מצור עקוב מדם המלך שרף את העיר. האמפיתיאטרון הרומי ומספר גשרים שנמצאו בעיר הם כל מה שנותר מהעיר הרומית בפדובה. תושבי העיר נמלטו אל הגבעות וחזרו להציל את השורדים מבין הריסות העיר. העיר פדובה התאוששה באיטיות מהחורבן, ונותרה חלשה כאשר הפרנקים השתלטו על צפון איטליה.

העליונות האפיסקופלית

הסוף של ימי הביניים המוקדמים של פדובה היה כאשר המדיארים שדדו ובזזו את העיר, הרבה לפני שפדובה התאוששה מהחורבן שהותיר המלך הלומברדי.

במהלך שליטת הכנסייה הקתולית בצפון איטליה העיר לא הייתה פעילה וחשובה במיוחד.

התהוותה של הקומונה

מתחת לפני השטח תנועות חשובות הוכיחו את ההתפתחות המאוחרת של פדובה.

במהלך המאה ה-11 הייתה העיר עסוקה במלחמות עם ונציה וויצ'נצה על השליטה בנהרות באקיליונה וברנטה, וגידלה כוח ועצמאות. בשנת 1174 הרסה אש את העיר, והיה צריך לשקמה ולבנותה מחדש.

במאה ה-13 נהנתה העיר מתקופה של שלווה ושגשוג: הבנייה של הבזיליקה העירונית החלה, והעיר הצליחה להשתלט על ויצ'נצה. בשנת 1222 נוסדה האוניברסיטה של פדובה (השנייה באיטליה, לאחר אוניברסיטת בולוניה). למרות כל זאת ההתקדמות המהירה של פדובה גרמה לעימות עם שליט ורונה, ובשנת 1311 נאלצה העיר להיכנע לוורונה.

תחת שלטון ונציה

בשנת 1405 נכבשה פדובה על ידי הרפובליקה של ונציה ונותרה תחת שליטתה עד נפילתה ב-1797.

נציגים של האפיפיורות, צרפת, האימפריה הרומית ה"קדושה" והמלך פרננדו השני התנגדו לרפובליקה. אנשיו של הקיסר מקסימיליאן הראשון כבשו את פדובה ב-1509 תוך שבועות מספר, אך הוונציאנים במהרה החזירו לידיהם את העיר. העיר הייתה כפופה לשתי אצילויות, שכל אחת מהן כיהנה למשך 16 חודשים, וכל חמש שנים העיר שלחה אחת מהן לשכון בנונציו בוונציה, ולצפות בתחומי העניין של עיר הולדתה.

ונציה חיזקה את פדובה בכך שבנתה לה בין השנים 15071544 חומות חדשות עם סדרה של שערים.

תחת שלטון אוסטרי

ב-1797 נפלה הרפובליקה הוונציאנית ופדובה צורפה לאימפריה האוסטרית, וב-1814, לאחר נפילת נפוליאון, העיר הצטרפה לממלכה המאוחדת של לומברדיה-ונציה.

האוסטרים היו לא אהודים בצפון איטליה. באביב העמים של 1848 התרחש בעיר מרד סטודנטים וב-8 בפברואר הפכה אוניברסיטת פדובה לזירת קרב.

תחת שלטון אוסטריה החלה ההתפתחות התעשייתית של פדובה: אחת ממסילות הברזל הראשונות באיטליה (פדובה-ונציה) נסללה בעיר ב-1845.

תחת שלטון איטלקי

עם סיפוח חבל ונטו כולל פדובה לאיטליה המאוחדת בשנת 1866 הפכה פדובה למרכז החבל העני באיטליה, וכך נותר חבל ונטו עד שנות ה-60. למרות זאת, העיר פרחה בעשורים הבאים מבחינת כלכלית וחברתית, והייתה למרכז שוק חקלאי חשוב. העיר אירחה גם פיקוד צבאי גדול וגדודי צבא רבים.

המאה ה-20

כאשר איטליה הצטרפה למלחמת העולם הראשונה ב-24 במאי 1915, נבחרה פדובה למפקדה הראשית של הצבא האיטלקי, וגם המלך ויטוריו אמנואלה וגם המפקד העליון של הצבא עברו להתגורר בעיר (המלך לן בוילה ג'וסטי הסמוכה לעיר, בשל הפצצות העיר). באוקטובר 1918 חלפה הסכנה לעיר, כאשר האיטלקים ניצחו בקרב ויטוריו ונטו והכוחות האוסטרים קרסו, אך למרות זאת, כמו בהרבה מקומות אחרים, העיר חוותה מהומות גדולות בשנים שלאחר המלחמה והרבה אנשים תמכו בדרך פוליטית חדשה: פשיזם. בפדובה נבנו מבנים חדשים באדריכלות פשיסטית, כגון תחנת הרכבת והחלק החדש של בית העירייה. בעקבות כניעת איטליה ב-8 בספטמבר 1943 הפכה פדובה לחלק מן הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית-ממשלת בובות בחסות גרמניה הנאצית. הפרטיזנים בעיר היו פעילים ביותר נגד הפשיסטים והנאצים, ואחד ממנהיגיהם היה סגן-נשיא אוניברסיטת פדובה. העיר הופצצה מספר פעמים על ידי בעלות הברית, ובאחת ההפצצות נהרסה כנסיית ארמיטאני. העיר שוחררה סופית על ידי צבא ניו זילנד ב-28 באפריל 1945.

לאחר המלחמה העיר פדובה התפתחה במהירות, דבר המשקף את עלייתו של מחוז ונטו מהמחוז העני באיטליה לאחד המחוזות העשירים והפעילים ביותר באיטליה המודרנית.

יהודי העיר

העיר הייתה ידועה גם בעולם היהודי של ימי הביניים, בשל אישים כמו מהר"י מינץ וכמהר"ם מפדואה.

לצד הקהילה האיטלקית הוותיקה בעיר, היגרו לעיר במהלך המאה ה-14 והמאה ה-15 מגורשים רבים מצרפת ומגרמניה. הקהילה האשכנזית שהתפתחה בפדובה הפכה לבסוף לקהילה החשובה והגדולה ביותר בעיר. בקהילה זו חיו וכיהנו כרבני העיר מהר"י מינץ (ה'רכ"ב בערך-ה'רס"ט) בנו רבי אברהם, וחתנו של רבי אברהם מהר"ם מפדואה (שאף קרוי על שם העיר) שכיהן בה בין השנים ה'רפ"ה-ה'שכ"ה, וכן הקימו בה ישיבה. כך התפרסמה העיר בעולם היהודי כולו. בבית הקברות של הקהילה נקבר גם דון יצחק אברבנאל. בתקופה מאוחרת יותר הגיעו לעיר גם יהודים ממגורשי פורטוגל. בשנת 1603 הוקם בעיר גטו. בשנת 1612 נערך בה ויכוח פדובה, שבו נדון פרק נ"ג בספר ישעיהו. בשנת 1631 פרצו מחלות בגטו היהודי שהביאו למותם של 421 מתוך 721 בני הקהילה.[1] בשנת ה'תס"ז נולד בעיר הרמח"ל.

משפחה ידועה שמוצאה מפדובה היא משפחת בוארון שרבים מהם היגרו ללוב במהלך המאה ה-19. [1].

הקהילה היהודית, כקהילת יהודיות אחרות בצפון איטליה, נפגעה קשות בשואה, ו-43 מבני הקהילה נהרגו במחנות ההשמדה.

עם הקמת הגטו בראשית המאה ה-17, הקומו בו בית כנסת איטלקי ובית אשכנזי גדול, שהיה מפואר ביותר. בתקופה מאוחרת יותר הוקמו גם שני בתי כנסת ספרדיים.[2] בשואה נפגעו גם בתי הכנסת: שני בתי הכנסת הספרדיים נהרסו בהפצצות, ובית הכנסת האשכנזי הגדול הוצת ב-1943, ולמרות ששוקם בידי הקהילה מאוחר יותר, לא שב לתפקד כבית כנסת. כשנבנה בשנות החמישים היכל שלמה בירושלים, הובא אליו מאיטליה ארון הקודש מבית הכנסת הספרדי בפדובה, אחד הפריטים המפוארים ביותר במקום. ארון הקודש של בית הכנסת האשכנזי הועבר לבית הכנסת 'יד אליהו' בתל אביב.

בית הכנסת המשמש את הקהילה כיום הוא בית הכנסת האיטלקי, ומתקיימים בו שיעורי תורה ותפילות בשבתות. הקהילה מונה כ-250 נפש.[3]

אתרי עניין

הגן הבוטאני בפדובה

אתר מורשת עולמית
הגן הבוטני של אוניברסיטת פדובה
הגן הבוטני של אוניברסיטת פדובה
הגן הבוטני של אוניברסיטת פדובה
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1997, לפי קריטריונים 2, 3
מדינה איטליהאיטליה איטליה

ארגון אונסק"ו הכריז על שני אתרי מורשת עולמית בפדובה: הגן הבוטני בפדובה ומחזורי הפרסקו של פדובה מהמאה ה-14. האתר השני מתייחס בפועל לשמונה מבנים הפזורים בעיר ובהם יש ציורי פרסקו מהמאה ה-14. חלקם מפורטים להלן:

ערים תאומות

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ הרב מרדכי שריקי, אור עולם, עמ' 16
  2. ^ לכבוד חנוכת ארון הקודש בבית הכנסת הספרדי הגדול ב-1728, חיבר רבי משה חיים לוצאטו (הרמח"ל, שהיה בן לקהילה האשכנזית דווקא), סדר מיוחד של שירים וזמירות בשם "חנוכת הארון".
  3. ^ יואב שורק, עברים בצל הצלב, באתר סגולה.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

33466166פדובה