שואת יהודי לוב
שואת יהודי לוב תחילתה עם פרסום חוקי הגזע בשנת 1938 וסיומה, כשבריטניה כבשה את לוב מידי איטליה הפשיסטית בדצמבר 1942. חלק מיהודי לוב הוגלו למחנות באירופה, בהם שהו עד לסיום מלחמת העולם השנייה.
בלוב היו קיימות שתי קהילות יהודיות גדולות, האחת במחוז טריפוליטניה המערבי הגובל בתוניסיה, ובעיקר בבירתו טריפולי, והשנייה במחוז קירנאיקה המזרחי הגובל במצרים ובעיקר בבירתו בנגאזי. במהלך השואה נספו יהודים רבים, אלו שניצלו חיו בתנאים מחפירים ולרוב סבלו מעוינות מצד שכניהם הערבים, עד אשר עלו לארץ ישראל (מרביתם בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל).
רקע – תחילת תקופת הכיבוש האיטלקי
ביולי 1911 דרשה איטליה מהאימפריה העות'מאנית המדרדרת את השליטה בלוב. משלא נענתה, פתחה איטליה במלחמה ועד מהרה כבשה את ערי החוף המרכזיות של לוב. חלק מיהודי לוב תמכו באיטליה, והיו כאלו שאף עזרו לה במאמץ המלחמתי. אחת הסיבות להעדפת איטליה ושינוי המשטר החל עוד קודם לכן בהשפעות האיטלקיות על לוב בקשרי התרבות והמסחר, סיבה אחרת הייתה הפרעות התכופות ביהודים מצד שכניהם המוסלמים; גל האנטישמיות ברחבי האימפריה העות'מאנית (לעיתים בהשפעה נוצרית-קתולית), שהחל במחצית השנייה של המאה ה-19, לא פסח גם על יהודי לוב. הזכויות והאוטונומיה שקיבלו היהודים מהשלטונות העות'מאניים לא מנעו משכניהם המוסלמים לבצע בהם פרעות חוזרות ונשנות[1].
לאחר הכיבוש האיטלקי קיבלו יהודי לוב מעמד חוקי, והיוו קבוצה דתית-אתנית משמעותית בעיקר בשל תפקידם החשוב בכלכלה הלובית. לימוד השפה האיטלקית והתרבות האירופית, שהחל עוד לפני הכיבוש, התעצם. אלא שהשלטון האיטלקי שתחילה ראה ביהודי לוב כאיטלקים, כפי שראה את יהודי איטליה, שינה גישתו במהלך השנים והתייחס אליהם כ"ילידים" המוסלמים, ואף כנחותים מהם. לאחר עליית הפאשיסטים לשלטון, הוצב למשול על לוב בשנת 1934, איטלו באלבו. הוא פעל רבות לפיתוח "המושבה האיטלקית", וראה בה, כמו מנהיגים פאשיסטיים אחרים, חשיבות סמלית בחזרה לגדולתה של איטליה בשל הכיבוש הרומי בלוב בשעתו[2]. בלבו הבין היטב את חשיבותם של היהודים לכלכלתה של לוב, כחלק מהאידאולוגית שלו בדבר פיתוח והכנסת קידמה ללוב. בתקופתו הואצו תהליכי מודרניזציה רבים בקהילה, ואף שולבו יהודים במוסדות ממשלתיים. בלבו כיבד את מסורת היהודים כל עוד לא עמדה בסתירה לפעולותיו להביא את לוב לקדמה. דוגמה לסתירה כזו הייתה כאשר העניש יהודים במלקות בתגובה לכך שסגרו חנויותיהם בשבת מחוץ לשכונות היהודיות. כשנה מאוחר יותר, באוקטובר 1937, הודה בפני אספת המפלגה הפאשיסטית שכינס, כי שגה בעת החלטה זאת, ואמר כי אין הוא מבחין בין איטלקים קתולים לאיטלקים יהודים, כולם איטלקים. מוקדם יותר באותה השנה ביקר מוסוליני עצמו בלוב, ובין היתר את הקהילה היהודית שבה. הוא זכה לקבלת פנים מפוארת מצד הקהילה, ואף הבטיח כי יהודי לוב יהיו בטוחים שאיטליה תכבד את הקהילות היהודיות ומסורתם, דתם ומנהיגם[3].
החמרה במעמד היהודים עת הגעת חוקי הגזע ופרוץ המלחמה
מדיניותה האגרסיבית של איטליה הביאו אותה למצב מבודד באירופה, ותחושת המלחמה המתקרבת הביאה אותה לכרות ברית עם גרמניה הנאצית בשנת 1936. הציר "רומא-ברלין" חייב את המדינות לפעול על-פי עקרונות משותפים, וכך חוקי הגזע הגרמניים חלו גם על איטליה ומושבותיה. ב"מנשר הגזע" שפורסם ביולי 1938 באיטליה הופיעו חוקים גזעניים ואנטישמיים שייצגו את עמדת המפלגה הפאשיסטית. עיקרי החוקים היו:
- על יהודים בעלי נתינות זרה לעזוב את שטח הממלכה.
- תלמידים יהודיים יורחקו ממוסדות השכלה תיכונית ומעלה.
- כל יהודי המחזיק במשרה ממשלתית יפוטר.
- הורדת דרגותיהם של החיילים היהודים בצבא איטליה.
- איסור על יהודים להשתתף במכרזי הממשלה.
מושל לוב, באלבו, ניסה להשפיע על מוסוליני לדחות או להקל את הגזרות בתואנה כי הם ימוטטו את כלכלת לוב. מוסוליני אישר לבלבו לקיים את חוקי הגזע כראות עיניו בלוב. למרות ההגנה היחסית שהייתה בתקופתו ליהודים, פוטרו עובדי ממשלה יהודים, ילדים הוצאו מבתי ספר ממלכתיים, מעבר בין ערים חויב ברישיון ועוד. ביולי 1940 נהרג באלבו לאחר שספינה איטלקית יירטה את מטוסו. ההודעה הרשמית טענה כי מדובר היה בתאונה, אך רבים סבורים כי הייתה זו ידו הארוכה של הדוצ'ה[4].
מהמחצית השנייה של 1940, בשל מות באלבו ובשל הצטרפותה של איטליה למלחמת העולם השנייה לצד גרמניה, הורע מצבם של היהודים. בעיר טריפולי כולה שררה אנדרלמוסיה בשל פגיעות המלחמה. הרובע היהודי בטריפולי נפגע קשות מהפצצות צרפת ובריטניה, יהודים רבים נהרגו ונזקים כבדים נגרמו לרכוש. חלקם, כמו גם אוכלוסייה מוסלמית, ברחו לפנים הארץ. הקהילה היהודית בטריפולי שכרה בתי מגורים לנזקקים, הקימה מקלט תת-קרקעי ואף דאגה לחינוך חלופי לילדים שסולקו מבתי הספר[5].
ככל שחלף הזמן הלכו והוחמרו חוקי הגזע; יהודי מחוז קירינאיקה נשלחו למחנה ריכוז במחוז טריפוליטניה, מירב כוח העבודה של הקהילה בטריפולי נשלח למחנות עבודה בכפייה, יהודים בעלי נתינות של מדינות אויב הוגלו, וכל יתר הקהילה סבלה מחוקים גזעניים אשר פגעו קשה במעמדם הכלכלי והחברתי. באמצע שנת 1942 החל מושל לוב להוציא צווים המחמירים את החקיקה הגזענית. ליהודים נאסר לבצע עסקאות נדל"ן מחוץ לקהילה, נאסר סחר חוץ, נאסר לפרסם חומר שאינו בתחום הדתי ועוד[6].
יהודי מחוז קירינאיקה בזמן חילופי השלטון
החלה מואצת של חוקי הגזע הביאה את היהודים לאבד את אמונם בשלטון האיטלקי ולתמוך בכיבוש הבריטי. כאשר בריטניה כבשה לראשונה את מחוז קירינאיקה ב-9 בדצמבר 1940, שוחררו היהודים מעול חוקי הגזע. היהודים לא הסתירו את אהדתם לצבא המשחרר, במיוחד בשל המפגש עם חיילים יהודים מארץ ישראל, מהיחידה הארצישראלית הבריטית. החיילים הרבו להפגש עם הקהילה בבנגאזי, חידשו את הפעילות הציונית וסייעו בפעילות החינוכית. ב-3 באפריל 1941 כוחות איטלקים-גרמנים הדפו את הצבא הבריטי מבנגאזי, ואיתם נסוגו גם 250 יהודים. האזרחים האיטלקים ששהו בעיר בזמן השליטה הבריטית שמרו טינה ליהודים וביצעו בהם פרעות שבמהלכן נרצחו שני יהודים ורכוש רב נבזז ונהרס. כאשר חזר הסדר, השלטון האיטלקי עצר יהודים רבים בחשד לסיוע לאויב והאווירה האנטישמית הייתה בשיאה. בנובמבר אותה שנה כבשה בריטניה שוב את קירינאיקה והחיילים הארצישראלים ניסו לסייע לקהילה. אך בפברואר 1942 שב הצבא האיטלקי-גרמני לקירינאיקה. רק מספר פליטים יהודים קטן הצליח להמלט עם נסיגת הצבא הבריטי. איטליה החליטה להגלות את כל היהודים למחוז טריפוליטניה והטילה עונשים כבדים על אחדים מהם לרבות הטלת עונש מוות על שלושה יהודים. בעת הכיבוש האחרון של קירינאיקה בנובמבר 1942, נותרו 360 יהודים מפוחדים אשר נזהרו מלבוא במגע עם הצבא הבריטי מחשש להיפוך שלטוני נוסף. לחיילים הארצישראלים היה חלק נכבד בשיקום שרידי הקהילה. הפגיעה ביהודי קירינאיקה הייתה החמורה ביותר מכל קהילה אחרת בלוב[5], למעלה מ-500 יהודים נהרגו מתוך קהילה שמנתה 4,000 נפשות. חייהם של אלו ששרדו נותרו בסכנה[7]. קרוב ל-2,600 יהודים נשלחו למחנה הריכוז "ג'אדו" ועוד כמה משפחות למחנה גאריאן ולמחנה יפרן, כ-200 בעלי נתינות אנגלית הועברו לאיטליה וכ-250 בעלי נתינות צרפתית הועברו לתוניסיה[8].
מחנה הריכוז ג'אדו
ערך מורחב – ג'אדו
למחנה הריכוז ג'אדו הממוקם כ-235 ק"מ דרומית לטריפולי, נשלחו כאמור רובה המוחלט של קהילות קירינאיקה לרבות קהילת בנגאזי. הקהילה העירונית המשגשגת נדחקה לביתנים באותו מחנה צבאי ישן שהומר למחנה ריכוז. הביתנים היו ללא מחיצות, ולכל אחד מהם נדחסו כ-350 נפש בצפיפות נוראית. תנאי התברואה היו מחפירים ויהודים אף סבלו מתת-תזונה. המחנה, שנוהל על ידי קצינים איטלקים ובראשם הגנרל אֶטוֹרֵה באסטיקו האנטישמי, סיפק 150-100 גרם לחם ליום לצד אספקה שבועית קטנה של מזון בסיסי. היהודים היו אחראים לחלוקת המזון הדל, שלא הספיק. לאחר דחיות רבות של בקשותיהם של נציגי היהודים להגדלת קצבאות המזון, נעתרו לבסוף מפקדי המחנה והרשו לסוחרים ערבים למכור סוגי מזון בסיסיים יומים בשבוע. המוצרים נמכרו ביוקר ורק מעטים יכלו לרכשם. לאחר בקשות רבות אחרות אושר גם סיוע מהקהילה בטריפולי[9].
כאשר הרב פריג'א זוארץ ביקש להקים בית כנסת במחנה, הותר לו להקצות חלק מאחד הביתנים. כאשר נפטר היהודי הראשון ביקשו נציגי הקהילה לקוברו. באזור המחנה נתגלה בית קברות יהודי מן המאה ה-18, ושם קברו את החללים שמספרם גדל מדי יום בעיקר מתת-תזונה וטיפוס הבהרות שפרץ בשל תנאי התברואה והרעב הכבד[9].
בינואר 1943, ימים ספורים לפני כיבוש המחנה בידי בעלות הברית, נקראו כל עצירי המחנה לרחבה הכללית אל מול מכונות הירייה. תחושתם של אנשי המחנה הייתה שבכל רגע תתקבל שיחת הטלפון שתפקוד על הירי. כשהגיעה שיחה זו, הפקודה לא נשמעה. לאחר מספר ימים נסוגו שומרי המחנה, וכ-200 עצירים ברחו על נפשותיהם. בבוא הבריטים למחנה הם מצאו את רוב היהודים במצב רעוע ולא מאורגן. בחודש מרץ אותה השנה ביקר במחנה הרב הצבאי הבריטי אורבך, שקיבל את הסכמת הממשל להעלות כ-60 יהודים לארץ ישראל. פליטי המחנה הועברו תחילה לטריפולי וגרמו לנטל גדול על הקהילה המקומית, ועד אוקטובר 1943, שבו מרבית הניצולים לבנגאזי. פני הקהילה לא חזרו לקדמותם, רק מעטים הצליחו להתייצב כלכלית. קרוב ל-600 נפש נספו, מתוך 2600 היהודים ששהו במחנה הריכוז בנגאזי[9].
עבודות כפייה
בסוף יוני 1942 פרסם מושל לוב צו המשווה את מעמדם החוקי של הגברים בלוב לאלו שבאיטליה, ומשמעות הדבר הייתה גיוסם לשירות אזרחי של כל הגברים בני 45-18. הגברים ממחוז טריפוליטניה נשלחו לעבודות ב"סידי עזאז" וב"בוקבוק". באוגוסט 1942, כ-3,000 יהודים נשלחו למחנה העבודה "סידי עזאז" סמוך לכ'מוס, אך בשל העדר תשתית מתאימה לקליטתם, נותרו במקום בין 600 ל-1,000 יהודים והיתר הוחזרו לבתיהם, לעבודות בשירות המדינה בעיר ולמחנות עבודה בקירינאיקה. יהודים אלו היוו כוח עבודה משמעותי שחסר לקהילה והקשה עליה כלכלית[10].
המחנה היה מבודד ומדברי, ושומריו המעטים היו איטלקיים. לא היו מבנים אלא רק אוהלים. המחנה היה פתוח, ועשירי המחנה אף רכשו מוצרי מזון בכ'מוס ולעיתים חלקו אותו עם האחרים. עם הזמן גם החלו משפחות מטריפולי לבקר את קרוביהם[10].
הכלואים במחנה החלו את יומם ב-6:00 במפקד שמי והסתיים ב-17:00. המזון שקיבלו הכלואים היה חצי ק"ג לחם או אורז או כוס מקרוני. התחשבות מיוחדת חסרת תקדים הייתה כאשר השומרים האיטלקים התירו ליהודים לנוח בשבת. תקרית אלימה בודדת התרחשה לאחר שאחד העצירים, כמוס זאנגו, התווכח עם שומר איטלקי וכתוצאה מזה נורה למוות. השומר הועבר למחנה אחר, ומאותו הרגע נמנעו היהודים מוויכוח כלשהו עם השומרים האיטלקים[11].
מחנה העבודה בוקבוק הוקם במזרח קירינאיקה, על גבול מצרים. משימתם של עובדי הכפייה הייתה לסלול דרכים מלוב למצרים לצורך העברת כוחות צבא. המשימה הוטלה על המהנדס היהודי משה חדאד, שבחר בעצמו כ-350 יהודים מטריפולי. הוא עיכב ככל האפשר את היציאה לעבודה המרוחקת, וכן מנע לקיחת מפרנסי משפחות. המחנה המדברי היה ללא גדרות ואף ללא שומרים, אך זאת מכיוון שלא היה בהם צורך בשל בידודו והיותו במרחק מאות קילומטרים מכל יישוב. במקום היה מחסור במים, ואספקה לעובדים הגיעה אחת לכמה ימים. רשמית העבודה החלה כל יום בשעה 7:00 והסתיימה בשעה 17:00. אך בהיעדר פיקוח העובדים עבדו בעצלתיים, ולמרות מורת רוחו של המפקח האיטלקי שבא אחת לכמה ימים, לא נוספו שומרים למחנה. בנוסף הוצמד למחנה רופא איטלקי אשר העלים עין מהמחלות והפציעות המדומות של העובדים, וכמאה מהם שוחררו בתואנה שהם אינם כשירים לעבודה. באוקטובר 1942 הופגזה בוקבוק לא אחת. אך רק בנובמבר, עת נסיגת הכוחות האיטלקים, הותר לעצירים לשוב לטריפולי המרוחקת בכוחות עצמם, רובם על ידי רכב מזדמן[11].
גירוש יהודים בעלי נתינות זרה
חיילים גרמנים נכנסו ללוב בשנת 1941 לאחר מפלות איטליה, אך ההשפעה הגרמנית הורגשה היטב כבר משנת 1938. בשל מעורבותם וחשיבותם של היהודים בעלי הנתינות הזרה בכלכלה ובמסחר, היחס אליהם היה רגיל, והשלטון האיטלקי לא מיהר ליישם את חוק הגזע המורה לגרש את היהודים בעלי נתינות זרה. עם זאת, היו מקרים בהם חיילים גרמנים בשיתוף איטלקים התנכלו ופגעו ביהודים. לאחר כניסת איטליה למלחמה ביוני 1940 הוחמר מצבם של כלל היהודים, ובספטמבר באותה השנה נכלאו כל נתיני מדינות האויב במחנות הסגר ברחבי לוב. התנאים והיחס במחנות אלו היו סבירים[12].
לאחר כניסת הגרמנים במחצית השנייה של שנת 1941, הוגלו מלוב כל נתיני מדינות האויב (לא רק יהודים), בעיקר בשל הנטל הכלכלי שגרמה כליאתם. חשוב לציין כי רבים מבין התושבים החזיקו בנתינות הזרה מטעמי נוחות וחלקם שהה כל חייהם בלוב[12].
כ-1,600 היהודים בעלי נתינות צרפתית הוגלו לתוניסיה, חלקם הגיעו לערים בהן היו קהילות יהודיות. כ-50 משפחות מבנגאזי שנשלחו לתוניסיה נכלאו במחנה ההסגר ספאקס. לאיטליה הוגלו מעל 400 יהודים בעלי נתינות בריטית (יהודים שהיגרו ממלטה ללוב היו בעלי אזרחות בריטית) . אלו שהוגלו מבנגזי הורשו לקחת חפצים יקרי ערך, בעוד שאלו שהוגלו מטריפולי הורשו לקחת רק כמה חפצים אישיים[12].
הגולים מטריפולי שולחו למחנות הסגר מזרחית לסיינה, ולדרום מזרחית לפירנצה, ואילו הגולים מבנגאזי שולחו למחנה הסגר בבולוניה. הגולים היהודים שוכנו בצפיפות רבה אך יחס השומרים היה טוב. ב-8 בספטמבר 1943 נפל השלטון באיטליה לידי גרמניה, ובסוף אוקטובר נשלחו הגברים מהמחנה "ארצו", מזרחית לסיינה, לעבודות כפייה. בין פברואר למאי 1944, נשלחו גולי טריפולי וחלק מגולי בנגאזי למחנה הריכוז "ברגן-בלזן" ואילו מרבית מגולי בנגאזי נשלחו למחנה הריכוז "אינסברוק-רייכנאו"[12].
במחנה הריכוז ברגן-בלזן שבצפון גרמניה נכלאו כ-370 יהודים מלוב, בנוסף לכ-15,000 יהודים אחרים שכבר שהו שם. אספקת המזון הייתה מחפירה, העבודה הייתה רבה וקשה וחיילו האס אס נהגו להתעלל בעצירים ולהתאכזר בהם[13].
המחנה "אינסברוק-רייכנאו", שנמצא במערב אוסטריה, היה מעין שלוחה של מחנה הריכוז דכאו, ובו נכלאו מעל 100 יהודים מלוב. המחנה כולו הוקף בגדר חשמלית, הייתה הפרדה בין נשים וגברים וכולם הוכרחו לעבוד, אך בניגוד ליתר העצירים במחנה הותר ליהודים מלוב להשאר בבגדיהם האזרחיים. שומרי המחנה הגרמנים התעללו ביהודים והתאכזרו אליהם. חל איסור לקיים כל סוג של פולחן דתי, וענשי המלקות, כליאה בצינוק ואף ירי ומכות של השומרים היה עניין שכיח[14].
מלבד זוועות השואה הידועות יהודי לוב לא היו מורגלים לאקלים הקפוא באירופה, מה שהקשה עוד יותר על ההשרדות. בשני המחנות שמרו יהודי לוב, הנוהגים על-פי המסורת הספרדית, על כשרות גם בתנאים מחפירים אלו, והחליפו ארוחות מבושלות בלחם. רבים מבני העדה הלובית במחנות אלו נספו, בעיקר קשישים שלא שרדו את הרעב, ההתעללויות והמחלות[15].
ראו גם
- יהודים מחוץ לאירופה תחת כיבוש נאצי
- ציונות בלוב
- לבלוב - כתב עת של קהילת יוצאי לוב
לקריאה נוספת
- עירית אברמסקי-בליי, (1997א). "טריפולי", בתוך: פנקס הקהילות; אנציקלופדיה של היישובים היהודים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה. (לוב * תוניסיה, עמ' 83-29). ירושלים: יד ושם.
- עירית אברמסקי-בליי, (1997ב). "בנגאזי", בתוך: פנקס הקהילות; אנציקלופדיה של היישובים היהודים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה. (לוב * תוניסיה, עמ' 125-95). ירושלים: יד ושם
- ה' גולדברג, ה. (2007). "הארץ ויהודיה". בתוך: ח. סעדון (עורך), קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים – לוב. (עמ' 22-9), ירושלים: מכון בן-צבי.
- ח' כחלון, (1999). ההעפלה מלוב, קריית אונו: הוצאת המחבר.
- ח' כלפון, (א.ת). לנו ולבנינו, נתניה: יד לגבורים.
- ר' סימון, (2007). "יהדות לוב על סף שואה". בתוך: ח. סעדון (עורך), קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים – לוב. (עמ' 82-63), ירושלים: מכון בן-צבי.
- יוסי סוכרי, בנגאזי-ברגן־בלזן, תל אביב, עם עובד, 2013.
קישורים חיצוניים
- "לכולנו גורל משותף", אתר רשמי בעניין שואת יהודי לוב, שהוקם על ידי הארגון העולמי של יהודים יוצאי לוב בשיתוף עם המשרד לשוויון חברתי.
- יורי ילון, השואה הגיעה ללוב, "ישראל היום", 12.4.2010
- מאמר מתוך האנציקילופדיה של השואה - יד ושם, השואה בלוב, באתר מרכז "אור שלום".
- רחל סימון, יהודי לוב על סף שואה, ומאמרים נוספים באתר יהודי ארצות האסלאם, אוניברסיטת תל אביב
- טקסטים אודות שואת יהודי לוב.
- עירית אברמסקי-בליי, מאמר על ההנהגה היהודית בלוב ובתוניסיה בתקופת השואה, באתר יד ושם
הערות שוליים
- ^ כחלון, 1999, עמ' 25-22.
- ^ גולדברג, 2007, עמ' 15-14.
- ^ כחלון, 1999, עמ' 42-40.
- ^ כלפון, א.ת, עמ' 83-88.
- ^ 5.0 5.1 סימון, 2007, עמודים 67-69.
- ^ סימון, 2007, עמודים 81-80.
- ^ כחלון, 1999, עמ' 45.
- ^ כלפון, א.ת, עמ' 91.
- ^ 9.0 9.1 9.2 אברמסקי-בליי, 1997ב, עמ' 121-120.
- ^ 10.0 10.1 סימון, 2007, עמ' 78.
- ^ 11.0 11.1 אברמסקי-בליי, 1997א, עמ' 67-66.
- ^ 12.0 12.1 12.2 12.3 סימון, 2007, עמ' 73-69.
- ^ אברמסקי-בליי, 1997א, עמ' 65-64.
- ^ שם
- ^ שם
| השואה לפי מדינות | |
|---|---|
|
23400456שואת יהודי לוב