בני מנשה

מיכאל פרוינד עם צעיר מבני מנשה במיזורם שבהודו

בני מנשה הם חלק מבני השבטים קוקי-צ'ין-מיזו ממדינות מיזוראם, אסאם ומניפור שבצפון מזרח הודו על גבול מיאנמר, שמיוחסים לשבט מנשה. שפתם היא שפת הקוּקיִ ממשפחת השפות הסינו-טיבטיות וחלקם שולטים בעברית.

תולדות העדה

רובם המוחלט של בני שבטים אלה הם צאצאי שבטים טיבטו-בורמזיים (ממוצא מזרח אסייתי) שנדדו מאזור סין למיאנמר. למיקום הנוכחי, בצפון מזרח הודו ובבנגלדש סמוך לגבול מיאנמר, הם הגיעו מגבעות צ'ין במיאנמר. על פי המסורת שלהם מוצאם ממקום המכונה צ'ינלונג (בשפת המיזו Chhinlung). על פי האגדה צ'ינלונג הוא סלע שכיסה על מערה שבה נשמרו בני האדם ובעלי החיים והם יצאו משם כאשר ה' פתח את פתח המערה לזמן מסוים. מסורת חלופית שאומצה על ידי מיעוט מבני השבטים היא שכל בני השבטים, הן אלה ששבו ליהדות והן האחרים, הם צאצאי שבט מנשה, מעשרת השבטים שגלו מארץ ישראל בסוף תקופת בית ראשון במאה ה-8 לפנה"ס.

מתוך כ-700,000 בני מיזו וכ-300 אלף ששייכים לאחד מכ-50 שבטי קוקי-צ'ין, מספרם של אלה החולקים אמונה זאת ומקיימים זיקה ליהדות ולעם ישראל נאמד ב-7,000 נפש בלבד. כמו כן, אין תמיכה מדעית למסורת זו, וידוע כי שבטים רבים בדרום מזרח אסיה החלו לגלות עניין ביהדות לאחר שהמירו את דתם לנצרות (למשל, שבט קארן במיאנמר).

הפרטים הידועים על מוצאם הם בעל-פה. אין עדויות כתובות. בני העדה יודעים לספר על אירועים שקרו להם בעבר רק הודות לסיפורים שעברו מדור לדור. שכניהם כינו אותם בשם "lushai" שמשמעו, "עשרת השבטים". גם לתושבים נוספים באזור יש מסורת דומה.

מוצאם

לאחר כיבוש ממלכת ישראל על ידי ממלכת אשור בשנת 722 לפנה"ס, הוגלו עשרת השבטים מהארץ. על פי המסורת הנקוטה בידם, בני שבט מנשה נדדו מזרחה לכיוון אפגניסטן והגיעו עד לסין. בהיותם בסין, במהלך המאה ה-3 נהגו בהם באכזריות, כפו עליהם עבדות והם גורשו מהאזור. כאשר יצאו מסין, אבד או נגזל מהם "הספר הקדוש", ספר התורה שהיה מצוי בידם. במסורות ושירים עתיקי יומין, הם שרים על ה"כלב" או המלך הרשע שגזל מהם את הספר הקדוש. מתקופה זו ואילך המסורת הועברה בעל פה. בהמשך הם הגיעו לאזור הררי בשולי הרי ההימלאיה, שם השתדלו לשמור על מורשתם. לבסוף הגיעו למקומם הנוכחי, מדינות מיזוראם ומניפור שבצפון מזרח הודו.

כאשר הגיעו המסיונרים לאזור, בתחילת המאה ה-19, מצאו אוכלוסייה בעלת מסורת מונותאיסטית וניצלו עובדה זו על מנת לשכנעם להמיר את דתם.

המסורות

לבני מנשה, כמו גם לשאר בני השבט שאינם יהודים המונים יחד כמיליון וחצי איש, יש מסורת שבטית, שלפיה הם צאצאי שבט מנשה. היות שעשרת השבטים יצאו לגלות בטרם נכתבה התורה שבעל פה הרי כל המסורת ההלכתית נשמרה על ידי כוהני העדה. הזהות היהודית נשמרה בהלכות, במנהגים, בשירים ובסיפורים.

אליהו בירנבוים מספר כי באחת הפגישות עם ראש הממשלה של מדינת מיזוראם הוא העיד בפניו שידוע לכל שתושבי מדינתו הם צאצאי בני ישראל. שמות רבים של רחובות וחנויות באזור המגורים שלהם קרויים בשמות המציינים את הרקע של בני המקום כגון: ציון, ישראל, חברון ועוד.

בני מנשה נקראו בפי התושבים באזור סין ואחר כך בהודו "לו שי", שפירושו בשפת המקום: עשרת השבטים. בני מנשה קראו לעצמם לאורך הדורות "בני מנסיא" או מנסה או מנסיא פא (אבא מנשה) בשיבוש קל מבני מנשה. עד היום כאשר בני מנשה עולים לתורה בבתי כנסת בהודו, הגבאי קורא: יעמוד משה בן מנשה, יעמוד אוריאל בן מנשה, יעמוד יצחק בן מנשה. הם שמרו על המסורות המרכזיות של עם ישראל כמו יציאת מצרים וקריעת ים סוף. מסורות אלו מופיעות גם בשירים העתיקים של השבט.

מנהג קדום ונפוץ בקרב תושבי צפון-מזרח הודו וצאצאי שבט מנשה: "שבשעת רעידת אדמה או ברקים חזקים, אחד מבני הבית יוצא החוצה פונה לשמים ואומר: 'ה' תזכור שיש כאן בנים שלך, בני מנסיא ותשמור על המקום הזה'".

מנהגים בהווה

בני מנשה מקיימים מנהגים רבים הדומים למנהגי היהדות ומצוותיה. הם מאמינים בה' שאיננו גוף ומשגיח על העולם ומקיימים ברית מילה. לעומת זאת, הם נוהגים גם לבצע פעולות שאינן מבוצעות לפי הלכות היהדות בימינו כגון הקרבת קורבנות.

בני מנשה מאמינים גם בחיים רוחניים לאחר המוות – העולם הבא.

תפקידי הכהנים

תפקידי הכהנים הם הקרבת קורבנות, הוראה וריפוי חולים. בכל כפר יש כהן, ששמו בדרך כלל הוא אהרון. בעבר, לכהנים היה מלבוש מיוחד הכולל שמלה, מעיל וכובע. הכהנים החשובים יותר הניחו אפוד על החזה. הכהנים נחלקו לשני סוגים: הכהן הפשוט (Thlahpawi) והכהן הבכיר (Sadawt). העדה ייחסה לכהנים יכולת נבואה או כוח על-טבעי. באמצע המאה ה-19, כאשר הגיעו מיסיונרים להודו נשרפו בגדי הכוהנים.

לשלום החולה נוהגים לשחוט גדי או תרנגול ולמרוח את דמו על אוזנו, גבו ורגליו של החולה, תוך כדי אמירת פסוקים ותפילות. כאשר כל המשפחה הייתה חולה, הכהן היה מורח את הדם על פתח הבית ולא על גוף החולה.

כאשר בני העדה יצאו לדרך, הכהן נהג לומר מעין "ברכת הדרך": "הנה בני מנסיא יוצאים לדרך, הסתלקו הרוחות הרעות".

לפני זריעת חלקת שדה חדשה, הכהן היה מסמן את ארבע פינות השדה ומברך את הקרקע "אבינו שבשמים, אנו בני מנשה עדיין קיימים ובאים לעבד חלקה זו, אנא ברך אותה וסלק מעל דרכנו כל המזיקין וברך את יבולנו".

תפילת הכוהנים כוללת את הקטע הבא: "ענני ענני הוי י-ה, ענני ענני השוכן בהר המוריה, ענני ענני השוכן בים סוף הידוע, ענני ענני השוכן בהר סיני, ענני ענני השוכן בהר ציון, אני הכהן הלוי ענני י-ה ענני".

מנהגי העדה

בני מנשה שמרו על מצוות ברית מילה. כאשר לא יכלו לקיים את המצווה הם אמרו ברכה הנקראת "ברכת הרך הנולד" ביום השמיני להולדתו ונתנו לו שם ביום זה. במקרים אלה, במקום ברית מילה, הכהן היה מבצע "מילת האוזן" ומנקב את אזנו של התינוק כסמל להיותו מבני ישראל.

בתחום חיי המשפחה, בני מנשה שומרים על הלכת הייבום. גם דיני נידה נשמרו בהתאם לציווי התורה: בתקופת הווסת האישה אסורה בתשמיש. בתחום זה קיים שוני בין ההלכה למנהג בני מנשה: האישה הייתה טובלת בנהר ללא ספירת ימי טהרה.

בביתו של ראש העדה היה עמוד, שאם רוצח בשגגה היה נוגע בו היה ניצל מנקמת הדם. מנהג זה דומה להלכה הקדומה, לפיה המזבח הוא מקום מוגן, ואת הנאחז בקרנות המזבח אין להוציא להורג, וכן לתפקידן של ערי המקלט.

בדיני ממונות נהגו בני מנשה באופן הדומה לדין התורה המוזכר בפרשת משפטים: כאשר גנב לא היה מסוגל להחזיר את הגנבה, הוא נמכר לעבד והתמורה שימשה לכיסוי הנזק. בני מנשה הקפידו גם על שחיטה ועל אי אכילת דם.

שבת ומועדים

בני מנשה שמרו על מנוחה ביום השבת. העבודה בשדה או בבית הייתה אסורה ביום זה. שבתם של בני מנשה מלווה בתפילות ובסעודות. תפילת הבוקר בשבת אורכת כארבע שעות ומכילה פיוטים רבים, חלקם מולחנים.

המועדים המרכזיים שנשמרו במסורת של בני מנשה הם:

• חג הביכורים (שבועות) – Mimkut.
• חג הסוכות – Pawlkut.
• חג הפסח – Charkut, בחג הוקרב קורבן (הלנקל) והוא נאכל בלי לשבור את עצמותיו. אחד השירים המוכרים בקרב בני מנשה לכבוד חג הפסח מתאר את המאורעות של החג: "עלינו לשמור את חג הפסח, מפני שעברנו את ים סוף בחרבה, בלילה עברנו בעמוד אש וביום בענן. האויבים רדפונו במרכבות והים בלעם ושימשו מזון לדגים וכשהיינו צמאים קיבלנו מים מהסלע".

• יום כיפור נשמר כיום של כפרה אחת לשנה.

הקבורה

המנהג המקובל בהודו, לפיו אין בתי קברות והנפטרים נשרפים ומושלכים לנהר הגנגס, אינו מקובל בקרב בני מנשה. מתי בני מנשה נקברים באדמה, לאחר שעברו טהרה. בני המשפחה יושבים שבעת ימי אבלות לאחר הפטירה.

בריאיון לעיתון "הארץ" התייחס הלל הלקין למחקריו של הרופא ההודי ד"ר חופלאם מילוי לנתאנג על מנהגי הקהילה:

יש טענה שהמסורות הדומות ליהדות שנמצאות אצל 'בני מנשה' הופיעו בעקבות המיסיונרים הנוצרים, שהגיעו אליהם במהלך המאה העשרים והכירו להם את התנ"ך. אבל המסורות שלנתאנג תיעד התקיימו בבירור הרבה לפני כן. הוא תיעד שירים שזקני השבט סיפרו לו שלמדו בילדותם מפי מי שהיו זקנים באותם ימים. מדובר בכמה עשורים לפני בוא המיסיונרים.

— יאיר שלג, מה בין חג לחם האורז להר סיני?, הארץ 10.04.2008

הקשר עם ישראל

כבר עם קום המדינה, ובמקביל קבלת העצמאות בהודו, הגיעו אל בני השבטים שמועות על הקמת מדינת יהודים בארץ ישראל. כבר אז פנו במכתב למדינת ישראל ובו בקשה לשמור על קשר, אולם קשר זה לא התממש. מייד לאחר מלחמת יום כיפור, עם הגעת המידע על המתרחש, שלחו מכתב לראש הממשלה, גולדה מאיר ובו ביקשו בשנית את תמיכת מדינת ישראל בהבאתם לישראל. המכתב הגיע אל הרב אליהו אביחיל, והוא נסע להודו כדי לערוך היכרות עם הקהילה, וגם החל לעסוק בגיור ולהעלות לארץ.

עמותות "עמישב" ו"שבי ישראל" העוסקת באיתור עשרת השבטים עוסקות ביצירת קשר בין בני העדה לבין מדינת ישראל. בשלב ראשון, מדובר בשיבה פורמלית ליהדות שבסופה גיור כהלכה. בשלב שני, עלייה לישראל ומציאת מקומות מתאימים לקליטה. ולאחר מכן מעקב צמוד במטרה לפתור בעיות ייחודיות, כמו בעת פינוי משפחות מגוש קטיף. עמותות עמישב ושבי ישראל פועלות בכפרים של בני מנשה כדי להקים מרכזים ללימודי יהדות, להביאם ארצה ולממן את שהותם בישראל. כמה מאות מהם עברו בפועל גיור אורתודוקסי ואלפים המירו את דתם ומחכים להתגייר. הקרן לידידות הודיעה שבעקבות החלטת הרבנות^{[דרושה הבהרה]} היא תיקח על עצמה את האחריות לממן את עלייתם ארצה.

גיורם של בני המנשה

בישראל קיימת מחלוקת הלכתית על היותם יהודים. ב-1962^{[דרוש מקור]} הרב יצחק נסים פסק^{[דרוש מקור]} שאינם צריכים גיור, ובעמדה זו תמך גם הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא^{[דרוש מקור]}.

מנגד טענו גדולי הפוסקים החרדיים רבי אלעזר מנחם מן שך, רבי אהרן יהודה ליב שטינמן ורבי יוסף שלום אלישיב כי קיים ספק ביהדותם ויש לפעול לגיור לחומרא.

הרב הראשי, הראשון לציון, הרב שלמה משה עמאר, חיווה דעתו באשר לייחוסם של בני מנשה ויחסם לעם ישראל לאחר ששלח ועדה של רבנים למסע הבירור והחקר באזור מוצאם של בני העדה. לאחר שהוועדה למדה מקרוב על מנהגיהם, שמעה עדויות ומסורות, הכיר הרב שלמה עמאר בשורשיהם היהודיים של בני שבט מנשה. אולם הוא קבע שהדרך להשיבם לחיק עם ישראל היא על ידי גיור מלא.

בית דין מטעם הרבנות הראשית יצא להודו על מנת לגיירם במקום מושבם. לצורך הגיור עצמו וגם לצורך שמירת טהרת המשפחה עד העלייה לארץ הוקמו מקוואות. בינתיים גם הוגברו לימודי היהדות.

באלול תשס"ו הגיעו למיזוראם שני הרכבים של בתי הדין המיוחדים לגיור. וכך התגשמה תפילתם ההיסטורית של בני מנשה: "אחינו הבכור יהודה ימצא אותנו ויחזיר אותנו חזרה לאחינו ולארץ ישראל". בתום תהליך ממושך של בירורים 218 מבני הקהילה השלימו את תהליך הגיור. לאחר קבלת מצוות בפני בית הדין, הגברים עברו בדיקת ברית והטפת דם ברית (רובם כבר היו נימולים), וגברים נשים וטף טבלו בפני שלושה כדין. בתום הטבילות והגיור התקיימו 36 חופות מקבילות.

עליית בני השבט לישראל

העלייה הממוסדת הראשונה של בני העדה לאחר טקס הגיור הייתה בהתאם לחוק השבות ובשיתוף עם הסוכנות היהודית והם הצטרפו למספר משפחות שהצליחו להגיע לישראל החל בתחילת שנות ה-50. הם עברו להתגורר ביישובים קהילתיים דתיים ובהתנחלויות: בית אל, עפרה, קריית ארבע.

בשנת 2005 הוקפאו הליכי הגיור של בני מנשה עקב בעיות הלכתיות ומתחים שנגרמו ביחסים בין ממשלות ישראל והודו. במחצית השנייה של שנת 2006 חודשו פעולות הגיור, אם כי בהיקף קטן, וכן חודשה עלייתם של בני מנשה לארץ.

במסגרת תוכנית ההתנתקות פונו עשרות משפחות מגוש קטיף לאזור התענכים – אשר הועדף עליהם עקב היותו בתחום נחלת שבט מנשה. בשנת 2007 הגיעה קבוצה גדולה שנקלטה זמנית בפרדס חנה. ב-2015 התיישבו כ-80 עולים בני מנשה בקצרין, שברמת הגולן, שאף היא בנחלת שבט המנשה. קבוצות נוספות הגיעו לכרמיאל.

בשנת 2020 נכנסה לתפקיד שרת העלייה והקליטה חברת הכנסת פנינה תמנו שטה אשר עלתה מאתיופיה, תוך חודשים ספורים היא העלתה לישראל כ-850 בני ובנות מנשה שהמתינו שנים לעלות לישראל. ב-2023 היא הקימה בכנסת ישראל את השדולה למען בני המנשה.

נוסף על העולים הוותיקים המתגוררים ביישובים אלו, עולים חדשים שעלו במשך השנים מתגוררים כיום במגדל העמק, עכו, נוף הגליל, מעלות (העיר עם הריכוז הגדול ביותר של השבט), צפת, קריית שמונה, טבריה, עפולה, שדרות, בית שאן וניצן.

בני העדה משתלבים בלימודים, בעבודה, בצבא ובחברה. חלק מבניהם לומדים בישיבות וכמה מבני העדה אף הוסמכו לרבנות.

בעשור השני של המאה ה-21 נקלטו עשרות משפחות בעיר נוף הגלילובישיבת ההסדר נוף הגליל שבעיר. בנוסף עשרות מבני מנשה לומדים בישיבת ההסדר מעלות, משרתים במסגרת ישיבות אלו בצה"ל, והישיבה אף מקיימת הכשרה מקצועית עבורם.

נכון ל-2015 חיו בישראל 3,000 בני מנשה ומתוכם 600 נולדו בארץ.

עוד כ-7,000 מבני העדה נמצאים בצפון מזרח הודו וממתינים לעלייתם למדינת ישראל. בינתיים, בהודו הם בטיפולה של אגודת "שבי ישראל" שהקימה באזור מרכזיים חינוכיים המשמשים כמרכזיים קהילתיים. במרכזים פועלים גן ילדים, שיעורי תורה לצעירים ולמבוגרים, תפילות שבת ועונג שבת. במסגרת פעילות זו עוברים בני הקהילה הכנה לקראת חיי היום-יום במדינת ישראל.

ב-2023 אירע רצח אכזרי של יואל להנגהל, עולה חדש משבט בני מנשה על ידי מספר צעירים ישראלים בקרית שמונה אשר חשבו אותו לתאילנדי.

בעקבות מלחמת האזרחים מאי 2023

במאי 2023 אירעו מהומות בצפון-מזרח הודו תוך מלחמת האזרחים בין השבטים המקומיים מייטיי וקוקי. קהילת בני המנשה נפגעה, בית כנסת, ספרי התורה והמקווה של הקהילה נשרפו, אב לילדים נרצח, ועשרות בתים של בני הקהילה נשרפו. הקהילה פנתה לממשלת ישראל בבקשה לחילוץ מאזור המהומות ועלייה לישראל.

ראו גם

• סיפור עשרת השבטים האבודים
• בני אפרים

לקריאה נוספת

• הלל הלקין, על גדת הסמבטיון, מסע בעקבות צאצאי שבט המנשה, הוצאת כנרת זמורה-ביתן

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא בני מנשה בוויקישיתוף

• מירי חסון, העולים מהודו: ישראל היא הבית שלנו, באתר ynet, 21 בנובמבר 2011
• פרוטוקול ועדת הקליטה של הכנסת בנושא, באתר הכנסת, 8 בנובמבר 2005 ( דף מאורכב בתאריך 1 באוקטובר 2007, בארכיון האינטרנט)
• איתן רבין, 200 מבני מנשה גוירו בחשאי בצפון הודו, באתר nrg‏, 11 באוקטובר 2005
• אליהו בירנבוים, ‏בני מנשה - הקדמה: הסמבטיון קרוב מתמיד, באתר "דעת", פורסם במקור ראשון
  • בני מנשה (1): האחים ממיזורם ומניפור, דרום מזרח הודו, באתר "דעת"
  • בני מנשה (2): שוב יורד המן הריחני, באתר "דעת"
  • בני מנשה (3): מסע בזמן: קרבנות מעבר לסמבטיון, באתר "דעת"
• יעקב שביט, היהודים מקוקי-צ'ין-מיזו עושים עלייה, באתר הארץ, 18 בפברואר 2008
• אלי ברדנשטיין, האבן המסתורית מהודו ותעלומת 10 השבטים, באתר nrg‏, 18 באוגוסט 2008
• נטשה מוזגוביה, אחרי 2,700 שנה, בני המנשה בהודו מקווים שנתניהו יעלה אותם לארץ, באתר הארץ, 1 במאי 2009
• אילן גורן, עשרה מי יודע: על הסרט "בני מנשה", באתר nrg‏, 29 ביולי 2009
• אפרת טהר-קדם, ‏קליטת בני מנשה: האם ישתלבו או יידחו?, נתיב נובמבר 2007
• הרב חנוך אביצדק, היהודים האבודים במיאנמר: לקב"ה קוראים פטיאן, באתר ynet, 10 באפריל 2012
• נטעאל בנדל וגבי ניומן, ממניפור לכפר חסידים: השבט המסתורי עולה לארץ, באתר ynet, 14 באוגוסט 2014
• ג'ודי מלץ, הבאתם לישראל של בני המנשה מהודו מעלה שאלות על שורשיהם היהודיים וחלקו של מקורב נתניהו במבצע, באתר הארץ, 18 בפברואר 2015
• יוני קמפינסקי, "בני המנשה" חוזרים לנחלת שבט מנשה, באתר ערוץ 7, 25 ביוני 2015, ח' בתמוז תשע"ה
• ליאת קציר, ‏הלוחמים שהתגייסו לצה"ל אחרי 2,000 שנה, באתר ‏מאקו‏‏, ‏17 בדצמבר 2015‏
• גרסה מקוצרת, טקס סיום לימודי מקצוע לבני המנשה, ישיבת ההסדר מעלות, סרטון באתר יוטיוב, 27 ביולי 2016

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

37305729בני מנשה