ספר תורה

ספר תורה הפתוח בפרשת פינחס. היד מצביעה על פסוקי חג הסוכות.

ספר תורה הוא מגילת קלף או גוויל שעליה כתובה התורה בשלמותה, מתחילת ספר בראשית ועד סוף ספר דברים. את ספרי התורה שומרים בארון הקודש שבבית הכנסת. ספר תורה נחשב לתשמיש הקדושה הקדוש ביותר ביהדות, ונוהגים בו בכבוד מיוחד ובהידור רב. בשמחת תורה, בו מסיימים את קריאת התורה, נוהגים לרקוד עם ספרי התורה.

כתיבת ספר תורה

כתיבת האותיות האחרונות בספר התורה בקלף משורטט.

העור

ערכים מורחבים – גויל, קלף

את ספר התורה, כמו יתר כתבי הקודש כמזוזות ותפילין, כותבים על עורות בעלי חיים, ואם כתבם על חומר אחר כנייר או בד הם פסולים. דין זה נלמד כהלכה למשה מסיני. גם בקבוצת העורות, מותרים לעשיית הקלף רק עורות מבעלי חיים טהורים, אפילו אם הם אסורים לאכילה מסיבות שונות כנבלה או טרפה. על עור של דגים אסור לכתוב ספר תורה, מפני שיש בו זוהמא.

על פי חז"ל ישנם שלושה סוגי עורות: גוויל, קלף ודוכסוסטוס. לדעת הרמב"ם והשולחן ערוך, לכתחילה יש לכתוב ספר תורה על הגוויל. בנוסף, לשיטת הרמב"ם יש לעבד את עור הבהמה בעפצים. מאידך דעת הרמ"א, בעקבות דעת התוספות, שעדיף לכתוב על קלף המעובד בסיד, ואין לכתוב על גוויל. משום שהקלף נאה יותר, ומשקלו של הספר תורה פוחת. וכן נוהגים האשכנזים.

בקרב יהודי המזרח (עיראק, סוריה, טורקיה, יוון, מרוקו, תוניס ותימן) נהגו כדעת השולחן ערוך וכתבו ספרי תורה על גווילים, וכך גם ספרי התורה של הר"ן והרב יצחק אבוהב. כמו כן, הפוסקים מקרב יהדות המזרח סבורים שעדיף לכתוב גם כיום ספרי תורה על גוויל.

לגבי כתיבת ספר תורה על גויל לבני אשכנז ישנם חילוקי דעות: לדעת הרב שלמה גאנצפריד, לא נוהגים לכתוב ספרי תורה על הגוויל. אולם אם נכתב, ספר התורה כשר.ישנה שמועה לפיה החזון איש סירב להתיר לכתוב ספרי תורה על גוויל. מאידך לדעת הרב יוסף שלום אלישיב והרב חיים קניבסקי, כיום שישנה אפשרות לעבד את הגוויל שיהיה נאה וקל, ישנה עדיפות לכתוב ספר תורה על גוויל.

כדי להכין את עור הבהמה לכתיבה, יש לעבדו. העיבוד נעשה כיום על ידי נתינת העור בסיד שבכך העור יכול להתקיים שנים רבות ולא להירקב. המנהג הקדום היה לעבד את הקלף בעפצים על גוויל, ומתקופת הגאונים הונהג ברוב הקהילות לכתוב ספר תורה על קלף ולעבדו בסיד. עיבוד בעפצים נהוג עד היום בקרב יהדות תימן.

השינויים העיקריים בין שני סוגי העיבודים: בעיבוד סיד, הקלף העובר עיבוד זה הוא לבן וקשה, והאותיות שנכתבות עליו ניזוקות במגע עם מים. בעיבוד עפצים הקלף עבה יותר, ומרקמו יותר רך, והאותיות הנכתבות עליו ניזוקות פחות במגע עם מים בנוסף בעיבוד זה בדרך כלל מוסיפים חומרים בהם הקלף מקבל גוון חום .

תנאי מחייב נוסף הוא כוונת המעבד שהקלף יהיה לשם מצוות ספר תורה (עיבוד 'לשמה'), עור שעובד ללא כוונה פסול.

שרטוט

ערך מורחב – שרטוט בסת"ם

מרצע מונח על יריעת ספר תורה ששורטטה על ידי מרצע

הקלף צריך להיות משורטט לפני הכתיבה, ואם נכתב ללא שרטוט פסול. את השרטוט עושים בעזרת מרצע, ומצווה מן המובחר לשרטט ביד ימין. מעיקר ההלכה השרטוט לא צריך להיות לשמה. מנין השורות לא משנה מבחינה הלכתית, אך כיום לפי רוב המנהגים נהוג לכתוב 42 שורות, ולפי מנהג תימן נהוג לכתוב 51 שורות. נהוג להוסיף שרטוט נוסף מתחת לשורה האחרונה ומן הצדדים.

הכתיבה נעשית כך שגגי האותיות נוגעים בשרטוט, ואילו תחתית רגלי האותיות מגיעות בערך לחצי השורה. לכתחילה אין לכתוב מחוץ לשרטוט התוחם את הצדדים, שלוש אותיות. בדיעבד אפילו אם כתב מילה מחוץ לשרטוט כשרה. לעומת זאת יש להקפיד בשמות הקודש שלא לכתוב יותר משתי אותיות מחוץ לשרטוט, דבר הפוסל את ספר התורה. אם כתב אות אחת, או את כל שמות הקודש בשלמותם מחוץ לשיטה – כשר.

תפירה

בסיום כתיבת האותיות על גבי הקלף, תופרים את היריעות זו לזו עם גיד. התפירה צריכה להיעשות לשמה. את היריעה הראשונה והאחרונה תופרים לעץ החיים, ישנם מקומות שבהם נשים היו תופרות את היריעות.

קלף משוח

בדורות האחרונים היו מעבדים שציפו את הקלף בשכבה המיוצרת מסיד ומקלף שהותך. על ידי משיחה זו מתייפה הקלף, והכתיבה עליו קלה ומהירה יותר, סביב שיטה זו נחלקו הפוסקים האם יש במשיחה זו חציצה בין הדיו לקלף. בשו"ת פנים מאירות התיר ואף פסק שמצווה והידור לכתוב על קלף משוח, שכל הבא לייפות את הכתב אינו חוצץ. אמנם גם לשיטה זו יש להיזהר לא למשוח משיחה עבה מדי, העלולה ברבות בימים להתפורר ולבקע את האותיות שעל גבה. לעומתו פסק בספר "בני-יונה" שהמשיחה מהווה חציצה בין הדיו לקלף אם הדיו לא נספג בגוף הקלף, על כן יש לבדוק אם כשיקלפו את המשיחה לא יישאר רושם דיו על הקלף – הספר פסול, אך אם הדיו עובר דרך המשיחה ונספג בקלף – הספר כשר. הרב שלמה גאנצפריד כתב כי לכתחילה יש להחמיר ולא למשוח את הקלף, אמנם במקום שיש ספר משוח, מותר לקרוא בו בברכה. לעומתו הרב עובדיה יוסף צידד בדעת המתירים את המשיחה.

כתב סת"ם

צורת אותיות כתב הסת"ם, לפי שיטת הבית יוסף

ערכים מורחבים – כתב סת"ם

כתב סת"ם הוא כתב שבו משתמשים לכתיבת ספרי תורה, מגילות, מזוזות ותפילין. כתב זה משמש את סופרי הסת"ם ונכתב באמצעות קנה או נוצה בדיו-סת"ם על גבי קלף. לכתב הסת"ם צורה מרובעת אופיינית, והוא מעוטר בתגים מעל האותיות ש, ע, ט, נ, ן, ז, ג, צ, ץ. כתב זה איננו מפוסק או מנוקד. קיימים שני סוגי כתב עיקריים, כתב אשכנזי (הנקרא גם כתב בית יוסף, משום שדיניו נכתבו בספר בית יוסף) וכתב ספרדי (כתב וועליש, שדיניו נכתבו בספר מור וקציעה).

הלכה למשה מסיני היא שיש לכתוב את הסת"ם בדיו. דיני דיו הסת"ם מרובים הם, אך שתי הדרישות העיקריות לדיו הסת"ם הן שחרוּת וקיום לאורך זמן. הדיו עשוי מפיח להבת נר,^{[דרוש מקור]} שרף אילן, מי עפצים, גומא וממרכיבים נוספים.

בלאי טבעי של הקלף או הדיו עשוי לפסול את ספר התורה, עקב דהיית אותיות או מילים, או שחיקת הדיו מן הקלף. ספר תורה שנפסל יש לגונזו.

דיני הכתיבה

ערך מורחב – כתיבת ספרי תורה, תפילין ומזוזות

דיני העשייה והכתיבה של ספר התורה הם המורכבים והחמורים ביותר מבין תשמישי הקדושה ביהדות. כתיבת ספר התורה נעשית בידי אדם שהוכשר לכך במיוחד, הקרוי סופר סת"ם. ספר התורה עלול להיפסל בגלל בעיות שונות שהנפוצות שבהם הן טעות בכתיבה, מילה חסרה או מיותרת או מילה שכתובה באופן לא מדויק. בספר תורה פסול לדעת רוב הפוסקים אסור לקרוא בציבור, ויש לתקנו אם הדבר אפשרי. על פי הרמב"ם ישנם עשרים דברים שפוסלים את ספר התורה, ואם אחד מהם קיים בו, הוא נחשב ”כחומש מן החומשין שמלמדין בהן התינוקות ואין בו קדושת ספר תורה ואין קורין בו ברבים”.

אחד המנהגים הנפוצים כיום בכתיבת ספר תורה הוא ווי העמודים, ולפיו כמעט כל עמודה בספר מתחילה באות ו', למעט חמש עמודות המסומנות בראשי התיבות בי"ה שמ"ו, שהם:

• "בראשית ברא" - עמוד א'.
• "יהודה אתה יודוך אחיך" - עמוד נ"ט.
• "הבאים אחריהם בים" - עמוד ע"ח.
• "שמר לך את" - עמוד ק"ב.
• "מה טבו אהליך יעקב" - עמ' קפ"ד.
• "ואעידה בם" - עמ' רמ"ב.

סימונים בספר התורה

בין יהודי תימן יש שנהגו לסמן בספר התורה סוף פסוק ואתנחתא, כדי לסייע לקוראים בתורה. הסימון אינו נעשה על ידי כתיבה, אלא על ידי חקיקה של עגול בעור ספר התורה. הדברים נשענים על שיטת רביד הזהב שהתיר זאת. בעל אגרות משה כתב שיכולים הם להמשיך במנהגם, ואילו הרב עובדיה יוסף כתב שיש בעיה במנהג הזה, אך הוסיף: "ומכל מקום, קהלות יוצאי תימן שנהגו לעלות לספר תורה שיש בו סימנים כאלה, ולברך על קריאת התורה, אין למחות בידם בחזקה ולעורר מחלוקת, כי גדול השלום".

תיוג

כיום נהוג לתייג את האותיות "שעטנז גץ" שלשה תגים מעל כל אות. תגים אלו נזכרו בתלמוד. מנהג נוסף לתייג גם את האותיות "בדק חיה" תג אחד מעל כל אות. ואותיות "מלאכת סופר" אין לתייג.

צורת התג המקובלת היא קו שעולה מגג האות, ובראשה ריבוע קטן (כיום הרוב עושים עיגול עקב המאמץ הכרוך בריבוע), ואם עשה את התגים ללא ראש, כשרים.

בתגים אין את הפסול "חק תוכות", ולכן אם נדבקו התגים מותר להפרידן.

טוב לומר לפני התיוג: "אני מתייג לשם קדושת ספר תורה", ולפני תיוג שם השם: "לשם קדושת ה'", אך אם לא אמר כשר ואינו מעכב.

מיקום שלושת התגים: באותיות: ג' ז' נ' (ון') – מעל גג האות, ובאותיות ט' ע' צ' (ו'ץ') וש' – מעל הראש השמאלי. מיקום התג היחיד: בשמאל גג האות (בשלישו השמאלי).

מצווה מן המובחר לתייג עם דיו של ס"ת, אך אם תייג בעט רפידוגרף גם כשר, אף על פי שהתיוג יוצא דהוי מעט. ישנם עטים כשרים, וישנם לא כשרים.

אם חסרים תגים וגילו את הדבר באמצע קריאת התורה, אין להוציא ספר תורה אחר, ויש לתקנו לאחר מכן. ואם אין תגים כלל, ואין ספר תורה אחר, הספר תורה כשר בדיעבד ומותר לקרוא בו וגם לברך עליו.

תיקונים בספר תורה

אם נמצא פסול בספר תורה, כגון שחסרה אות או יתירה אות, או שהאות לא כתובה כהלכתה מותר לתקן, כי בספר תורה לא צריך שהכתיבה תהיה כסדרה כתפילין ומזוזות. ואם נמצא הפסול באמצע קריאת התורה מוציאין ספר תורה אחר.

אם נמצא פיסוק בין האותיות, אם השתנה צורתה ונראית כשתי אותיות כגון: מ' שנפסקה באמצע ונראית כמו אותיות כו, מוציאין ספר תורה אחר, ואם לא השתנתה צורתה אין להוריד את הספר תורה, ויתקנו אחרי הקריאה.

חק תוכות

אם האות נוצרת על ידי מחיקה ולא על ידי כתיבה, הרי זה "חק תוכות" והאות פסולה, כגון שנכתב ו' במקום י' אסור לגרד את חלקו התחתון של הו' כדי שיהיה י', משום שהי' נוצרה על ידי מחיקה ולא על ידי כתיבה. דבר זה נלמד מהפסוק "וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת" ודרשו חז"ל: "וכתב ולא חקק". וכמו שכך ההלכה בגיטין, הוא הדין גם לספר תורה.

הפסול "חק תוכות" חל בין אם מתחילתה האות לא נכתבה כראוי, בין שאות אחת נדבקה לחברתה ואיבדה צורתה, ובין שנפלה טיפת דיו על האות וקילקלה את צורתה, ובין אם נכנסה אות אחת לתוך חברתה ואיבדה צורתה (כגון אות ל' שנכנסה לתוך הך' שמעליה והך' נראית כאות ה').

נדבקה אות לחברתה באופן שלא השתנתה צורת האות, מותר להפריד ביניהם ואין בזה "חק תוכות".

אופן תיקון האותיות

מבחינה טכנית

מגרדים את האות רק לאחר שהתייבשה, בעזרת סכין גילוח, או בעזרת מחק חשמלי.

מבחינה הלכתית

אם איבר מהאות נדבק בגוף האות כגון שנדבק חלקו הימני של הא' בגוף הא', על הסופר לבטל את צורת הא' ורק לאחר מכן לגרד. ואם זה קרה לו תוך כדי כתיבה לא ימשיך לכתוב את הי' השמאלית של הא', כי כל מה שנכתב לאחר הדיבוק צריך לגרד.

אות שנכתבת בפעם אחת כגון ו' אם נפסלה לא מספיק לבטל את צורתה ולתקן, אלא צריך למחוק את האות ולתקן.

אות שנכתבת בשתי פעמים כגון מ', וכתב את החלק הראשון (הכ') בכשרות, ואת החלק השני (הו') בפיסול, כגון שחלקה השני של האות נדבקה לחלקה הראשון ונפסלה, משאיר את מה שכתב בכשרות (הכ'), ומוחק את הו' השמאלית שנכתבה בפיסול, ומתקן.

נפלה טיפת דיו על האות, לדעת הב"ח וקסת הסופר צריך למחוק את כל האות ואחר כך לתקן, ולדעת השו"ע והמשנה ברורה מספיק לבטל את האות מצורת ולתקנה.

אם נדבקו שתי אותיות, כגון שהאות הראשונה נכתבה בכשרות והאות השנייה נדבקה לראשונה ואיבדו צורתן ונראות כאות אחרת כגון נ ו שנדבקו בחלקן התחתון ונראות כט', מוחק את האות השמאלית, ומבטל את צורתה של האות הראשונה ומתקן.

מסורת ספר התורה

ערך מורחב – מסורה

בנוסח ספר התורה, במילים ובאותיות, ישנה מסורת מדויקת, העוברת מדור לדור בעם ישראל. בתקופת הגאונים נהגו שתי מסורות בנוסח התורה, המסורת הבבלית והמסורת הטבריינית, למעשה המסורת הבבלית נדחתה מפני המסורת הטברנית. וכן כותב הרמב"ם (הלכות ספר תורה, פרק ח, הלכה ד'):

”ולפי שראיתי שיבוש גדול בכל הספרים שראיתי בדברים אלו וכן בעלי המסורת שכותבין ומחברין להודיע הפתוחות והסתומות נחלקים בדברים אלו במחלוקת הספרים שסומכין עליהם ראיתי לכתוב הנה כל פרשיות התורה הסתומות והפתוחות וצורת השירות כדי לתקן עליהם כל הספרים ולהגיה מהם וספר שסמכנו עליו בדברים אלו הוא הספר הידוע במצרים שהוא כולל ארבעה ועשרים ספרים שהיה בירושלים מכמה שנים להגיה ממנו הספרים ועליו היו הכל סומכין לפי שהגיהו בן אשר ודקדק בו שנים הרבה והגיהו פעמים רבות כמו שהעתיקו ועליו סמכתי בספר התורה שכתבתי כהלכתו”.

נוסח ספרי התורה בקהילות היהודיות כקהילות אשכנז, ארצות האסלאם ותימן כולם על פי המסורת הטברנית, וכולם אחידים בנוסח רוב ספר התורה, למעט שינויים בודדים שנפלו בין הספרים, כדלקמן. זאת בגלל ההעתקות רבות במשך מאות שנים ספר מספר, ולא היה כתר ארם צובא לעיני הסופרים. אף במסורת הטעמים והנקודות כמעט ולא נפלו שינויים. לשימור זה תרמה רבות ההלכה המייחסת חשיבות עצומה לדיוק נוסח ספר התורה, הקובעת כי ספר תורה שחסרה בו אפילו אות אחת, או נוספה בו אות אחת, ואפילו אות זו אינה משנה את משמעות המילה – ספר התורה פסול. וכן נפסקה הלכה, שאסור להשהות ספר תורה עם טעות יותר משלושים יום, אלא יתוקן או יגנז.

בימינו נתגלו כמה מכתבי יד המקוריים של המקרא של חכמי טבריה, דוגמת כתר ארם צובא, כתב יד לנינגרד, וכתב יד קהיר לנביאים. בלנינגרד יש עוד כתב יד טברייני, שיש טוענים שהוא מהדורה קמא של אהרן בן אשר.

שינויים במסורות

כאמור, למרות הדיוק הכמעט מוחלט בכתיבת ספרי התורה של הקהילות השונות, בעקבות ריבוי ההעתקות ספר מספר, והעובדה שכתבי היד המקוריים של חכמי טבריה לא היו לעיני הסופרים בארצות השונות, נפלו שינויים מעטים בין המסורות השונות בנוסח התורה. נוסח התימנים זהה לכתבי היד שנמצאו מספרי חכמי טבריה, ככל הנראה זה בהשפעת הרמב"ם שראה את הכתר והגיה את ספר התורה על פיו.

לוח השינויים במסורות ספר התורה

מקור	נוסח האשכנזים ועדות המזרח	מסורת בן אשר ונוסח תימן
בראשית, ד', י"ג	גָּדוֹל עֲו‍ֹנִי מִנְּשׂוֹא	גָּדוֹל עֲו‍ֹנִי מִנְּשֹׂא
בראשית ז', י"א	נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנוֹת תְּהוֹם רַבָּה	נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה
בראשית ט', כ"ט	וַיְהִי כָּל יְמֵי נֹחַ	וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי נֹחַ
בראשית מ"א, מ"ה	אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע	אָסְנַת בַּת פּוֹטִיפֶרַע
בראשית מ"ו, כ'
שמות, כ"ה, ל"א	מִקְשָׁה תֵּיעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה	מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה
שמות כ"ח, כ"ו	אֲשֶׁר אֶל עֵבֶר הָאֵפוֹד	אֲשֶׁר אֶל עֵבֶר הָאֵפֹד
ויקרא, ו', ב'	הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה	הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה
ויקרא ז', כ"א-כ"ב	אין הבדל פרשה בין הפסוקים	יש פרשה פתוחה בין הפסוקים
ויקרא ז', כ"ז-כ"ח	יש פרשה פתוחה בין הפסוקים	אין הבדל פרשה בין הפסוקים
במדבר, א', י"ז	אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמוֹת	אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמֹת
במדבר י', י'	וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁכֶם	וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם
במדבר כ"ב, ה'	בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר	בִּלְעָם בֶּן בְּעֹר
דברים, כ"ג, ב'	פְצוּעַ דַּכָּה	פְצוּעַ דַּכָּא

צורת ספר התורה

ספר תורה כמנהג הספרדים, בתוך תיק מהודר

ספר תורה כמנהג האשכנזים, גלול על עצי חיים, מבית הכנסת גלוקנגאסה בקלן. בתחתית התמונה נראה וימפל, המשמש לגלילת ספר התורה במנהג יהדות גרמניה.

לגבי צורתם ומראיהם של ספרי התורה ישנם שני סגנונות עיקריים:

• ספר תורה מוכנס לתוך תיבה עגולה מעוטרת ("תיק"), אשר נפתחת כדלת ומגילת הקלף מועברת מחלק אחד לחלק השני לצורך קריאתה. התיבה, מורכבת לרוב מעץ, אך מעוטרת בשלל עיטורים, החל מבדים וכלה במתכות יקרות ככסף וזהב. סגנון זה מצוי ברוב קהילות יהדות המזרח: ממצרים, סוריה, בעיראק, בתימן, באיראן, בוכרה, אפגניסטן והודו. הוא מצוי גם ביוצאי חלק המזרחי של צפון אפריקה כלומר לוב, תוניסיה ואף חלק מאלג'יריה. באירופה היה סגנון זה נדיר יותר, באופן חלקי באזור טורקיה והבלקן, בעיקר אצל היהודים הרומניוטים, וכן אצל יהדות גאורגיה. אלא שבחלק מהקהילות גאורגיה (כגון: קהילות קולאשי, כותאיסי, אוני ועוד) ישנם עמודי עץ חיים היוצאים מתחתית התיבה.
• ספר התורה גלול על מוטות עץ המכונים "עצי חיים" ונעטף בבד קטיפה מעוטר ("מעיל"). סגנון זה מצוי בעיקר באירופה, הן אצל יהדות אשכנז והן אצל יהדות איטליה וכן בקרב רוב הקהילות הספרדיות של אירופה, כולל טורקיה, הבלקן והקהילות הספרדיות של מערב אירופה (כגון אמסטרדם, לונדון ועוד). כמו כן מצויים ספרים אלו בחלקה המערבי של צפון אפריקה, במרוקו ובחלק מאלג'יריה.

את ספרי תורה בתוך תיק (הסגנון הראשון שהוזכר) נהוג לכנות "ספרי תורה ספרדיים" בעוד הספרים העטופים ב'מעיל' (הסגנון השני) מכונים "ספרי תורה אשכנזיים". כינויים אלו הם כוללניים ואינם מדויקים, שכן גם בעוד אצל האשכנזים הסגנון השני הוא אכן בלעדי, הוא אינו ייחודי רק ליהודי אשכנז ומשמש גם קהילות ספרדיות במקומות שונים.

עיטור ספרי התורה

לספרי התורה נלווים קישוטים וכלים שונים כגון: "כתר", "רימונים", "מגן" ו"אצבע" המורה לקריאה בתורה. את תיקי הספרדים נהוג לצפות בכסף וזהב, ולעטרו במטפחות מבד משובח.

• 
  כתר תורה
• 
  רימון לספר תורה
• 
  מגן לספר תורה משנת 1788, עשוי כסף

חילוץ ספרי תורה שהתבלו במי השיטפונות של סופת ההוריקן קתרינה בניו אורלינס, לואיזיאנה, באוגוסט 2005. ספרי התורה הובלו לקבורה זמנית ונקברו מחדש בניו אורלינס במרץ 2006.

קדושת ספר התורה

בספר תורה כשר יש לנהוג בקדושה יתירה וכבוד גדול משאר תשמישי הקדושה, לדוגמה: כל הרואה ספר תורה בשעה שמוליכים אותו, חייב לקום לכבוד הספר. מנהג נפוץ הוא בעת הולכת ספר תורה ממקום למקום, שמספר אנשים מלווים את הספר בהליכתו.

ספר תורה שנפל

ערך מורחב – ספר תורה שנפל

המשנה במסכת אבות כותבת: ”רבי יוסי אומר: כל המכבד את התורה, גופו מכובד על הבריות; וכל המחלל את התורה, גופו מחולל על הבריות”. מכאן עולה שהציבור חייב בכבודו של ספר תורה, וספר תורה שנפל מעיד על חיסרון בבני המקום, ומחייב תענית, מתן צדקה, והגברת לימוד תורה.

על האדם המפיל את ספר התורה לצום יום אחד, כדי לכפר על בזיון התורה שנתגלגל על ידו. דין זה אינו מופיע בתלמוד או בראשונים, אך כך נהגו בכל ישראל, וכך פסקו האחרונים.
אף הקהל שהיה נוכח בעת נפילת הספר נוהג לערוך סדר תשובה, משום שלכל אחד מהמשתתפים הייתה איזו שהיא אחריות לכבוד הספר, וייתכן שאם היה שם לב יותר למתרחש, היה יכול מנוע את הנפילה. בדין זה ישנם מנהגים שונים: יש שחייבו את כל הקהל בצום, ויש שחייבו בצום אף את חברי בית הכנסת שלא היו נוכחים בעת הנפילה, שנפילת ספר תורה היא סימן רע לכל הקהל, שלא שומר מספיק על ספר התורה.

קריאה בספר התורה

ערכים מורחבים – קריאת התורה

ספרי תורה מוצבים בארון הקודש בבתי הכנסת, ומשמשים לקריאה בתורה בזמן התפילות. בקריאת התורה בציבור בעל קורא קורא את הפרשה בקול רם ובטעמים, ומספר אנשים (המשתנה בין ימי הקריאה השונים) מהציבור "עולים לתורה" בזה אחר זה. העולה ניגש אל ספר התורה, מכריז: 'ברכו את ה' המבורך', מברך את ברכות התורה, וקורא בלחש מילה במילה אחרי בעל הקורא את הקריאה, ומברך אחריה. מעיקר הדין העולים לתורה הם גם קוראים בתורה, וכך נוהגים עד היום יהודי תימן, מאוחר יותר בגלל חוסר בקיאותם של רוב המתפללים, השתרש המנהג שה"בעל קורא" קורא בקול והעולה קורא עמו בלחש.

מקור דין הקריאה בתורה בציבור הוא תקנת חז"ל קדומה, המיוחסת עד ימי משה רבנו. קריאת התורה נעשית בתפילת שחרית בשני וחמישי, בשבת, בראשי חודש וימים טובים, בחנוכה ופורים, וכן במנחה של שבת. לאחר הקריאה בתורה (או לפניה, בהתאם למנהג המקום) נוהגים להגביה את התורה להראות את תוכן התורה לכל הקהל, תוך כדי האמירה: "זאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל". הקריאה בתורה מתבצעת בניגון מיוחד, המשתנה בין עדות וקהילות ישראל, המסומן באמצעות טעמי המקרא, המשמשים גם לציון הפיסוק וצורת ההגייה הנכונה. מכיוון שיש איסור להוסיף לספר התורה תווים מיותרים, הקורא בתורה חייב לזכור את הניקוד, טעמי המקרא וההטעמה הנכונים לכל מילה.

בכל שבת לאחר תפילת שחרית של שבת קוראים בציבור את פרשת השבוע. בקריאה זו שבעה אנשים עולים לתורה. קריאת הפרשיות מסודרת כך שבשנה שלמה תיקרֵא כל התורה בציבור. קריאת הפרשה האחרונה, פרשת וזאת הברכה, נעשית ביום שמחת תורה, בו שמחים וחוגגים את סיומה של קריאת התורה, ועוד באותו היום מתחילים לקרוא את התורה מחדש, בפרשת בראשית, להתחלת סבב קריאות חדש. בראשי חודש ובימים טובים קוראים בתורה מעניינו של היום.

בשבתות ובימים טובים לאחר קריאת התורה מפטירים בנביא.

מצוות כתיבת ספר תורה

ערך מורחב – מצוות כתיבת ספר תורה

הרב ניסים קרליץ בכתיבת אות בספר תורה

הרב יצחק שלמה זילברמן בכתיבת ספר תורה לזכר בתו רחל ויס ובניה הי"ד

ישנה מצווה על כל אדם מישראל לכתוב ספר תורה, שנאמר ”וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת”, ואפילו הורישו לאדם אבותיו ספר תורה, מצווה עליו לכתוב בעצמו ספר אחר. זאת בניגוד לכתיבת תפילין שהיא הכשר מצווה בלבד. מי שאינו יודע לכתוב ספר תורה, או עסוק וטרוד מכדי לעשות זאת, יכול לקיים את המצווה בשכירת סופר, או בקניית ספר תורה כתוב. בתום כתיבתו של ספר תורה נהוג להכניסו לבית הכנסת בחגיגה גדולה, בטקס הקרוי הכנסת ספר תורה.

מצוות כתיבת ספר תורה למלך

ערך מורחב – מצוות המלך

ישנה מצווה מיוחדת על מלך ישראל לכתוב לעצמו ספר תורה, מלבד החיוב שמוטל על כל אחד מישראל. נמצא שלכל מלך היו שני ספרי תורה, האחד היה מניח על לבו על מנת לקרוא בו, והשני היה מונח בבית גנזיו. בזמן 'הַקְהֵל' היה המלך קורא בבית המקדש בספר תורה שלו לפני כל ישראל אנשים נשים וטף אשר מצווים היו לשמוע את הקריאה מפיו.

הכנסת ספר תורה

ערך מורחב – הכנסת ספר תורה

הכנסתו של ספר תורה חדש לבית הכנסת נעשית בטקס חגיגי, שתחילתו בכתיבה חגיגית של האותיות האחרונות בביתו של תורם הספר, וברוב המקומות נהגו גם לשתף את הציבור בתפירת עץ החיים ליריעה האחרונה, והמשכו בתהלוכה מלווה בשירה ובריקודים מביתו של התורם אל בית הכנסת. את ספר התורה החדש מעטרים בעיטורים, ובהולכתו לבית הכנסת פורשים מעליו חופה. האירוע מלווה בשירים וריקודים רבים. בתום התהלוכה, ובהתקרב ספרי התורה לבית הכנסת, יוצאים מספר חוגגים מבית הכנסת ורוקדים עם ספרי תורה הישנים שבבית הכנסת מול הספר תורה החדש המוכנס לבית הכנסת, בשירת הפסוק מתהלים (פרק כ"ד, פסוק ז') "שאו שערים ראשיכם והינשאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד". בהיכנס ספר התורה לבית הכנסת, רוקדים עמו עוד שעה ארוכה בבית הכנסת עצמו, ולאחר מכן מכניסים אותו לארון הקודש.

לאחר הכנסת הספר לארון הקודש, נהוג להוציאו תוך אמירת פסוקי "אתה הראית לדעת" (כמו בשמחת תורה) ולקרוא בו בלא ברכה בפרשת וזאת הברכה מ"מעונה אלקי קדם" עד סוף הפרשה. לאחר מכן מכניסים אותו חזרה לארון הקודש. תורם ספר התורה מברך ברכת שהחיינו בפעם הראשונה שהוא קורא בו.

לאחר גמר הכנסת ספר התורה, נערכת סעודת מצווה לרגל הכנסת ספר התורה להיכל.

ספר התורה העתיק ביותר

ספר התורה השלם העתיק ביותר נמצא בספריית אוניברסיטת בולוניה, והוא כבן 850 שנה. בעקבות טעות בקטלוג תוארך הספר למאה ה-17, ורק בשנת 2013 נתגלה כי הוא עתיק בהרבה וכי הוא נכתב במאה ה-12.

ככל הידוע, ספר-התורה העתיק ביותר שנמצא עדיין בשימוש בבית כנסת, מצוי בקהילה היהודית בביאלה. על-פי בדיקת פחמן-14 של גוילי הספר, הוא תוארך לסביבות שנת 1250.

קטעים עתיקים יותר מספרי תורה קיימים כבר בין מגילות מדבר יהודה וכן קיימים כתבי יד עתיקים יותר של התורה בצורת מצחף (קודקס), שאינם ספר תורה. כתב היד השלם העתיק ביותר של התנ"ך הוא כתב יד לנינגרד. כתב היד המכונה כתר ארם צובא הוא עתיק ממנו, אך מן התורה לא נשתמרו בו אלא פרקים בודדים בסוף ספר דברים.

• 
  ספר התורה שכתב הרמח"ל באמצע המאה הי"ח, בעזרת דיו מקליפות רימונים על עור צבאים. מצוי בבית כנסת הרמח"ל בעכו.
• 
  ספר תורה מוורשה שהיה בקבר דוד המלך בהר ציון עד שנגנב

ראו גם

• קריאת התורה
• הגבהה
• גלילה

קישורים חיצוניים

• הרב אליעזר מלמד, מצוות כתיבת ספר תורה, באתר פניני הלכה
• הסכם השאלת ספר תורה באתר בית הדין "משפט והלכה בישראל"
• כתיבת אותיות אחרונות ותהלוכה הכנסת ספר התורה לבית הכנסת(הקישור אינו פעיל, 20 בדצמבר 2016) באתר אחדות ישראל "בבית של כותב הספר" (וידאו)
• מאיר בר-אילן, כתיבת ספר-תורה תפילין מזוזות וקמיעות על עור צבי, בית מקרא ל, חוברת ג' / ק"ב (תשמ"ה) עמ' 375–381
• ספר תורה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• ספר תורה, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35570045ספר תורה