כובע היהודים

כובע היהודים (בגרמנית Judenhut; בלטינית pilleus cornutus, כלומר "כיפה בעלת קרן") היה כובע חרוטי צהוב בעל חוד, שגברים יהודים נדרשו לחבוש בצאתם מהגטו באירופה של ימי הביניים לאות קלון. הכובע נועד להבדילם מכלל האוכלוסייה הלא-יהודית.

בשנת 807 גזר הרון אל רשיד על כל היהודים במעמד ד'ימי תחת שלטון מוסלמי לחבוש כובעים צהובים מחודדים וחגורות צהובות. פקודות אלו (בגרסאות רבות ושונות – צעיף צהוב, עגל-זהב עשוי עץ צהוב סביב הצוואר ואחרים) נשארו בתוקף בארצות האסלאם עד אמצע המאה ה-19; ב-1837 היה הסולטאן העות'מאני מהמוט השני האחרון שחידש את תוקף החוק.

באירופה מופיע הכובע באיורים החל בסוף המאה ה-11. ככל הנראה, לְבשוהו היהודים באזור גרמניה כחלק מהלבוש המסורתי, והוא נתפס בעיניהם כסמל מייחד ולאו דווקא כסמל משפיל. ועידת לטראן הרביעית (1215) פסקה שעל כל היהודים וה"סרצנים" (כלומר מוסלמים) להבדיל את עצמם בלבוש מהנוצרים. החלטה זו אושרה גם בוועידת ויין. כיוון שבגרמניה נהגו היהודים בלאו הכי לחבוש את כובע היהודים, היה הסימן המזהה מיותר בשלבּים הראשונים. בהדרגה חדלו היהודים לחבוש את הכובע, ככל הנראה משום שחשו כי הוא מסכן את ביטחונם – אלא שאז הפכה חבישתו לחובה. למשל, ספר החוקים מדרום גרמניה שוובנשפיגל (1275 לערך) חייב את היהודים לחבוש את הכובע המחודד כדי שיזוהו כיהודים. האפיפיור פאולוס הרביעי קבע ב-1555 כי על הכובע להיות צהוב ומחודד. על כל פנים, התקנה נאכפה רק באופן ספורדי. נראה כי דווקא אכיפת התקנות תרמה בסופו של דבר להיעלמותו של הכובע מארון הבגדים היהודי. במאה ה-15 הוחלף הכובע בסימני היכר אחרים – על פי רוב, בטבעת או בסרט אדום או צהוב.

כובע היהודים היה לאות קלון למלווים בריבית ולקוסמים, לאו דווקא יהודים (מכאן כנראה מקורו של "כובע המכשפה", הדומה בצורתו לכובע היהודים). השימוש באותות קלון ליהודים באירופה נפסק בהדרגה, ונעלם לחלוטין עם תחילת האמנציפציה של היהודים, עד לחידושו בידי הנאצים.

גלריה

זיסקינד פון טרימברג חובש כובע יהודים.
"הגדת ראשי הציפורים", דרום גרמניה, סביבות שנת 1300. רוב הדמויות באיורים חובשות כובע יהודים.
סמל העיר האוסטרית יודנבורג.
איור של מכשף חובש כובע מכשפים - הנראה ככובע יהודים.