תוניסיה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
תוניסיה
الجمهوريّة التونسيّة
République tunisienne
ⵜⴰⴳⴷⵓⴷⴰ ⵏ ⵜⵓⵏⴻⵙ
דגלסמל

לחצו כדי להקטין חזרה

מצריםתוניסיהלובאלג'יריהמרוקומאוריטניהסנגלגמביהגינאה ביסאוגינאהסיירה לאוןליבריהחוף השנהבגאנהטוגובניןניגריהגינאה המשווניתקמרוןגבוןהרפובליקה של קונגואנגולההרפובליקה הדמוקרטית של קונגונמיביהדרום אפריקהלסוטואסוואטינימוזמביקטנזניהקניהסומליהג'יבוטיאריתריאהסודאןרואנדהאוגנדהבורונדיזמביהמלאוויזימבבואהבוטסואנהאתיופיהדרום סודאןהרפובליקה המרכז-אפריקאיתצ'אדניז'רמאליבורקינה פאסותימןעומאןאיחוד האמירויות הערביותערב הסעודיתעיראקאיראןכוויתקטרבחרייןישראלסוריהלבנוןירדןקפריסיןטורקיהאפגניסטןטורקמניסטןפקיסטןיווןאיטליהמלטהצרפתפורטוגלספרדהאיים הקנרייםכף ורדהמאוריציוסראוניוןמיוטקומורוסיישלמדגסקרסאו טומה ופרינסיפהסרי לנקההודואינדונזיהבנגלדשהרפובליקה העממית של סיןנפאלבהוטןמיאנמרברזילגיאנה הצרפתיתסורינאםגיאנהקנדהגרינלנדאיסלנדמונגוליהנורווגיהשוודיהפינלנדאירלנדהממלכה המאוחדתהולנדברבדוסבלגיהדנמרקשווייץאוסטריהגרמניהסלובניהקרואטיהצ'כיהסלובקיההונגריהפוליןרוסיהליטאלטביהאסטוניהבלארוסמולדובהאוקראינהמקדוניה הצפוניתאלבניהמונטנגרובוסניה והרצגובינהסרביהבולגריהרומניהגאורגיהאזרבייג'ןארמניהקזחסטןאוזבקיסטןטג'יקיסטןקירגיזסטןרוסיהאיי פארוונצואלהארצות הבריתארצות הבריתפוארטו ריקוהרפובליקה הדומיניקניתהאיטיקובהברמודהאיי בהאמהטרינידד וטובגואיי וינדווארדהאיים המלדיבייםהודודייגו גרסיהוייטנאםלאגוסקמבודיהתאילנדמלזיההממלכה המאוחדתדרום אפריקהסן-פייר ומיקלון
מוטו לאומי חופש, סדר, חירות
המנון לאומי המנון תוניסיה
המנון
ממשל
משטר רפובליקה דמוקרטית
שפה רשמית ערבית[1]
עיר בירה תוניס 36°48′00″N 10°10′12″E / 36.80000°N 10.17000°E / 36.80000; 10.17000
(והעיר הגדולה ביותר)
גאוגרפיה
יבשת אפריקה
שטח יבשתי[3] 163,610 קמ"ר (94 בעולם)
אחוז שטח המים 5%
אזור זמן UTC +1
היסטוריה
הקמה   
עצמאות מצרפת 20 במרץ 1956
ישות קודמת תוניסיה הצרפתיתתוניסיה הצרפתית תוניסיה הצרפתית
דמוגרפיה
אוכלוסייה[4]
(הערכה 1 בנובמבר 2024)		 12,301,145 נפש (80 בעולם)
צפיפות 75.19 נפש לקמ"ר (138 בעולם)
דת אסלאם[2]
אוכלוסייה לפי גילאים
 
 
 
 
 
0 10 20 30 40 50 60 70 80
גילאי 0 - 14 24.04%
גילאי 15 - 24 13.71%
גילאי 25 - 54 42.35%
גילאי 55 - 64 10.37%
גילאי 65 ומעלה 9.53%
כלכלה
תמ"ג[5] (2023) 48,530 מיליון $ (94 בעולם)
תמ"ג לנפש 3,945$ (144 בעולם)
מדד הפיתוח האנושי[6]
(2021)		 0.732 (101 בעולם)
מטבע דינר תוניסאי‏ (TND)
שונות
סיומת אינטרנט tn
קידומת בין־לאומית 216

הרפובליקה התוניסאית (בערבית: الجمهوريّة التونسيّة, תעתיק מדויק: אַלְגֻ'מְהוּרִיַּה אלתּוּנִסִיַּה; בברברית: ⵜⴰⴳⴷⵓⴷⴰ ⵏ ⵜⵓⵏⴻⵙ, תעתיק מדויק: תגדודה נ תּונס; בצרפתית: République tunisienne, תעתיק מדויק: רפובליק תוניזיין), היא מדינה ערבית מוסלמית הנמצאת בצפון אפריקה. היא גובלת בים התיכון בצפון ובצפון-מזרח, באלג'יריה בדרום-מערב ובלוב במזרח ובדרום. דתה הרשמית של תוניסיה היא האסלאם[2] ושפתה הרשמית היא ערבית[1]. לתוניסיה עבר עשיר עוד מימי קדם אז ישבו באזור שבטים ברברים.

מאז סוף שנות ה-80 של המאה ה-20 ועד לשנת 2011 הייתה תוניסיה דיקטטורה בשליטתו של זין אל-עאבדין בן עלי, בדומה למדינות ערב נוספות כמו לוב שנשלטה על ידי מועמר קדאפי או מצרים שנשלטה על ידי חוסני מובארכ. עם זאת, המהפכה בתוניסיה שהתרחשה בשנת 2011 הביאה את שלטונו של בן עלי לקיצו והייתה לראשונה בשרשרת של מהפכות בעולם הערבי, שזכו לשם האביב הערבי. מבין המדינות שחוו את מחאות האביב הערבי תוניסיה בלטה בכך שהיא היחידה מבין מדינות אלו שחוותה תהליך דמוקרטיזציה מובהק[7][8][9], אולם תהליך זה נבלם בשנת 2021 כאשר הנשיא קייס סעיד ביצע הפיכה עצמית.

נכון לשנת 2020 תוניסיה היא אחת מהמדינות המפותחות ביותר באפריקה. דירוג הפיתוח האנושי במדינה הוא מהגבוהים ביבשת[10], וכך גם התמ"ג לנפש הגבוה ביותר. היא מקושרת היטב לארגונים בינלאומיים ומשדרת אופי פרו-מערבי. בין היתר, מקיימת תוניסיה יחסים כלכליים ופוליטיים הדוקים עם אירופה (במסגרת התכנית התוניסאית התשיעית), ובמיוחד עם צרפת[11] ואיטליה[12][13].

היא גם חברה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי.

היסטוריה

ערך מורחב – היסטוריה של תוניסיה

ימי קדם

עמוד ראשי
 ראו גם – קרתגו, פיניקים

בימי קדם האמונה המרכזית נטתה לשייך את אזור זה של אפריקה לשני שבטים מרכזיים, גאטולים ולובים, שנדדו ברחבי היבשת. ההיסטוריון הרומאי גאיוס סאלוסטיוס קריספוס העביר את האמונה הרומאית לכתב כאשר סבר כי הרקולס הרומי (הגרסה הרומאית לדמות היוונית) מת בספרד, והחיילים שנותרו מצבאו עברו דרך מצר גיברלטר ויישבו את הארץ שהייתה לכאורה שוממת. כך על פי האמונה הרומאית הגיעו התושבים הראשונים אל פרס (לימים איראן המודרנית) וקיבלו את הכינוי "נומידים", בעוד שבצפון אפריקה, ובכללה תוניסיה, המתיישבים זכו לכינוי "מור"[14].

לימים התקבלה הגישה כי אכן היו שבטים "נומידים" ושבטי "מור", אך אלה לא היו צאצאי צבאו של הרקולס כפי שהאמינו הרומאים, אלא קהילות חקלאיות שונות לאורך הרי האטלס שהיוו את אבותיהם הקדומים של הברברים. המשמעות המתורגמת של "נומידים" היא נוודים, משום שככל הנראה היו אלה שבטים נודדים ברחבי האזור[15][16][17].

קרתגו

ערכים מורחבים – קרתגו, קרתגו (עיר)
עתיקות בקרתגו. מעצמה דומיננטית במערב הים התיכון

התיעוד הראשון של תוניסיה והאזור שסובב אותה מעיד על יישוב ברברי מהמדבר ועד ביזרטה. על חופי תוניסיה שלטו כבר מהמאה ה-12 לפני הספירה הפיניקים, שהקימו בה את מחוזות ההגנה שלהם כמו ביזרטה ואוטיקה. במאה ה-9 לפנה"ס הוקמה המעצמה הפיניקית קרתגו שבירתה בעלת אותו השם. מתיישבי קרתגו הביאו את תרבותם ודתם מפיניקיה, לימים לבנון והאזורים הסמוכים לה, והנחילו אותה גם בקרב השבטים המקומיים[18].

לאחר סדרה של מלחמות ימיות עם ערי-מדינה יווניות מסיציליה, נותרה קרתגו המעצמה הדומיננטית ביותר במערב הים התיכון. אנשי קרתגו האמינו בערבוב של דתות ומנהגים מזרח תיכוניים, וסגדו לפנתיאון של אלים שכללו ביניהם גם אלילים כמו הבעל ותנית. מאפייניה של האחרונה, דמות נשית פשוטה עם לבוש ארוך, נמצאים במקדשים עתיקים רבים לאורך כל קו החוף של תוניסיה, לרבות האתר דוגה בו ניתן למצוא את תנית בפורמטים שונים, כמו פסלים, ציורי קיר, פסיפס ועוד.

במאה ה-2 לפנה"ס איימה רומא לכבוש את תוניסיה מידיי קרתגו, כפי שעשו במצרים. עם זאת, קרתגו לא וויתרו בקלות - הקרתגים נלחמו בעוז כנגד הכובש הרומי. אחד הקרבות הידועים של קרתגו נגד הרומאים התקיים בעת הפלישה הקרתגית לאיטליה בהובלת חניבעל במסגרת המלחמה הפונית השנייה, אז קרתגו כמעט ושחקו לחלוטין את הכוחות הרומאים. לאחר שהרומאים הבינו כי אין ביכולתם בשלב זה לכבוש את קרתגו, עם סיום המלחמה בשנת 202 לפנה"ס קרתגו קיבלה עסקה שהציעו לה הרומאים - במשך 50 השנים הבאות שימשה כעיר-מדינה בחסות האימפריה[19].

ההיסטוריון היווני אפיאנוס מאלכסנדריה היטיב לתאר את המבנה של העיר קרתגו כשסיפר על מהלכי המלחמה הפונית השלישית במקום:

"העריקים הרומים, כ-900 במספר... נמלטו אל מקדש אסקלפיוס עם אסטרובעל ואשתו ושני ילדיהם. כאן יכלו להתגונן משך זמן רב אף שהיו מועטים במספרם, בזכות גובהו וטבעו הסלעי של המקום, אשר בעת שלום הוליכו אליו שישים מדרגות"[20].

בשנת 149 לפנה"ס החליטו הרומאים לנסות לכבוש בשנית את קרתגו, הפעם כחלק מהמלחמה הפונית השלישית. כעבור שלוש שנים של לחימה בלבד, בשנת 146 לפנה"ס, נכבשה סופית קרתגו על ידי האימפריה הרומית והמעצמה נפלה[21]. לאחר הכיבוש שינו הרומאים את שם האזור מקרתגו לאפריקה, וייסדו את פרובינקית אפריקה.

האימפריה הרומית

ערך מורחב – אפריקה (פרובינקיה רומית)

במהלך תקופת שלטון האימפריה הרומית, האזור בו שוכנת תוניסיה המודרנית נהנה מפיתוח עצום בכל המובנים. הכלכלה תפחה, רבות בזכות השלטון המבוסס: עם זאת, שגשוג האזור היה תלוי כמעט לחלוטין בחקלאות. על פי הערכות שונות, האזור של צפון תוניסיה המודרנית וטריפוליטניה (חלק מלוב המודרנית) ייצר מיליון טונות של דגנים מדי שנה, כאשר לא פחות מרבע מהם יוצאו לחלקי האימפריה השונים, לרוב לסיציליה ומצרים. החקלאות המשגשגת באזור כללה מלבד דגנים גם שעועית, תאנים, ענבים ופירות אחרים.

במהלך המאה ה-2 חל שינוי בייצור החקלאי בתוניסיה, כאשר שמן זית הפך מתחרה רציני לייצוא הדגנים. מלבד זאת, נהנה האזור של תוניסיה ממאפיינים טבעיים שונים שבהם חשקו הרומאים ולכן השקיעו בכלכלה המקומית, כמו גידול והסעה של חיות בר אקזוטיות, כמו גם תעשיית טקסטיל מכובדת, שיש, יין, עץ, כלי חרס וצמר.

בשלב מסוים החלה גם הנצרות לחלחל אל תוך האזור, וקיבלה תנופה כאשר האימפריה הרומית המירה את דתה לנצרות. אמנם, לא התקיימו קבוצות נוצריות דומיננטיות כמו במצרים שם התפתחה הנצרות הקופטית, ישנן עדויות לקהילות נוצריות בתוניסיה. הבולטת שבקבוצות אלה הייתה ה"דונאטיזם" - קהילה נוצרית ברברית אותה ייסד הבישוף דונאטוס מגנוס[22]. במהלך המאות החמישית והשישית פלשו הוונדלים הגרמאנים אל תוניסיה וכבשו אותה מידיי הרומאים, מעט לפני נפילת האימפריה ותחילת ימי הביניים. עם זאת, השלטון הוונדלי לא החזיק זמן רב והוחלף מהר למדי על ידי האימפריה הביזנטית בהובלת יוסטיניאנוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית.

ימי הביניים

עמוד ראשי
 ראו גם – תוניסיה בימי הביניים, ימי הביניים, האימפריה המוסלמית
מינרט המסגד הגדול של קירואן - המינרט העתיק בעולם.

השנה המדויקת לא ידועה עדיין להיסטוריונים, אך ההערכה אומרת כי באיזשהו שלב בין סוף המאה ה-7 ותחילת המאה ה-8 נכבש האזור של תוניסיה על ידי האימפריה המוסלמית. הכובשים הקימו בה את העיר המוסלמית הראשונה בצפון מערב אפריקה - קירואן. בשנת 670 נבנה בעיר מסגד עוקבה המכונה גם המסגד הגדול של קירואן (אנ')[23]. זהו המסגד הראשון שנבנה במגרב ובו נמצא המינרט העתיק בעולם[24]. המסגד נחשב למופת ודוגמה לאדריכלות, אמנות וארכיטקטורה אסלאמית[25].

העיר תוניס נכבשה על ידי המוסלמים בשנת 695 אך השלטון היה קצר מועד, והיא נכבשה דה פקטו על ידי האימפריה הביזנטית בשנת 697, רשמית בשנת 698. המעבר מחברה ברברית נוצרית דוברת לטינית לאוכלוסייה מוסלמית דוברת ערבית ברובה ארך למעלה מ-400 שנות שליטה מוסלמית (התהליך המקביל במצרים ובסהר הפורה לקח 600 שנה). המעבר הביא להיעלמותן הסופית של הדת הנוצרית והשפה הלטינית מצפון אפריקה במאות ה-12 או ה-13. עם זאת, כמעט כל האוכלוסייה כבר קיבלה על עצמה את האסלאם במאה ה-9; רוב מוחלט של מוסלמים הושג במהלך המאה ה-10. חלק מהמעבר לאוכלוסייה מוסלמית נתמך בהגירה המונית של נוצרים, בעיקר מצפון תוניסיה, לארצות אירופה; רוב האליטה הנוצרית היגרה מתוניסיה כבר בשנת 698, עם הכיבוש הביזנטי, והתקבלה בברכה בסיציליה ובאיטליה על ידי השליטים הנורמנים, בעיקר במאות ה-11 וה-12. הנוצרים התוניסאים ראו באיטליה מקום ההגירה ההגיוני, שכן בין האזורים היה קשר היסטורי של למעלה מ-1200 שנה, שבהן נוצרו מחויבויות הדדיות לשלום הצד השני[26].

המושלים המוסלמים בתוניסיה הקימו את שושלת האע'לבים, שהתפרשה על פני תוניסיה, טריפוליטניה ומזרח אלג'יריה ("איפריקיה") בין השנים 800 עד 909[27]. תחת השלטון הערבי פרחה תוניסיה כמעצמה אזורית, כאשר נבנו בה תשתיות נרחבות שסיפקו לעיירות מים זורמים לשתייה ולחקלאות[28]. הפריחה התאפיינה גם בהבדלה כלכלית משאר האזורים, ובתוניסיה נוצרה שכבה עבה של תושבים מבוססים, שבנו ערי ארמונות כמו אל-עבאסייה ורקאדה[27].

לאחר שכבשו את קהיר וטריפולי, השושלת הפאטמית התקדמה לכיוון תוניס כדי לכבוש גם אותה, אך וויתרו לבסוף על הכיבוש בעקבות קרבות עם השושלת הזירידית (אנ') שהשתלטה על חלקים ממזרח אלג'יריה ועל תוניסיה[29]. תחת שלטון הזירידים המקומיים תוניסיה הצליחה לשגשג: החקלאות, התעשייה, המסחר וההשכלה הדתית-חילונית, כולן פרחו והשתכללו[30]. עם זאת, יורשיהם של מנהיגי הזירידים לא ידעו לנהל את הכלכלה התוניסאית, מה שהוביל לדעיכה של החקלאות והמסחר ובעקבות כך נוצר משבר פוליטי חמור[31].

בשלב מסוים הפכו הבנו הלאל לקבוצה השלטת העיקרית בתוניסיה, והשליטה הלא ממוסדת שלהם הביאה לירידה נוספת ברמת חייהם הכלכליים של אנשי הכפרים והערים כאחד. כתוצאה מכך, האזור עבר תהליך מהיר של עיור, בעיקר משום שכפריים הנדרסים כלכלית היגרו מהכפרים אל הערים לטובת התעשייה בתקווה לעתיד טוב יותר. ההיסטוריון הערבי אבן ח'לדון כתב לימים על אותה תקופה של עיור בתוניסיה תחת שלטון הבנו הלאל, וסבר כי המדבור הגדול בתוניסיה הוא בחלקו תוצאה של מדיניות הפולשים לחרוש את האדמות, וכל מקום שבו הוקיעו את הצמחים הפך למדבר צחיח ושומם[32].

במאה ה-12 נכבשה תוניסיה על ידי כובשים אירופאים פעם נוספת, הפעם היו אלה הנורמנים שבאו מסיציליה, אך בשנת 1159 הם סולקו על ידי שליטי אל-מוואחידון הערביים. עם זאת, השלטון הקצר של הנורמים הותיר אחריו קבוצות נוצריות חדשות בתוניסיה, שנותרו שם עד המאה ה-14[33]. אף על פי שהשליטים החדשים היו מקורבים לח'ליף והביאו עושר למדינה, היישוב סער בעקבות התפרעויות ולחימה מתמשכת בין אנשי הערים לערבים וטורקים נודדים, חלקם נתיניו של הקדוש המוסלמי הארמני קרקוש. הקרבות הובילו לכיבושי שושלות בתוניסיה, כאשר כל שושלת שלטה בשטח לזמן קצר ובלחימה ממושכת נגד שאר השושלות[34].

במאה ה-16, סוף ימי הביניים באירופה, הייתה תוניסיה נתונה לאנרכיה: קבוצות פיראטיות התשלטו על חלקים מהאזור וקרבות התרחשו כל העת בין שושלות, פולשים, נוודים ומקומיים.

תוניסיה העות'מאנית

אורוץ' ברברוסה, הכובש של תוניסיה
עמוד ראשי
 ראו גם – האימפריה העות'מאנית

במאה ה-16 ניסו מספר אימפריות לכבוש את תוניסיה. בשלב מסוים הצליחו הספרדים לכבוש את צפון המדינה, אך בשנת 1534 הם נהדפו על ידי האימפריה העות'מאנית בפיקודו של ח'יר א-דין, אחיו הצעיר של אורוץ' ברברוסה, שהיה מנהיג הצי העות'מאני בזמן שלטונו של סולימאן המפואר. משנת 1534 התקדמו העות'מאנים דרומה מתוניס וכבשו חלקים נוספים של המדינה מידיי שבטים מקומיים, ובשנת 1574 כבשו את כל שטחה העכשווי של תוניסיה, אשר היה בשליטתם למעלה מ-230 שנה עד שהפסידו לאימפריה הקולוניאלית הצרפתית בשנת 1881.

בתחילה העות'מאנים הציבו את אורוץ' ברברוסה כראש השלטון הטורקי היושב באלג'יר, אולם עם הזמן הפכה תוניסיה למחוז אוטונומי, בשליטת חסות של ביי מקומי. תחת מושלייה הטורקיים זכתה תוניסיה לעצמאות מה, שלא הייתה נחלתם של טריטוריות נוספות בשליטת האימפריה, כגון יוון, מצרים, אלג'יריה או ארץ ישראל. שושלת הביי חוסיין הוקמה בשנת 1705 כשליטה המחוזית על תוניסיה, והחזיקה מעמד גם לאחר הקמת הרפובליקה עד לשנת 1957[35]. עם זאת, השלטון העות'מאני לא התחשב בעם התוניסאי המקומי; רוב המושלים היו בני האליטה הטורקית שניהלו את המחוז בשפתם והנחילו באופן לא רצוי את התרבות שלהם בתוניסיה.

תחת שלטון האימפריה העות'מאנית הייתה תוניסיה מוקד לקרבות בין האימפריה למעצמות האירופאיות - צרפת ואיטליה בעיקר. בשלב מסוים החלה תוניסיה לאבד משטחה, כאשר הצרפתים, הבלגים, האיטלקים, הבריטים והגרמנים, כולם ניסו לכבוש מידיי הטורקים שטחים בצפון אפריקה. תוניסיה העות'מאנית הלכה והתכווצה, כאשר ממזרח 'נגסו' האירופאים בטריפולי ובמערב בקונסטנטין. ככל שהתעצמו הקרבות בין העות'מאנים לאירופאים על השטח של צפון אפריקה, כך התדרדר המצב ההומניטרי בתוניסיה, שהוזנחה בצל המאבק המלחמתי. מלבד זאת, תוניסיה הייתה אף בעצמה שטח נחשק בקרב מדינות אירופה, שניסו לפלוש אליה פעמים רבות. אם המלחמה הבלתי-פוסקת לא הספיקה, הרי שגם מגיפות החלו להתפשט במדינה ובעקבות מצב סניטרי מזעזע ועוני רב המחלות פרצו, שגשגו והכו באוכלוסייה המקומית מספר רב של פעמים, בעיקר בחורפי השנים 1784–1785, 1796–1797 ו-1818–1820[36].

באמצע המאה ה-19 התוודעו שליטי תוניסיה למאמצים מתמשכים של גורמים טורקים שניסו להעביר רפורמה פוליטית וחברתית בבירה העות'מאנית. הביי של תוניס ראה זאת כדוגמה והעביר רפורמה כלכלית בנוסח דומה בתוניסיה, מה שייצב אותה כלכלית לזמן מה אך פער לה חוב חיצוני עצום[37]. עם השנים החוב הבינלאומי גדל, ואחת השותפות לנתינת ההלוואה הייתה צרפת. משום שלא נראה היה כי תוניסיה תחזיר את החוב בעתיד הנראה לעין, השתמשה בכך צרפת כעילה למסע כיבוש בתוניסיה בטענה כי כך היא תאלץ להחזיר את החובות בצורת מיסים.

תוניסיה הצרפתית

ערך מורחב – תוניסיה הצרפתית

בעקבות החוב הגדול שצברה תוניסיה תחת שליטה עות'מאנית והעוני הקשה ששרר בה, הכריז השלטון המקומי על פשיטת רגל בשנת 1869. בשנת 1881, השתמשה צרפת בחובה של תוניסיה, יחד עם טענה לפלישה תוניסאית לשטחי אלג'יריה הצרפתית, כעילה למלחמה. הצבא הצרפתי נכנס דרך הגבול עם אלג'יריה עם צבא של למעלה מ-36,000 חיילים מצוידים בנשק חם, כבשו את תוניסיה ואילצו את הביי לחתום על כניעה בתוך ימים ספורים[38]. מעט אחר כך נחתמה הסכם ברדו, אשר הפך את תוניסיה באופן רשמי למדינת חסות ובהמשך למושבה צרפתית, חרף התנגדותה המוצהרת של ההתיישבות האיטלקית בתוניסיה (אנ'). תחת הקולוניאליזם הצרפתי, השלטון היושב בפריז עודד הגירה של אירופאים לתוניסיה והקים בה יישובים המיועדים לצרפתים; ככל שחלפו השנים, כך גדל משמעותית מספר המהגרים המצרפתים לתוניסיה, מ-34,000 בשנת 1906 ל-144,000 בשנת 1945. זאת על אף נוכחותם של 105,000 איטלקים בתוניסיה, שהתנגדו במרץ לשלטון הצרפתי החדש[39].

במהלך התקופה הצרפתית נהנתה תוניסיה מצמיחה תרבותית וכלכלית עצומה, וכחלק מכך גם כמעט וסגרה את חובה החיצוני. השלטון הצרפתי השריש בתוניסיה מאפיינים רבים שנותרו עד היום, כשהבולטת שבהן היא השפה הצרפתית המדוברת בתוניסיה כשפה רשמית עד היום, לצד ערבית.

מנובמבר 1942 ועד מאי 1943, נכבשה תוניסיה על ידי גרמניה הנאצית וחזקתה הועברה למשטר וישי הצרפתי שפעל תחת הוראות הגרמנים. מסיבת היותה של תוניסיה בשליטה מוחלטת של צרפת, השואה שעברו יהודי תוניסיה הייתה מהגרועות שבמדינות אפריקה. במהלך המלחמה מפקד האס אס באזור, ולטר ראוף, לקח על עצמו את יישום הפתרון הסופי בתוניסיה, ובכך הביא למותם או גירושם של 50,800 יהודים, שהיוו יותר ממחצית האוכלוסייה היהודית במדינה. חלק מהיהודים הועברו לאירופה ברכבות ואוניות והגיעו אל מחנות כגון אושוויץ ודכאו, וחלקם נשלחו למחנות עבודה בתוניסיה שם הועבדו בפרך ולעיתים עד מוות.

לצד הפעולות כנגד יהודים שהתרחשו בה, בין השנים 1942 ל-1943 הייתה תוניסיה זירת קרבות בלתי פוסקת בין בעלות הברית לגרמניה הנאצית ואיטליה הפאשיסטית. כחלק מהמערכה בצפון אפריקה סבלה תוניסיה מקרבות וכיבושים שהתחוללו בשטחה, בהם מבצע לפיד וקרב מדנין. לבסוף, ב-13 במאי 1943, מספרם הגדול והעליונות הצבאית של בעלות הברית הביאו לכניעתם של הכוחות הציר, ותוניסיה עברה לידיי בעלות הברית, שמאוחר יותר העבירו אותה לצרפת[40].

לאחר מלחמת העולם השנייה נמשך והתחזק המאבק לעצמאות לאומית בתוניסיה. האדם הבולט שהוביל את המאבק היה חביב בורגיבה, לעתיד נשיא המדינה. הוא הקים את מפלגת "נאו-דוסטור" וקידם את המחאות לסילוק השלטון הצרפתי החיצוני באופן לא-אלים. אולם היעדר התקדמות במאבק, החלה לפרוץ התנגדות אלימה לשלטון הצרפתי במהלך שנת 1954. המהפכנים התוניסאים הושפעו ממקביליהם באלג'יריה ובמרוקו, אף שלבסוף הייתה תוניסיה הראשונה לקבל עצמאות. לאחר מגעים נמרצים הצליחו חברי מפלגת נאו-דוסטור, ובראשם בורגיבה, להגיע לפשרה עם הצרפתים ואלה יצאו מהמדינה[41].

הנשיא האוטוקרטי של תוניסיה בשנים 1987–2011, זין אל-עאבדין בן עלי

הרפובליקה התוניסאית

ערך מורחב – המהפכה בתוניסיה (1987)

תוניסיה השיגה את עצמאותה מצרפת ב-20 במרץ 1956[42], לאחר מאבק של התנגדות עממית כוללת כנגד הצרפתים. תוניסיה הוכרזה תחילה כמונרכיה כאשר בורגיבה הוא ראש הממשלה, אך בשנה שלאחר מכן הוא ביצע שינוי בשיטת המשטר והפך אותה לרפובליקה בנשיאותו[43]. עד היום נחגג יום העצמאות התוניסאי ב-20 במרץ[44].

בורגיבה הוביל קדמה כלכלית, חברתית ופוליטית במשטרו והבדיל את תוניסיה ממדינות ערביות אחרות שנשלטו בראשיתן על ידי בתי מלוכה. עם זאת, שיטת השלטון שנוסדה לא איפשרה אופוזיציה: מפלגת השלטון, "ניאו דוסטור", ומפלגת האופוזיציה הסוציאליסטית למעשה אוחדו למפלגה אחת, ולא נותרו מפלגות אופוזיציוניות. הדבר הוביל גם להשתקה של כלי תקשורת, והעיתונות והטלוויזיה התוניסאיות, שהיו רק בחיתוליהן, עברו צנזורה חדה בידיי השלטון. לאחר דיווח של ארגון אמנסטי אינטרנשיונל על מצב חופש הביטוי בתוניסיה, היטיב מגזין הגרדיאן לתאר את תוניסיה כ"אחת המדינות המודרניות אך המדכאות ביותר בעולם הערבי"[45].

בורגיבה, שהיה אבי האומה ובראשית ימיו בשלטון זכה לאהדה רחבה, הלך ואיבד את הערצת העם. בנובמבר 1987, ראש הממשלה באותו הזמן, זין אל-עאבדין בן עלי, ניצל את יחסי הציבור הירודים של בורגיבה בקרב העם כדי לבצע הפיכה. הוא הוביל מספר רופאים לטעון כי בורגיבה, שהיה מבוגר עד מאוד, אינו כשיר לתפקד כנשיא בגילו ושהוא אף לוקה בשיטיון (דמנציה). בעקבות הכרזת הרופאים התעורר גל עממי בקרב הציבור שדרש מבורגיבה להתפטר, ובהפיכה פוליטית שלא כללה אף שפיכות דמים יחידה, עלה בן עלי לשלטון כמחליפו של בורגיבה, בהתאם לחוקת תוניסיה.

עם עלייתו לשלטון החל בן עלי לחדד את השלטון האוטוקרטי שלו, ולצד פעולות כלכליות לטובת המדינה, הוא חוקק וקידם אלמנטים של משטר טוטליטרי: כחלק מפולחן האישיות שבנה לעצמו, הוא הכריז של יום עלייתו לשלטון, 7 בנובמבר, כחג לאומי; התקשורת במדינה הושתקה כמעט לחלוטין ועברה צנזורה בידיי השלטון; הפרלמנט הכיל רק מפלגה אחת והוא העומד בראשה ועוד. במהלך כהונתו הוא נבחר מחדש באופן עקבי עם רוב עצום מדי חמש שנים בבחירות מזויפות, בהן זכה בכל פעם ללמעלה מ-80% מהקולות, כאשר הבחירות המזויפות האחרונות התקיימו ב-25 באוקטובר 2009[46].

אף על פי שבן עלי יזם פעולות כלכליות שנועדו לפתח את תוניסיה ולהבדיל אותה משאר מדינות העולם הערבי, השחיתות והאינטרסים האישיים שלו, כמו גם חוסר ידע בניהול עשרות התיקים שבהם החזיק, הוביל לשפל כלכלי חד בתוניסיה, שהצית את המרד הראשוני בדרך למהמפכה התוניסאית.

המהפכה בתוניסיה

ערך מורחב – ההפיכה בתוניסיה (2011)

מאמצע העשור הראשון של המאה ה-21 נפלה תוניסיה אל תוך משבר כלכלי חמור, שנבע ממספר פעולות בלתי אחראיות וחוקיות של השליט בן עלי. בין היתר, בן עלי ריכז בידיו סמכויות רבות כמו משרדי הכלכלה, התחבורה והביטחון, אף על פי שלא רכש ידע בנושא ולא ידע לנהל מערכות כה רבות; הוא ביצע עברות שחיתות רבות כמו לקיחת שוחד, מעילה בכספים ועוד; הוא הוציא לפועל פעולות רבות שהיו פזיזות ולא אחראיות בתחומי הסחר וניהול הכלכלה בצורה כושלת שהובילה לנפילת הדינר התוניסאי.

המצב הכלכלי הביא רבים לשפל כלכלי חסר תקדים, והעם התוניסאי החל לאבד את האמון במנהיגו. בנוסף, היעדר חופש ביטוי וזכויות אזרחיות בסיסיות נוצרה התמרמרות בעם כלפי שלטון בן עלי[47]. אדרבא, ככל שהמצב החמיר, העוינות בין השלטון והמשטרה לבין העם העמיקה. המהומות 'התפוצצו' עם הצתתו העצמית של מוחמד בועזיזי בשנת 2011[48][49][50]. לאחר שדוכן הירקות שלו נסגר על ידי המשטרה והוא הושפל בידיי שוטרת שסטרה לו מול עוברי אורח[47][49][51][52], הוא הצית את עצמו לעיני כל כאות מחאה, ומת מפצעיו כמה שבועות לאחר מכן[47]. רבים ראו בכך את הקש ששבר את גב הגמל, ויצאו למחות כנגד השלטון של בן עלי, אשר לטענתם דחק את בועזיזי, כמו צעירים רבים אחרים, להתאבדות כתוצאה מחוסר יכולת לקיים את תנאי החיים של עצמם. עד מהרה הצטרפו רבים בערים הגדולות למחאות, ובתגובה הפעילה המשטרה פעולות אלימות וחסרות תקדים כלפי אזרחים.

עד מהרה היו ההפגנות לגל התנגדות עממית למשטר בתוניסיה, הגדול מזה שלושה עשורים[53][54] והביאו לעשרות מקרי מוות ומאות פצועים, רובם כתוצאה מפעולה של המשטרה וכוחות הביטחון. בסופו של דבר גברו המפגינים על המשטרה, ומתוך חשש לחייו נמלט בן עלי מן המדינה והתפטר רשמית מתפקידו כנשיא ב-14 בינואר 2011[53][54]. לאחר הדחתו ובריחתו לערב הסעודית התקיימו הבחירות הדמוקרטיות הראשונות בתוניסיה.

אחרי המהפכה

התקופה שלאחר המהפכה התאפיינה בחוסר יציבות פוליטי, אולם תוניסיה הצליחה להימנע מלגלוש לאנרכיה ולמלחמת אזרחים בדומה למדינות ערב אחרות שחוו את "האביב הערבי". במרץ 2012, הודיעה א-נהדה כי לא תהפוך את השריעה למקור החקיקה של החוקה החדשה ובכך שמרה על האופי החילוני של המדינה. עמדתה גרמה לזעם בקרב הגורמים האסלאמסטיים במדינה, אך היא אושרה בינואר 2014. במסגרת החוקה החדשה הוקמה אספה לאומית שבה 217 מושבים.

ב-26 באוקטובר 2014 נערכו הבחירות הפרלמנטריות בתוניסיה[55]. מפלגת נידא תוניס, מפלגה פוליטית חילונית, זכתה ברוב הקולות וקיבלה 86 מושבים[56]. אל המקום השני הגיעה מפלגת א-נהדה האסלאמיסטית, שזכתה בבחירות הראשונות במדינה אחרי מהפיכת 2011, וקיבלה 69 מנדטים. חודש אחר כך, ב-23 בנובמבר, נערכו גם בחירות דמוקרטיות לנשיאות המדינה, לראשונה בתולדות תוניסיה[57]. מאחר שאף מועמד לנשיאות לא גרף למעלה מ-50 אחוז מהקולות, נערך סיבוב מכריע בין שני המועמדים המובילים ב-28 בדצמבר[58]. מנהיג מפלגת נידא תוניס, מחמד אל-באג'י א-סבסי, זכה בנשיאות המדינה.

בנובמבר 2015, 32 חברי פרלמנט מטעם מפלגת המרכז השלטת הודיעו על פרישתם מהמפלגה והקמת סיעה חדשה, בעקבות האשמות קשות נגד נשיא המדינה. לטענתם הוא קידם מקורבים וקרובי משפחה בתוך מנגנוני המפלגה, פגע בהתנהלות הדמוקרטית של המנגנונים הפנים מפלגתיים ומשרת אינטרסים של בעלי הון[59].

בשנים אלו חוותה תוניסיה חיזוק למגמת הדמוקרטיזציה והליברליזציה החברתית שלה[60][61].

באוקטובר 2019, נערכו שוב בחירות לנשיאות המדינה, ולאחר שני סיבובי הצבעה נבחר הנשיא החדש קייס סעיד, שניצח את הנשיא המכהן אל-באג'י א-סבסי[62]. ביולי 2021, בעקבות הפגנות, פיטר הנשיא את ראש הממשלה הישאם משישי והקפיא את פעילות הפרלמנט[63].

ב-25 ביולי 2021, על רקע ההפגנות המתמשכות הנוגעות לתפקוד לקוי של הממשלה בנושא מגפת הקורונה בתוניסיה וחשד לשחיתות שלטונית, השעה הנשיא קייס סעיד את הפרלמנט ל-30 יום, פיטר את ראש הממשלה, ביטל את חסינות חברי הפרלמנט, ושמר לעצמו את הזכות לפטרם כרצונו[64][65][66][67]. רבים בעם התוניסאי הביעו חשש שצעדיו של סעיד יגררו את תוניסיה בחזרה למשטר סמכותני כפי שהיה בה עד 2011, ויבטלו את ההישגים השבריריים של מחאת האביב הערבי[68]. ב-29 בספטמבר מינה סעיד לראשות הממשלה את נג'אלה רמדאן, האישה הראשונה שכיהנה בתפקיד זה, והגיעה לתפקיד ללא ניסיון פוליטי[64]. בפברואר 2022 פיזר גם את מועצת השיפוט העליונה בטענות לשחיתויות ברשות השופטת[69]. ביולי 2022 נקבע במשאל עם לכונן חוקה חדשה שקידם סעיד, לאחר שמשאל העם הוחרם על ידי האופוזיציה ופחות משליש מבעלי זכות ההצבעה השתתפו במשאל[70].

פוליטיקה

ערך מורחב – פוליטיקה של תוניסיה

בעשור שלאחר הפיכה ב-2011 אימצה תוניסיה באופן חסר תקדים מספר מנגנונים המזוהים עם דמוקרטיות ליברליות[61]. ביולי 2021 השעה הנשיא קייס סעיד את הפרלמנט, ונכון לינואר 2023 חלק מהרשויות הפוליטיות של תוניסיה נטולות עצמאות פוליטית[64][71]. הוא הודיע כי מעתה ישלוט באמצעות צווים, מבלי להביא הצעות חוק ותקנות לאישור הפרלמנט. פעולות אלו גררו הצהרות מצד גורמים מסוימים במדינה, כמו חלק מהמפלגות וארגוני עובדים, שהנשיא איבד את הלגיטימיות שלו[72], טענות שחוזקו כאשר בית הדין האפריקאי לזכויות אדם פרסם את עמדתו כי מהלכיו של סעיד לא היו חוקתיים[73].

המערכת הפוליטית שעוצבה בהפיכת 2011

עד להפגנות וההפיכה ב-2011 הייתה תוניסיה רפובליקה עם מערכת נשיאותית חזקה הנשלטת על ידי מפלגה אחת. הפרלמנט שוכן בבירה תוניס, ויש בו 189 צירים, הנבחרים כל 5 שנים. זכות הבחירה נתונה לכל אזרח מגיל 20. הנשיא חביב בורגיבה, כיהן בתפקיד מאז העצמאות מצרפת, בשנת 1956 ועד שנת 1987 עת החליף אותו הנשיא זיין אל-עאבדין בן עלי, אשר כיהן עד ההפיכה בתוניסיה (2011). המפלגה השלטת הייתה המפלגה החוקתית היחידה למשך 25 שנים, "מפלגת החוקה הסוציאליסטית" (Socialist Destourian Party), אשר שלטה בחיים הפוליטיים של תוניסיה עד 2011. הבחירות האחרונות לנשיאות ולבית הנבחרים (לפני ההפיכה) שנערכו ב-24 באוקטובר 2009 הסתיימו בניצחון מוחץ של מפלגת החוקה הסוציאליסטית. הנשיא עמד בראש הרשות המבצעת, ומסיבה זו, משקלה של הממשלה לא היה רב.

הנשיא נבחר בעבר לתקופת נשיאות של חמש שנים ללא התנגדות, והוא זה שמינה את ראש הממשלה והקבינט, שבאמצעותם הוציא לפועל את מדיניותו. מושלים אזוריים ומנהלים מקומיים ממונים על ידי הממשלה השוכנת בנציבות הראשית; הם נבחרים, בדרך כלל, על ידי מועצת העירייה של אותו האזור.

המערכת המשפטית של תוניסיה היא עצמאית, אם כי לפעמים הממשלה מתערבת במקרים פוליטיים חשובים. קיימים 13 בתי משפט, ועוד 3 בתי משפט לערעורים. בית המשפט הגבוה ביותר בתוניסיה, נמצא בתוניס.

ב-23 באוקטובר 2011 נערכו לראשונה בחירות כלליות חופשיות במדינה לאספה המכוננת. המפלגה האסלאמיסטית "א-נהדה" ניצחה בבחירות עם 41.47% מקולות הבוחרים. בבית הנבחרים החדש 217 מושבים, והחברים בו נבחרים לקדנציה של חמש שנים. בבחירות לפרלמנט באוקטובר 2014 ניצחה המפלגה החילונית "נידאא תוניס" לאחר שזכתה ב-38% מן הקולות. בבחירות באוקטובר 2019 אף מפלגה לא ניצחה באופן מובהק ורק ב-2020 הורכבה ממשלה שהמפלגה הגדולה בה היא "א-נהדה".

יחסי חוץ

ערך מורחב – יחסי החוץ של תוניסיה

מקורם של יחסי החוץ של תוניסיה נמצאים כבר בשנת 1956, אז זוכה תוניסיה בעצמאות מידיי צרפת. עם כניסתה לתפקיד, הממשלה החדשה מפנה את מלוא הכוחות לשיקום וחיזור המערכות הפנימיות של המדינה, אך עם זאת משרד החוץ החדש שהוקם מתחיל במסע של קשירת קשרים דיפלומטיים עם מדינות האזור. מיקומה של תוניסיה בין אלג'יריה ללוב חייב אותה ליצור קשרי ידידות עם שכניה ועם העולם הערבי בכלל, וזאת על אף נטיותיו הפרו-מערביות של נשיא המדינה ואבי האומה חביב בורגיבה[74].

עם עלייתו לשלטון, הנשיא החדש זין אל-עאבדין בן עלי קידם מדיניות חוץ ברורה: תוניסיה תשמור על קשריה עם העולם הערבי, אך תעדיף קשרים עם מדינות המערב, ובייחוד ארצות הברית, צרפת ובריטניה. כחלק מכך, מיתן בן עלי את הקשרים הכלכליים של תוניסיה עם מדינות ערב, והעדיף לשמר ולחזק את הקשרים עם מדינות המערב, ובכך ליצור אי-תלות בנפט כפי שהיה באלג'יריה, לוב או כווית. בשנות ה-2000 בן עלי הגדיל לעשות וביצע שורה של פעולות כלכליות כשהבולטת בהן היא המדיניות הכלכלית "התכנית התוניסאית התשיעית", שבמסגרתה כ-70% מיחסי החוץ הכלכליים של תוניסיה עברו ממדינות ערב והמזרח התיכון למדינות אירופה[75].

מבחינה דיפלומטית, תוניסיה נטתה מאז ומעולם למערב, ושמרה על מתינות הן מבחינה חברתית והן מבחינה דתית. מסיבה זו, פעמים רבות שימשה תוניסיה למרכזי מפגש בעולם הערבי. בין השנים 1979–1990 שימשה תוניסיה כמטה הליגה הערבית; בדומה, בין השנים 1982–1993 שימשה גם מרכז הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף), זאת לאחר שאנשי הארגון גורשו מלבנון ומירדן. לאורך השנים, תוניסיה הפגינה לא פעם סולידריות כלפי ישראל, ושימשה רבות כמתווכת לא רשמית בין ישראל למדינות ערב נוספות. בשנת 1993 הייתה תוניסיה המדינה הערבית הראשונה שאירחה משלחת ישראלית רשמית, כחלק מתהליך השלום שהתחולל במזרח התיכון. בשלבים מסוימים היו יכולים אזרחים ישראלים אף להגיע לתוניסיה באמצעות דרכון ישראלי, אולם אפשרות זו נסגרה בשנת 2002 עם הסלמת האינתיפאדה השנייה[76][77].

עם אלג'יריה ולוב

שר הפנים האלג'יראי נורדין בדואי בפגישה עם מקבילו התוניסאי היכם פוראטי.
ערכים מורחבים – יחסי אלג'יריה–תוניסיה, יחסי לוב–תוניסיה

בין אלג'יריה ללוב, תוניסיה מייצרת קשרי ידידות עם שכונתיה מאז הקמתה. עם זאת, סכסוך גבולות בינה לבין תוניסיה לאלג'יריה מנע ממנה ליצור קשר הדוק. אף על פי כן, בשנת 1993 בנתה תוניסיה קשר כלכלי איתן עם שכנתה אלג'יריה: לאחר פתרון סכסוך הגבולות בין המדינות, נבנתה תוכנית ליציקת צינור גז ענק שייצא מאלג'יריה, דרך תוניסיה, ויגיע עד לאיטליה[78][79]. בניית צינור זה הוא הישג חשוב בעבור תוניסיה, שקשרה קשר כלכלי מתמשך ראשון עם שכנתה. בשנת 2002 חתמה תוניסיה על הסכם עם אלג'יריה לגבי הגבול הימי בין המדינות, מה שפתר את אחרון הסכסוכים בין השתיים[80].

עם שכנתה השנייה, לוב, היחסים פרחו פחות; בשנת 1974 ביטלה תוניסיה את הברית שהייתה לה עם שכנתה, והיחסים בין מועמר קדאפי לחביב בורגיבה התערערו. לאחר מכן טיב היחסים היה מקוטע ולא רציף, כאשר הוכרז על ביטול ותיקון הדדי שלהם מספר רב של פעמים. השיא היה כאשר בשנת 1980 טרוריסטים שהוכשרו בלוב פרצו לשטח תוניסיה וניסו לכבוש את העיר גאפסה. החל מאותה נקודה היחסים החלו להתדרדר משמעותית: בשנת 1982, לאחר תביעה שהגישה לוב, בית הדין הבינלאומי בהאג פסק לטובתה בנוגע לבעלות על מדף הנפט היבשתי שנמצא בשטח נתון למחלוקת בין לוב לתוניסיה. לאחר מכן, בשנת 1985 לוב גירשה משטחה עובדים תוניסאים ואיימה לפתוח במלחמה כנגדה, מה שהוביל לביטול נוסף של היחסים. רק בשנת 2003 חזרו היחסים לטיבם בזכות מאמציה של תוניסיה והצבעתה נגד הסנקציות על לוב באו"ם. בשנים שלפני האביב הערבי, הייתה לוב שותפה מרכזית בסחר החוץ של תוניסיה; הייצוא אל לוב בשנת 2009 עמד על 830.8 מיליון דולר אמריקאי, והיבוא - 559 מיליון דולר[74].

יחסים עם ישראל

ערך מורחב – יחסי ישראל–תוניסיה

בין מדינת ישראל והרפובליקה התוניסאית לא קיימים יחסים דיפלומטיים רשמיים, נכון לשנת 2020. אף על פי כן, לשתי המדינות היסטוריה ארוכה של יחסי חוץ. עם ההכרזה על עצמאות תוניסיה, הצהיר בורגיבה בפני גדעון רפאל באו"ם כי הוא לא ינקוט כל צעדים להשמדת מדינת ישראל[81], מה שהופך אותו למנהיג הערבי הראשון שהצהיר על אי-עוינות כלפי ישראל. בהמשך אף נעזר ממשלו של בורגיבה ביעקב צור, אז שגריר ישראל בצרפת, כדי להקים יישובים חקלאיים שיתופיים על בסיס הקיבוצים הישראלים[82].

במשך שנות השישים נעשו ניסיונות שונים לקדם תיירות בין ישראל לתוניסיה, על בסיס הרעיון כי יהודים יוצאי תוניסיה יגלו עניין בשיבה למדינה וביקור במקומות בהם גדלו[83]. עם זאת, רק בשנות התשעים החלו יהודים לבקר במדינה.

עם השנים היחסים הלכו והתחממו. לטענת תוניסיה, היא שימשה תפקיד מרכזי בתיווך הסכם אוסלו בין הארגון לשחרור פלסטין ומדינת ישראל. בשנות התשעים, כחלק מאווירת השלום ששררה במזרח התיכון ופירוק מטה אש"ף בתוניסיה, החלו תיירים ישראלים לבקר לראשונה בתוניסיה. בשנת 1993 נוסדו ערוצי התקשורת הדיפלומטיים הראשונים בין המדינות, דרך השגרירויות הבלגיות הן בתל אביב והן בתוניס. מאוחר יותר, בשנת 1996, נפתחו משרדי אינטרסים ישירים ששימשו כשגרירויות דה פקטו.

אולם היחסים בין שתי המדינות התדרדרו עד מאוד בתחילת שנות ה-2000, פרוץ האינתיפאדה השנייה. ב-22 באוקטובר 2000, הנשיא התוניסאי זין אל-עאבדין בן עלי הודיע ​​כי בכוונתו לנתק כל קשר עם ישראל בעקבות "האלימות בשטחים הפלסטינים". מדינת ישראל הגיבה בתדהמה על ההכרזה וסגרה את משרדי האינטרסים. דובר משרד החוץ הישראלי הוציא הודעה לתקשורת בה נאמר:

"ישראל מקבלת בפליאה את ההחלטה התוניסאית, בה נראה שתוניסיה העדיפה לוותר על תפקידה כמדינת גשר להידברות בין ישראל לשכנותיה ובכך יש משום פגיעה במאמץ החיוני להשגת שלום אזורי".

בהמשך העשור היחסים בוטלו באופן דרסטי, למעט יחסים כלכליים מעטים של משקיעים פרטיים[84].

כלכלה

ערך מורחב – כלכלת תוניסיה

תוניסיה היא מדינה מוכוונת-ייצוא העוברת כבר שנים רבות, מאז ראשית שלטונו של בן עלי, תהליך של ליברליזציה והפרטה של השוק, תוך ביצוע רפורמות ליברליות. מבחינה כלכלית, תוניסיה שונה ממדינות ערביות המקבילות לה בכך שהיא פועלת בעיקר על פי מודל כלכלת השוק ומקיימת סחר רב עם מדינות המערב, בניגוד לרוב המדינות הערביות המעדיפות לקיים קשרים עם רוסיה ומעצמות אזוריות מוסלמיות כמו איראן וטורקיה.

היסטוריה כלכלית

הלאמה וסוציאליזם (1956–1969)

עם קבלת העצמאות שלה, תוניסיה סבלה ממצב כלכלי קשה, שנבע ממספר גורמים: חוב חיצוני גדול שגרר, בדומה לשכנתה אלג'יריה, גירעון תקציבי חמור; מצב תשתיות גרוע ביחס לשכנותיה; שוק מקומי צר ולא מאורגן; אחוז אבטלה גבוה; תעשייה מנוונת וטכנולוגיות עובריות ולא מפותחות שבהתאם לכך לא שמישות בתפוצה רחבה; והגירה חיצונית של למעלה ממחצית התושבים האירופאים[85]. כדי להתמודד עם המצב הכלכלי הקשה ששרר, הממשלה בראשותו של חביב בורגיבה החלה בתהליך של הלאמת משאבים, כשבראש ובראשונה הקימה הממשלה את חברת הרכבות הלאומית של תוניסיה (אנ'), מה שסיפק מקום תעסוקה למובטלים רבים. אחרי כן הולאמו גם הבנק המרכזי של תוניסיה וחברות הגז והנפט, כמו גם חברות החשמל והמים.

בסוף שנות ה-50 של המאה ה-20 ותחילת שנות ה-60 של המאה ה-20 הצליחה ממשלת תוניסיה לייצב את המדינה מבחינה כלכלית, ונבנו תשתיות לאומיות שסיפקו את הצרכים הכלכליים של המדינה. המטבע הרשמי הוחלף מהפרנק הצרפתי לדינר התוניסאי והוקמה חברת התעופה המרכזית תוניסאייר. עם זאת, ועל אף מדיניות ההלאמה שקידמה, ממשלת תוניסיה לא ניסתה לקיים אוריינטציה סוציאליסטית אלא דווקא לקדם כלכלת שוק וליברליזציה. פעולות ההלאמה של בורגיבה באה מתוך כוונה לנתק את תוניסיה לחלוטין מתלותה בצרפת, שטיפחה בה את המודל הקולוניאלי; השלטון הצרפתי הזניח את התעשייה התוניסאית[86][87] והשטח נוצל בעיקר למטרות אינטרסנטיות צרפתיות כמו חציבת מינרלים ומשאבים. כתוצאה מהקולוניאליזם הצרפתי, תוניסיה נותרה המדינה הכי פחות מתועשת בכל אזור המגרב, ואחת מהמדינות הכי פחות מתועשות בצפון אפריקה[88].

הנשיא בורגיבה בפגישה כלכלית, 1963

במהלך שנות ה-60 התבססה הכלכלה התוניסאית על שני מאפיינים עיקריים: פוספט, שיוצר במחצבים באזור גאפסה, ושמן זית, שהופק משדות עצי זית שנפרשו בכל רחבי תוניסיה (לימים הפך ענף גידול עצי זית לאחד מהגורמים העיקריים על כלכלת תוניסיה, והיא הפכה ליצרנית שמן הזית הגדולה בעולם). ענף חדש שהחל להתפתח הוא תיירות החוץ, כאשר מבקרים אירופאים וערבים כאחד מצאו את תוניסיה כמדינה אידיאלית לחופשות, ובשנת 1962 כבר נרשמו 52,700 תיירים שהגיעו לתוניסיה מכל העולם, מספר גדול ביחס למדינה כה צעירה[89].

משבר כלכלי וליברליזציה של הכלכלה (1982–2016)

בשנות ה-80 של המאה ה-20 עברה תוניסיה משבר כלכלי שנגרם בעקבות הישענותה על החוב החיצוני שלה, מה שהוביל להעלאת מיסים לאזרחים ולמצוקה ברחוב התוניסאי. הממשלה התקשתה לספק עבודות לעודפי המובטלים ונמנעה מלהשקיע בתשתיות ציבוריות, והדבר הוביל משקיעים פרטיים לחשוש להשקיע בעצמם בחברות שהיו לאומיות לשעבר[87].

כדי לפתור את המשבר הכלכלי פתחה תוניסיה בשלל רפורמות כלכליות החל בזמן שלטונו של בורגיבה ובהמשך, לאחר המהפכה בתוניסיה בשנת 1987, תחת שלטונו של בן עלי. במשך שנים קידמה הממשלה מספר רב של רפורמות שמטרתן הכללית הייתה לנתק את תוניסיה מהתלות שלה בעולם הערבי ואימוץ השיטה הכלכלית המערבית. אחת הרפורמות האחרונות בסדרה, התוכנית התוניסאית התשיעית, קבעה באופן רשמי כי תוניסיה מעדיפה קשרים כלכליים עם מדינות אירופה ואמריקה מאשר עם שאר מדינות ערב, מה שהופך אותה לאחת המדינות הערביות היחידות אי פעם שעושות כך.

במהלך שנות ה-90 של המאה ה-20 נהנתה תוניסיה מצמיחה ניכרת בתוצר המקומי גולמי של עד 5% בשנה, אך עם זאת מהר למדי נפסקה הפריחה הכלכלית בשל שחיתות פוליטית שנבעה מקשרי הון-שלטון בין הממשלה לאליטות[90]. אף על פי שבאופן רשמי חוק העונשין של תוניסיה פוסל כל סוג שחיתות פוליטית, לרבות שוחד, שימוש לרעה בתפקיד, סחיטה באיומים וניגוד עניינים, שלטון החוק לא אכף זאת באופן יעיל ובמשך רוב שנותיו המאוחרות של בן עלי כנשיא תוניסיה הייתה המדינה שרויה במצב כלכלי קשה כתוצאה משחיתות בדרגים הגבוהים ביותר[91][92].

שפל כלכלי מביא למהפכה (2011)

במהלך העשור הראשון של המאה ה-21 התדרדר המצב הכלכלי בתוניסיה פעם נוספת בעקבות שחיתות שלטונית וניהול כושל של הכלכלה. הנפגעים העיקריים היו אנשים צעירים שסיימו את מערכת החינוך, נכנסו למעגל התעסוקה ועבדו במקצועות מסודרים, אך עדיין לא הצליחו לעמוד בהוצאותיהם. המטבע, דינר תוניסאי, עבר אינפלציה וערכו דעך, בעוד שמחירי הדיור ויוקר המחיה עלו והקשו על אזרחים רבים.

מי שהצית את המהפכה בתוניסיה ולמעשה את האביב הערבי כולו היה מוחמד בועזיזי, צעיר בן 26 שהכנסותיו לא הצליחו לכסות את הוצאותיו, והוא נאלץ להקים דוכן פירות וירקות לא חוקי כדי להשלים הכנסה. אלא ששוטרת שהגיעה למקום הורתה לפרק את הדוכן, סטרה לו והשפילה אותו, ולאחר מכן גם הוכה לכאורה[93]. כמחאה על האדישות של הממשלה אל מול העוני הגובר בתוניסיה, הצית את עצמו בועזיזי, ומת מפצעיו כעבור זמן מה. ההצתה העצמית שלו עוררה הזדהות נרחבת בקרב העם התוניסאי, ובמחאה על המצב הכלכלי התפרצה התנגדות עממית נרחבת שבסופה כוננה דמוקרטיה מלאה במדינה, ותוניסיה הפכה למדינה הדמוקרטית לחלוטין היחידה בעולם הערבי[94].

הכלכלה כיום

ייצוג יחסי של היצוא מתוניסיה בשנת 2012.

נכון לתחילת 2021, מתקיימת בתוניסיה כלכלה מגוונת הכוללת ענפים שונים, החל בחקלאות ובכרייה, עבור בתעשייה כבדה ובמסחר, וכלה בתיירות ובתרבות. בשנת 2008 עמד התוצר המקומי הגולמי של תוניסיה על 41 מיליארד דולר[95]. המגזר החקלאי מהווה 11.6% מהתוצר, התעשייה מהווה 25.7% ממנו ותעשיית השירותים תופסת 62.8% מהתוצר המקומי. המגזר התעשייתי מתמקד בייצור בגדים והנעלה, בייצור חלקי רכב ובייצור מיכון ומוצרים חשמליים. אף על פי שבעשור השני של המאה ה-21 היה התוצר המקומי הגולמי במגמת צמיחה בשיעור של כ-5% בשנה, המדינה מתמודדת עם שיעורי אבטלה גבוהים של כ-85% מהאוכלוסייה הצעירה, שנעה בין גילאי 14-35[96].

בשנת 2009 הכתיר הפורום הכלכלי העולמי את תוניסיה בתור הכלכלה התחרותית ביותר באפריקה, ודירג אותה במקום ה-40 בעולם בהיבט זה[97]. באותה שנה היוותה התיירות אחוז ניכר מהכלכלה, כשהייתה אחראית ל-7% מהתמ"ג והעסיקה 370,000 עובדים[98]. במהלך העשור השני של המאה ה-21 צמחה הכלכלה המקומית בעיקר בזכות חברות ומשקיעים בינלאומיים שהקימו מרכזים בתוניסיה, בין היתר החברות איירבוס[99] והיולט פקארד[100].

נכון לשנת 2021, האיחוד האירופי הוא שותף מסחר החוץ המרכזי של תוניסיה, הודות להסכמים רבים בין מדינות אירופה לתוניסיה. האיחוד האירופי אחראי לכ-72.5% מהייבוא התוניסאי ול-75% מהייצוא. תוניסיה היא אחת משותפות המסחר הוותיקות ביותר של האיחוד האירופי באזור הים התיכון. תוניסיה הייתה המדינה הים תיכונית הראשונה שחתמה על הסכם התאגדות עם האיחוד האירופי, ביולי 1995, אולם עוד לפני כן קיימה עם האיחוד יחסים כלכליים אדוקים. תוניסיה אף הייתה המדינה הים תיכונית הראשונה שאינה חלק מהאיחוד האירופי שחתמה על הסכם אזור סחר חופשי עם האיחוד האירופי[101].

פרויקטים כלכליים חשובים

בשנת 2008 הכריז הנשיא בן עלי על הקמת "עיר הספורט" של תוניס[102][103]; מטרת עיר הספורט היא למשוך תיירות ולארח אירועי ספורט גדולים בעתיד. העיר, שתשב על שטח בגודל של עיר שלמה, תורכב בחלקה מבנייני מגורים וכן ממספר מתקני ספורט. במקור הייתה אמורה העיר להיות ממומנת בידיי ממשלת תוניסיה, אך לאחר המהפכה והתנגדות בקרב העם למימון ממשלתי לתוכנית, התקיים מכרז והוחלט כי העיר תוקם על ידי החברה הפרטית "בוכיטיר" בעלות של 5 מיליארד דולר[104].

ממשלת תוניסיה הכריזה על הקמת הנמל הפיננסי של תוניס, שעתיד להיות הנמל הפיננסי הגדול ביותר בצפון אפריקה. הנמל יוקם במפרץ תוניס בפרויקט לאומי שעלותו הצפויה היא 3 מיליארד דולר; הנמל אמור לספק מקומות תעסוקה לאלפי אנשים ויהיה ציר חשוב בקשרים המסחריים של תוניסיה עם מדינות אירופה[105].

תחבורה

אורכה של רשת מסילות הרכבת היא 2,152 קילומטרים, והיא מקשרת למדינות הקרובות לתוניסיה: לוב ואלג'יריה. אורך הכבישים כ-19,000 קילומטרים. אורך הדרכים הסלולות הוא 12,310 קילומטרים, ואילו אורך הדרכים הלא-סלולות הוא 6,687 קילומטרים.

הנמלים העיקריים בתוניסיה נמצאים בתוניס, ביזרטה, ספקס, גאבס, זרזיס, סוסה, ולה-גולט, והם משמשים לייבוא וייצוא סחורות. שלושת נמלי התעופה העיקריים נמצאים בתוניס, מונסתיר וג'רבה.

גאוגרפיה

מפה טופוגרפית של תוניסיה
נופים בתוניסיה
עדר באפלו בפארק הלאומי אישקל
הפארק הלאומי בו-הדמה
נוף במחוז בג'ה, וברקע "הגשר החמישי" (جسر الخمسة)
מטע זיתים סמוך לרצועת החוף
נופי מדבר סהרה, סמוך ליישוב הברברי מטמטה (אנ') בדרום
ערך מורחב – גאוגרפיה של תוניסיה

תוניסיה ממוקמת על קו חוף הים התיכון של צפון אפריקה, באמצע הדרך בין מצר גיברלטר לתעלת סואץ. היא גובלת באלג'יריה במערב ובלוב בדרום מזרח. היא ממוקמת בין קווי האורך 30° ל-38° צפון וקווי הרוחב 7° ו-12° מזרח. עיקול בקו החוף של צפון אפריקה, העובר בתוניסיה, מייצר לה רצועת חוף רחבת ידיים, שמכילה מרבצי נפט רבים.

תוניסיה היא מהקטנות שבמדינות אפריקה - שטחה דומה בגודלו לזה של מדינת ויסקונסין שבארצות הברית. למרות גודלה הקטן יחסית, בתוניסיה קיימים נופים שונים ומגוונים מצפונה ועד דרומה. צפון תוניסיה מהווה את החלק המזרחי של הרי האטלס, ומאופיין בגבעות רחבות ובאדמות מעובדות לייצור חקלאי. החלק הצפוני ביותר כולל הרים, מכוסים בעצים, על אף שחלקם מלאכותיים. בפינה הצפון מערבית של הרי האטלס התוניסאיים, חלק מהפסגות מגיעות לגובה של למעלה מקילומטר, בהן יורד שלג מדי חורף.

מישור החוף של תוניסיה הוא אזורה המאוכלס ביותר, ובו ערים רבות. הוא ארוך במיוחד ביחס לגודל המדינה: 1,148 קילומטרים של חוף שרועים לאורך האזור הצפון-מזרחי של תוניסיה, פי כמה וכמה מקו החוף הישראלי לים התיכון והים האדום. האדמות הפוריות באזור הפכו אותו לאחד מהאזורים הטובים בעולם לגידול זיתים. מעט דרומה מהרי האטלס, ישנן ערבות מישוריות ורחבות ידיים, שמסמנות את תחילת קצהו הצפוני של מדבר סהרה.

דרום תוניסיה מורכב בעיקרו ממדבר, חלקו הצפוני של מדבר סהרה. הגובה הממוצע מעל פני הים נע בין 200 מטר ל-500 מטר. באזור זה חוליות רבות, מספר הרים נמוכים ומישורים רחבים. אוכלוסייתו היא הדלה ביותר במדינה בעקבות האקלים הקיצוני השורר בו והמחסור במים, וכתוצאה מכך גם דל בחקלאות.

בדרום מזרח תוניסיה מספר אגמי מלח רדודים, שהגדול בהם הוא שוט אל-דג'ריד המתפרש על שטח נרחב העובר דרך שלושה מחוזות שונים, בצמוד לגבול עם אלג'יריה. באגם נמצאת גם הנקודה הנמוכה ביותר במדינה, שגובהה 17 מטר מתחת לפני הים. לעומת זאת, הנקודה הגבוהה ביותר בתוניסיה היא פסגת ג'בל אל-שמאנבי (אנ') - בגובה 1,544 מטר מעל פני הים[106].

אקלים

האקלים בתוניסיה משתנה לפי אזורים. בצפון שורר אקלים ים-תיכוני טיפוסי ובחודשי החורף אף יורדות כמויות גדולות יחסית של גשם[107]. דרום תוניסיה מהווה את החלק הצפוני של הסהרה, ומאופיין באקלים צחיח ובכמויות גשמים נמוכות עד אפסיות. אזור זה הוא מישור יבש, חם וצחיח, שלא מאפשר קיום חקלאות משום סוג, ומורכב ברובו מחוליות.

אקלים בתוניסיה
חודש ינואר פברואר מרץ אפריל מאי יוני יולי אוגוסט ספטמבר אוקטובר נובמבר דצמבר שנה
טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°) 14.7 15.7 17.6 20.3 24.4 28.9 32.4 32.3 29.2 24.6 19.6 15.8 23.0
טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°) 6.4 6.5 8.2 10.4 13.8 17.7 20.1 32.3 19 15.2 10.7 7.5 13.0
משקעים ממוצעים (מ"מ) 50.5 45.3 43.4 35.5 21 10.8 3.7 8.8 10.5 38.6 46.4 56.4 370.9
מקור: Weatherbase[108]

טבע, חי וצומח

תוניסיה מחולקת לאזורי אקלים שונים מאוד זה מזה, ובהתאם גם החי והצומח שונים בכל אזור. במדינה פרושים אחוים[א] רחבי ידיים, הרים, אגמי מים מתוקים ואגמי מלח, מדבריות, חוליות, חופים ארוכים ועוד. הצמחייה מגוונת וכוללת בעיקר צמחים מדבריים הנפוצים באזור זה של המזרח התיכון, כמו צמחי ערבה, דקלים ועצי תמר. בדרום המדינה, הצמחייה קיימת כמעט באופן בלעדי בנאות מדבר, ולרוב מתקיימת לצידה התיישבות אנושית.

ברחבי תוניסיה הוגדרו כ-15 שטחי טבע "פארקים לאומיים" על ידי רשות הטבע התוניסאית[110]. הגדול שבהם הוא הפארק הלאומי אישקל, שמתפרש על שטח של 12,600 הקטאר, אשר הוגדר על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית[111]. פארקים לאומיים נוספים הם בוקורנין, בו-הדמה, אל-פייג'ה ושעאנבי.

על פי מחקר שערכה הקרן העולמית לשימור חיות הבר, רצועת החוף הצפונית של תוניסיה מדורגת במקום ה-13[112] ברשימת המקומות העשירים ביותר במגוון הביולוגי שלהן בים התיכון.

בעקבות התלות הכלכלית של המדינה במשאבים טבעיים למסחר, וחלקם הגדול של משאבי הטבע בתיירות התוניסאית, תוניסיה חוותה פגיעה כלכלית משמעותית בעקבות משבר האקלים העולמי. מלבד בצורות שפגעו בצמחייה ובחקלאות, סובלת תוניסיה מסחף חופים וכן עוברת תהליך של מדבור. החוקרת סאמיה מוהאלי מהמכון הגבוה למדעים ביולוגיים בתוניס גרסה בשנת 2019 כי "כדי לפצות על המחסור במי גשמים, החקלאים משתמשים בהרבה יותר דשנים"[113][114][115]. מסיבה זו, על פי ארגון המזון והחקלאות, עברה המדינה מתצרוכת של 5 קילו דשן כימי לדונם בתחילת שנות ה-60 לכמעט 25 קילו באמצע שנות התשעים. גם הזיהום התעשייתי, שנובע מהכלכלה המתפתחת של תוניסיה, פוגע בשטחי הטבע ומאיץ את תהליך ההתחממות וההתייבשות[116].

על פי נתוני האומות המאוחדות, תוניסיה נמצאת במצב של מחסור במים, כלומר כמות המים הנקיים הזמינים לשתייה לא עולה על הצורך במי שתייה (בעיה אותה חולקת גם ישראל[117]). נהר מג'רדה, הארוך במדינה, מוגדר כיום כמצוי בסיכון שכן הוא חשוף לזיהום מים. על פי מחקר שערך המשרד התוניסאי לאיכות הסביבה בשנת 2018, 60,000 טונות של מים מזוהמים מגיעים אל הנהר מדי שנה[118].

ערים וחלוקה מנהלית

תוניסיה מחולקת ל-24 מחוזות, הגדול שבהם הוא תטאוין שבדרום והקטן הוא תוניס שבצפון. המחוזות מחולקים לכ-264 נפות שבראש כל אחת מהן עומד מושל. הנפות מחולקות גם הן לעיריות[119] ולמועצות מקומיות[120].

מבחינת פיזור אוכלוסין, תושבי המדינה פזורים בה באופן מאוד לא אחיד. כמעט כל האוכלוסייה מתגוררת במחוזות הקרובים אל הים: ב-13 המחוזות המשיקים לים מתגוררים כ-65.3% מכלל האוכלוסייה של תוניסיה, על שטח שמהווה פחות מרבע משטח המדינה. הצפיפות באזורים אלה היא 140 תושבים לקמ"ר, לעומת 65.6 תושבים לקמ"ר בשאר שטח הארץ[121].

נכון לשנת 2019 כ-69.25% מאוכלוסיית תוניסיה מתגוררים בערים,[122] כאשר אחוז העיור צמח ב-4.32% בין השנים 2009 ל-2019. כמעט כל הערים הגדולות בתוניסיה יושבות על שפת הים, החל בביזרטה בצפון, עבור בסידי בו-סעיד, בגאבס ובתוניס, וכלה בספקס הדרומית. ערים נוספות נמצאות בסמיכות לרצועת החוף ומערבית אליה, בהן קירואן וגאפסה. בהרי האטלס המערביים האוכלוסייה דלילה יחסית ומורכבת בעיקר מיישובים קטנים ומכפרים. דרומה משם מתחיל מדבר סהרה, ושיעור האוכלוסייה מידלדל משמעותית. למשל, במחוז הדרומי של תוניסיה, תטאוין, חיים בסך הכול כ-149,453 אנשים[123], בעוד ששטחו הוא 38,889 קילומטר רבוע; משמע, צפיפות האוכלוסין בו היא 3.8 תושבים לקמ"ר.

מחוזות תוניסיה
  • תוניס
    תוניס
  • סוסה
    סוסה
  • קירואן
    קירואן
  • גאבס
    גאבס
  • ביזרטה
    ביזרטה

דמוגרפיה

ערך מורחב – דמוגרפיה של תוניסיה

האוכלוסייה מונה כ-11,818,619 בני אדם, נכון לינואר 2021[124]. 27% מתוכם מתחת לגיל 14. קצב גידול האוכלוסייה השנתי הוא 0.99%. תוחלת החיים הממוצעת היא 77 שנים. שיעור הילודה בתוניסיה הוא 15.52 ילודים על כל 1000 איש, בעוד שיעור התמותה הוא 15.13 מתים על כל 1000 איש. האוכלוסייה היודעת קרוא וכתוב כוללת 82.7% מכלל האוכלוסייה.

השפות בתוניסיה הן ערבית וצרפתית. ריכוז האוכלוסייה הגדול ביותר הוא לאורך החופים, שם האקלים הוא ים תיכוני ונוח יותר למחיה.

הערים הגדולות של תוניסיה
אומדן רשמי מתאריך 1 בינואר 2022[אוכלוסין 1]
דירוג שם מחוז אוכלוסייה
תוניס
תוניס
ספקס
ספקס
1 תוניס תוניס 602,560 סוסה (עיר)
סוסה
קירואן
קירואן
2 ספקס ספקס 286,203
3 סוסה סוסה 249,469
4 קירואן קירואן 153,500
5 ביזרטה ביזרטה 153,100
6 סכרה אריאנה 152,275
7 סידי חוסיין תוניס 128,240
8 רוואד אריאנה 123,300
9 אריאנה אריאנה 122,341
10 אל-מרוג' ספקס 119,954

חינוך ובריאות

בשנת 2017 נמדד ונמצא על ידי ארגון האומות המאוחדות כי שיעור האזרחים בעליי אוריינות מלאה בתוניסיה עומד על כ-81.8%[125], עלייה של 3% משנת 2008[126]. שיעור האוריינות המלאה בקרב בני 15–24 עומד על כ-97.3%[127]. תחום החינוך נמצא גבוה בסדר העדיפויות של הממשלה בתוניסיה, וכ-6% מהתמ"ג מושקע בו.

תוניסיה נהינת באופן כללי ממערכת חינוך רחבה ויעילה הניתנת לכל האזרחים. מאז שנת 1991 קיים חוק חינוך חובה בתוניסיה לקטינים בגילאי 6 עד 16. בשנת 2008 דורגה תוניסיה במקום ה-17 ב"דירוג איכות מערכת החינוך הגבוה ביותר" שפרסם מדד התחרותיות העולמי מבית הפורום הכלכלי העולמי[128].

מרבית הילדים בתוניסיה דוברים את הערבית התוניסאית כשפת אם, ובגיל 6 עם כניסתם למערכת החינוך הם לומדים קרוא וכתוב בערבית ספרותית. החל מגיל 8 נלמדת בבתי הספר השפה הצרפתית ובגיל 12 השפה האנגלית[129]. לאחר סיום בית הספר התיכון בגיל 17–18, ניתנת לתלמידים אפשרות לגשת למבחן ה-"Diplôme de Fin d'Etudes de l'Enseignement de Base" ("דיפלומה כללית וטכנית בהשכלה בסיסית"), ובמדינה ויעברו אותו יתקבלו למוסדות להשכלה גבוהה[130].

מערכת ההשכלה הגבוהה בתוניסיה חוותה התרחבות מהירה בין תחילת שנות ה-90 לתחילת העשור השני של המאה ה-21, ומספר הסטודנטים גדל בלמעלה מפי 3 בתוך 10 שנים בלבד; בעוד שבשנת 1995 נמנו בתוניסיה 102,000 סטודנטים, בשנת 2005 כבר נמנו כ-365,000. שיעור ההרשמה ברוטו להשכלה גבוהה בשנת 2007 עמד על 31%[128].

בתחום הבריאות תוניסיה ניצבת ברמה נמוכה יותר מזו של מערכת החינוך, אך עדיין יעילה ויציבה. מערכת הבריאות היא ציבורית ופועלת על בסיס מיסוי, באופן המאפשר נגישות כלכלית לטיפול רפואי כמעט לכל האזרחים. באזורים בעלי ריכוזי אוכלוסייה גדולים קיימים מרכזי עזרה ראשונה, בתי חולים אזוריים ובתי חולים אוניברסיטאיים (אנ'). המדינה אחראית לסבסוד חלקי גם של חלק מהטיפולים בבתי חולים פרטיים[131].

בשנת 2010 היוו הוצאות הבריאות כ-3.37% מהתמ"ג. בשנת 2009 נמנו 12.02 רופאים ו-33.12 אחים ואחיות לכל 10,000 תושבים[132]. תוחלת החיים הממוצעת בתוניסיה עמדה על 75.73 שנים בשנת 2016, כאשר בקרב גברים היה זה 73.72 שנים ובקרב נשים כ-77.78 שנים[133]. תמותת התינוקות, אמנם, עדיין נמצאת במצב רע, כאשר בשנת 2016 נפטרו כ-11.7 תינוקות ופעוטות לכל 1,000[134].

דת

חוקת תוניסיה מגדירה את דתה הרשמית של תוניסיה כאסלאם, והיא גם הדת הנפוצה ביותר בה - הרוב המוחלט של אוכלוסייתה, כ-98%, משתייך לדת האסלאם ובעיקר לזרם הסוני. 2% הנותרים מתחלקים בין דתות אחרות, כמו הנצרות, היהדות והדת הבהאית[135]. בניגוד לארצות ערב רבות בהן אחוז גבוה של האזרחים הם מוסלמים אדוקים[136], יותר משליש מהמוסלמים התוניסאים מגדירים עצמם כחילוניים ולא-דתיים. אחוז הא-דתיים באוכלוסייה עלה מ-12% בשנת 2013 לכ-33% בשנת 2018, מה שהופך את תוניסיה למדינה הערבית הכי פחות מוסלמית לפי סקר Arab Barometer (אנ')[137]. באותו סקר נמצא כי כמעט מחצית מהצעירים התוניסאים הגדירו את עצמם כלא-דתיים[138].

מאז 2011, הודות למהפכה וכינון דמוקרטיה, נהנים התוניסאים מחופש דת רחב המעוגן בחוקה ונאכף על ידי הרשויות[139]. במדינה קיימת תרבות חילונית גדולה, ומשודרים סרטים חילוניים, מועלות הצגות חילוניות, ספרים חילוניים וא-דתיים מתפרסמים ואין חוק האוסר רכישת אלכוהול, שנוגד את האסלאם[140].

חלק הארי של הציבור התוניסאי משתייך לאסכולה המאלכית שבאסלאם הסוני, וקל לזהות את מסגדיהם בעלי המינרטים המרובעים, המאפיינים את אזור זה של צפון אפריקה[141]. אף על פי כן, קיימת בתוניסיה גם קהילה מוסלמית טורקית שהגיעה לאזור בימי האימפריה העות'מאנית ונותרה שם עד היום; מסגדיהם ניתנים לזיהוי באמצעות המינרטים המתומנים שלהם[142]. מבין המוסלמים בתוניסיה, הרוב המכריע הוא של סונים, אחריהם המוסלמים הלא-דתיים[143], ולאחריהם האיבאדיה והמוסלמים הברברים (הדוגלים בח'וארג')[144].

הקהילה הנוצרית הגדולה בתוניסיה מונה כ-35,000 מאמינים בקירוב[145][146], מורכבת בעיקר מקתולים (22,000), כמה אלפי פרוטסטנטים. עד תחילת המאה ה-15 קיימים תיעודים לקהילה נוצרית ברברית באזור נפזאואה שבמרכז תוניסיה[147], אולם זו נזנחה והומרה באסלאם. ידוע גם על קהילה נוצרית תוניסאית שהתקיימה בעיירה טוזור עד המאה ה-18[148].

יהדות

ערכים מורחבים – יהדות תוניסיה, יהדות ג'רבה, שואת יהודי תוניסיה
בית הכנסת הגדול בבירה תוניס

על פי המסורת, ליהדות תוניסיה שורשים היסטוריים עמוקים המשתרעים אחורה בהיסטוריה למעלה מ-2000 שנה[149], אולם לא קיימים לכך מסמכים או עדויות כתובות. טענה אחת גורסת כי שורשי יהדות תוניסיה טמונים חורבן בית ראשון עם הגליית עם ישראל מהארץ בידיי נבוכדנצר השני מלך בבל[150]. אחרת טוענת כי היהודים הגיעו לתוניסיה עוד קודם לכן, עם התפשטות הפיניקים מארץ ישראל אל צפון אפריקה, ולפיכך היוו חלק ממייסדי קרתגו[151]. כך או כך, עדויות ראשונות לקהילה יהודית בתוניסיה מצביעות על תקופת שלטון האימפריה הרומית, כאשר היהודים נהנו מחסדיו של יוליוס קיסר והשתלבו באוכלוסייה המקומית[152].

בסופו של דבר התקבצו היהודים לאורך רצועת החוף של תוניסיה, ובעיקר באי ג'רבה, שנודע בקהילה היהודית השמרנית בו. לאחר שסבלו מרדיפות בתקופת שלטון האימפריה הרומית הנוצרית, זכו היהודים להקלה ולזכויות נוספות עם כיבוש תוניסיה על ידי האימפריה המוסלמית בימי הביניים[153]. בהתאם לחוקי השריעה, הכובש המוסלמי לא נטפל ל"עם הספר" ויהודים הותרו לדבוק באמונתם כפי שירצו ולהביע את אמונותיהם בפומבי - כולל לבוש מסורתי, בתי כנסת ותפילות פומביות - כל עוד שילמו את מס הג'יזיה[154].

לקראת סוף תקופת השושלת הפאטמית שגשגו היהודים בתוניסיה במה שכונה מאוחר יותר "תור הזהב של יהודי תוניסיה". היהודים השתלבו באוכלוסייה המוסלמית תוך שמירה על המסורת והדת שלהם, ויהודים רבים התמנו למשרות בכירות כמו רופאים, גזברים ועובדים של שלטון השושלת[155]. לאחר השתלטות האע'לבים על תוניסיה זכו היהודים לצמיחה נוספת, ומקרב הקהילה נמנו אינטלקטואליים ואנשי רוח בולטים[156], כמו יצחק בן שלמה הישראלי, דונש בן תמים ויעקב בן נסים. בתקופה זו המרכז התרבותי של יהודי תוניסיה, כמו גם של תוניסיה כולה, התמקם בקירואן.

עם עליית שלטון השושלת הזירידית בשנת 1057 גורשו היהודים מקירואן שנתפסה כעיר הדתית המוסלמית, כחלק ממהלך של סוניזם שעברה האוכלוסייה המוסלמית. מהלך זה היווה את סוף הקהילה היהודית בקירואן[157], שנדחקה אל ערי החוף סוסה, ספקס וג'רבה. ככל שחלפו השנים לקראת סוף ימי הביניים הורע היחס כלפי היהודים, אולם הם עדיין לא נרדפו או דוכאו מתוך כבוד ל"עם הספר"[158].

כאשר נכבשה תוניסיה על ידי ספרד בתום ימי הביניים בשנת 1535 חיו בה כ-2,500 יהודים[159]. קיימים תיעודים ליהודים שנמכרו בתקופה זו כעבדים במדינות נוצריו שונות[160]. אולם שלטון ספרדי זה לא שרד זמן רב, וכבר ב-1574 נכבשה מחדש תוניסיה על ידי האימפריה העות'מאנית שהיטיבה יותר עם היהודים, אך העדיפה את האוכלוסייה המוסלמית והיהודים נהדפו אל קהילות קטנות ולא השתלבו באוכלוסייה.

עם החלת הפרוטקטורט הצרפתי בתוניסיה ב-1881, יכולה הייתה הקהילה היהודית לבחור גם באזרחות צרפתית כדי לקבל את הגנת השלטון הזר ואכן רבים מבניה של קהילה זו הם אזרחי צרפת. רבים מבני הקהילה היהודית למדו בבתי ספר צרפתיים, וכך הפכו לחלק מהאליטה הכלכלית והאינטלקטואלית המקומית.

יהודי תוניסיה השתתפו בתהליך הציוני ומנהיגיהם אף השתתפו במספר קונגרסים באירופה. הקשר עם התנועה הציונית הלך והתחזק ככל שחלף הזמן. הקשר הטוב ביותר היה עם מנהיג הרוויזיוניסטים זאב ז'בוטינסקי. באותה העת אף הוקם בתוניסיה סניף של תנועת בית"ר, המושתתת על השקפת עולמו של ז'בוטינסקי. בין מייסדיה ונציביה נמנה גם אפרים לוזון, שכיהן בתפקיד זה עד עלייתו לארץ ישראל.

במשך רוב השנים לא סבלו היהודים מרדיפות בתוניסיה אולם אירעו מספר מקרים של רצח יהודים, ביזה והלשנה. בתחילת מלחמת העולם השנייה היו בתוניסיה כ-100,000 יהודים, ולאחר הכיבוש הגרמני בתוניסיה, נשלחו אלפים מהם למחנות עבודה, ומעט למחנות השמדה באירופה. יותר מ-260 יהודים נהרגו בתוניסיה במלחמה, רובם במחנות העבודה. חלקם נרצחו בבתיהם או בצעדות המוות, ואחרים מתו מרעב או מהפצצות. על פי מחקרו של ד"ר ויקטור חיון, 576 יהודים תוניסאים נספו במלחמה. המדיניות הגרמנית גם כללה החרמת רכוש, כסף, ואוצרות אמנות יהודיים, ועל פי ההערכות, הנאצים החרימו רכוש בשווי כ-45 מיליון פרנק.

מיד לאחר סילוק הכובש הגרמני מתוניסיה בידי בעלות הברית (במאי 1943), החלה התעוררות משמעותית של הרעיון הציוני בתוניסיה ועד מהרה החלו בניה בהתגייסות לפעילות למען הקמת המדינה היהודית.

משקיבלה תוניסיה עצמאות ב-1956 החלה התנכלות של השלטון ליהודים. נאסר קיומו של ועד הקהילה היהודי ונאסרה פעילותם של האגודות ומוסדות התרבות והספורט היהודיות. ב-1958 התגברו הרדיפות, בוטלה פעילותו של בית הדין הרבני, הרובע היהודי נהרס בידי השלטונות ובית העלמין היהודי הופקע "לטובת הכלל". בעקבות זאת עזבו את תוניסיה כשמונים אלף יהודים. ב-1967 החריפה מאוד האנטישמיות והיהודים סבלו מפגיעות והתנכלויות משפילות רבות. בעקבות זאת עזבו שארית יהודי תוניסיה[161] ונותרו בתוניסיה נכון ל-2011 פחות מ-1,000 יהודים, רובם באי ג'רבה.

חיילים תוניסאים במדי הצבא

צבא

צבא תוניסיה מתחלק לחיל אוויר, צי ימי, משמר לאומי, כוח צבאי מסייע וחיל רגלים. גיל הגיוס הנהוג בתוניסיה הוא 20. נכון לשנת 2008, בצבא תוניסיה הכולל היו חברים 27,000 אנשי צוות וחיילים, מצוידים ב-84 טנקים כבדים ו-48 טנקים קלים. הצי של תוניסיה כלל 4,800 חיילים שהפעילו 25 סירות סיור ו-6 כלי שיט נוספים, בהן אוניות מלחמה. חיל האוויר התוניסאי הכיל 154 מטוסים ו-4 כלי טיס בלתי מאוישים. המשמר הלאומי, שהוא למעשה כוח צבאי למחצה, בן 12,000 חיילים ואנשי צוות[162]. בשנת 2006, שלטונו של בן עלי, תקציב הצבא עמד על כ-356 מיליון דולר אמריקאי בשנה, כלומר 1.6% מהתוצר המקומי הגולמי של תוניסיה.

הצבא בתוניסיה הוא האחראי על ההגנה הלאומית ועל ביטחון הפנים. צבא תוניסיה שימש תפקיד חשוב בשמירת השלום ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו וכן בעת מלחמת העצמאות של אריתריאה[163]. הצבא נשלח בעבר גם לפריסת השלום של האומות המאוחדות בקמבודיה, נמיביה, סומליה, רואנדה, בורונדי, סהרה המערבית וקונגו, אז 'זאיר'. מלבד פעולות חוץ, הצבא משתמש בתפקיד העיקרי כמגן של תוניסיה מפני צבאות אחרים, אך גם שימש בזמן משטרו של בן עלי לריסון מתנגדים למשטר. אחרי ינואר 2011, אז נכנסה תוניסיה למשבר פוליטי עמוק של לאחר המהפכה, הצבא לקח על עצמו אחריות גדולה לטיפול במשבר ההומניטרי והכלכלי[164].

זכויות אדם

מצב זכויות האדם בתוניסיה מתחלק על פי שני חלקי זמן - לפני המהפכה ואחריה.

לפני המהפכה

בתקופת שלטונו של בן עלי מצב הזכויות הפוליטיות בתוניסיה היה עגום למדי. על פי דו"ח חירות בעולם שמודד את חירות האזרחים בתוניסיה מהקמתה ועד ימינו, בתחילת תקופת בן עלי החופש הפוליטי בתוניסיה היה חלקי - בהשפעת רוח המהפכה שהביאה אותו לשלטון. עם זאת, מספר שנים לאחר מכן חזרה תוניסיה למצב של חוסר חופש מוחלט, מצב שנותר על כנו עד לשנת 2011[165].

זכויות הנשים והמיעוטים בתוניסיה היו מוגבלות, אך מצבן עדיין היה טוב יותר מאלה שבמדינות ערב המקבילות לה. בן עלי שמר על אופי חילוני בתוניסיה, כחלק מניסיונו להתקרב אל המערב. עם זאת, הדבר לא הביא לשוויון זכויות מלא: לנשים לא הייתה הגנה משפטית על תקיפות בידיי גברים, כמו גם חוסר ענישה על עבירות כלפי נשים.

חופש העיתונות והביטוי בתוניסיה היה מוגבל מאוד ועיתונאים רבים נרדפו על ידי המשטר. בן עלי ריסן עד מאוד את כלי התקשורת, ומנע מהם לפרסם ידיעות העלולות לפגוע בשמו. בזירה הפוליטית הייתה תוניסיה בשפל[166]; האזרחים לא יכלו לבחור מי ינהל את מדינתם וכל ההחלטות היו נתונות בידי בן עלי, שקיבל החלטות רבות ושנויות במחלוקת, ובכך ריסק את הכלכלה. חוסר הדמוקרטיה בלט והיה אחד הגורמים העיקריים לפרוץ המהפכה.

אחרי המהפכה

התקופה של אחרי המהפכה התאפיינה בחוסר יציבות פוליטי. כחלק מכך, קמו קבוצות סלפיות שהגיבו באלימות לכל דבר הנחשב עוין לאסלאם[164][167]. קבוצות אלו עוררו חשש בקהילה החילונית בתוניסיה, שפחדה מעליית שלטון מוסלמי קיצוני בעקבות המהפכה, כפי שקרה בשנת 1979 באיראן. לבסוף המפלגה הזוכה, א-נהדה, ויתרה על העברת חוקי השריעה בחוק ושמירה על זכות החילוניות של האזרחים מתוך חשש למרד אזרחי שני במספר. בכך, זכתה תוניסיה לחופש דת גדול מאוד, גדול בהרבה מבמדינות ערב אחרות.

מאז המהפכה, קמו ארגוני זכויות אדם רבים בתוניסיה שדאגו לשקם את זכויות האזרחים שנרמסו על ידי בן עלי. בין הארגונים הייתה גם הליגה לזכויות האדם בתוניסיה (אנ'), ארגון זכויות האדם הראשון באפריקה ובעולם הערבי, שפעלה תחת מגבלות ורדיפות למעלה מעשור, אך לאחר המהפכה יכלה סוף סוף להשתחרר מכבליה ולהתקיים כארגון לגיטימי. מספר ארגונים עצמאיים, כמו איגוד הנשים הדמוקרטיות בתוניסיה, איגוד הנשים התוניסאיות למחקר ופיתוח, ולשכת עורכי הדין, התעוררו לאחר המהפכה וממשיכים לפעול עד היום[164].

בנוגע לסמים ואלכוהול המשטר עודנו מחמיר ביותר. על שימוש בקאנביס לפנאי, לצורך העניין, ניתנים באופן אוטומטי עונשי מאסר של שנה בכלא. בתי הסוהר בתוניסיה הומי אדם ומלאים עד אפס מקום בעבריינים שבמדינה מערבית היו מקבלים עונש סמלי בלבד. כשליש מהאסירים בבתי הכלא הם אנשים שהשתמשו בסמים לצורכי פנאי[168].

בשנת 2017 הפכה תוניסיה למדינה הערבית הראשונה שהוציאה מחוץ לחוק את האלימות במשפחה כלפי נשים, מה שלא היווה בעבר פשע. היה זה צעד חשוב בקידום זכויות הנשים בתוניסיה, שכן חוק כנגד אלימות כלפי נשים בתוך המשפחה לא קיים באף מדינה ערבית אחרת.

נשים מהוות חלק חשוב מהפוליטיקה והכלכלה התוניסאית. בשנת 2017 הגיעה תוניסיה לשיא של מספר הנשים בפרלמנט - 37% מנבחרי הציבור הן נשים, מספר קטן ביחס למדינות המערב אך עצום בקרב ארצות ערב[169]. הן מהוות 60% מכוח האדם בבבתי החולים והמרפאות וכ-50% מכלל הסטודנטים[169]. בשנת 2018 נבחרה סועאד עבד (אנ') לתפקיד ראש העיר תוניס, האישה הראשונה בתפקיד זה[170]. בחירתה לראשות העיר לא הייתה דבר של מה בכך; לראש עיריית תוניס תפקיד חשוב ביותר למעלה מ-200 שנה ומכונה "שייח' אל'מדינה" - כלומר, שייח' העיר. בחירת אישה לתפקיד זה, בעיקר כאשר מדובר בעבד אשר אינה לובשת חיג'אב, דוגלת בזכויות נשים ומנהלת אורך חיים מערבי לחלוטין, היווה צעד קריטי בקידום מעמד האישה במדינה[171].

תרבות

עיר התרבות[דרושה הבהרה]

התרבות התוניסאית מתקיימת מאות שנים, וראשיתה בימי שלטון שבטי הברברים.[דרוש מקור] לאורך השנים השפיעו על התרבות התוניסאית השלטונות השונים שכבשו את האזור, שהביאו לה את מאפייניהם ואת תרבותם, בהם שלטונות הפיניקים, הרומאים, הוונדלים, הביזנטים, הערבים, הטורקים, האיטלקים, הספרדים והצרפתים. בשל כך, מתאפיינת תוניסיה המודרנית בתרבות יוצאת דופן לעומת התרבות הנפוצה בעולם הערבי, המתבטאת בסממנים תרבותיים מכל העולם, כגון קהילה דוברת איטלקית[172], אוצרות ארכאולוגיים יוצאים מן הכלל שהם תורשה של שלטון הקרתגים[173], שפה ואדריכלות אירופאית[174] ותרבות ערבית.

אמנות פלסטית

סגנון הציור התוניסאי העכשווי הוא תוצאה ישירה של בית הספר של תוניס,[דרוש מקור] מוסד גבוה לאמנות, שעודד יצירה מקורית ערבית ודחייה של השפעת האמנות האירופאית, שהשתרשה בימיי השלטון הקולוניאלי. מוסד זה הוקם בשנת 1949 ומאגד שכבות שונות בחברה התוניסאית סביב האמנות המקורית, בהם גם מוסלמים ממוצא צרפתי ותוניסאים, נוצרים ויהודים.

לאחר קבלת העצמאות בשנת 1956, תנועת האמנות בתוניסיה הונעה על ידי הדינמיקה של בניית האומה ועיקר ביטוייה היה בדימויים פטריוטיים של אוהדי השלטון.[דרוש מקור] משרד תרבות נוסד[דרושה הבהרה] והיה אחראי הלכה למעשה[דרושה הבהרה] על כל תעשיית האמנות התוניסאית[175]. עם האמנים התוניסאים המוקדמים שזכו לאהדה בינלאומית נמנים חאתם אל מכי (אנ') וזביר א-תרכי (אנ').

נכון לתחילת המאה ה-21 פועלות כחמישים גלריות אמנות בתוניסיה, בעיקר בערים המרכזיות, המציגות תערוכות של אמנים תוניסאים ובינלאומיים[176]. עם הגלריות הבולטות במדינה נמנות גלריית "יחיא" בתוניס ו"אסאעדי" בקרתגו[177].

ספרות ושירה

הספרות התוניסאית מתקיימת בשתי שפות עיקריות, הערבית והצרפתית. ראשית הספרות הערבית בתוניסיה מתוארכת למאה השביעית עם השתלטות האימפריה המוסלמית על האזור. הספרות התוניסאית הערבית, בעלת השורשים העתיקים והמבוססים, מהווה כיום את הזרם המרכזי של הספרות התוניסאית. לצידה, גם הספרות הצרפתית הכתה שורשים בתוניסיה, שריד של השלטון הצרפתי במדינה החל משנת 1881 ועד 1956[178].

עם האישים הבולטים בעולם הספרות התוניסאי נמנים עלי א-דועגי (אנ'), שחיבר ל-150 תסכיתי רדיו, וכן למעלה מ-500 שירים ושירי עם ו-15 הצגות[179]; ח'ראייף באשיר, סופר ממוצא ערבי-תוניסאי שפרסם ספרים מצליחים רבים בשנות השלושים, תחת השלטון הצרפתי, ושהוביל לשערורייה ציבורית בעקבות פרסום ספריו בניב התוניסאי ולא בערבית ספרותית[179]; וכן מונסף גהאצ'ם, מוחמד סלאח בן מארד ומחמוד אל-מסאדי.

השירה התוניסאית התאפיינה לאורך השנים בחוסר אחידות ובהתבדלות מהזמר הערבי המסורתי, בשונה ממדינות ערב אחרות בהן הזמר הערבי נותר קבוע מאוד.[דרושה הבהרה]

בשנת 2002 פורסמו בתוניסיה 1,249 ספרים שאינם ספרי לימוד, מתוכם 885 בערבית[180]. בשנת 2006 פורסמו למעלה מ-1,500 ספרים כאלה ובשנת 2007 פורסמו למעלה מ-1,700. כמעט שליש מהספרים היוצאים לאור מיועדים לקהל צעיר[181].

בשנת 2014 תרגם הסופר והמתרגם האמריקאי-תוניסאי מד-עלי מקי את החוקה החדשה של הרפובליקה התוניסאית מערבית לאנגלית, לראשונה בהיסטוריה הביבליוגרפית של תוניסיה. החוקה המתורגמת, שנאספה כספר, ראתה אור ברחבי העולם בשנה שלאחר מכן, כשספר זה היה לספר התוניסאי הנצפה ביותר, ובעל מספר ההורדות הרב ביותר, באינטרנט.[דרוש מקור]

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: תוניסיה

ביאורים

  1. ^ המילה התקנית עבור "אחו" בצורת רבים, על פי החלטת האקדמיה ללשון העברית[109]

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 "Tunisian Constitution, Article 1" (PDF). 26 בינואר 2014. אורכב מ-המקור (PDF) ב-9 בפברואר 2014. נבדק ב-10 בפברואר 2014. {{cite web}}: (עזרה) Translation by the University of Bern: "Tunisia is a free State, independent and sovereign; its religion is the Islam, its language is Arabic, and its form is the Republic."
  2. ^ 2.0 2.1 "Tunisia" (PDF). International Religious Freedom Report for 2011, United States Department of State – Bureau of Democracy Human Rights and Labor.
  3. ^ דירוג שטח יבשתי - מתוך אתר Worldometer, כפי שפורסם ב-28 במאי 2021
  4. ^ דירוג אוכלוסייה - מתוך אתר Worldometer
  5. ^ דירוג תמ"ג - מתוך אתר הבנק העולמי, כפי שפורסם ב-1 ביולי 2023
  6. ^ מדד הפיתוח האנושי לשנת 2021 בדו"ח 2021/2022 של אתר מינהל הפיתוח (UNDP) של האומות המאוחדות
  7. ^ Democracy Index 2020, Economist Intelligence Unit (באנגלית בריטית)
  8. ^ Tunisia, Freedom House (באנגלית)
  9. ^ "Tethered by history". The Economist. 2014-08-14. ISSN 0013-0613. נבדק ב-2021-02-06.
  10. ^ Human Development Report 2020 The Next Frontier: Human Development and the Anthropocene
  11. ^ Ministère de l'Europe et des Affaires étrangères, France Diplomatie, France Diplomatie - Ministère de l'Europe et des Affaires étrangères (בצרפתית)
  12. ^ Pourquoi l’Italie de Matteo Renzi se tourne vers la Tunisie avant l’Europe | JOL Journalism Online Press, web.archive.org, ‏2018-08-10
  13. ^ La Tunisie renforce ses relations avec l'Italie | Magharebia, web.archive.org, ‏2014-09-14
  14. ^ Benjamin Isaac, The Invention of Racism in Classical Antiquity, Princeton University Press, 2013-10-31, עמ' 147, מסת"ב 978-1-4008-4956-7. (באנגלית)
  15. ^ Carthage and the Numidians, web.archive.org, ‏2012-03-31
  16. ^ Numidians (DBA II/40) and Moors (DBA II/57), web.archive.org, ‏2011-09-27
  17. ^ Numidia | ancient region, Africa, Encyclopedia Britannica (באנגלית)
  18. ^ "The City of Carthage: From Dido to the Arab Conquest"
  19. ^ Appian, The Punic Wars - Livius, www.livius.org
  20. ^ אפיאנוס מאלכסנדריה, ליביה, עמ' 130
  21. ^ History of Tunisia - Lonely Planet Travel Information, www.lonelyplanet.com
  22. ^ Donatist | religion, Encyclopedia Britannica (באנגלית)
  23. ^ Linda Kay Davidson, David Martin Gitlitz, Pilgrimage: From the Ganges to Graceland : an Encyclopedia, ABC-CLIO, 2002, עמ' 302, מסת"ב 978-1-57607-004-8. (באנגלית)
  24. ^ Clifford Edmund Bosworth, Historic Cities of the Islamic World, BRILL, 2007-01-01, עמ' 264, מסת"ב 978-90-04-15388-2. (באנגלית)
  25. ^ "Kairouan inscription as World Heritage", web.archive.org
  26. ^ Jonathan Conant, Staying Roman: Conquest and Identity in Africa and the Mediterranean, 439-700, Cambridge University Press, 2012-04-12, עמ' 358–378, מסת"ב 978-0-521-19697-0. (באנגלית)
  27. ^ 27.0 27.1 Ira M. Lapidus, A History of Islamic Societies, Cambridge University Press, 2002-08-22, עמ' 302–303, מסת"ב 978-0-521-77933-3. (באנגלית)
  28. ^ Anthony Ham, Abigail Hole, Tunisia, Lonely Planet, 2004, עמ' 65, מסת"ב 978-1-74104-189-7. (באנגלית)
  29. ^ Peter N. Stearns, The Encyclopedia of World History: Ancient, Medieval, and Modern, Chronologically Arranged, Houghton Mifflin, 2001, עמ' 129–131, מסת"ב 978-0-395-65237-4. (באנגלית)
  30. ^ E.J. Brill's First Encyclopaedia of Islam 1913-1936, BRILL, 1987, עמ' 852, מסת"ב 978-90-04-08265-6. (באנגלית)
  31. ^ International encyclopaedia of Islamic dynasties : (a continuing series). 11. China, Anmol Publ., 2000, עמ' 105–112. (באנגלית)
  32. ^ Populations Crises and Population Cycles, web.archive.org, ‏2013-05-27
  33. ^ Unesco International Scientific Committee for the Drafting of a General History of Africa, Africa from the Seventh to the Eleventh Century, J. Currey, 1992, עמ' 34, מסת"ב 978-0-85255-093-9. (באנגלית)
  34. ^ Amar Baadj, Saladino y las campañas ayyubíes en el Magreb, Al-Qanṭara 34, 2013-12-30, עמ' 267–295 doi: 10.3989/alqantara.2013.010
  35. ^ Clifford Edmund Bosworth, The New Islamic Dynasties: A Chronological and Genealogical Manual, Edinburgh University Press, 2004, עמ' 55, מסת"ב 978-0-7486-2137-8. (באנגלית)
  36. ^ Daniel Panzac, The Barbary Corsairs: The End of a Legend, 1800-1820, BRILL, 2005, עמ' 309, מסת"ב 978-90-04-12594-0. (באנגלית)
  37. ^ Julia A. Clancy-Smith, Rebel and Saint: Muslim Notables, Populist Protest, Colonial Encounters (Algeria and Tunisia, 1800-1904), University of California Press, 1994-08-09, עמ' 157, מסת"ב 978-0-520-92037-8. (באנגלית)
  38. ^ Eamonn Gearon, The Sahara: A Cultural History, Oxford University Press, 2011, מסת"ב 978-0-19-986195-8. (באנגלית)
  39. ^ Ion Smeaton Munro, Through Fascism to World Power: A History of the Revolution in Italy, Books for Libraries Press, 1933, עמ' 221, מסת"ב 978-0-8369-5912-3. (באנגלית)
  40. ^ Michael Palmer, The German Wars: A Concise History, 1859-1945, Zenith Press, 2010-11-15, עמ' 199, מסת"ב 978-1-61673-985-0. (באנגלית)
  41. ^ Richard Munthe Brace, Morocco, Algeria, Tunisia, Prentice-Hall, 1964, עמ' 39–52, 95–97, מסת"ב 978-91-20-10318-1. (באנגלית)
  42. ^ "Tunisia profile - Timeline". BBC News (באנגלית בריטית). 2017-11-01. נבדק ב-2021-04-12.
  43. ^ BBC News | OBITUARIES | Habib Bourguiba: Father of Tunisia, news.bbc.co.uk
  44. ^ Tunisia Celebrates Independence Day, allAfrica.com, ‏2012-03-21 (באנגלית)
  45. ^ Amnesty International censures Tunisia over human rights, the Guardian, ‏2010-07-12 (באנגלית)
  46. ^ Paris Match, Ben Ali, sans discussion, parismatch.com (בצרפתית)
  47. ^ 47.0 47.1 47.2 Breaking News, World News and Video from Al Jazeera, www.aljazeera.com (באנגלית)
  48. ^ "Tunisia suicide protester Mohammed Bouazizi dies". BBC News (באנגלית בריטית). 2011-01-05. נבדק ב-2021-06-02.
  49. ^ 49.0 49.1 Fahim, Kareem (2011-01-22). "Slap to a Man's Pride Set Off Tumult in Tunisia". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2021-06-02.
  50. ^ Worth, Robert F. (2011-01-22). "How a Single Match Can Ignite a Revolution". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2021-06-02.
  51. ^ Tunisia: 'I have lost my son, but I am proud of what he did', The Independent, ‏2011-10-23 (באנגלית)
  52. ^ Tunisia: How Mohammed Bouazizi Sparked a Revolution - TIME, web.archive.org, ‏2011-01-22
  53. ^ 53.0 53.1 "Tunisia: President Zine al-Abidine Ben Ali forced out". BBC News (באנגלית בריטית). 2011-01-15. נבדק ב-2021-06-02.
  54. ^ 54.0 54.1 Uprising in Tunisia: People Power topples Ben Ali regime, Indybay (באנגלית)
  55. ^ נדב פרנקוביץ', ענבל בן-יהודה ויעל מרום, בחירות דמוקרטיות בתוניסיה: סמל התקווה של האביב הערבי, באתר "שיחה מקומית", 19 באוקטובר 2014
  56. ^ נדב פרנקוביץ' ויעל מרום, המרכז החילוני ניצח בבחירות הדמוקרטיות בתוניסיה, באתר "שיחה מקומית", 28 באוקטובר 2014
  57. ^ אתר למנויים בלבד קרלוטה גול, ניו יורק טיימס, המבחן של תוניסיה: היום ייערכו בחירות דמוקרטיות לנשיאות, לראשונה בתולדותיה, באתר הארץ, 23 בנובמבר 2014
  58. ^ נדב פרנקוביץ' ויעל אבן אור, סיבוב שני: המנהיג החילוני ופעיל זכויות האדם יתחרו על נשיאות תוניסיה, באתר "שיחה מקומית", 25 בנובמבר 2014
  59. ^ נדב פרנקוביץ', טלטלה בממשלת תוניסיה: מפלגת השלטון נקרעה לשתיים, באתר "שיחה מקומית", 9 בנובמבר 2015
  60. ^ אילת לוי, המהפכה המגדרית של תוניסיה: לא רק "ענייני נשים", באתר הפורום לחשיבה אזורית, ‏06.12.2020
  61. ^ 61.0 61.1 Democracy Index 2020: In sickness and in health?, מדד הדמוקרטיה
  62. ^ יאסר אבו ערישה, כשהגיע רגע האמת, האזרחים בתוניסיה הצילו את המהפכה, באתר "שיחה מקומית", 27 באוקטובר 2019
  63. ^ נשיא תוניסיה פיטר את רה"מ והקפיא את פעילות הפרלמנט; רבבות חגגו ברחובות, באתר Haaretz הארץ
  64. ^ 64.0 64.1 64.2 חדשות 13, לראשונה בתוניסיה: אישה בראשות הממשלה, באתר חדשות 13, 29 בספטמבר 2021
  65. ^ Yee, Vivian (2021-07-26). "Tunisia's Democracy Verges on Collapse as President Moves to Take Control". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2021-07-29.
  66. ^ Tunisian president sacks PM, suspends parliament after violent protests, France 24, ‏2021-07-25 (באנגלית)
  67. ^ בגלל הקורונה והמשבר הכלכלי: נשיא תוניסיה הדיח את רה"מ והקפיא את פעילות הפרלמנט, באתר Haaretz הארץ
  68. ^ מסע טיהורים פוליטי בתוניסיה: הנשיא הדיח שופטים ופקידי ממשל ומואשם ברודנות, באתר Haaretz הארץ
  69. ^ תוניסיה: הנשיא עשה צעד דרמטי נגד מערכת המשפט, באתר בחדרי חרדים, 6 בפברואר 2022
  70. ^ ynet והסוכנויות, 11 שנה אחרי "האביב הערבי": תוניסיה חוזרת לדיקטטורה?, באתר ynet, 27 ביולי 2022
  71. ^ תוניסיה: בית המשפט האפריקאי נגד קיס סעיד | הפורום לחשיבה אזורית, באתר הפורום לחשיבה אזורית, ‏3 בundefined 2023
  72. ^ "תוניסיה על פרשת דרכים ואיתה תקוות "האביב הערבי"". הארץ. נבדק ב-2021-10-29.
  73. ^ תוניסיה: בית המשפט האפריקאי נגד קיס סעיד | הפורום לחשיבה אזורית, באתר הפורום לחשיבה אזורית, ‏3 בundefined 2023
  74. ^ 74.0 74.1 Tunisia - Foreign Relations, www.globalsecurity.org
  75. ^ Sean Yom, Government and Politics of the Middle East and North Africa: Development, Democracy, and Dictatorship, Routledge/Taylor & Francis Group, 2019-11-15, עמ' 483, מסת"ב 978-1-138-35432-6. (באנגלית)
  76. ^ תגובת דובר משרד החוץ בדבר הודעת ממשלת תוניסיה המבקשת לבטל כל יחסים דיפלומטיים בין ישראל לתוניסיה, באתר דובר משרד החוץ
  77. ^ נשיא תוניסיה הנבחר: "אנו במלחמה עם הציונים, נורמליזציה היא בגידה", באתר www.maariv.co.il
  78. ^ Trans-Mediterranean Gas Pipeline, Global Energy Monitor, ‏2020-01-15 (באנגלית)
  79. ^ Unrest provokes Italian scare over trans-Tunisian gas pipeline | Jemai Guesmi, AW (באנגלית)
  80. ^ Younes Hamed, Rihab Hadji, Belgacem Redhaounia, Karim Zighmi, Climate impact on surface and groundwater in North Africa: a global synthesis of findings and recommendations, Euro-Mediterranean Journal for Environmental Integration 3, 2018-07-11, עמ' 25 doi: 10.1007/s41207-018-0067-8
  81. ^ מיכאל מ' לסקר, בין בורגיביזם לנאצריזם: יחסי ישראל–טוניסיה והסכסוך הערבי־ישראלי בשנות החמישים והשישים, עיונים בתקומת ישראל 11, 2001, עמ' 46–79, בעמ' 51
  82. ^ מיכאל מ. לסקר, עמ' 56
  83. ^ מיכאל מ. לסקר, עמ' 73
  84. ^ מרגלית, מיכל (2008-10-19). "תוניסיה: הזדמנות מתחת לאף". Globes. נבדק ב-2021-02-09.
  85. ^ André Wilmots, De Bourguiba à Ben Ali: L'étonnant parcours économique de la Tunisie (1960-2000). Essai, Editions L'Harmattan, 2003-09-01, עמ' 11-12, מסת"ב 978-2-296-32991-1. (בצרפתית)
  86. ^ Emma C. Murphy, Economic and Political Change in Tunisia: From Bourguiba to Ben Ali, Palgrave Macmillan, 1999-04-15, עמ' 285, מסת"ב 978-0-312-22142-3. (באנגלית)
  87. ^ 87.0 87.1 Christian Morrisson, Bechir Talbi, La croissance de l'économie tunisienne en longue période, OECD, 1996-08-XX, עמ' 149, מסת"ב 978-92-64-24925-7. (בצרפתית)
  88. ^ André Wilmots 2003, עמ' 94
  89. ^ André Wilmots 2003, עמ' 13-14
  90. ^ GTZ. Tunisia, web.archive.org, ‏2011-05-11
  91. ^ אף על פי כן, מאז המהפכה משנת 2011 החוקים נגד שחיתות נאכפים באדיקות גבוהה יותר, אך לא גבוהה כמו בארצות המערב, ועל פי מדד תפיסת השחיתות משנת 2016 שפרסם ארגון שקיפות בינלאומית (אנ'), דורגה תוניסיה כמדינה הכי פחות מושחתת בצפון אפריקה ואחת מהמדינות הכי פחות מושחתות ביבשת אפריקה, עם ציון של 41.
  92. ^ Tunisia Show All, web.archive.org, ‏2015-07-14
  93. ^ מחאה לא היתה קיימת בלקסיקון המזרח תיכוני. לפני עשור נפל דבר באזור, באתר Haaretz הארץ
  94. ^ מה השתנה מאז האביב הערבי? 7 גרפים מסבירים, באתר Haaretz הארץ
  95. ^ Tunisia - The World Factbook, www.cia.gov
  96. ^ "הוא הרס אותנו": עשור אחרי, התוניסאים מקללים את הצעיר שהצית את האביב הערבי, באתר Haaretz הארץ
  97. ^ "The Global Competitiveness Index 2009–2010 rankings", ‏(למקור)
  98. ^ Trouble in paradise: How one vendor unmasked the 'economic miracle', France 24, ‏2011-01-11 (באנגלית)
  99. ^ Airbus Tunisia Airbus to build plant in Tunisia - eTurboNews.com, web.archive.org, ‏2011-05-15
  100. ^ Tunisia: HP to open customer service centre in Tunisia, web.archive.org, ‏2012-06-28
  101. ^ Countries and regions - Trade - European Commission, ec.europa.eu
  102. ^ Error, www.zawya.com (באנגלית)
  103. ^ Tunis Afrique Presse News Agency: politics, economy, sports, culture and arts news from Tunisia, web.archive.org, ‏2009-09-02
  104. ^ "Tunis Sport City", www.sportcitiesinternational.com
  105. ^ Tunis Financial Harbour » Gulf Finance House, web.archive.org, ‏2009-07-10
  106. ^ Marshall Cavendish, World and Its Peoples, Marshall Cavendish, 2006-09, מסת"ב 978-0-7614-7571-2. (באנגלית)
  107. ^ BBC - Weather Centre - World Weather - Country Guides - Tunisia, web.archive.org, ‏2011-02-09
  108. ^ "Weatherbase : Tunisia"
  109. ^ אחו ברבים
  110. ^ La Tunisie porte le nombre de ses parcs nationaux de 8 à 15, Investir En Tunisie (ב־)
  111. ^ UNESCO Centre du patrimoine mondial, Parc national de l'Ichkeul, UNESCO Centre du patrimoine mondial (בצרפתית)
  112. ^ webmanagercenter.com, wmc, Ecotourisme : Les parcs marins et côtiers du nord-ouest, Webmanagercenter, ‏2006-08-16
  113. ^ département de la tunisie, voyages.manuel-esteban.com
  114. ^ liste des médecins inscrits à l'ordre des médecins du cameroun, zenioo.com
  115. ^ Tunisie, le choc du changement climatique, www.franceinter.fr, ‏2019-12-01 (בצרפתית)
  116. ^ La Tunisie en première ligne du changement climatique, France Culture, ‏2019-12-08 (בצרפתית)
  117. ^ Israel's Chronic Water Problem, Israel Ministry of Foreign Affairs
  118. ^ En Tunisie, le principal fleuve est empoisonné par l'industrie, Reporterre, le quotidien de l'écologie (בצרפתית)
  119. ^ Tunisia Governorates, www.statoids.com
  120. ^ Monographies régionales - Carte de la Tunisie, web.archive.org, ‏2013-01-06
  121. ^ RESULTATS, INS (בצרפתית)
  122. ^ "Tunisia - urbanization 2009-2019 | Statista". Statista. נבדק ב-26 ביוני 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  123. ^ RESULTATS | Institut National des Statistiques, web.archive.org, ‏2014-10-29
  124. ^ Tunisia Population (2021) - Worldometer, www.worldometers.info (באנגלית)
  125. ^ Education, web.archive.org, ‏2017-09-05
  126. ^ Beyond 20/20 WDS - Table View, web.archive.org, ‏2013-10-29
  127. ^ Tunisia - Literacy rate, www.indexmundi.com
  128. ^ 128.0 128.1 World Economic Forum - Global Competitiveness Report, web.archive.org, ‏2009-06-25
  129. ^ The Tunisia K-12 Education System- Basic and Secondary Education, www.tunisiaeducation.info
  130. ^ ממשלת תוניסיה, Inscription à l'examen du diplôme de fin d'études de l'enseignement de base général et technique auprès du Ministère de l'Education - Portail du Gouvernement Tunisien
  131. ^ The healthcare system in Tunisia, APRIL International (באנגלית)
  132. ^ SESRIC - Statistical, Economic and Social Research and Training Centre for Islamic Countries, web.archive.org, ‏2013-05-30
  133. ^ Life expectancy at birth, total (years) - Tunisia | Data, data.worldbank.org
  134. ^ Mortality rate, infant (per 1,000 live births) - Tunisia | Data, data.worldbank.org
  135. ^ Tunisia - The World Factbook, www.cia.gov
  136. ^ 1615 L. St NW, Suite 800 Washington, DC 20036 USA202-419-4300 | Main202-419-4349 | Fax202-419-4372 | Media Inquiries, The World’s Muslims: Religion, Politics and Society, Pew Research Center's Religion & Public Life Project, ‏2013-04-30 (באנגלית אמריקאית)
  137. ^ "The Arab world in seven charts: Are Arabs turning their backs on religion?". BBC News (באנגלית בריטית). 2019-06-23. נבדק ב-2021-06-28.
  138. ^ Young Arabs are Changing their Beliefs and Perceptions: New Survey – Arab Barometer (באנגלית אמריקאית)
  139. ^ Bureau of Public Affairs Department Of State. The Office of Electronic Information, Tunisia, 2001-2009.state.gov, ‏2008-09-19 (באנגלית)
  140. ^ Lonely Planet, Drinking & Nightlife in Tunisia, Lonely Planet (באנגלית)
  141. ^ Architecture of Muslim Caliphate in North Africa, Muslim Heritage, ‏2002-01-13
  142. ^ Daniel Jacobs, Peter Morris, The Rough Guide to Tunisia, Rough Guides, 2001, מסת"ב 978-1-85828-748-5. (באנגלית)
  143. ^ 1615 L. St NW, Suite 800 Washington, DC 20036 USA202-419-4300 | Main202-419-4349 | Fax202-419-4372 | Media Inquiries, Religious Identity Among Muslims, Pew Research Center's Religion & Public Life Project, ‏2012-08-09 (באנגלית אמריקאית)
  144. ^ Duane A. Miller, Believers in Christ from a Muslim Background: A Global Census
  145. ^ Christians in Tunisia: Cause for Concern - Qantara.de, Qantara.de - Dialogue with the Islamic World (באנגלית)
  146. ^ מחלקת המדינה של ארצות הברית ולשכת הדמוקרטיה, זכויות האדם והעבודה, TUNISIA 2018 INTERNATIONAL RELIGIOUS FREEDOM REPORT, International Religious Freedom Report for 2018
  147. ^ The Last Christians Of North-West Africa: Some Lessons For Orthodox Today, www.orthodoxengland.org.uk
  148. ^ Unesco International Scientific Committee for the Drafting of a General History of Africa, Africa from the Seventh to the Eleventh Century, J. Currey, 1992, עמ' 34, מסת"ב 978-0-85255-093-9. (באנגלית)
  149. ^ פול סבג, Histoire des Juifs de Tunisie: Des origines à nos jours, Editions L'Harmattan, 1991-01-01, עמ' 9, מסת"ב 978-2-296-24036-0. (בצרפתית)
  150. ^ פול סבג (1991), עמ' 12
  151. ^ פול סבג (1991), עמ' 8-9
  152. ^ פול סבג (1991), עמ' 22
  153. ^ ז'אק טאייב, Sociétés juives du Maghreb moderne, 1500-1900: un monde en mouvement, Maisonneuve & Larose, 2000, מסת"ב 978-2-7068-1467-9. (בצרפתית)
  154. ^ ז'אק טאייב (2000), עמ' 26
  155. ^ ז'אק טאייב (2000), עמ' 27
  156. ^ Avner Falk, A Psychoanalytic History of the Jews, Fairleigh Dickinson Univ Press. עמ' 850, 1996, מסת"ב 978-0-8386-3660-2. (באנגלית)
  157. ^ נז'י ג'לאול, Juifs et Musulmans en Tunisie: fraternité et déchirements, Somogy, 2003, עמ' 107, מסת"ב 978-2-85056-632-5. (בצרפתית)
  158. ^ ז'אק טאייב (2000), עמ' 31
  159. ^ עבדלקרים אלגוי, Juifs et musulmans en Tunisie: des origines à nos jours, עמ' 11-12: Tallandier, 2016, מסת"ב 979-10-210-2077-1. (בצרפתית)
  160. ^ Histoire des juifs de Tunisie, archive.wikiwix.com
  161. ^ "הלאומיות בישראל ובעמים - בונים מדינה במזקח התיכון" אייל נווה, נעמי ורד, דוד שחר - הוצאת רכס פרויקטים חינוכים בע"מ - ירושלים - 2009. עמוד 195
  162. ^ International Institute for Strategic Studies, The Military Balance 2008, Taylor & Francis Group, 2008-02-04, מסת"ב 978-1-85743-461-3. (באנגלית)
  163. ^ Armed forces - Tunisia, www.nationsencyclopedia.com
  164. ^ 164.0 164.1 164.2 Tunisia (03/09/12), U.S. Department of State
  165. ^ Wayback Machine, web.archive.org, ‏2018-07-16
  166. ^ דו"ח הפרלמנט האירופי, "EU policies in Tunisia before and after the Revolution", יוני 2016
  167. ^ Scores arrested in Tunis, www.aljazeera.com (באנגלית)
  168. ^ "The Tunisian women locked up for smoking a joint". BBC News (באנגלית בריטית). 2016-03-18. נבדק ב-2021-02-15.
  169. ^ 169.0 169.1 "הקלף הנשי" בפוליטיקה הפטריארכלית בתוניסיה, באתר www.regthink.org
  170. ^ Islamist-backed candidate becomes first woman mayor of Tunis, France 24, ‏2018-07-03 (באנגלית)
  171. ^ הכירו את האישה שעומדת לעשות היסטוריה בתוניסיה, באתר שיחה מקומית, ‏2018-06-22
  172. ^ Justin McGuinness, Tunisia, Footprint Handbooks, 2002, מסת"ב 978-1-903471-28-9. (באנגלית)
  173. ^ Moheddine Chaouali, PRE-ISLAMIC ARCHAEOLOGY IN TUNISIA: THE STAKES OF A COLONIAL SCIENCE, Memoirs of the American Academy in Rome 62, 2017, עמ' 193–208
  174. ^ ELISA PEGORIN AND LUCA EULA, Post-War Modern Architecture in Tunisia, DOCUMENTATION ISSUES
  175. ^ Guide multimedia sur la Tunisie, web.archive.org, ‏2011-10-07
  176. ^ Welcome to Tunisia Online, your digital gateway to news and information on Tunisia., web.archive.org, ‏2001-02-10
  177. ^ "A Tunis, une exposition réveille l'histoire précoloniale du pays". Le Monde.fr (בצרפתית). 2016-12-09. נבדק ב-2021-04-18.
  178. ^ LITTÉRATURE TUNISIENNE, web.archive.org, ‏2007-12-24
  179. ^ 179.0 179.1 Guide multimedia sur la Tunisie, web.archive.org, ‏2011-10-07
  180. ^ Wayback Machine, web.archive.org, ‏2005-12-29
  181. ^ Balghis Badri, Aili Mari Tripp, Women's Activism in Africa: Struggles for Rights and Representation, Zed Books Ltd., 2017-02-15, עמ' 8, מסת"ב 978-1-78360-911-6. (באנגלית)

פנורמה

עיינו גם בפורטל:
פורטל תוניסיה
תוניסיה - תבניות ניווט
מדינות אפריקה
מדינות אוגנדה • אלג'יריה • אנגולה • אסוואטיני • אריתריאה • אתיופיה • בורונדי • בורקינה פאסו • בוטסואנה • בנין • גאנה • גבון • ג'יבוטי • גינאה • גינאה ביסאו • גינאה המשוונית • גמביה • דרום אפריקה • דרום סודאן • זימבבואה • זמביה • חוף השנהב • טוגו • טנזניה • כף ורדה • לוב • ליבריה • לסוטו • מאוריטניה • מאוריציוס • מאלי • מדגסקר • מוזמביק • מלאווי • מצרים • מרוקו • הרפובליקה המרכז-אפריקאית • ניז'ר • ניגריה • נמיביה • סאו טומה ופרינסיפה • סודאן • סומליה • סיישל • סיירה לאון • סנגל • צ'אד • קומורו • הרפובליקה של קונגו • הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו • קמרון • קניה • רואנדה • תוניסיה אפריקה
חבלי ארץ
"לא מוכרים" 		סומלילנד • רפובליקת סהרה הערבית הדמוקרטית
שטחים תלויים הטריטוריה הבריטית באוקיינוס ההודי • סנט הלנה, אסנשן וטריסטן דה קונה • האיים הקנריים • סאוטה • מלייה • מדיירה • מיוט • ראוניון • סוקוטרה
מדינות ואזורים לחופי הים התיכון
מדינות ריבוניות איטליה • אלבניה • אלג'יריה • בוסניה והרצגובינה • טורקיה • יוון • ישראל • לבנון • לוב • מונקו • מונטנגרו • מלטה • מצרים • מרוקו • סוריה • סלובניה • ספרד • צרפת • קפריסין • קרואטיה • תוניסיה
טריטוריות חסות של הממלכה המאוחדת אקרוטירי ודקליה • גיברלטר
טריטוריות לא עצמאיות הרשות הפלסטינית • צפון קפריסין
הליגה הערבית
איחוד האמירויות הערביות • איי קומורו • אלג'יריה • בחריין • ג'יבוטי • הרשות הפלסטינית • ירדן • כווית • לבנון • לוב • מאוריטניה • מצרים • מרוקו • סודאן • סומליה • סוריה • עומאן • עיראק • ערב הסעודית • קטר • תוניסיה • תימן
הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי
חברות אפגניסטן • אלג'יריה • צ'אד • מצרים • גינאה • אינדונזיה • איראן • ירדן • כווית • לבנון • לוב • מלזיה • מאלי • מאוריטניה • מרוקו • ניז'ר • פקיסטן • תימן • ערב הסעודית • סנגל • פלסטין (מיוצגת על ידי אש"ף) • סודאן • סומליה • תוניסיה • טורקיה • בחריין • עומאן • קטר • איחוד האמירויות הערביות • סיירה לאון • בנגלדש • גבון • גמביה • גינאה ביסאו • אוגנדה • בורקינה פאסו • קמרון • קומורו • עיראק • המלדיביים • ג'יבוטי • בנין • ברוניי • ניגריה • אזרבייג'ן • אלבניה • קירגיזסטן • טג'יקיסטן • טורקמניסטן • מוזמביק • קזחסטן • אוזבקיסטן • סורינאם • טוגו • גיאנה • חוף השנהב
מדינה מושעית סוריה
מדינות משקיפות בוסניה והרצגובינה • הרפובליקה המרכז-אפריקאית • קפריסין הצפונית • תאילנד • רוסיה
ארגונים משקיפים הליגה הערבית • האו"ם • המדינות הבלתי-מזדהות • האיחוד האפריקאי • הארגון לשיתוף פעולה כלכלי
מדינות האיחוד האפריקאי
אוגנדה • אלג'יריה • אנגולה • אסוואטיני • אריתריאה • אתיופיה • בוטסואנה • בורונדי • בורקינה פאסו • בנין • גאנה • גבון • ג'יבוטי • גינאה • גינאה ביסאו • גינאה המשוונית • גמביה • דרום אפריקה • דרום סודאן • הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו • הרפובליקה המרכז-אפריקאית1 • הרפובליקה של קונגו • זימבבואה • זמביה • חוף השנהב • טוגו • טנזניה • כף ורדה • לוב • ליבריה • לסוטו • מאוריטניה • מאוריציוס • מאלי • מדגסקר • מוזמביק • מלאווי • מצרים • ניגריה • ניז'ר • נמיביה • סאו טומה ופרינסיפה • סודאן • סומליה • סיירה לאון • סיישל • סנגל • צ'אד • קומורו • קמרון • קניה • רואנדה • רפובליקת סהרה הערבית הדמוקרטית • תוניסיה

הערות: 1חברותה הושעתה בעקבות מלחמת האזרחים שפרצה בסוף 2012

אפריקה
צפון אפריקה
מדינות סודאן • דרום סודאן • מצרים • לוב • תוניסיה • אלג'יריה • מרוקו • סהרה המערבית (רפובליקת סהרה הערבית הדמוקרטית) • מאוריטניה צפון אפריקה
מדינות קשורות אתיופיה1 • אריתריאה1
הערות 1נחשבת רק לעיתים כחלק מצפון אפריקה. 2במשמעות המצומצמת משמש המושג "צפון אפריקה" רק את מדינות המגרב.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

36210420תוניסיה

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=תוניסיה&oldid=2262977"