סעודת הבראה
בהלכה, סעודת הבראה היא חלק ממנהגי האבלות. סעודה זו היא הסעודה הראשונה במהלך שבעת ימי האבלות, לאחר שחוזר האבל מקבורת המת. ההלכה קובעת שסעודה זו צריכה להיערך דווקא על ידי שכניו או קרוביו של האדם השרוי באבל, ולא על ידי האבל עצמו.
מקור
השימוש הראשון במילה 'הבראה' במשמעות האכלה לאבל נאמרה בדוד אחרי שקבר את אבנר בן נר: ”וַיָּבֹ֣א כָל־הָעָ֗ם לְהַבְר֧וֹת אֶת־דָּוִ֛ד לֶ֖חֶם בְּע֣וֹד הַיּ֑וֹם” (ספר שמואל ב', פרק ג', פסוק ל"ה).
פרטי המנהג
נהוג שהמאכלים לסעודה זו כוללים דווקא מאכלים עגולים (כגון ביצים קשות, עדשים, לחמניות או בייגלה), כדי לסמל את הגלגל החוזר בעולם, היינו את מחזור החיים והמוות שעובר על כל בני האדם. לפי פרקי דרבי אליעזר עדשים הם מאכל המסמל אבלות, בין השאר על חורבן בית המקדש[1].
במצרים ובארץ ישראל נהגו להגיש בסעודה זו רק פת וביצים קלופות, כדי שהאבל לא יצטרך לקלף את הביצים ובכך יראה כרעבתן. מקובל היה שרק שמש חברה קדישא סועד עם האבל. אם האבל יחידי, אוכלים עמו שני שמשים כדי שיצטרפו לזימון, ומביאין יין לכוס ברכת המזון[2].
בקרב יהדות ארצות האסלאם נהוג לעשות סעודה ביום השביעי לאבילות וביהדות תימן נקראת סעודה זו בשם "סעודת הבראה"[3].
קישורים חיצוניים
- לאה פופר, הביצה - קליפות החיים והמוות, באתר "סנונית"
- סעודת הבראה, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- מידע על סעודת הבראה בקטלוג הספרייה הלאומית
הערות שוליים
- ^ פרקי דרבי אליעזר, פרק ל"ה, טקסט דיגיטלי באתר ספריא
- ^ נהר מצרים הל' אבלות סי' ע"ז
- ^ הרב ערוסי לבני תימן: הפסיקו עם סעודות הבראה מופרזות. באתר נצח ישראל
.jpg){kind=small}
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
