האימפריה הפרנקית

האימפריה הפרנקית
Imperium Francorum

התפשטות האימפריה הפרנקית
ממשל
משטר	מונרכיה
שפה נפוצה	פרנקית לטינית לטינית וולגרית (גאלו-רומית)
עיר בירה	טורנה (431–508) פריז (508–768) אאכן (768–843)
היסטוריה
הקמה
תאריך הקמה	481
פירוק
חוזה ורדן	843
ישות קודמת	האימפריה הרומית המערבית ממלכת פריסיה גרמאניה
ישות יורשת	האימפריה הקרולינגית פרנקיה המערבית פרנקיה התיכונה פרנקיה המזרחית
שליטים בולטים	כלוביס הראשון (481–511) פפין הגוץ (751–768) קרל הגדול (768–814) לואי החסיד (814–840)
שטח בעבר	1,200,000 קמ"ר (נכון ל־814)
דמוגרפיה
דת	פאגניזם פרנקי נצרות קתולית (החל מ-750)
כלכלה
מטבע	דינאר צרפתי
שונות

האימפריה הפרנקית (בלטינית: Imperium Francorum), ממלכת הפרנקים, הממלכה הפרנקית, ארץ הפרנקים או פרנקיה, הייתה הממלכה הברברית הגדולה ביותר במערב אירופה לאחר תקופת האימפריה הרומית. פרנקיה נשלטה על ידי הפרנקים מתקופת העת העתיקה המאוחרת ועד לראשית ימי הביניים. הממלכות הפרנקיות השונות אוחדו על ידי המלך כלוביס הראשון (481–511), אולם במהלך קיומה חולקה האימפריה פעמים רבות, כאשר הפעם האחרונה הייתה בהסכם ורדן, לאחר מותו של לואי החסיד. הממלכות המערבית והמזרחית הפכו בסוף לצרפת וגרמניה בהתאמה.

המרובינגים

ערך מורחב – השושלת המרובינגית

ההיסטוריה של הפרנקים עד המאה ה-5 היא די מעורפלת. גרגוריוס מטור, היסטוריון מהמאה ה-6, מזכיר את כלודיו כמלך הפרנקי שהחל את כיבוש גאליה עם כיבוש העיר קמברה והרחיב בהדרגה את גבולות הטריטוריה הפרנקית עד נהר הסום. בתקופה זו הפרנקים שלטו על מספר רב של נתינים גאלו-רומים, אך הפרנקים היו עדיין מפולגים; הם היו מורכבים משבטים רבים שכל אחד מהם הונהג על ידי מלך משלו. כשהרומאים קראו לבני בריתם הגרמאנים לעזור להם במלחמתם נגד ההונים, הפרנקים התחלקו לאלו שנלחמו עם הרומאים ולאלו שנלחמו נגדם. הכתבים של גרגוריוס מזכירים אדם בשם מרובך כמלך הפרנקים באותה התקופה, וככל הנראה היה זה בנו של כלודיו. יורשו של מרובך היה כילדריך הראשון, שמתקופתו והלאה ההיסטוריה של הפרנקים מתבהרת.

בנו של כילדריך, כלוביס, פתח במערכה שנועדה לאחד את הממלכות הפרנקיות השונות בגאליה ובחבל הריין. מערכה זו כללה ניצחון על סיאגריוס בשנת 486, וכן ניצחון על הממלכה הוויזיגותית של טולוז ב-507, שהוביל להרחבת הטריטוריה הפרנקית דרומה עד להרי הפירנאים.

המרתו של כלוביס לנצרות קתולית ב-496 עזרה לבסס את מעמדו בעיני האפיפיור ובעיני שליטים נוצרים אחרים. לאחר כלוביס התנצרו שאר הפרנקים, ומכיוון שהם יכלו להתפלל יחד עם שכניהם הם מצאו הכרה מצד האוכלוסייה הגאלו-רומית בקלות יותר מאשר הוויזיגותים, הוונדלים או הבורגונדים, שהאמינו בנצרות אריאנית. כך המרובינגים בנו את מה שתהיה הממלכה התורשתית המוצלחת והיציבה ביותר במערב אירופה.

המנהיגים המרובינגים דבקו במנהג הגרמאני של חלוקת אדמותיהם בין בניהם, והחלוקה התכופה הזו גרמה פעמים רבות למלחמות ומקרי רצח בין היורשים השונים. אף על פי שכלוביס סילק את הוויזיגותים מגאליה, לאחר מותו ב-511 ארבעת בניו חילקו את הממלכה שלו ביניהם. אולם אפילו כאשר מלכו מספר מלכים מרובינגים באותה העת הממלכה עדיין נחשבה כממלכה אחת.

השטח הפרנקי הורחב תחת שלטונם של בניו של כלוביס ולבסוף כיסה את רוב צרפת של היום ובנוסף שטחים ממזרח לריין כמו אלמניה (דרום מערב גרמניה של היום) ותורינגיה. סקסוניה, לעומת זאת, נשארה מחוץ לממלכה הפרנקית עד שנכבשה לבסוף על ידי קרל הגדול מאות שנים מאוחר יותר.

בכל ממלכה פרנקית שימש מאיורדומוס כראש המדינה. סדרה של מקרי מוות לא צפויים שהחלו עם זה של דגוברט הראשון ב-639 הובילה לרצף של מלכים קטינים. עד המאה ה-8 מצב זה איפשר למאיורדומי (צורת הריבוי של מאיורדומוס) לאחד את כוחם בעוצרות תורשתית משלהם, שהייתה הבסיס לשושלת הקרולינגית.

הקרולינגים

ערך מורחב – השושלת הקרולינגית

מפת האימפריה הקרולינגית

מאז ימיו של פפין הזקן המלך היה בעצם חסר סמכויות. המאיורדומי, שהיו ממשפחת הקרולינגים, היו בעצם אלו ששלטו בממלכה. מצב זה הגיע לשיאו במהלך שלטונו של קרל מרטל, הזכור בהיסטוריה כמגן הנצרות באירופה נגד המוסלמים. קרל איחד את הפלגים השונים של הפרנקים, הביס את אויביהם והגדיל את האימפריה. כשהמלך חסר הסמכויות מת היה קרל כל כך בטוח בכוחו שהוא לא טרח אפילו למנות מלך, כפי שמשפחתו עשתה במשך דורות, אלא פשוט הכריז על עצמו כ"נסיך הפרנקים".

בנו של קרל מרטל, פפין הגוץ, ירש את תפקיד "מאיורדומוס" וסיים את מלאכתו של אביו בכך שהוא הגדיל את האימפריה הפרנקית דרומה ומזרחה והוכרז כמלך על ידי הצבא הפרנקי. האפיפיור, שהיה זקוק לצבא הפרנקי שיגן עליו, תמך בפפין כמלך האמיתי של הפרנקים.

פפין שלט כמלך נבחר. על אף שהבחירות למלוכה התרחשו לעיתים רחוקות, החוק הגרמאני קבע כי המלך היה חייב להסתמך על ראשי צבאו. מנהיגים אלו שמרו על זכותם לבחור במלך יותר "ראוי" מתוך השבט השולט אם הם הרגישו כי המלך הנוכחי לא יוכל להוביל אותם לניצחונות. אף על פי שבצרפת המלוכה הפכה מאוחר יותר לתורשתית, האימפריה הרומית ה"קדושה" לא הצליחה להפטר מחוק זה והמשיכה לבחור את מנהיגיה עד התפרקותה.

פפין ביסס את מעמדו בשנת 754 בהיכנסו לברית עם האפיפיור סטפנוס השני בטקס מרהיב שנערך בבזיליקת סן-דני בו משח האפיפיור את המלך ואת משפחתו והכריז עליו כ"מגן הרומאים" (Patricius Romanorum). פפין פתח במלחמה נגד הלומברדים שהשתלטו על רוב שטחי המגף האיטלקי ולבסוף הכריח את מלכם להחזיר אזורים רבים לאפיפיורות, שהיו הבסיס למדינת האפיפיור.

עם מותו של פפין הגוץ ב-768 בניו, קרל וקרלומן, שוב חילקו את הממלכה. אולם קרלומן פרש למנזר ומת זמן קצר לאחר מכן, בהשאירו את הממלכה כולה לאחיו, העתיד להפוך לקרל הגדול. החל משנת 772 קרל כבש את שטחי הסקסונים ואיחד אותם עם הממלכה הפרנקית. במסגרת מערכה זו נכפתה על הסקסונים התנצרות בכוח הזרוע - אופן התנצרות שלא היה מקובל אז ושספג ביקורת מחוגים מסוימים בכנסייה; המנהיג הסקסוני וידוקינד הסכים לעבור הטבלה כחלק מהסכם השלום בינו לבין קרל. בנוסף, לאחר ניצחון בקרב בשנת 787 הורה קרל הגדול על הריגתם של אלפי אסירים סקסונים פגנים. הסקסונים הובסו לבסוף בשנת 804, וכך התפשטה האימפריה הפרנקית מזרחה והגיעה עד נהר האלבה. במטרה להקל על הכנסת כל הסקסונים לדת הנוצרית ייסד קרל מספר דיוקסיות במזרח האימפריה. באותה התקופה כבש קרל את שטחי הלומברדים וכך הוכנסה גם צפון איטליה תחת שליטתו, בעודו מחדש את הבטחתו לאפיפיור שהפרנקים יגנו על אדמותיו. ב-788 כבש קרל גם את בוואריה ועד 796 הרחיב את האימפריה שלו לכיוון דרום מערבה-מזרח עד שכללה את אזור אוסטריה של היום וחלקים מקרואטיה.

קרל יצר אימפריה שהשתרעה מהפירנאים בדרום מערב ועד לאוסטריה במזרח, וכללה כמעט את כל שטחה של צרפת המודרנית ואת צפון איטליה. קרל הפך למנהיג הנצרות המערבית ולמגן הכנסייה. הפטרונות שהוא נתן למרכזים נזיריים עוררה את הרנסאנס הקרולינגי, ובנוסף הוא בנה ארמון באאכן, מערכת דרכים מפותחת ואף תעלת מים.

בדצמבר 800 הכתיר האפיפיור לאו השלישי את קרל הגדול כ"קיסר הרומאים" בטקס ברומא, שתואר בידי המקורות של התקופה כאקט מפתיע שלא תואם קודם עם קרל. אף שקרל העדיף את התואר "קיסר, מלך הפרנקים והלומברדים" הוכרה האימפריה הפרנקית רשמית בטקס כיורשת של האימפריה הרומית המערבית, דבר שהעלה את חמתו של קיסר האימפריה הביזנטית מיכאל הראשון שטען כי האימפריה בשליטתו ירשה את האימפריה הרומית המערבית. בסופו של דבר הוא הכיר בקרל הגדול כקיסר נוסף. ההכתרה נתנה לגיטימציה קבועה לעליונות הקרולינגים בין הפרנקים.

עם מותו של קרל הגדול ב-814 היו באימפריה הפרנקית שטחים שמעולם לא נכללו באימפריה הרומית המקורית. בניגוד לרומאים, קרל הגדול ניצח את הגרמאנים, הגדיל את האימפריה שלו עד לנהר אלבה והשפעתו הגיעה אפילו עד הערבות הרוסיות.

קרולינגים מאוחרים

לקרל הגדול היו מספר בנים אולם רק אחד נשאר בחיים אחריו. בן זה, לואי החסיד, הלך אחרי אביו ושלט על אימפריה מאוחדת. אולם כאשר לואי מת ב-840 הקרולינגים חזרו למסורת של ירושה מחולקת. הסכם ורדן חילק את האימפריה הפרנקית לשלושה חלקים:

1. בנו הבכור של לואי, לותאר הראשון , הפך לקיסר פרנקיה התיכונה.
2. בנו השני של לואי, לואי הגרמני, הפך למלך הפרנקים המזרחיים. ממלכה זו תהיה הבסיס לאימפריה הרומית ה"קדושה" שתתפתח לגרמניה המודרנית.
3. בנו השלישי של לואי, קרל הקירח, הפך למלך הפרנקים המערביים. ממלכה זו תהיה הבסיס לממלכת צרפת.

השם המקובל בפי ההיסטוריונים לממלכה הפרנקית תחת שלטון השושלת הקרולינגית היה האימפריה הקרולינגית (באחד משמותיה בשעתו, בלטינית: Romanorum sive Francorum imperium; "קיסרות הרומאים או הפרנקים"). לגישתם, היא התקיימה בין 800 ל-888.

לאחר הסכם ורדן

חלוקת האימפריה הפרנקית לפי הסכם ורדן

פרנקיה המערבית

ערך מורחב – פרנקיה המערבית

מערב פרנקיה, שהייתה בשליטת קרל הקירח, הייתה הבסיס לצרפת המודרנית. היא חולקה לתשעה אזורים פיאודליים: אקיטן, ברטן, בורגון, קטלוניה, פלנדריה, גסקוניה, גותיה, איל-דה-פראנס וטולוז. לאחר 987 הממלכה נודעה כצרפת (פרנס) משום ששושלת המלכים החדשה (השושלת הקפטינגית) הייתה במקור שליטה על הדוכסות של איל-דה-פראנס.

פרנקיה התיכונה

ערך מורחב – פרנקיה התיכונה

מרכז פרנקיה הייתה השטח שניתן ללותאר הראשון , הנמצא בין פרנקיה המערבית למזרחית. ממלכה זו, שכללה את צפון איטליה, חלק מבורגונדיה , פרובאנס ומערב אוסטרזיה, הייתה יצירה של הסכם ורדן שלא הסתמכה על זהות היסטורית או אתנית. לאחר מותו של לותאר השני ב-869 חילקו שלושת בניו את הממלכה ללותרינגיה, בורגונדיה וצפון איטליה. אזורים אלו יעלמו מאוחר יותר כממלכות עצמאיות.

פרנקיה המזרחית

ערך מורחב – פרנקיה המזרחית

מזרח פרנקיה הייתה השטח של לואי הגרמני. השטח חולק לארבע דוכסויות: אלמניה, פרנקוניה, סקסוניה ובוואריה (שכללה את מוראביה וקרינתיה). לאחר מותו של לותאר השני גם החלקים המזרחיים של לותרינגיה נכללו בפרנקיה המזרחית. חלוקה זו שרדה עד 1268 אז הסתיימה שושלת הוהנשטאופן. הכתרתו של אוטו הראשון, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" בשנת 962 סימלה את ראשיתה של האימפריה הרומית ה"קדושה". מהמאה ה-10 פרנקיה המזרחית נקראה גם הממלכה הגרמנית.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא האימפריה הפרנקית בוויקישיתוף

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35000438האימפריה הפרנקית