אבלות
| מקרא | ויקרא, י', י"ט; ויקרא, כ"א, ב'-ג' |
|---|---|
| משנה תורה | הלכות אבל, פרק א' |
| שולחן ערוך | יורה דעה, סימן ש"מ |
| ספרי מניין המצוות |
ספר המצוות, עשה ל"ז ספר החינוך, מצווה רס"ד סמ"ק, יום שני, מצווה צ"ז |
| מקורות נוספים | ספר גשר החיים (טוקצינסקי), וספר פני ברוך (גולדברג) |
.jpg)
אֲבֵלוּת היא חיוב הלכתי ביהדות החל על מי שמת לו אחד משבעה קרובים, שהם אבא, אמא, בעל/אישה, אח, אחות, בן, ובת. משך האבלות חל מסיום קבורת המת עד שבעה ימים לאחר מכן. ממיתת הקרוב ועד קבורתו יש חיוב נוסף של אנינות. האבילות מדורגת בדרגות-חומרה שונות; שלשה ימי 'בכי', שבעה, שלושים, ובפטירת הורים - שנים עשר חודש. החיוב חל גם על אילו שעדיין לא הגיעו לגיל מצוות, אך בהם יותר מקילים[1].
בהלכה ובמסורת נקבעו מנהגי אַבֵלוּת, אשר ככל כללי ההלכה, חלקם מהתורה וחלקם מתקנות חז"ל. האבלות היא מצוות עשה מהתורה, שנלמדת מהפסוק בפרשת שמיני, שנאמר על ידי אהרון הכהן אחרי מות שני בניו נדב ואביהוא: ”ואכלתי חטאת היום, הייטב בעיני השם ?”[2]. מצווה זו חמורה מאד, ולכן נדחה מפניה האיסור לכהן להיטמא למת[3].
עוד לפני מתן תורה מסופר על יוסף הצדיק שעשה לאביו אבלות שבעה ימים ”ויעש לאביו אבל שבעת ימים”. למרות זאת גדרה ההלכתי של מצות האבלות מן התורה - לדעת כמה מהפוסקים - היא רק יום אחד שהוא יום המיתה ויום הקבורה. משה רבנו הוסיף ותיקן להם לישראל שבעת ימי אבלות במקביל לשבעת ימי המשתה[2].
היוצאים מן הכלל הם מתאבד ומנודה, שאין מתאבלים עליהם[4].
אבלות בתנ"ך
בתנ"ך מוזכרים אבלו הכבד של יעקב אבינו על יוסף, שהתבטא בקריעת בגדים ובשימת שק: ”וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים” (ספר בראשית, פרק ל"ז, פסוק ל"ד)[5] זמן שבעת ימי האבל מוזכר בהתאבלות בני יעקב עליו[6]. מוטיב של קריעת בגדים, ואיתו לפעמים גם צום וישיבה על הארץ, חוזר במקומות נוספים, למשל באבל דוד המלך על שאול ויהונתן, ואבלו על בנו אבשלום. מאבלו של דוד על אבשלום זכורה קינתו: ”וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ וַיַּעַל עַל עֲלִיַּת הַשַּׁעַר וַיֵּבְךְּ וְכֹה אָמַר בְּלֶכְתּוֹ בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי.”[7]. בכי והספד מפורסמים היו לדוד גם על שאול ויהונתן: ”הנאהבים והנעימים. בחייהם ובמותם לא נפרדו” (שמואל ב', א').
מספר ירמיהו ניתן ללמוד על מנהג לנחם את האבל על ידי מזון ומשתה. מנהג זה נשמר עד היום באמצעות "סעודת ההבראה" המוגשת לאבלים.
כִּי כֹה אָמַר ה' עַל הַבָּנִים וְעַל הַבָּנוֹת הַיִּלּוֹדִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל אִמֹּתָם הַיֹּלְדוֹת אוֹתָם וְעַל אֲבוֹתָם הַמּוֹלִדִים אוֹתָם בָּאָרֶץ הַזֹּאת: מְמוֹתֵי תַחֲלֻאִים יָמֻתוּ לֹא יִסָּפְדוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ לְדֹמֶן עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה יִהְיוּ וּבַחֶרֶב וּבָרָעָב יִכְלוּ וְהָיְתָה נִבְלָתָם לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ: כִּי כֹה אָמַר ה' אַל תָּבוֹא בֵּית מַרְזֵחַ וְאַל תֵּלֵךְ לִסְפּוֹד וְאַל תָּנֹד לָהֶם כִּי אָסַפְתִּי אֶת שְׁלוֹמִי מֵאֵת הָעָם הַזֶּה נְאֻם ה' אֶת הַחֶסֶד וְאֶת הָרַחֲמִים: וּמֵתוּ גְדֹלִים וּקְטַנִּים בָּאָרֶץ הַזֹּאת לֹא יִקָּבֵרוּ וְלֹא יִסְפְּדוּ לָהֶם וְלֹא יִתְגֹּדַד וְלֹא יִקָּרֵחַ לָהֶם: וְלֹא יִפְרְסוּ לָהֶם עַל אֵבֶל לְנַחֲמוֹ עַל מֵת וְלֹא יַשְׁקוּ אוֹתָם כּוֹס תַּנְחוּמִים עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ: וּבֵית מִשְׁתֶּה לֹא תָבוֹא לָשֶׁבֶת אוֹתָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת
.
במגילת אסתר מופיע הביטוי בפסוק "וַיָּשָׁב מָרְדְּכַי אֶל-שַׁעַר הַמֶּלֶךְ, וְהָמָן נִדְחַף אֶל-בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ"[8]
בכמה מקומות בתנ"ך מוזכרות מקוננות: נשים שהתמחו בקינה. תפקידן היה להביא את הנוכחים לידי בכי באמצעות השמעת יללות וזעקות צער.
טעם האבלות
האבלות נועדה לתת כבוד למת שנפטר[9]. מסיבה זו אין מתאבלים על רשע ופורק עול. כמו כן האבלות נועדה למתאבלים לפשפש במעשיהם כמו שנאמר "והחי יתן אל לבו"[10]. וכמו שכתב הרמב"ם[11] ”אחד מבני חבורה שמת תדאג כל החבורה כולה. כל שלשה ימים הראשונים יראה את עצמו כאילו חרב מונחת לו על צוארו... כל זה להכין עצמו ויחזור ויעור משנתו”.
מקובל גם, כי המטרה של תקופת האבלות היא לתת כלים לאדם להתגבר על הטראומה הקשה שבמפגש האישי עם המוות ובאיבוד אדם קרוב, ולא לגרור אותה עמו כל חייו כתחושת שכול תמידית שתקשה על תפקודו התקין. בדרך כלל, כאשר פוגשים בסיטואציות קשות נוצרות תגובות של הכחשה והדחקה, ואילו האבלות מטבעה לא מאפשרת הדחקה וחזרה לשגרה, אלא מחצינה את הכאב שבלב. היא דוחפת את האדם לעבד את האבל במשותף עם אחרים ולהיעזר בתמיכת בני הקהילה והמשפחה שמגיעים לניחום אבלים. השיחה על המת, על מעלותיו והזיכרונות שהותיר וגם על נושאים אחרים, נותנת הקלת מה. כמו כן, הוצאת הכאב מהלב היא תענוג למתאבל כלשון הרמב"ם ”כי לאבלים נחת בבכייתם ועוררות אבלם עד כלות כוחותיהם הגופניים, מלסבול אותו המאורע הנפשיי, כמו שיש לבעלי השמחה נחת במיני השחוק. ולפיכך חננתה התורה (לשבויה היפת תואר) ואיפשרה לה זאת עד שתלאה מן הבכי והאבל”[12].
פסק הזמן שהאדם נוטל מחיי היומיום והטקסים שמסביבו מאפשרים לו לעבור תקופה קשה זו, להשתחרר מהכאב לאט לאט ולשוב למסלול של חיים תקינים, כאשר הפצע העמוק מתרפא והופך להיות צלקת.
דיני האבלות
על מי מתאבלים
לפי ההלכה היהודית, אָבֵל הוא אדם שמת אחד משבעת הקרובים לו: אב, אם, אח, אחות, בן או בת זוג, בן, בת. אף על פי שמהתורה האבלות היא רק על אח ואחות מאב אך לא לאחים ואחיות מצד האם וכן לא לבן/בת זוג, תיקנו חז"ל שקיימת אבלות גם לקרובים אלו. קיימת אבלות אף על נפל שהוא תינוק שמת בתוך שלושים יום מהיוולדו, אך לא קיימת אבלות על תינוק שנולד מת או באופן שלא היה יכול לחיות כגון מחותך לחתיכות[13].
על פי היהדות, מתאבד ודאי שהרג עצמו מתוך מודעות - אין מתאבלים עליו, לא קורעים עליו ולא מספידים אותו. בימינו נוהגים להקל בהלכה זו, בין השאר מתוך הנחה שיש לתלות במצבים נפשיים קשים הקרובים ל'אונס', שהם שגרמו לו לשים קץ לנפשו, ואולי המתאבד התחרט ברגע האחרון.
לא קיימים דיני אבלות על אנשים שפרקו מעליהם עול תורה ומצוות ביודעין ובזדון[14], או על אפיקורוס, מומר או מוסר, ולא עוד, אלא שאחיהם ושאר קרוביהם לובשין בגדי שבת, ואוכלים ושותים ושמחים, על כך שאבדו שונאיו של הקדוש ברוך הוא ובכך הם מקיימים את הפסוק ”משנאיך ה' אשנא”[14].
זמן האבלות
האבלות מתחילה רק לאחר קבורת המת, ונמשכת בין שלושים יום (באבילות על שאר הקרובים) לשנים עשר חודש (באבילות על אב או אם). בתקופה שבין המוות לקבורה, נמצא קרוב המשפחה במצב ביניים והוא מוגדר כאונן, שזהו מצב של אבלות חלקית ובו מקיימים רק חלק קטן מדיני האבלות[15].
אבלות תכופה
מי שמתו לו קרובים בהפרשים קצרים, יש הקלה לגבי תספורת כביסה ורחיצה וכדלהלן, שאם הכביד שערו מיקל בתער לא במספרים. וכו מכבס כסותו במים אבל לא בנתר ולא בחול, וכן רוחץ כל גופו בצונן אבל לא בחמין.[16].
רגל מפסיק אבלות
אם חל ראש השנה, יום כיפור או אחד משלושת הרגלים במהלך השבעה, הוא מפסיק את קיום מנהגי האבלות. כאשר המוות מתרחש בחג או במקרה בו לא החלו לנהוג אבלות לפני החג, נערכת השבעה בתום ימי החג, גם כאשר הקרוב מת בסוכות[17], אף על פי ששמיני עצרת מהווה "רגל בפני עצמו", הוא אינו מפסיק את האבלות משום שבחג הסוכות לא נוהגת האבלות. בכוחם של חגים גם להפחית או אף לבטל את מניין ימי השלושים.
שמועה רחוקה
השומע שמת אחד מקרוביו לפני שנגמרו שלושים יום לקבורתו, יתאבל שבעה ימים מיום השמועה. וקורע, ואסור בתפילין ביום ראשון, ומברין אותו, ואסור בתספורת שלושים יום מיום ששמע. אך אם שמע לאחר שנגמרו שלושים יום מיום הקבורה, זה שמועה רחוקה ונוהג מנהגי אבילות שעה אחת בלבד. אם שמע שמועה רחוקה על אחד מהוריו קורע, ועל שאר הקרובים אינו קורע.
דיני האבלות
על אבלים חלים תשעה איסורים:
- להסתפר,
- לכבס בגדים,
- להתרחץ,
- לסוך את הגוף בשמן למטרת הנאה,
- תשמיש המיטה,
- לנעול נעליים מעור,
- לעשות מלאכה,
- ללמוד תורה,
- שמחה.
כמו כן חלים חיובים נוספים:
- לקרוע את כל החלק שבבגדו החיצוני מהצוואר ועד מקום הלב.
- להפוך (בלשון ההלכה: לכפות) את כל המיטות בבית,
- לעטוף את הגוף[18].
תספורת
המקור לכך שהאבל אסור בתספורת הוא מהאזהרה שהזהיר משה רבנו את אלעזר ואיתמר בני אהרון, כמות אחיהם נדב ואביהוא: ”ראשיכם אל תפרעו”. מכאן לומדים שכל המתאבל אסור לספר שיערו אלא מגדל את שיערו פרע. וכשם שאסור לגלח שיער ראשו כך אסור לגלח שיער זקנו וכל שיער שיש בו. אסור לגלח שפה וליטול ציפורניו בכלי אבל בשיניו או שנוטל ציפורן בציפורן מותר[19].
כביסה, רחיצה וסיכה
המקור לכך שהאבל אסור לכבס בגדיו ולרחוץ גופו ולסוך הוא מהפסוק ”הִתְאַבְּלִי נָא וְלִבְשִׁי נָא בִגְדֵי אֵבֶל וְאַל תָּסוּכִי שֶׁמֶן וְהָיִית כְּאִשָּׁה זֶה יָמִים רַבִּים מִתְאַבֶּלֶת עַל מֵת”[20] שנאמר יל ידי יואב בן צרויה לאישה החכמה מתקוע. מכאן לומדים שיש לקיים דין אבלות בלבישת הבגדים ולא להחליף לבגדים חדשים ומגוהצים. הרחיצה אסורה מכיוון שגם היא בכלל "סיכה" והיא נחשבת כהכנה לסיכה, כמו שנאמר ”ורחצת וסכת”. וכשם שאבל אסור בכיבוס בגדים כך אסור ללבוש בגדים לבנים חדשים ומגוהצין[21]. מי שהוא איסטניס (בעל גוף מפונק במיוחד) ויש לו צער מכך שאינו רוחץ את גופו, מותר לו להתרחץ[22] כיום, במקומות חמים בהם הזיעה מרובה, נהוג להחשיב את תושבי המקום כ"אסטניס", מכיוון שבמקומות חמים בהם הזיעה מרובה והמנהג הוא להתרחץ בכל יום, צער גדול הוא לאדם שלא להתרחץ - לכל הפחות במים פושרים.
כיום נהוג[דרוש מקור] להחליף את הבגדים שעל הגוף שמלוכלכים מאד מזיעה, וחולצה מותר להחליף רק אם כבר לבשו אותה לפני האבלות, או אם נפלה על הארץ והתלכלכה קצת כך שאין לה מראה של בגד מכובס[דרוש מקור], בשולחן ערוך כתוב עצה שמישהו אחר ילבש אותה, אפילו לזמן קצר ואז יוכל האבל ללבוש אותה. אסור לסוך גם חלק מהגוף, אך זאת נעשית אך ורק כדי להעביר את הזיעה, מותר[21]. אסור להתרחץ במים חמים אפילו חלק מהגוף, אבל מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו במים קרים[21].
יחסי אישות
יחסי אישות אסורים, כמו שנאמר על דוד המלך לאחר מלאות שבעת ימי האבל על מות בנו: ”וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ”[23] שמכך נראה שהיה אסור מקודם. אך יחוד עם אשתו מותר[24]. כמו כן אסור להנשא בשבעת ימי האבלות.
נעילת מנעלים
אסור לנעול נעלי עור. נוהגים לנעול נעליים מבד או חומר אחר שאינו עור. נעליים אלו, שאותם נועלים גם ביום כיפור ובתשעה באב, מכונים "נעלי יום כיפור". המקור לאיסור הוא מהפסוק שנאמר ליחזקאל ”וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים בְּרַגְלֶיךָ”[25] מכלל שכל העם, שהיו שרויים באותה עת באבלות היו אסורין[26]. אדם ההולך בדרך מחוץ לעיר מותר לנעול את המנעל עד שמגיע לעירו[27].
עשיית מלאכה
אסור לאבל לעשות מלאכה, לעבוד לצורכי רווח או בהתנדבות. כרמז לאיסור נאמר בפסוק ”וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם לְאֵבֶל”[28], ומכאן למדו חז"ל ”מה חג אסור בעשיית מלאכה אף אבל אסור בעשיית מלאכה”. כמו כן אסור משא ומתן לצורך מסחר, ונסיעה לצורכי מסחר[29]. איסור זה עומד וקיים גם על עני המתפרנס מן הצדקה כל שלושת ימים הראשונים ואחריהם, אם האבל עני כך שאם לא יעבוד לא יהיה לו כלל אוכל לאכול, עושה בצנעה בתוך ביתו והאשה טוה בפלך בתוך ביתה[30]. שני אחים או שני שותפין שהיו בחנות אחת ואירע אבל לאחד מהן נועלין את החנות כל שבעה[31]. קיימת עצה לכך: האבל מסלק את עצמו מהשותפות בקניין סודר בפני בית דין או בפני הקהל, ואז מותר השותף השני לעסוק במלאכה ואין אפילו חשש של מראית עין[32].
עיטוף
תקנת חז"ל היא שהאבל יכסה את ראשו בבגד כל שהוא באופן שיכסה במקצת גם את פיו והאף, תקנה זו היא רק כאשר אין אנשים שבאו לנחמו שאז מגלה את העיטוף לכבודם. כיום אין נוהגים לעשות עיטוף, מפני שלפי המנהג העכשווי הדבר נחשב למוזר, אך יש לנהוג בעטיפה קצת, ולמשוך את הכובע קצת למטה יותר לפני העיניים[33]. יהודי תימן נוהגים לעשות עיטוף (בטלית) גם היום.
כפיית המיטה
בזמן חז"ל נוהג היה חיוב על האבל לכפות (להפוך) את כל המיטות שהיו לו בבית על פיהן. הטעם לכך הוא כפי שהתבטא בר קפרא, שהשכינה הקדושה אומרת: ”דמות דיוקני נתתי בהם ובעוונותיהם הפכתיה, כפו מיטותיהן עליה”. המשמעות היא שהקדוש ברוך הוא ברא את האדם בצלם אלקים, ובעוונות האדם הוא מת ופניו נהפכים ונשתנים, וכאות אבל יש להפוך את המיטה[34]. כיום נפסק בשולחן ערוך[35]: ”עכשיו לא נהגו בכפיית המטה מפני שיאמרו העובדי כוכבים שהוא מכשפות, ועוד שאין המיטות שלנו עשויות כמיטות שלהן כדי שיהא ניכר בהם כפייה”.
שמחה
האבל אסור באופן כללי בכל שמחה וצחוק. דין זה קיים זמן ארוך יותר מאשר שאר ההלכות שקיימים רק בימי השבעה; הם קיימים שלושים יום, אך באבל על אחד מהוריו האיסור לשמוח ולהשתתף בשמחות קיים שנים עשר חודש[36], מסיבה זו, אסור לו בשבעה להרים תינוק ולישא אותו בחיקו שמא יבוא לידי שחוק[37]. אסור להשתתף בחתונות בשעה שהתזמורת פועלת בכל זמן זה[38]. יש המתירין לאבל להיכנס לחתונה באופן חלקי לאכלו יחד עם המלצר, אך הרמ"א פוסק כדעת האוסרים, אך מותר לו לשהות בחתונה כמלצר ולאכול את המנה בביתו ולא באולם.
אסור להיכנס למקום החופה שלא בשעת האכילה והתזמורת, כדי לשמוע הברכות יש מתירין, ויש האוסרים אלא יעמוד מחוץ למקום כדי לשמוע הברכות[39]. אם החופה מתקיימת במקום אחר מהחתונה כגון בבית הכנסת יש המקילין להיכנס מיד אחר השבעה, אך הרמ"א פוסק כדעת האוסרים.
אם האבל הוא אחד מאנשים המובילים את החתן והכלה לחופה, מותר לו לעשות זאת בזמן האבל אחרי השלושים, ואף מותר לו ללבוש בגדי שבת באותה שעה[40], אך גם באופן זה אסור להשתתף בשמחת החתונה עצמה אלא אם כן קיום החתונה תלוי בכך שהוא ישתתף בה[41].
הגבלות על דיני האבלות
עם כל מנהגי האבלות, יש לזכור שאבלות מופרזת מורחקת ביהדות: "אל יתקשה אדם על מתו יתר מדי... שזה הוא מנהגו של עולם; והמצער עצמו על מנהג העולם, הרי זה טיפש"[42]. בהלכה הוגדרו לאבלות כללים ברורים ”שלושה ימים לבכי ושבעה להספד ושלושים לגיהוץ ולתספורת”.רב הונא אף קבע כי ”המתקשה על מתו יותר מדי על מת אחר הוא בוכה”. כך גם הזהיר אשה שהתגוררה בשכנותו שאחד מבניה מת, שתפסיק להרבות בבכיה על בנה, וכשלא נענתה לאזהרה הוא הוסיף והזהיר אותה כי אם היא ממשיכה בבכייתה עליה להכין תכריכים לבא בתור. עקשנותה של האשה לא ידעה גבולות, וגם כאשר בצורה זו מתו שבעת בניה היא המשיכה בבכייה, ולאחר שרב הונא הזהיר אותה כי היא עצמה הבאה בתור ולא התייחסה לאזהרה, היא מתה[43].
כמו-כן, התורה אוסרת לנהוג מנהגי אבלות מסוימים: ”לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת” (ספר דברים, פרק י"ד, פסוק א'). המפרשים ביארוהו כהוראה שלא לשרוט בבשר או בשיער כאות אבל[44].
שלבי אבלות על מת
הלוויה
ערך מורחב – הלוויה
בתחילת ההלוויה, שקרויה גם "חסד של אמת", קורעים לאבל קריעה בחולצתו -לילדי הנפטר קורעים בצד שמאל באזור הלב, ולשאר האבלים בצד ימין באותו מקום, לאות אבל. במהלך הטקס, לפני ואחרי הקבורה, נהוג[45] להספיד את הנפטר ולספר בשיבחו ובמעלותיו, להוציא חודשים מסוימים בהם אין מספידים, כמו בחודש ניסן. כמו כן, אומרים האבלים ביחד תפילת "קדיש יתום" ולעיתים גם מספר תפילות נוספות לעילוי נשמת המת. על פי מנהג ירושלים אין צאצאיי הנפטר מלווים אותו לבית הקברות עצמו. בתהליך הקבורה טומנים באדמה את גופת הנפטר לבוש בתכריכים לבנים, משום היא היוותה משכן לנשמה נצחית בחייו[דרוש מקור][מפני ש...], וגם כחלק מהאמונה בהשארות הנפש ותחיית המתים. בספר ההלכה "קיצור שולחן ערוך" קובע: "משנקבר המת ונגמרה סתימת הקבר בעפר, מיד מתחילה האבלות". -החל מרגע זה מתחילים דיני השבעה.
שבעה
- ערך מורחב – שבעה (מנהג אבלות)
לאחר הלוויה האבלים "יושבים שבעה" – שבעה ימים שבהם האבלים יושבים בבית ואסור להם לצאת אף לדבר מצווה, וחבריהם ומשפחתם באים לנחמם. במהלך השבעה אסור האבל בשגרה היומית וברבות מהנאות החיים: לימוד תורה (למעט לימוד דיני האבל), יציאה מהבית, מלאכה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל, תשמיש המיטה, קריאה בתורה, שאילת שלום, ביגוד חדש, גיהוץ, גילוח ותספורת, בילויים וכל מיני שמחה. וכן יש לאבלים לשבת על הרצפה או על ספסל נמוך מאד, ויש אף מחמירים לישון על מזרן שמונח על הרצפה במהלך השבעה.
שלושים
השלושים נמנים החל מיום הקבורה, כלומר, 23 יום לאחר תום השבעה. במהלך השלושים חלים על האבלים דיני אבלות, אבל במידה פחותה בהרבה מימי השבעה. אסורה תספורת או גילוח ונטילת ציפורניים, אסור להתחתן (אלא אם כן התאריך נקבע קודם), רחיצה מותרת - אך אשכנזים נוהגים שלא לרחוץ במים חמים. ביום השלושים עולים האבלים לקבר והם רשאים להסתפר ולהתגלח, להוציא את הבנים ואת הבנות, שעבורם איסור התספורת אינו פוקע אלא עד שיעור של "עד שיגער בו חברו", ונוהגים עד שלושה חודשים.
תום האבלות
בסוף תקופת השלושים נוהגים לעלות שוב לבית הקברות לטקס של גילוי מצבה שנבנית בימים שקדמו לכך.
אישה רשאית להתחתן שלושה חודשים לאחר מות בעלה. גבר צריך להמתין שלוש רגלים. ההסבר להבדל: הפוסקים העריכו שגבר יתקשה יותר לשכוח את רעייתו, ועל כן על נישואין מוקדמים יותר יעיב זיכרון אשתו הראשונה[דרוש מקור].
אבלות שנים עשר חודש
אבלות על אב ואם שונה בהלכה מאבלות על קרוב משפחה אחר, בכך שהיא נמשכת תקופה ארוכה יותר - שנים עשר חודש[46] ולא חודש אחד בלבד. הטעם לכך הוא חובת כיבוד הורים. בפרק זמן זה נמנעים האבלים מאירועים המבטאים שמחה מיוחדת כגון השתתפות בחתונת אחרים (אך במקרה הצורך, יש דרכים הלכתיות לאפשר נוכחות בחתונה), השתתפות במסיבות והימנעות מקניית מלבושים חדשים, וכן אסור לשמוע מוזיקה. כמו כן האבל אינו מסתפר עד "שיגערו בו חבריו" (כלשון ההלכה). אחד עשר חודש אחר הקבורה נוהגים האבלים על הוריהם לומר קדיש יתום פעמים אחדות בכל אחת מהתפילות: שחרית, מנחה וערבית. הסיבה למנהג זה היא שאמירת הקדיש מצילה את הנפטר מדין גיהנום[47].
נחלקו הפוסקים האם ניתן לומר על פי הכלל הידוע "מקצת היום ככולו", שדי לנהוג אבילות בבוקרו של היום האחרון של י"ב חודשי האבילות, כמו שדי לנהוג אבילות בבוקרו של היום השביעי של ימי האבילות. התרומת הדשן[48], קובע שלא ניתן לומר על היום האחרון שמקצתו ככולו, כי אם כן, היינו צריכים לומר ש"מקצת החודש ככולו", כי מכיוון דין האבילות מוזכר בתלמוד כ"י"ב" חודש" נמצא שהוא תלוי במספר החודשים העובר ולא במספר הימים, וברור וידוע שאין כך ההלכה. אך הרדב"ז[49] מביא את דבריו והוא חלוק עליו, והוא סובר שהמספר "12" חודש הוזכר רק כסימן מקוצר למספר הימים - 355 יום. הוא קובע שאף על פי שהתרומת הדשן נחשב לפוסק נכבד וחשוב, להלכה הוא קובע שניתן להקל ולומר שניתן לומר גם "מקצת היום ככולו", מפני שספק דרבנן לקולא. לעומת זאת, בערוך השולחן נפסק להלכה להחמיר[50].
יום זיכרון
- ערך מורחב – יום השנה
ביום השנה לפטירה על פי התאריך העברי (הידוע בעדות אשכנז בשם יארצייט), נוהג האבל לצום ולהוסיף בלימוד תורה. כמו כן נהוג כיום לתרום לבית הכנסת מעט אוכל ומשקה על מנת שהציבור יברכו על האוכל את ברכות הנהנין. הברכות הן לעילוי נשמת הנפטר. בקרב עדות אשכנז מקובל לעשות זאת לאחר תפילת שחרית של שבת, או בימות החול, ובקרב עדות הספרדים מקובל לעשות זאת ביום הזיכרון עצמו, בעיקר בין מנחה לערבית. ביום השנה נהוג גם שבני המשפחה וחברים פוקדים את הקבר, וקוראים פרקי תהילים. עוד נהוג ביום השנה לומר קדיש, להדליק נר נשמה שבנוי לדלוק במשך כיממה שלמה.
ראו גם
לקריאה נוספת
- קיצור שולחן ערוך, סימן קצה-רכא
- רבי יקותיאל יהודה גרינוולד, כל בו על אבלות, הוצאת פלדהיים.
- יאיר אלדן, נידוי מוות ואבלות, הוצאת רסלינג, 2011.
- ניסן רובין, קץ החיים - טקסי קבורה ואבל במקורות חז"ל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997.
- גבריאל גולדמן, מעולם ועד עולם - ספר הדרכה לאבלים לכלל עדות ישראל, המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, ירושלים, תשס"ו.
- יעל שמש, אבלות במקרא: דרכי התמודדות עם אבדן ושכול בסיפורת המקראית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספריית הילל בן-חיים, תל אביב תשע"ו.
קישורים חיצוניים
- הרב חיים בנימין גולדברג, פני ברוך, ירושלים תשמ"ו, באתר היברובוקס
- רבי יחיאל מיכל טוקצינסקי, גשר החיים, חלק א, חלק ב, וחלק ג.
- שו"ת בנושא אבלות מבית הדין של מכון ירושלים לדיינות, באתר דין
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: אבל |
 טקסט בוויקיטקסט: אבל על מת |
- הערך "אבלות ואנינות", באתר ויקישיבה (מבוסס על אנציקלופדיה הלכתית רפואית)
- אסופת מאמרים בנושא אבלות, באתר אסיף
- אבלים.נט - כל המידע הנדרש לאבלים במדינת ישראל, הלכתית ובירוקרטית.
- סיכומים בהלכות אבלות למבחני הרבנות הראשית לישראל מאת הראל שפירא
- שאלות ותשובות על ענייני אבלות, באתר ישיבה
- אבלות במגזר החרדי, "אנשים ישראל - המדריך לחברה הישראלית"
הערות שוליים
- ^ כפי שמקילים עליהם בתשעה באב, שיאכלו מחצות היום ואילך[דרושה הבהרה]
- ^ 2.0 2.1 משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות אבל, פרק א', הלכה א'.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות אבל, פרק ב', הלכה ו'
- ^ שולחן ערוך יורה דעה סימן שמ"ה
- ^ רש"י מפרש, על-פי המדרש רבה, שהתאבל במשך 22 שנה (למרות שהחיוב ההלכתי באבלות על ילד עומד על שלושים יום, בספר אילת השחר על פסוק זה כתב שאבילותו הארוכה של יעקב לא היתה מדין אבילות אלא מחמת צער.), רבינו בחיי מסביר שהכוונה היא לשבעת ימי האבלות.
- ^ ספר בראשית, פרק נ', פסוק י'. יודגש ששם שבעת ימי האבל לא היו סמוכים לזמן המיתה.
- ^ ספר שמואל ב', פרק י"ט, פסוק א'.
- ^ מגילת אסתר, פרק ו', פסוק י"ב.
- ^ רש"י לסוכה דף כה. ד"ה טירדא דרשות
- ^ ראה מדרש רבה נח פרשה ל"ב, כלי יקר בראשית ה ז.
- ^ הל' אבל פרק יג הלכה יב
- ^ מורה נבוכים ח"ג סוף פרק מא
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות אבל, פרק א' הלכות ו - ח.
- ^ 14.0 14.1 משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות אבל, פרק א', הלכה י'.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות אבל, פרק א', הלכה ב'.
- ^ רמב"ם הלכות אבל פרק ו' הלכה י"ג.
- ^ ראו שולחן ערוך יורה דעה שצט:ג
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות אבל, פרק ה'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות אבל, פרק ה', הלכה ב'
- ^ ספר שמואל ב', פרק י"ד, פסוק ב'.
- ^ 21.0 21.1 21.2 משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות אבל, פרק ה', הלכה ג'.
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שפ"א, סעיף ג'.
- ^ ספר שמואל ב', פרק ב', פסוק י"ב.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות אבל, פרק ה', הלכה ה'.
- ^ ספר יחזקאל, פרק כ"ד, פסוק י"ז.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף ט"ו עמוד ב'.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות אבל, פרק ה', הלכה ו'.
- ^ ספר עמוס, פרק ח', פסוק י'.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות אבל, פרק ה', הלכה ז'.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות אבל, פרק ה', הלכה ח'.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות אבל, פרק ה', הלכה ט'.
- ^ פני ברוך באתר hebrewbooks.
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שפ"ו, סעיף א', רמ"א ומגן אברהם ושפתי כהן.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף ט"ו עמוד ב', על פי פירוש רש"י שם, וברש"י כתב יד המובא במהדורת עוז והדר.
- ^ יורה דעה סימן שפ"ז
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שצ"א, סעיף ב'.
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שצ"א, סעיף א'.
- ^ רמ"א בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן שצ"א, סעיף ג'.
- ^ מחבר בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן שצ"א, סעיף ג'.
- ^ בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן שצ"א, סעיף א' כתוב "קצת בגדי שבת" והש"ך מביא גרסת אחרת ללא המילה "קצת" ופוסק "וכן נוהגין".
- ^ ט"ז בשולחן ערוך שצ"א ג ס"ק ד.
- ^ רמב"ם, משנה תורה, ספר שופטים הלכות אבל פי"ג הי"א.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף כ"ז עמוד ב'
- ^ רעיון זה חוזר בספר ויקרא, פרק י"ט. ראו גם ספר ירמיהו, פרק ט"ז, פסוק ו'
- ^ יודגש שעצם ההספד הוא חובה אלא שכנראה אין חובה דווקא בשעה זו וצריך בירור במקורות.
- ^ אמנם אמירת הקדיש נמשכת רק אחד עשר חודש.
- ^ רמ"א יורה דעה סימן שע"ו סעיף ד' בשם מדרשים.
- ^ סימן רצ"ב
- ^ שו"ת רדב"ז אבן העזר סימן תתצ"ה (תנ"ד)
- ^ יורה דעה שצ"ה.
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
87685948אבלות (יהדות)