מנתון
מַנֶתּוֹן (ביוונית:[1] Μανέθων, או מַנֶתּוֹס Μανέθως[2] וגם מַנֶתּוֹ) היה היסטוריון מצרי-הלני וכהן של הדת המצרית, בתקופה התלמית במאה ה-3 לפנה"ס, בזמנו של תלמי השני, פילדלפוס. מנתון חיבר את החיבור "דברי ימי מצרים" ("אגיפטיקה") שמשתמשים בו רבות לצורך קביעת הכרונולוגיה הפרעונית בפרט, ושל עמי העולם העתיק בכלל.
קורות חייו
מנתון היה כוהן מצרי במוצאו, ועל פי אחת המסורות נולד בסבניטוס ("עיר העגל הקדוש") שבצפון הדלתא, המזוהה היום עם סאמאנוד שממערב לזרוע דאימטיה של הנילוס. עיר זו הייתה עיר המקור והמושב של השושלת הפרעונית השלושים הסבניטית (343-380 לפנה"ס), וחשיבותה הייתה רבה אף בימי מנתון עצמו.
מנתון פעל בתקופת שלטונם של שני המלכים התלמיים הראשונים, ובעיקר בימי תלמי השני פילאדלפוס (246-284 לפנה"ס). בהסתמך על תעודת פפירוס משנת 241 לפנה"ס המזכירה את שמו, ניתן להניח כי הוא המשיך לחיות לפחות עד שנות מלכותו הראשונות של תלמי השלישי אורגטס הראשון (221-246 לפנה"ס).
מנתון שימש ככל הנראה כוהן גדול במקדש לאל אמון בהליופוליס, אך גם עשה לקבלת והפצת פולחן האליל היווני סרפיס במצרים. על פי פלוטרכוס[3], פסל שהובא למצרים בהוראת תלמי סוטר הוכרז כפסל סרפיס על ידי שני אנשי דת בכירים, טימותאוס ומנתון.
מנתון היה הראשון מבין סופרי מצרים שכתב על תולדות ארצו ודתה בלשון היוונית.
חיבורו על מצרים
מנתון כתב כמה חיבורים, אך החוקרים חלוקים בנוגע למספרם ולזהותם המדויקת. חיבורו הנודע והחשוב ביותר, "דברי ימי מצרים", שנזכר בשמו בחיבור הפולמוסי "נגד אפיון" של יוסף בן מתתיהו[4], נתחבר בשנת 270 לפנה"ס לערך והוקדש לתלמי השני פילדלפוס, שקרוב לוודאי גם יזם את כתיבתו. הוא מספר את דברי ימיה של מצרים, כפי שמצא מנתון בכתבים ההירוגליפים המצריים הקדומים.
רק קטעים בודדים ממנו נשמרו שם, אך נוספו עליהם רשימות מלכים, שנערכו כתקציר ונשמרו בכתבי הסופרים הנוצרים המאוחרים: סקסטוס יוליוס אפריקנוס, באונומסטיקון של אוסביוס וכן אצל ההיסטוריון גיאורגיוס סינקולוס מהמאה התשיעית.
ה"אגיפטיקה" נסמכה על מידע אותנטי קדום, שעליו צירף גם קטעי ספרות המבוססים על כתובות הירוגליפיות וכן דברי פרשנות. לחיבורו יש עניין רב אצל חוקרי תולדות מצרים העתיקה, ומשתמשים בו רבות לצורך קביעת הכרונולוגיה הפרעונית בפרט, ושל עמי העולם העתיק בכלל. חלוקת ההיסטוריה המצרית לפי שושלות נשענה בעצם על כתבי מנתון. בחיבורו יש רשימה של 32 שושלות מצריות, עם שמות המלכים בכל שושלת. מנתון אינו נותן כרונולוגיה מוחלטת, אלא סדר השושלות, סדר המלכים וחלק קטן משנות השלטון. החיבור נחלק ל-3 ספרים:
- מהתקופה הפרהיסטורית (האלף ה-4 לפנה"ס) עד השושלת ה-11.
- מהשושלת ה-12 עד השושלת ה-19.
- מהשושלת ה-20 עד נכתנבו השני (המאה ה-4 לפנה"ס), אחרון הפרעונים של השושלת ה-30.
על פי גיאורגיוס סינקולוס, מנתון חיקה את הסופר ברוסוס, כוהן בבלי לאל מרדוך, שכתב את החיבור "דברי ימי בבל" והקדיש אותו לאנטיוכוס הראשון. יוסף בן מתתיהו הזכיר את שניהם כראשוני הסופרים הלא-יווניים מהמזרח, שכתבו ספרי "קדמוניות" ביוונית. ספריהם דומים במבנה הספרותי (מחולקים ל-3), בהקדשת כתיבתם לפטרוניהם המלכים היווניים, ובמטרת כתיבתם: להוכיח לעולם היווני את עתיקות תרבותם. מנתון ביקש להציג את מצרים כערש הציוויליזציה שממנה יצאו כל התרבויות, כולל התרבות היוונית.
יוסף בן מתתיהו מציין שמנתון "הרבה להוכיח את הרודוטוס" על כך שכתב "שקרים" על המצרים מתוך בורות.
מנתון על מוצא היהודים
גרסת מנתון על מוצא היהודים מופיעה בספרו של יוסף בן מתתיהו, "נגד אפיון". יוספוס מביא אותה בשני חלקים ומציג אותם בשני מקומות נפרדים בספרו.
החיקסוס
בספר השני של החיבור "דברי ימי מצרים", סוקר מנתון את רשימת המלכים ששלטו במצרים ומספר שבתקופת שלטונו של מלך בשם טימַיוס אירעה פלישה גדולה של זרים למצרים:
”ופתאום באו מארצות המזרח אנשים בני-בלי-שם, וגברו חילים, ועלו על ארצנו למלחמה וכבשו אותה באפס יד ותפשו את נשיאי הארץ ואחרי זאת שרפו את הערים באכזריות חמה ואת מקדשי האלילים החריבו עד היסוד, ובכל יושבי הארץ התעמרו בשנאה את אלה הכו נפש ואת אלה כבשו לעבדים עם טפם ונשיהם.”
מנתון מגלה כי לעם הפולש קראו "חִקסוס", הלחם המילים "חִק" (Hyk, "מלך" בכתב החרטומים העתיק הקדוש) ו"סוֹס" (רועה), כלומר "המלכים הרועים". מנתון מוסיף לכך ש"יש אומרים, כי האנשים האלה ערבים". יוסף בן מתתיהו מעיר שבספר אחר של מנתון מופיע פירוש הפוך לשם "חיקסוס", אמין יותר בעיניו: "רועים-עבדים". המילה "חִק" כתובה שם אחרת, בה"א (אות נשימה) ולא באל"ף, ומשמעותה "עבדים שבויי מלחמה".
הפולשים הקימו אחד מהם למלך, שישב בעיר ממפיס ושלט על מצרים העליונה ומצרים התחתונה, ומאוחר יותר ביצר את העיר אווריס כנגד סכנת פלישה ממזרח של האימפריה של אשור. מנתון טוען כי ששת מלכי החיקסוס הראשונים ניסו ללא הרף "לעקור את המצרים מהשורש" ומספר שלאחר 510 שנות שלטון של שושלות מלכי החיקסוס, התקוממו מלכי תבאי ושאר חלקי מצרים ופתחו נגדם במלחמה ארוכה, עד שהחיקסוס גורשו ממצרים, ברחו לאווריס והתבצרו בה. בנו של מלך מצרים צר על העיר, אך לא הצליח לכבוש אותה ולכן הגיע עם יושביה להסכם לפיו יוכלו לעזוב את העיר ואת מצרים ללא פגע. רק בשלב זה חושף מנתון את זהותם של 240 אלף בני החיקסוס שגורשו ממצרים:
”והם יצאו מארץ מצרים...למשפּחותיהם עם כל רכושם...ופנו ללכת דרך המדבר אל סוריה, אולם יראו את שלטון האשורים...ועל כן בנוּ להם עיר בארץ הנקראה בזמננו בשם יהודה...וקראו לה בשם ירושלים.”[4]
המצורעים
לאחר כ-500 שנים נוספות, אחד ממלכי מצרים בשם אמנופיס רצה "לראות את האלילים", כמו שראה אותם הוֹרוֹס, אחד המלכים אשר היו לפניו, וסיפר זאת לנביא שגם שמו אמנופיס (בן פפיאס). הנביא אמר למלך כי יוכל לראות את האלילים רק "אם יטהר את כל ארץ מצרים מן המצורעים ומיתר האנשים הטמאים". המלך ציוה לאסוף את כל המצורעים במצרים וגירש אותם (80 אלף נפש) לעבודה במחצבות ממזרח לנילוס, כדי להפרידם משאר האוכלוסייה. אמנופיס הנביא חשש מזעם הא-לים על סבל המצורעים, חזה שאלה ישתלטו על מצרים, והחליט להשאיר למלך את נבואתו בכתב והתאבד. לאחר זמן רב, נעתר המלך לבקשת המצורעים והרשה להם לבנות מחדש את העיר אווריס ולהתגורר בה. אולם המצורעים מרדו במלך, בהנהגת כהן מהליופוליס בשם אוסרסיף, שנתן להם תורה חדשה וציוה אותם שלא לעבוד את אלילי המצרים, אלא להקריב את החיות הקדושות שלהם ולהתנכר לכל מי שלא מצטרף לדתם החדשה. הוא הורה לבצר מחדש את העיר ושלח שליחים אל החיקסוס בירושלים עם הצעה לחבור למצורעים במלחמה במצרים ולשוב לעירם המקורית, אווריס. 200 אלף לוחמים הגיעו מירושלים לאווריס ואמנופיס נבהל וברח עם צבאו לממלכת כוש. שתי האוכלוסיות, החיקסוס מירושלים והמצורעים, השתלטו יחד על מצרים, שרפו ערים וכפרים, חיללו מקדשים, טימאו את פסלי האלילים ואילצו את הכהנים והנביאים לזבוח את החיות הקדושות ולשחוט אותן. רק בשלב זה, לאחר תיאור ה"תועבות" שנעשו על ידי החיקסוס והטמאים, חושף מנתון את זהותו של מנהיגם: כשחבר אוסרסיף לחיקסוס, שינה את שמו למשה.[5] כעבור 13 שנות גלות באתיופיה, חזרו אמנופיס ובנו רעמסס למצרים, גרשו ממנה את הרועים והמצורעים "ורדפו אחריהם עד הרי סוריה".[6]
על גרסת מנתון לסיפור יציאת מצרים
מנתון כתב את הגרסה שלו לסיפור יציאת מצרים זמן קצר אחרי הקטאיוס איש אבדרה. נראה שיוספוס לא השתמש באופן ישיר בחיבורו של מנתון, אלא הכיר רק תקצירים שנעשו לכתביו על ידי יהודים הלניסטים שקדמו לזמנו. ישנם חוקרים רבים המבחינים (בחלקים המופיעים אצל יוספוס) בין מנתון, שלא הזכיר את היהודים, לבין פסאודו-מנתון, שאותו תייגו כאנטישמי.[7]
בעקבות דברי מנתון, סברו בעבר מרבית החוקרים כי ה"חיקסוס" הוא שמו של עם נודד ממוצא שמי, אולם כיום מוסכם במחקר כי הוא שיבוש יווני של הכינוי המצרי "חִקָאו-ח'אסת" ("מושלי הארצות הנכריות"), שבו כונו שליטי נוביה, סוריה וארץ ישראל.[8] מנתון מתאר את החיקסוס כאנשים מגזע לא נודע, אך בכתבי אפריקנוס למשל מכונים מלכיהם במפורש "המלכים הנוכריים מפיניקיה". לפיכך יש להתייחס אל הכינוי המופיע אצל יוספוס כתואר גנאי מצרי שמשמעותו "נחותים".[9] בספרות היוונית והרומית שאחרי מנתון אין הקבלה לקשר שהוצע על ידו בין החיקסוס והיהודים.[10]
ההתייחסות לסכנת פלישה אשורית למצרים תחת שלטון החיקסוס היא אנכרוניסטית. שגיאת מנתון נבעה מהתייחסות רצינית אל המסורת האגדית היוונית על ממלכת אשור של נינוס וסמירמיס[11]. מוטיב דומה על תשוקת מלכי מצרים לראות את האלילים חזר כמה פעמים בספרות העתיקה.[12] ייתכן שהשם "אוסרסיף" הוא בעצם צורה מצרית של השם "יוסף", כאשר האותיות "יו" נחשבו כשמו של האל היהודי והוחלפו בשם האל המצרי אוסיריס.[13]
תעמולה אנטי יהודית
מסורות אנטי יהודיות לגבי סיפור יציאת מצרים רווחו במצרים עוד לפני מנתון, אולם הן היו מסורות בעל פה והועלו על הכתב בצורה שיטתית ומסודרת רק בתקופה התלמיית על ידי מנתון.[14] סיפור יציאת מצרים ועלילת המצורעים של מנתון היו בבחינת תגובה לסיפור יציאת מצרים המקראי (הגרסה המצרית-יוונית ליציאת מצרים). ייתכן מאד שתרגום התורה ליוונית ("תרגום השבעים") במאה ה-3 לפנה"ס היה הגורם שעורר במנתון את החרדה לתדמית מצרים. מנתון בחר שלא לנקוט בעמדת התגוננות על ידי כתיבת דברי הזמה בלבד, שיכולים להתפרש כאפולוגטיקה וכסימן של חולשה, אלא בחר במתקפה תעמולתית כוללת נגד היהדות והיהודים, כשלצורך המשימה אימץ את השיטה הספרותית של כתיבת "היסטוריה נגדית". התעמולה נועדה להציג את אופיו ההרסני של העם היהודי כחבורה של פראיים המתנכלים להישגי החברה האנושית, במטרה להוכיח שעם ישראל בתקופתו נושא איתו את המורשת הרעה של אבותיו. בכך מנתון אינו שונה מסופרים אתנוגרפיים אחרים בעת העתיקה, שחקרו את תולדותיהם של עמים שונים כדי לחשוף את דמותם בהווה. לא ידוע על יסוד מצרי קדום יותר לעלילת המצורעים של מנתון. עלילה זו שימשה תשתית עלילתית לכל מסורות השטנה המאוחרות יותר של סופרים כמו דיודורוס סיקולוס, טרוגוס פומפיוס, כאירמון, ליסימכוס, אפיון וטקיטוס.[14]
תגובת יוסף בן מתתיהו
בפתח תגובתו לדברי מנתון, מצביע יוסף בן מתתיהו דווקא על ההתאמה שבין גרסת מנתון לסיפור המקראי. הוא מדגיש שדברי מנתון שנלקחו מתוך הכתבים המצרים העתיקים סותרים את טענות הבסיס של הסופרים המצרים-יוונים המאוחרים יותר (על כך שהיהודים אינם עם עתיק ומוצאם ממצרים) ועיקרם: אבותיהם של היהודים הגיעו למצרים מארץ זרה ויצאו ממנה כבר בזמן קדום מאד – "כמעט אלף שנים לפני מעשה איליון" (מלחמת טרויה).[15]
יוספוס מבדיל בין שני חלקי הסיפור של מנתון, כאשר הוא מאמץ את הראשון (זיהוי היהודים עם החיקסוס) ושולל את אמינותו של השני (סיפור המצורעים). לטענתו הסכים מנתון לדברי היהודים שהם לא היו ילידי מצרים מלכתחילה, אלא באו אליה מארץ נכריה, מָשלו בה ואחרי כן יצאו ממנה[6], אולם הוא הודה בעצמו, שאת השתלשלות האירועים לאחר הגירוש הראשון של החיקסוס לא לקח מתוך כתבי הקודש המצרים העתיקים, אלא מתוך סיפורים מיתולוגיים "אשר לא נודע מי אביהן" ששמע מאנשים בעל פה. מדובר ב"שיחות הבל ושקרים" שמנתון הוסיף להם "דברים אשר אין להם שחר", כדי לייחס את מוצאם ל"המון מצרים מצורעים ומוכּים בתחלואים רבים", ולפיכך "אין להאמין בדברי שקריו".[15][5] הוא טוען שמנתון הוסיף לסיפורים הללו דמות פיקטיבית בשם "אמנופיס המלך" ולכן גם בחר שלא לציין את תקופת שלטונו, למרות שהקפיד לעשות כך לגבי כל שאר המלכים.[5] נראה שיוספוס לא התכוון לכך שאמנופיס הוא שם בדוי, אלא מלך בדוי, שמנתון שלף את שמו מרשימת המלכים שלו, שבה נזכרו 4 מלכים הקרויים כך.[16]
יוספוס טוען שמנתון עשה "צחוק" מקוראיו בחלק השני של סיפורו ומביע את תמיהותיו בסדרה של שאלות רטוריות עוקצניות ולעגניות, באמצעותן הוא מלגלג על האמונה הדתית ופולחנות בעלי החיים הנהוגים במצרים:
מי הם האלים שאמנופיס רצה לראות? האם היו אלה האלים המצריים – השור (האל אפיס), התיש (ח'נום), הקרוקודיל (אנוביס) והקופים בעלי ראש הכלב (תחות)? הרי ביכולתו לראותם תמיד...ואם התכוון לאלים שבשמים – איך היה מסוגל לראותם? ולמה בכלל רצה לראותם? והרי ראה אותם כבר המלך הוֹרוֹס לפניו ויכול היה ללמוד ממנו כיצד ניתן לראותם, מבלי שיצטרך למצוא לשם כך "תחבולה חדשה". ולמה שיסתירו האלים את פניהם בגלל בני אדם כרותי אברים ומצורעים? הם נוהגים הרי לכעוס על מעשי רֶשע ולא על מומי הבשר. והנה "הקוסם" ציוה לגרש את בעלי המומים ממצרים כדי לטהר את הארץ, ואילו המלך גירש אותם אל המחצבות, כאילו עשה זאת בגלל מחסור בעובדי פרך. ואותו רואה עתידות היה ממש "חכם גדול" - איך זה שלא צפה מראש שהמלך לא יקבל את מבוקשו? הרי הדבר לא התגשם! ומדוע אם כך לא סירב לבקשת המלך לראות את האלים? ואיך זה שהנביא התאבד ולא צפה את מותו מלכתחילה? אולם יש עוד טיפשות גדולה מזאת - המלך שמע את הנבואה הרעה ופחד מהצפוי להתרחש ובכל זאת לא מיהר לגרש את בעלי המומים, אלא להפך, נעתר לבקשתם ונתן להם עיר.[17]
אולם לטענת יוסף, גם בדברים אלה לא היה די ומנתון לא השכיל להבין ש"לא יֵאָמנו כזביו":
גם אם כעסו המצורעים על המלך בגלל מה שעשה להם, אחרי שיצאו לחופשי מהמחצבות וקבלו ממנו את אווריס, היה עליהם למתן את שנאתם אליו. וגם אם רחשו אליו שנאה רבה, היו תוקפים אותו בלבד ולא יוצאים למלחמה על כל העם המצרי, כי ברור שהיו להם קרובים רבים במצרים. וגם אם החליטו להילחם בכל העם, מדוע החליטו להילחם גם באלים שלהם, בכך שתיקנו להם חוקים חדשים הנוגדים את חוקי אבותיהם? יוספוס מוסיף בציניות שיש לזקוף לזכות מנתון על שלא הטיל את האשמה הזאת על אנשי ירושלים, אלא על המצרים עצמם (המצורעים) ובראשם הכהנים שלהם (אוסרסיף), ותוהה אם לא מוזר הדבר, שאף אחד מקרובי האנשים הטמאים לא הצטרף למלחמתם, עד שהיו צריכים לבקש עזרה מירושלים. ואיזו ידידות או קרבת משפחה הייתה עד אז בין הטמאים ובין בני ירושלים? הרי גם המצורעים היו מצרים ולכן היו אויבים ומנהגיהם היו שונים מאד. ואנשי החיקסוס מירושלים עטו מיד על הצעת המצורעים לכבוש את מצרים, כאילו לא הכירו כבר את הארץ ממנה גורשו כבר בעבר בכח. אילו היו החיקסוס במחסור ובמצוקה ברור היה מדוע הסכימו לסכן את חייהם, אך הם ישבו בעיר משגשגת ואכלו מפרי אדמה טובה בהרבה מאדמת מצרים, אז מה גרם להם לחרף את נפשותיהם לעזרת מי שרק לא מזמן היו אויביהם, אנשים שאין איבר שלם בגופם שאפילו קרוביהם נטשו אותם? הרי לא יכלו לנחש מראש שהמלך יברח מהם. ולפי הסיפור מסתבר שניתן לכבוש את מצרים בקלות. כובשיה שמעו שאמנופיס עוד חי אך לא דאגו לבצר את מעברות ארץ כוש, למרות שהיה להם צבא עצום לעשות זאת, והנה בסופו של דבר שב אמנופיס, ניצח אותם במלחמה ורדף אחריהם עד סוריה דרך חול המדבר, שקשה לעבור בו גם ללא מלחמה.[18]
יוספוס מסכם וטוען שגם על פי גרסת מנתון מוצא העם היהודי לא מהמצרים (אלא החיקסוס בלבד) ולא התערבו בו ילידי מצרים (המצורעים), ואפילו אם ייחס מנתון את מוצא היהודים למצורעים והחולים, יש להניח שרבים מהם נספו במחצבות אחרי שהתענו שם זמן רב, ורבים מהשורדים מתו במלחמות שבאו לאחר מכן.[19] הוא גם מפריך את הרמיזה לכך שמשה היה מצורע בעצמו ומדגיש שלפי התורה משה הקפיד מאד בחוקי טומאה ואסר על כל איש שיש בו מום קל לשרת בקודש, ואם היה מצורע בעצמו, הרי שהיה צריך לחוקק חוקים לטובת מצורעים כמותו.[20] יש לציין שבספר שמות[21] מסופר שידו של משה הפכה "מצורעת כשלג" אך מיד חזרה לאיתנה, אולם עניין הצרעת הועלם בתרגום השבעים וגם על ידי פילון[22] ויוספוס עצמו[23], שהסתפקו בכך שהפכה ללבנה. ייתכן והדבר נבע מאי נוחות בגלל עלילת המצורעים.[24]
לדברי יוספוס, כל זה מוכיח שמנתון לא סטה הרבה מן האמת כל זמן שנצמד למקורות העתיקים שלו, אך כשפנה לסיפורים שלא ידוע מה מקורם - סמך על "אנשי-שקר אשר סיפרו עלינו דברים בשנאה" או שזייף אותם ללא שום סבירות בעצמו.[20] הוא טוען שדברי מנתון הם שקר ובמידה והיה בהם יסוד כלשהו של אמת, הם לא היו סותרים בפרטים רבים כל כך את אלה שבאגיפטיקה של כאירמון. לדידו של יוסף, כל אחד מהם "בודה שקרים כטוב בעיניו".[25]
לקריאה נוספת
- יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרקים יד-טז, פרקים כו-לג, תרגם יעקב נפתלי שמחוני.
- יוספוס פלאוויוס (יוסף בן־מתתיהו), נגד אפיון, תרגם מהמקור עם מבוא ופירושים אריה כשר, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים תשנ"ז: כרך ראשון, פירוש לספר ראשון, פרקים יד-טז, עמ' 119-92; פרקים כה-לב, עמ' 262-225.
- אריה כשר, המטרות התעמולתיות של עלילת מאנתון בדבר מוצאם השפל של היהודים, מחקרים בתולדות עם-ישראל וארץ-ישראל, ג’, תשל"ה 1975, עמ' 84-69
- אריה כשר, עקבותיה של 'היסטוריה נגדית' בגרסת מאנתון על יציאת ישראל ממצרים, יהודים ונכרים בארץ ישראל (עורכים אהרון אופנהיימר ואחרים), יד בן צבי, 2003, עמ' 81-52
- צבי יעבץ, אז ועתה: שנאת ישראל בימי קדם, 2002, עמ' 41-40
- פטר שפר, יוּדוֹפובּיה - גישות כלפי היהודים בעולם העתיק (מאנגלית: להד לזר); פרק 1 גירוש ממצרים, מאנתון, עמ' 37-32; ספריית "הילל בן-חיים" הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010.
- W.G Waddell, Manetho, with an Engilsh Translation (LCL), Cambrige MA, 1940
- John Dillery, The First Egyptian Narrative History: Manetho and Greek Historiography, ZPE 127 (1999), pp. 93-116
- Gerald Verbrugghe, John Wickersham, John Moore Wickersham, Berossos and Manetho, Introduced and Translated: Native Traditions in Ancient Mesopotamia and Egypt, University of Michigan Press, 2001
- (מנחם שטרן) M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem, 1976, Vol. I, X. Manetho, pp. 62-86
קישורים חיצוניים
- כתבי מנתון
- מנתון, באתר האנציקלופדיה היהודית.
הערות שוליים
- ^ הגיית השם ביוונית: מנתון, במלעיל (ההטעמה בהברה הלפני אחרונה).
- ^ אריה כשר, (יוספוס פלאוויוס) נגד אפיון, כרך ראשון, פירוש לספר ראשון, פרק יד, עמ' 93: Μανέθων היא צורת הכתיב ששרדה באחת הכתובות ובאחד הפפירוסים ממצרים. Μανέθως היא צורת הכתיב הרווח אצל יוספוס. מתוך 19 פעמים בהן הזכיר את שמו, ב-4 מקרים של חילופי נוסח נכתב Μανέθων. ישנן הצעות שונות לפירוש שמו: "האמת של תות", "אהוב האל" ו"רועה".
- ^ Plutarch, De Iside et Osiride, 28
- ^ 4.0 4.1 יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק יד.
- ^ 5.0 5.1 5.2 יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק כו.
- ^ 6.0 6.1 יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק כז.
- ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, X. Manetho, p. 62
- ^ אריה כשר, (יוספוס פלאוויוס) נגד אפיון, כרך ראשון, פירוש לספר ראשון, פרק יד, הערה 82, עמ' 105.
- ^ אריה כשר, (יוספוס פלאוויוס) נגד אפיון, כרך ראשון, פירוש לספר ראשון, פרק יד, עמ' 99.
- ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, X. Manetho, p. 63
- ^ אריה כשר, (יוספוס פלאוויוס) נגד אפיון, כרך ראשון, פירוש לספר ראשון, פרק יד, עמ' 102, 109; M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, X. Manetho, pp. 70-71
- ^ למשל: הרודוטוס, ספר ב, פרק 42.
- ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, X. Manetho, p. 85
- ^ 14.0 14.1 אריה כשר, (יוספוס פלאוויוס) נגד אפיון, כרך ראשון, פירוש לספר ראשון, פרק כו, עמ' 233-230, 247.
- ^ 15.0 15.1 יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק טז.
- ^ אריה כשר, (יוספוס פלאוויוס) נגד אפיון, כרך ראשון, פירוש לספר ראשון, פרק כו, עמ' 234.
- ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק כח.
- ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק כט.
- ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק ל.
- ^ 20.0 20.1 יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק לא.
- ^ ספר שמות, פרק ד', פסוק ו'.
- ^ פילון האלכסנדרוני, על חיי משה, א, 79.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר שני, סעיף 273.
- ^ אריה כשר, (יוספוס פלאוויוס) נגד אפיון, כרך ראשון, פירוש לספר ראשון, פרק לא, עמ' 259.
- ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק לג.