אירנה האתונאית

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Disambig RTL.svg המונח "אירנה" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו אירנה (פירושונים).

שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית מנהיג ריקה. אירנה האתונאית הייתה קיסרית ביזנטית, אלמנתו של הקיסר לאו הרביעי ואמו של קונסטנטינוס השישי. אירנה עלתה לשלטון לראשונה בשנת 780 עם מותו של בעלה לאו, ובמשך עשר שנים שלטה כעוצרת וממלאת מקום בנה קונסטנטינוס, שהיה ילד צעיר במות אביו. ב-790 הדיח קונסטנטינוס את אמו, אירנה, מהשלטון, ושלט כשליט יחיד. שלטונו של קונסטנטינוס הסתיים באוגוסט 797 כאשר אירנה ביצעה הפיכה כנגדו ותפסה את השלטון, ובפקודתה הוא עוור והוגלה. אירנה המשיכה לשלוט בבלעדיות כקיסרית עד להפיכה נגדה באוקטובר 802.[1]

ילדותה ושנים ראשונות בחצר הביזנטית (750/755–775)

מעט מאוד ידוע על אירנה לפני שהיא הגיעה לחצר המלכות. ההיסטוריון הביזנטי בן התקופה, תאופנס, מתעד שאירנה הגיעה מאתונה לביזנטיון בראשון לנובמבר 769, התארסה עם לאו בשלישי לנובמבר, ובשבע-עשרה לדצמבר נישאה וקיבלה את התואר "קיסרית" (Basilissa).[2] בשעת הנישואין לאו ואירנה עוד היו בנערותם,[3] ושלושה עשר חודשים לאחר הנישואין אירנה ילדה. כיוון שלאו היה כמעט בן עשרים בחתונה, אפשר להניח שאירנה הייתה לפחות בת ארבע-עשרה, ולכן כנראה היא נולדה בין 750 ל-755.[4] אירנה באה ממשפחת סרנדרפיכיס היוונית (sarandapechys), אך לא ידוע דבר על הוריה מלבד טענתה של אירנה שהיא יתומה.[5] הבחירה באירנה כשידוך ללאו נבעה כנראה מתוך רצון לחזק את האחיזה הביזנטית במחוז היווני הלס על ידי קשרי נישואין עם משפחת אצולה מקומית, ועל ידי כך גם לקדם את התנצרותם של השבטים הסלבים במחוז.[6] בארבע-עשרה לינואר שנת 771 אירנה ילדה את בנה קונסטנטינוס השישי,[7] ובאוגוסט 775 הקיסר קונסטנטינוס החמישי נפטר, ולאו, בנו של קונסטנטינוס החמישי, עלה לשלטון.[8]

אשתו של לאו ותקופת העוצרות (775–790)

בארבע-עשרה לאפריל 776, לאו הכתיר את בנו קונסטנטינוס השישי לקיסר-שותף,[9] תופעה נפוצה בביזנטיון בה מכתירים את יורש העצר בעודו ילד לקיסר, כדי להבטיח שאכן הוא יעלה לשלטון בבוא העת.[10] שלטונו של לאו נמשך עד לפטירתו בשנת 780, כנראה מתוצאה של חבישת כתר אשר גרם לזיהום בראשו והביא למותו (אם כי נסיבות מותו עדיין נתונות במחלוקת).[11] עם מותו של לאו ב-780 אירנה מתמנה להיות העוצרת בשמו של קונסטנטינוס הקטן שהיה בן תשע בלבד,[12] נוהל מקובל שבו אלמנת הקיסר מתמנה לעוצרת עד שיגיע בנה לבגרות ויוכל לרשת את הכס.[10]

עם הפיכתה לעוצרת ניצבו בפני אירנה אתגרים רבים. מיד לאחר מותו של לאו התרחש ניסיון הפיכה מצד אחיו למחצה אך הוא סוכל, והקושרים נענשו והוגלו.[13] כדי לבסס את שלטונה אירנה השאירה בעמדות מפתח רבים מנושאי המשרות ששירתו בתקופתו של בעלה המנוח לאו,[14] אך גם העלתה לתפקידים בכירים סריסים רבים מאנשי שלומה.[12] בשנת 781 אירנה מנסה להשיא את קונסטנטינוס לבתו של קרל הגדול, רוטרודיס.[15] ניסיון זה לקשור קשרי נישואין בין משפחות האצולה הפרנקיות והביזנטיות אינו חסר תקדים, שהרי כבר פפין הגוץ, אביו של קרל הגדול, ניסה להשיא את בתו, גיזלה, לקונסטנטינוס החמישי.[16] השידוך בין רוטרודיס לבין קונסטנטינוס השישי עולה על שרטון כפי שמצוין בהמשך.

איקונוקלזם ואיקונופיליות

אירנה ידועה בעיקר מתקופת העצרות על המהפכה הדתית שחוללה בשאלת האיקונות. איקונות הן תמונות של "קדושים" נוצריים דרכן המאמין יוצר חיבור רוחני לדמות הקדוש. האיקונות הוצאו מחוץ לחוק ב-726 על ידי סביו של לאו הרביעי, לאו השלישי,[17] שהנהיג מדיניות של רדיפת המאמינים באיקונות המכונה איקונוקלזם (ניתוץ האיקונות).[18] האיקונוקלזם יצר ניתוק וסכסוך בין הכנסייה הביזנטית לכנסיות של רומא וירושלים,[19] ולכן כשאירנה הפכה לעוצרת הכנסייה הביזנטית מובדלת משאר העולם הנוצרי ומפולגת בתוך עצמה.[20]

בקיץ 784 הפטריארך של קונסטנטינופול, פאול, נפל למשכב, וזמן קצר לפני מותו הוא הודה בפני אירנה שלמרות עמדתו הרשמית הוא מתנגד לאיקונוקלזם. פאול ביקש ממנה לכנס וועידה כנסייתית בינלאומית שתכיר מחדש בלגיטימיות של העמדה האיקונופילית (האוהדת את האיקונות).[21] בדצמבר 784 אירנה ממנה את מקורבה, תארסיוס, לפטריארך של קונסטנטינופול[22] ומארגנת וועידה כנסייתית שתוכננה לספטמבר 786 שמטרתה לבטל את העמדה הרשמית האיקונוקלסטית.[23] כינוס הוועדה עלה על שרטון כאשר חיילים אשר האמינו באיקונוקלזם איימו על חייו של הפטריארך,[23] ועל כן אירנה מינתה מפקדי צבא חדשים הנאמנים לה, ובמאי 787 שלחה הזמנות לכינוס שני של הוועידה בניקיאה שבאסיה הקטנה.[24] הוועידה שהתכנסה, המכונה הוועידה האויקומנית השביעית, מגנה את האיקונוקלזם ומתירה מחדש את האיקונות.[25]

לאחר הוועידה הכנסייתית יחסי החוץ של אירנה עם קרל הגדול משתנים לרעה בעקבות כיבושיו של קרל בדרום איטליה.[26] בעקבות זאת, אירנה מבטלת את אירוסי בנה קונסטנטינוס עם בתו של קרל, רוטרודיוס, ובנובמבר 788 קונסטנטינוס מתחתן עם אישה בשם מריה.[26] זאת ועוד, אירנה שולחת כוחות צבאיים כנגד קרל ב-789 אך נוחלת תבוסה.[26] תבוסה זאת של אירנה ובנוסף הפסדים צבאיים שהיא נחלה מול הבולגרים והערבים הכינו את הקרקע לעלייתו לשלטון של קונסטנטינוס השישי.[27]

שלטונו של קונסטנטינוס השישי (790–797)

ב-790 קונסטנטינוס כבר בן תשע-עשרה ובשל לשלטון, והוא "נמרץ ומאוד מוכשר"[28] כדברי תאופנס. הוא מנסה להדיח סריס בכיר המקורב לאירנה אך נכשל.[28] הניסיון הזה יוצר תגובה חזקה בקרב חיילים רבים שתומכים בקונסטנטינוס ובתגובה נשבעים אמונים לו בלבד ולא לאמו.[29] אירנה חוששת ממלחמת אזרחים ולכן היא פורשת מהשלטון, ובאוקטובר 790 קונסטנטינוס מוכר כשליט היחיד של ביזנטיון.[29] עם עלייתו לשלטון יחיד, קונסטנטינוס מגלה את סריסי החצר, ואת אמו אירנה הוא כולא בארמון אלתריוס (Ελευθέριος)[14] עד לינואר 792.[30]

בשנת 791 קונסטנטינוס מפסיד בקרבות מול הבולגרים והערבים,[30] ובנוסף נוחל תבוסה משפילה לבולגרים ביולי 792.[31] בעקבות תבוסות אלו קונסטנטינוס נאלץ להתמודד עם מרידות צבאיות.[31] גם בחייו האישיים קונסטנטינוס לא רווה נחת – הוא מואס באשתו מריה, ובינואר 795 הוא כופה עליה להיות נזירה ודה פקטו מתגרש ממנה, ללא כל בסיס חוקי למעשיו.[32]

בספטמבר 795 הוא מתחתן מחדש, אך מכיוון שגירושיו ממריה לא היו מבוססים כדבעי, אנשי כנסייה רבים מתנגדים לנישואין אלו ורואים בהם ניאוף.[33] על רקע החולשה של קונסטנטינוס, ב-796 אירנה משחדת אנשי צבא רבים שיעברו לצידה.[34] באוגוסט 797 קונסטנטינוס מבין שאין לו עוד תומכים בחצר והוא בסכנה, על כן הוא מנסה להימלט אך הוא נתפס, וב-19 באוגוסט אירנה מצווה לעוור את בנה, את קונסטנטינוס.[35]

שלטון היחיד של אירנה ומותה (797–803)

ב-797 אירנה הופכת להיות השליטה היחידה של ביזנטיון. היא מטביעה מטבעות הנושאים את דיוקנה,[36] ומחוקקת חוקים חדשים.[37] אירנה מנסה לשקם את יחסי החוץ של ביזנטיון, וב-798 היא שולחת משלחות שלום לפרנקים ולערבים. הערבים לא מעוניינים בהפסקת אש אך קרל הגדול מקבל את הצעת השלום.[38] במאי 799 אירנה נעשית חולה, ובגלל הסיכוי שמא היא תמות נוצר קונפליקט ירושה בין שני סריסים בכירים, סטוורקיוס (Σταυράκιος) ואאטיוס (Ἀέτιος), שמנסים לקדם כל אחד את מקורביו כיורשי הכס לאחר מותה.[39] המאבק בין השניים מגיע לקיצו עם מותו של סטוורקיוס ביוני 799 והחלמתה של אירנה, אך עדיין אירנה איבדה שליטה על אאטיוס שממשיך לקדם מקורבים לו לתפקידי מפתח.[39]

על רקע הפולמוס סביב היורש של אירנה לאור בריאותה הלקויה, התרחשו ניסיונות חיתון בין קרל הגדול לבין אירנה. אין הוכחה מהמקורות ההיסטוריים על כך שאירנה יזמה הצעה שכזאת. הרמז היחיד לכך הוא טקסט לטיני קצר, שמתאר משלחת ביזנטית שמגיעה לחצר הפרנקית ומציעה "למסור את האימפריה לקרל",[39] מסר שאפשר לפרשו בדרכים שונות. לעומת זאת, מהצד של קרל הגיעה משלחת פרנקית לביזנטיון ב-802 שדנה באפשרות הנישואין בין השניים.[40] אאטיוס שצבר כוח רב, מודאג מהנישואין האפשריים בין קרל לאירנה ומכך שאירנה לא הכריזה על יורש, ולכן הוא משכנע את שר האוצר, ניקופורוס (Νικηφόρος), למרוד.[41] באוקטובר 802 ניקופורוס מבצע הפיכה ומוכתר לקיסר,[42] ובנובמבר 802 אירנה מוגלית לאי לסבוס עד לפטירתה שמונה חודשים אחר כך ב-803.[43]

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אירנה האתונאית בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ Kriszta Kotsis, “Defining Female Authority in Eighth-Century Byzantium: The Numismatic Images of the Empress Irene (797-802)”, Journal of Late Antiquity 5 (Spring 2012), p. 186.
  2. ^ Judith Herrin, Women in Purple: Rulers of Medieval Byzantium (Princeton, N.J.: Princeton University Press, 2001) p. 52 and p .59.
  3. ^ Judith Herrin, Unrivalled Influence: Women and Empire in Byzantium (Princeton, N.J.: Princeton University Press, 2013) p. 197.
  4. ^ Herrin, Women in Purple, p. 57
  5. ^ Herrin, Women in Purple, p.55
  6. ^ Herrin, Women in Purple, pp. 56-57
  7. ^ Herrin, Women in Purple, p. 65
  8. ^ Herrin, Women in Purple, p. 67
  9. ^ Herrin, Women in Purple, p. 69
  10. ^ 10.0 10.1 Herrin, Unrivalled Influence, p. 195
  11. ^ Herrin, Women in Purple, p. 75
  12. ^ 12.0 12.1 Herrin, Unrivalled Influence, p. 198
  13. ^ Herrin, Women in Purple, p. 76
  14. ^ 14.0 14.1 Herrin, Unrivalled Influence, p. 199
  15. ^ Herrin, Women in Purple, p. 78
  16. ^ אורה לימור ויצחק חן, ראשיתה של אירופה: מערב אירופה בימי הביניים המוקדמים כרך ב ממלכת הפרנקים (תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2003) עמ' 139
  17. ^ Carolyn L. Connor, Women of Byzantium (New Haven and London: Yale University Press, 2004) p. 160
  18. ^ לימור וחן, ראשיתה של אירופה כרך ב, עמ' 138.
  19. ^ Herrin, Unrivalled Influence, p. 197
  20. ^ Herrin, Unrivalled Influence, p. 197.
  21. ^ Herrin, Women in Purple, pp. 83-84
  22. ^ Herrin, Women in Purple, p. 84
  23. ^ 23.0 23.1 Herrin, Women in Purple, p. 86
  24. ^ Herrin, Women in Purple, p. 87
  25. ^ לימור וחן, ראשיתה של אירופה כרך ב, עמ' 140
  26. ^ 26.0 26.1 26.2 Herrin, Women in Purple, p. 91
  27. ^ 92-Herrin, Women in Purple, p. 91
  28. ^ 28.0 28.1 Herrin, Women in Purple, p. 92
  29. ^ 29.0 29.1 Herrin, Women in Purple, p. 93
  30. ^ 30.0 30.1 Herrin, Women in Purple, p. 94
  31. ^ 31.0 31.1 Herrin, Women in Purple, p. 95
  32. ^ Herrin, Women in Purple, p. 96, כדי להתגרש היה צורך באקט קיצוני שיצדיק את הגירושין, לדוגמה ניסיון רצח או ניאוף וכו'.
  33. ^ Herrin, Women in Purple, p. 97
  34. ^ Herrin, Women in Purple, p. 98
  35. ^ Herrin, Women in Purple, p. 99
  36. ^ Herrin, Women in Purple, p. 100
  37. ^ Herrin, Unrivalled Influence, p. 200
  38. ^ Herrin, Women in Purple, p. 114
  39. ^ 39.0 39.1 39.2 Herrin, Women in Purple, p. 117
  40. ^ איינהרד, חיי קרל הגדול. מלטינית: יצחק חן (רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2005) עמ' 69 הערה 151
  41. ^ Herrin, Women in Purple, p. 126
  42. ^ Herrin, Women in Purple, p. 126
  43. ^ Herrin, Women in Purple, p. 127


Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0