יהדות רבנית

רבניים (או רבנים ובהקשרים מחקריים גם יהדות רבנית) הוא כינוי ליהודים הנוהגים על פי ההלכה הנלמדת מהתורה שבעל פה (המשנה והתלמוד). הכינוי נפוץ בעיקר בתקופה שבה הייתה נוכחות לא מבוטלת של הקראים (המאה ה-9 - המאה ה-13). משקיעתה של היהדות הקראית, נעשה שימוש הולך ופוחת בכינוי "רבניים", מאחר שכמעט כל היהודים היו רבניים, כך שהוא נותר בשימוש רק בהקשרים פולמוסיים או מחקריים. הדומיננטיות המוחלטת של היהדות הרבנית מביאה לכך שהביטויים "יהדות" ו"יהודי" מתייחסים, אם לא צוין במפורש אחרת, לבני עדה זו.

במחקר המונח משמש לתיאור ממשיכיהם של הפרושים, מאז הפיכתם לקבוצה הדומיננטית ביהודה והגליל במאות הרביעית והחמישית לספירה, במקביל ולאחר הפילוג עם הנצרות. ההנהגה הרבנית התגבשה בארץ ישראל ובבל אם כי ככל הידוע, השפעתה על התפוצה היהודית הגדולה דוברת-היוונית במערב הייתה מוגבלת ביותר. הידיעות על עליית הרבנים מועטות ונשאבות בעיקר מהמקורות שכתבו בעצמם, אך נראה כי למרות ההשפעה הפרושית המכרעת עליהם, אין לראות בהם המשך סתם לכיתה הפרושית בימי בית שני אלא תופעה בפני עצמה; וכי במאה השנייה ואפילו השלישית היוו עדיין כח קטן וחלש יחסית, ורק בהדרגה השיגו מעמד בכורה בעולם היהודי שכל מבנהו וזהותו ספגו מהלומה עקב חורבן המקדש. תהליך התפשטותם בכל התפוצה היה איטי וממושך: אפילו במאה התשיעית, ישנם דיווחים על יהודים שלא קיימו הנהגות רבניות (ואין מדובר על קראים) באירופה הנוצרית.

הקראים, שדחו את התורה שבעל פה, ולא קיבלו את פסיקות הגאונים, היוו קבוצה קטנה יותר בקרב היהודים ביחס לרבניים. מרבית היהודים היו רבניים, והם נחלקו באותה תקופה בין שני מרכזים - המרכז הבבלי, על שתי ישיבותיו, והמרכז הארצישראלי, שהיוו שתי חטיבות הלכתיות ומנהלתיות. היהדות הרבנית המשיכה את זרם הפרושים של תקופת בית שני, ומתאפיינת בהתבססות ההלכה על התורה שבכתב והתורה שבעל פה, הכוללת את המשנה, התוספתא, התלמוד הירושלמי והתלמוד הבבלי, מדרשי ההלכה ומדרשי האגדה.

היחסים בין הרבניים ובין הקראים היו מורכבים. הרבניים והקראים בארץ ישראל הרבו להתקוטט ביניהם, עד כי השלטונות נאלצו לעיתים להתערב. במצרים, לעומת זאת, שררו יחסים ידידותיים, במיוחד בקרב השכבות הגבוהות. ככלל, הקראים חשו ופעלו כחלק אינטגרלי מהקהילה הכלל-יהודית. כך, למשל, נישואים בין הרבניים והקראים היו שכיחים. כמו כן, היו גאונים שביקשו וקיבלו סיוע פוליטי וכספי מנכבדים קראיים. היו גם תעניות ותפילות משותפות בעת צרה, וגם איסופי כספים משותפים. אדם אשר תרם הן לרבניים והן לקראים זכה לתואר "פאר שתי הפאות". יחסם של מנהיגי הרבניים לקראים היה לרוב שלילי, כאשר הפולמוסן הגדול בסוגיה זו היה רב סעדיה גאון.

דוגמה לשימוש במונח "רבנים" לעומת "קראים" ניתן לראות בחיבורו הפילוסופי של רבי יהודה הלוי, "הכוזרי", שנכתב במאה ה-12:

ואני מבקש ממך עתה שתבאר לי קצת ביאור במה שאצלך בקראים, כי אני רואה אותם משתדלים בעבודה יותר מהרבנים, ואני שומע טענותם יותר מכריעות ויותר מפיקות לפשט התורה. אמר החבר: הלא הקדמתי לך בדברי, כי ההתחכמות והסברה בתורה איננו מביא אל רצון האלוקים...

— רבי יהודה הלוי, הכוזרי, בתרגומו של יהודה אבן תיבון, באתר "דעת"

לקריאה נוספת

• Hayim Lapin, Rabbis as Romans: The Rabbinic Movement in Palestine, 100-400 CE, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2012.
• דורון מנדלס, אריה אדרעי, A Split Jewish Diaspora: Its Dramatic Consequences(הקישור אינו פעיל),‏, Journal for the Study of Pseudoepigrapha, כרך 16, גיליון 2, 2007.;‏ מנדלס, אדרעי, A Split Jewish Diaspora: Its Dramatic Consequences II, שם, כרך 17, גיליון 3, 2008.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא יהדות רבנית בוויקישיתוף

• יהדות רבנית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• Rabbinic Judaism ב-Oxford Bibliographies.

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

36001484יהדות רבנית