מנהג (הלכה)
| משנה | משנה, מסכת פסחים, פרק ד' |
|---|---|
| תלמוד בבלי | תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף ד' עמוד ב' תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף נ' עמוד ב' תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ו' עמוד ב' |
| משנה תורה | משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות ממרים, פרק א', הלכה ב' |
| שולחן ערוך | שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רי"ד |
מִנְהָג (או מִנְהַג יִשְֹרָאֵל) הוא שם כולל להנהגות נפוצות בין קהילות ישראל. המנהג יכול להיות כתוספת למצוה, כסייג וגדר שלא להיכשל בעבירה, וכהנהגה הקשורה להלכות מסוימות, גם כשאין לה משמעות הלכתית מצד עצמה. ישנם מנהגים שנתקבלו ונהוגים בכל תפוצות ישראל[1], ויש מנהגים שנתקבלו רק על חוג או קהילה מסוימת.
מקור המילה
בלשון המקרא, השורש נ.ה.ג שימש לתיאור הולכה והובלה של בהמות. בלשון חז"ל קיבל הפועל נָהַג את המשמעות "היה רגיל לעשות", וממשמעות זו צמחה המילה מנהג[2].
בתלמוד הבבלי הובאר שישנם שני ביטויים לתאר את המנהג - בעת שלשניהם אין הגעה לרמת "הלכה" - האחד נקרא "מנהג" והאחר נקרא "נהוג". הראשון מוגדר בתלמוד כי אין למורים לפרסמו אלא להבאים לשאול בלבד, ואילו השני מציין משמעות של נהיגה עממי בלתי מוסמכת ואין למורים להורותו אפילו כלפי השואלים[3].
החובה לשמור על מנהגים
יש חילוק בין שני סוגי מנהגים:[4] מנהג שהנהיגו חכמים על ישראל בתורת חובה, כמו חיבוט ערבה ביום הושענא רבה. על פי ההלכה, חובה לקיים מנהג כזה, אף שאין מברכים לפני עשייתו. לעומת זאת, "מנהג ציבור" הוא מנהג שנהגו ישראל על עצמם, וחיובו פחות ממנהג חכמים.
לעיתים נוהג הציבור על עצמו מעשה מסוים, וכאשר נוהג זה מתפשט בכל ישראל - הוא מתקבל כחובה. דוגמה למנהג ציבור שנתקבל כחובה - תפילת ערבית, שבתחילה הייתה רשות, ולאחר שנתפשטה בכל ישראל, נתקבלה כחובה. לעיתים נוהג הציבור על עצמו מעשה מסוים, אך הוא אינו מתפשט בכל ישראל ואינו מתקבל כחובה. דוגמה למנהג ציבור שבוטל ברבות הימים, משבטלה סיבת הנהגתו - המנהג לתרגם לארמית (תרגום אונקלוס) את קריאת התורה וההפטרה בשבתות.
בפירוש המיוחס לרבי מיימון הדיין, אביו של הרמב"ם, נכתב ביחס למנהג אכילת "סופגנין" בחנוכה:[5]
"אין להקל בשום מנהג ואפילו מנהג קל... וכתב רבינו נסים במגילת סתרים כי כל מנהגי האומה באלו המנהגות כמו זה. והראש בראש השנה, החלב בפורים ובמוצאי פסח, והפולים ביום הושענא רבה. ואותם המנהגות אין לנו לבזותם ומי שהנהיגם זריז ומשתדל הוא, כי הם מעיקרים נעשים, ולא יבוזו במנהג האומה. וכבר אמר הנביא ע״ה: ואל תטוש תורת אמך, דת אומתך אל תעזוב. ובקבלות הגאונים ראשי ישיבות נזכרו מנהגים כמו אלה בהנהגותיהם בסיפוריהם ולא יתבזה דבר ממה שעשו הקדמונים".
כמו כן על מנהג ישראל אמיתי כתבו התוספות במסכת מנחות: ”מנהג אבותינו תורה היא”[6]
בטעם הדבר שאכן מנהג ישראל תורה, הובאו כמה הסברים. הרשב"א כותב[7], שמנהג שקיים אפילו אצל זקנים או נשים זקנות, אין לבטלו, כיוון שבהכרח יש לו מקור שמגיע עד משה רבינו. בשו"ת של ר"י חאגיז[8] ניתן טעם, שודאי לא יתן הקב"ה שמנהג שגוי יתפרסם אצל כל בני עמו, ולכן מנהג שנתפשט, הוא ודאי אמיתי.
כמו כן נאמר בירושלמי[9] אמר רב הושעיא: "זאת אומרת המנהג מבטל את ההלכה", אך כפי הנראה כוונת הירושלמי שם היא בעיקר (או רק) דיני ממונות.
טעם למנהגים
לדעת החת"ם סופר כל מנהג הוא דאורייתא מדין נדר[10]. הרב קוק בשו"ת דעת כהן (יח) חלק על דברי החתם סופר ונסתמך על דברי המהרש"ל (בים של שלמה, חולין) שכתב שיש איסור תורה רק במנהג שנאסר על ידי חרם, וכתב שם שעוד הרבה אחרונים חולקים על דברי החתם סופר בזה.
בספרו אדר היקר מוסיף הרב קוק וכותב שאנו מקיימים מנהגים על אף שלא צווינו על כך ואפילו לא תקנו חכמים לעשותם אלא בגלל אהבתנו לאומה[11].
מנהג המקום ומנהגי אבות
מנהג אבות מוזכר בתלמוד בהקשר של מנהג המקום: כאשר אנשי עיר מסוימת רצו לשנות ממנהג העיר הקדמון, אסר זאת עליהם רבי יוחנן, ואמר: "כבר קיבלו אבותיכם עליהם, שנאמר ”שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך ” (משלי יא)[12]. מפשטות דברי התלמוד נראה שמקור התוקף של המנהגים הוא מדברי קבלה שכן הסתמכו על הפסוק במשלי. ואכן כך נראה שהבינו הרבה פוסקים[13].
מאז תקופת המשנה, לא הייתה פסיקה אחידה בין מקום למקום, ולמקומות שונים היו מנהגים שונים. המשנה מתייחסת לחילוקים אלו כנורמטיביים, ומזכירה לא מעט פעמים ש"מקום שנהגו" במנהג מסוים, יש לנהוג במנהג זה, ובמקום שלא נהגו, אין לנהוג כך. לעיתים המנהג המקומי היה תוספת חומרה על ההלכה המקובלת, ולעיתים הוא נבע מפסיקה מקומית שונה של המרא דאתרא.
פרשנות זו נשמרה בימי הביניים, כאשר למקומות שונים היה מנהג שונה, ופוסקים רבים אסרו לשנות ממנהג המקום הקדמון. עם זאת, היחס למנהג היה נתון במחלוקת, בעיקר כאשר הוא סתר לכאורה פסיקה מפורשת של התלמוד. רבני צרפת ואשכנז נטו לשמר את המנהג וליישב בדוחק את דברי התלמוד, ואילו רבני ספרד נטו הרבה יותר לבטל "מנהג הטעות".
עם העת החדשה, החלו תנודות רבות יותר בקרב יחידים מקהילות שונות, אשר עברו ממקום למקום, ועלתה השאלה מה דינו של אדם שהגיע למקום חדש והשתקע בו; האם צריך הוא ללכת אחרי המנהג הקודם שלו, או אחרי מנהג המקום החדש. בתשובה מפורסמת גרס הרב יוסף קארו כי בני קהילה שלמה שהגיעו בבת אחת למקום אחר, אינם צריכים לשנות את מנהגם; אך אם הם הגיעו בצורה נפרדת, הרי כל אחד התבטל במיעוטו לעומת הכלל שאליו הגיע, ועל כן גם אם הגיעו בסופו של דבר רבים, כולם מחויבים למנהג המקום החדש[14].
פסיקה זו של הרב יוסף קארו לא התקבלה בקרב כל הציבורים, ובהדרגה החל להתמסד "מנהג אבות" כמנהג שאב מוריש לבנו, ושאין לשנות ממנו. כך, בסופו של דבר, הלך והצטמצם תפקידו של מנהג המקום, משום שתנאי העת החדשה הביאו לכך שכל קהילה מבוססת על יחידים רבים המגיעים ממקומות רבים.
הגם שיש קולות מעטים הקוראים היום להחזרת המשמעות המקורית של מנהג המקום ומנהג האבות, הפסיקה הדומיננטית עדיין נסמכת על הפסוק "אל תיטוש תורת אמך" כמקור לכך שאדם חייב ללכת בעקבות מה שנהגו אבותיו, ולא אחרי המקום שבו הוא נמצא.
מנהג המדינה (ממון)
ערך מורחב – מנהג המדינה
סוג נוסף של מנהג הוא "מנהג המדינה", בענייני ממונות. משמעות המונח הוא ההסדר המקובל בין אנשי מקום מסוים, לגבי עניינים ממוניים מסוימים. על מנהג כזה נאמר המשפט "מנהג עוקר תורה", והיינו שכאשר קיים מנהג מעין זה, אין מתחשבים בנאמר להלכה במקורות (משום שהוא נאמר רק במקרים שאין בהם הסכמה אחרת), והולכים אחר מנהג המקום[15].
מנהגים נפוצים בקהילות ישראל
- החלאקה - כולל גילוח ראש הילד והשארת הפאות, מקובל לעשות הטקס בקבר הרשב"י, אך גם במקומות אחרים, ועושים אותו בשמחה ובמשתה.
- המנהג לשחוט תרנגול לכפרות - עורר מחלוקת בין הראשונים. הבית יוסף פסק שיש למנוע את המנהג[16] ואילו לעומת זאת הרמ"א כתב שאין לשנותו כי הוא מנהג ותיקין.
- המימונה - (מנהג יהדות מרוקו) - מתכנסים בבית הכנסת לקבל את ברכת הרב. תפילת ערבית, נושאת אופי חגיגי עם הרבה פיוטים. לאחר מכן נוהגים לבקר אצל מספר רבנים, קרובים, ידידים ושכנים, מבלי להמתין להזמנה. מברכים את המארח בברכת "תרבחו ותסעדו". השולחן מכוסה במפה לבנה, מקושט בירק ובשיבולים, נרות דולקים, קערה מלאה קמח ובה נרתיקי פול ירוק סימן ברכה לשנה ירוקה, מיני מתיקה, פירות יבשים, תמרים, צימוקים, שקדים, אגוזים ועוגיות.
- שפיכת מים בחג השבועות - (נפוץ אצל יהודי צפון אפריקה) - מקור המנהג הוא המשלת התורה למים[17]. בימינו, בעקבות התנגדות חכמים (חשש לתערובת נשים וגברים, ונזק לריהוט בית הכנסת), הולך המנהג ומתבטל.
- המנהג (בעדות מסוימות) לקרצף את כל הבית בצהרי תשעה באב, כדי להכינו לביאת המשיח, על מנהג זה כתבו הפוסקים שאין לבטלו שכן הוא מחזק את האמונה בביאת המשיח.
ברכה על מנהג
מנהגים מוטעים ומנהגים שנויים במחלוקת
למרות הכבוד שרחשו חכמים למנהגי הציבור, לא הססו לבטל מנהגים אשר התבססו לדעתם על טעות, ואף לקרוא תגר על מנהגים שמבטלים הלכה מסוימת[18].
וכתבו התוספות (לגבי העמדת גדר בחצר השותפים, כאשר המנהג היה להעמיד גדר רעועה וחלשה):
ומוכיח מכאן דיש מנהגים שאין לסמוך עליהם, אפילו היכא דתנן "הכל כמנהג המדינה".
ואף דרשו הדרשנים[דרוש מקור] (לגבי מנהגים מסוימים מתאים הכלל), ש”מנהג אותיות גהנם”.
דוגמאות למנהגים מוטעים או שנויים במחלוקת:
- המנהג לתלות על תינוק, תכשיט מתכת עליו חרותה האות ה"א המורה כביכול על שם הקב"ה, שישמור אותו מכל רעה, בטעות יסודו, הנובעת מהמנהג הנכון, לתלות תכשיט זה על תינוק בכור, להורות על ה"א סלעים שחייב בפדיונו[19].
- מנהג חג המים של יהודי מרוקו - מנהג שנוי במחלוקת.
- המנהג להאכיל ציפורים בשבת שירה - כתבו הפוסקים שיש לעשות כן מערב שבת, מפני שאסור להאכיל בשבת בעלי חיים שלא מוטל על האדם להאכילם.
מנהג שטות
ספרי מנהגים
ספרים רבים נתחברו על ענייני המנהגים, מהם לשמר את מנהגים של קהילות מסיומות שנשתכחו עם הזמן, ומהם ליישב את המקומות שהמנהג סותר את ההלכה.
דוגמאות לספרים כאלה
- החילוקים שבין אנשי מזרח לאנשי ארץ ישראל (מערבאי ומדינחאי) - מתקופת הגאונים
- ספר מנהגי מהרי"ל
- ספר המנהגים של ר' יצחק אייזיק מטירנא
- ספר המנהגים חב"ד (יהודה לייב גרונר)
- סדר טרוייש
- טעמי המנהגים ומקורי הדינים של ר' אי"ש שו"ב
- ארץ החיים של ר' חיים סתהון
- שרשי מנהג אשכנז מאת בנימין שלמה המבורגר
זכר למקדש
- ערך מורחב – אבלות על החורבן
ישנם מנהגים רבים שהשתרשו בקהילות ישראל זכר לחורבן בית המקדש. יש לעשות הפרדה בין מנהגים שהם זכר לחורבן לבין מנהגים שהם זכר למקדש.
מקצת מהמנהגים שהם זכר לחורבן:
- שבירת כוס בחופה בזמן נישואין
- נתינת אפר מקלה על ראש החתן
- השארת אמה על אמה לא מסוידת בבית
- ניחום אבלים בקריאת נחמה לירושלים
- לא למלא פיו שחוק
מקצת מהמנהגים שהם זכר למקדש:
- לא להסתכל על הכהנים בשעה שמברכים[20]
- שטיפת כלים במים קרים לאחר הגעלתם לקראת חג הפסח[21]
- אמירת סדר קרבן פסח בערב פסח
- נטילת ערבה בהושענא רבה
- אכילת כורך בליל הסדר
ראו גם
לקריאה נוספת
- דניאל שפרבר, מנהגי ישראל, כרכים א'-ח', הוצאת מוסד הרב קוק.
- יצחק (אריק) זימר, עולם כמנהגו נוהג - פרקים בתולדות המנהגים, הלכותיהם וגלגוליהם, בהוצאת מרכז זלמן שזר.
- ישראל מ' תא שמע, מנהג אשכנז הקדמון, הוצאת מאגנס.
- יהודה דב זינגר, זיו המנהגים, תשכ"ה.
קישורים חיצוניים
- יצחק זאב כהנא, היחס בין ההלכה והמינהג, אתר דעת
- בנימין בראון, ההלכה האורתודוקסית והמנהג: פסיקתו של החזון איש כמקרה מבחן.
- הערך "מנהג", באתר ויקישיבה
- יצחק כהן, ההלכה, המסורת והמנהג ־ לא אותו דבר, השילוח 13, עמודים 28–29, פברואר 2019
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ מה שנקרא בפי הרמב"ם "מנהג שנתפשט בכל תפוצות ישראל" כמו חומרא דרבי זירא בדיני נידה, לעומת מנהגים הנוהגים בעדות מסוימות כגון מנהג איסור קטניות בפסח
- ^ על מנהיגים ומנהלים באתר האקדמיה ללשון העברית
- ^ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ"ו עמוד ב'
- ^ קונטרסי שיעורים קידושין כד-טו ד"ה והנה)
- ^ יעקב משה טולידאנו, קטע מפירוש התפלות לרבינו מיימון אבי הרמב"ם, בתוך: שריד ופליט, עמ' 7–8, באתר היברובוקס; ראו גם: שרגא אברמסון, רב נסים גאון, עמ' 328, באתר היברובוקס
- ^ תלמוד בבלי מסכת מנחות דף כ' עמוד ב. משפט זה התפשט בתפוצות ישראל והועתק רבות בספרות התורנית, אדמו"ר הזקן מזכיר משפט זה בשולחן ערוך הרב במספר מקומות: או"ח סו"ס קפ. סתל"ב סי"א. סתצ"ד סט"ז.
- ^ שו"ת הרשב"א ח"א, ט'.
- ^ שו"ת הלכות קטנות א', ט'.
- ^ תלמוד ירושלמי בבא מציעא כז ב
- ^ חתם סופר יורה דעה קז דיבור המתחיל ומה שכתבתי
- ^ "תדע שהרי אנחנו מקיימים באהבה מנהגי ישראל שאנו יודעים שלא נצטוינו בהם ע"פ שום נבואה, והכל מפני חבתה של אומתנו, אהבתה וכבודה החביב עלינו, בחבה של קדושה א-להית עליונה", s:אדר היקר ד, ראו גם תשובה של הרב דב ליאור באתר ישיבה המסייג את דברי הרב קוק
- ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף נ' עמוד ב'
- ^ למשל הרב עובדיה יוסף במקומות רבים מאוד בספריו עוסק במנהגים ומצטט את הפסוק הנ"ל. כמו כן האבני נזר באחת מתשובותיו כותב במפורש על מנהגים שהם דברי קבלה
- ^ יוסף קארו, שו"ת אבקת רוכל, סימן רי"ב
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת בבא מציעא, פרק ז', הלכה א'.
- ^ שו"ע או"ח סימן תר"ה
- ^ הערך תורה נמשלה למים, באתר "ויקיטקסט"
- ^ מסכת סופרים, יד, יח; שולחן ערוך הרב, תריג, יט
- ^ ספר מטעמים עמ' 47 טעם ט'
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קכ"ח, סעיף כ"ג, משנה ברורה, ס"ק פ"ט
- ^ ערוך השולחן אורח חיים סימן תנב
35523032מנהג (יהדות)