דוד המלך

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף דוד)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. המידע בערך זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת.
אנא אל תסירו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. המידע בערך זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת.
אנא אל תסירו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
דוד המלך
בהר ציון
בהר ציון
לידה ב'תתנ"ד
בית לחם
פטירה ו' בסיוון ב'תתקכ"ד
ירושלים
מדינה ממלכת ישראל המאוחדת
מקום קבורה קבר דוד בהר ציון
דת יהדות
בת זוג מיכל, אחינועם היזרעאלית, אביגיל
מעכה,חגית, אביטל, עגלה, בת שבע[1]
שושלת בית דוד
אב ישי
אם נצבת בת עדאל
צאצאים אמנון, כלאב, אבשלום, תמר, אדוניה,שפטיה, יתרעם,
שלמה, שמוע, שובב, נתן, יבחר, אלישמע, אליפלט, נגה, נפג, יפיע, אלידע, ירימות אלישוע
יורש העצר שלמה

דָּוִד בֶּן יִשַׁי או דָּוִד הַמֶּלֶךְ (ב'תתנ"דו' בסיוון ב'תתקכ"ד) הוא המלך השני שמלך בעם ישראל, חתנו של שאול המלך, ואבי שושלת מלכות בית דוד אשר מלכה ביהודה במשך כ-420 שנה עד חורבן הבית הראשון ועתידה להתחדש על ידי מלך המשיח, וכן מוזכר דוד כאחד משבעת הרועים שעתידים להנהיג את ישראל לעתיד לבוא[2].

דוד כבש חבלי ארץ נרחבים בצפון ארץ ישראל ובמערבה[3], קיבל את תכנית הבניה של בית המקדש מפי שמואל הנביא, הכין את החומרים הנדרשים לבניית בית המקדש, חפר את השיטין למזבח, ואף קנה את שטח בית המקדש מארוונה היבוסי[4]. דוד המלך מכונה במקרא ”נְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל” (שמואל ב', כ"ג, א'), זאת בהקשר לחיבורו - ספר תהילים. על פי הסוד, דוד המלך הוא מרכבה למדת המלכות.

דרך התנ"ך בספר מלכים ובתהילים לכתוב את שמו "דוד", אבל בדברי הימים כתוב את שמו "דויד", בכתיב מלא.

על פי המדרש[5] והזוהר[6]. דוד היה אמור לחיות שלוש שעות אך אדם הראשון נתן לו שבעים שנה משנותיו. אולם בהמשך דברי הזוהר[7] מובא שאברהם נתן לו חמש שנים יעקב נתן עשרים ושמונה שנים ויוסף נתן שלושים ושבע שנים[9].

ראשית חייו

נולד בשנת ב'תתנ"ד כבן שמיני לישי ונצבת בת עדאל[10][11]. בסוף מגילת רות מובא יחוסו של דוד לבעז ורות המואבייה - גרת הצדק שעל שמה נקראת המגילה, יש שכתבו שנולד בו' בסיוון[12]. דוד נולד מהול[13].

במדרש מובא כי נסיבות לידתו של דוד גרמו למשפחתו לחשוב שהוא ממזר, ואחיו רצו להורגו יחד עם אמו. ישי לא רצה להורגו, ולכן אמר להם שישלחו אותו לרעות את הצאן כדי שלא יחיה איתם[14].

משיחתו למלך

דוד המלך באחד מארבעת מדליונים משוחזרים ומשובצים בחזית בית בנק הספנות לישראל בע"מ (לשעבר בית פ' קצמן) ברחוב אחד העם 35 בתל אביב

לאחר שהקב"ה החליט להדיח את שאול ממלכותו, הוא קרא לשמואל הנביא וציווה עליו ללכת לבית ישי בבית לחם, על מנת למשוח למלך אחד מבניו[15].

שמואל הורה לישי לאסוף את כל בניו ולהציגם לפניו. ישי קרא לכל בניו חוץ מדוד, מכיוון שחשב שהוא אינו בנו. שמואל התרשם מבכורו של ישי אליאב, אך ה' אמר לו "אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו כי מאסתיהו... כי האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב", ובאופן דומה נדחו גם שאר בניו של ישי. לבסוף שאל שמואל "הֲתַמּוּ הַנְּעָרִים?" וישי הבין כי דוד הוא בנו, והוא קרא לו ממרעה הצאן. כאשר ראה שמואל את דוד, המתואר כ"אדמוני עם יפה עיניים וטוב רואי", מורה לו הקב"ה: "קוּם מְשָׁחֵהוּ כּי־זֶה הוּא", ואז הוברר לכולם שדוד הינו בן ישי. בתנ"ך מסופר כי מאותו יום "צלחה רוח ה' אל דוד".

אחרי משיחתו של דוד, "סרה רוח ה' מעם שאול המלך ובעתתו רוח רעה מאת ה'". עבדיו הציעו כי יקח לו מנגן בנבל שיקל על מצב–רוחו העגום, והמליצו לו על דוד, "בֵּן לְיְִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבֹּור חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבֹון דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר וַה' עִמֹּו". דוד הגיע לחצר שאול, וניגן בפניו והקל על רוחו הרעה, עד שנשא חן לפניו והוא מונה לנושא כליו.

מלחמת דוד וגָּלְיָת

ערך מורחב – דוד וגלית

לאחר פרשה זו התרחש סיפור מלחמת דוד וגָּלְיָת, בו הצליח דוד להפיל את גולית, שאיים על עם ישראל, בעזרת אבן קטנה שקלע לראשו.

סיפור מלחמת דוד בגָּלְיָת מזכיר סיפור דומה המתואר בספר שמואל[16], שם מיוחסת הריגת גָּלְיָת, ענק שגם הוא "עץ חניתו כמנור אורגים" לאחד מגיבורי דוד' אלחנן בן יערי ולא לדוד עצמו: "וַתְּהִי־עֹוד הַמִּלְחָמָה בְּגֹוב עִם־פְּלִשְׁתִּים וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן־יַעְרֵי אֹרְגִים בֵּית הַלַּחְמִי אֵת גָּלְיָת הַגִּתִּי וְעֵץ חֲנִיתֹו כִּמְנֹור אֹרְגִים". גָּלְיָת מתואר כאן כאחד מארבעה ענקים "בני הרפה (ערפה - גיסתה של רות המואביה)" שהרגו גיבורי דוד. חז"ל מתאימים ומדמים את שני הסיפורים בכך ששמו המקורי של דוד הוא "אלחנן"[17][18].

לאחר הקרב יצאו בנות ישראל בשירה "הִכָּה שָׁאוּל בַּאֱלְפיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו", מה שעורר קנאה אצל שאול לדוד. לאחר שדוד ביקש משאול לישא את בתו הבכורה מרב, וזאת מכיוון ששאול הבטיח להשיא אותה למי שינצח את גוליית, התנה זאת שאול בכך שדוד יצא למלחמות כדי להוכיח את יכולתו ואומר לעצמו: "אַל־תְּהִי יָדִי בֹּו וּתְהִי־בֹו יַד־פְּלִשְׁתִּים".


עלייתו לגדולה בחצר שאול

בחצרו של שאול הוא התיידד עם יהונתן בן שאול, עד שנהפך לאהבו "כנפשו", והוא כרת עמו ברית. שאול הפך אותו לשליחו האישי, ופעולתו המוצלחת בתפקיד זה נשאה חן בעיני הלוחמים, העם ועבדי שאול גם יחד, ודוד צבר כוח עד שהפך ל"שר אלף". למרות הקירבה ביניהם, המשיך שאול לקנא בדוד, והוא ניסה מספר פעמים בהם ניגן דוד לפניו, להטיל בדוד את חניתו במטרה להורגו.

אחרי הדברים הללו דוד מתבקש על ידי שאול להינשא גם למרב וגם לבתו הצעירה של שאול, מיכל. אך מכיון שהיה עני ולא יכול היה לשלם את המוהר, סירב דוד לשתי ההצעות. כתחליף למוהר מציע שאול לדוד להביא לו מאה עורלות פלשתים, דוד מצליח מעל למשוער, ומביא מאתיים עורלות, הוא נישא למיכל בת שאול.

דוד הצליח להינצל בזכות עזרתם של בני שאול - מיכל ויהונתן. לבסוף הוא נמלט לרמתיים צופים - מקום מושבו של שמואל, שם גורם שמואל לכל מבקשי נפשו של דוד מטעם שאול "להתנבא" - ככל הנראה להתפשט ולנהוג כאחוזי רוח קודש.

הפגישה עם יהונתן

לאחר מכן שלח שאול את יהונתן לקרוא לדוד, אך דוד מיאן לבוא וחשש משאול. יהונתן ניסה להרגיעו בכך שאביו גילה לו את כל שבחפצו לעשות ואין זו כוונתו. דוד ענה לו כי לשאול נודע כי הם חברים, ועל כן עשוי להסתיר את כוונותיו להרוגו ממנו, והציע ליהונתן מבחן: כאשר ישב עם המלך לאכול, יאמר לו כי דוד הלך לבית לחם לזבוח שם זבח עם משפחתו. אם יאמר שאול "טוב" אז "שָׁלֹום לְעַבְדֶּךָ" - סימן הוא שאין כוונתו רעה, אבל אם שאול יכעס אז ידע כי כוונתו רעה.

יהונתן הסכים למבחן, והוסיף וביקש מדוד כי יעשה עמו חסד ולא ישמיד את ביתו כאשר יהפוך הוא למלך. כאשר יהונתן חזר לבית אביו, לא אמר לשאול דבר על היעדרותו של דוד, ורק בערב השני כאשר שאל שאול לסיבת היעדרו, נקב יהונתן בסיבה שביקש ממנו דוד לנקוב: הוא הלך לבית לחם לזבוח "זבח משפחה". שאול כעס על כך, כפי שצפה דוד, ואמר ליהונתן (פסוקים כ'-כ"א): "בֶּן־נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת הֲלֹוא יָדַעְתִּי כִּי־בֹחֵר אַתָּה לְבֶן־יִשַׁי לְבָשְׁתְּכָ וּלְבֹשֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ׃ כִּי כָל־הַיָּמִים אֲשֶׁר בֶּן־יִשַׁי חַי עַל־הָאֲדָמָה לֹא תִכֹּון אַתָּה וּמַלְכוּתֶךָ." שאול נטל את החנית בידו, כמבקש להכות את בנו, ויהונתן קם והלך מהשולחן בזעם, ושלח נער לאסוף חיצים שנורו על ידו לעבר מטרה מסוימת - סימן שקבע מראש עם דוד לכך ששאול אכן מבקש את נפשו של דוד.

השניים נפגשו, התנשקו ובכו איש על כתפי רעהו ונשבעו על ברית שלום ביניהם, ואז נפרדו, לאחר שהתברר להם כי אין כל אפשרות לדוד להיוותר בחצר המלך וזוהי פגישתם האחרונה.

טבח הכהנים בנֹב

דמותו של דוד על בול "מועדים לשמחה ה'תשכ"א" משנת 1960 בעיצובו של אשר קלדרון

לאחר מכן, נמלט דוד אל אכיש מלך גת הפלשתי, שם הוא העמיד פני משוגע כדי שאכיש לא ימיתו, ומשם הוא נמלט פעם נוספת למערות עדולם, שם הוא קיבץ סביבו חבורה של ארבע מאות אנשי שוליים ("כָּל־אִישׁ מָצֹוק וְכָל־אִישׁ אֲשֶׁר־לֹו נֹשֶׁא וְכָל־אִישׁ מַר־נֶפֶשׁ") ועבר עמם למואב, ארץ מוצאה של רות - אם סבו. אחרי שהוא ישב שם תקופת מה, הוא עבר בחזרה לנחלת יהודה והתיישב ביער חרת.

לאחר ששאול התוודע כי דוד יושב ביער חרת, הוא זעם על עבדיו ושאל בעוקצנות האם דוד הבטיח לתת להם שדות וכרמים, או להפוך את כולם ל"שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאֹות"?! שכן אין הסבר אחר, לדעתו, לעובדה ש "קְשַׁרְתֶּם כֻּלְּכֶם עָלַי וְאֵין־גֹּלֶה אֶת־אָזְנִי בִּכְרָת־בְּנִי עִם־בֶּן־יִשַׁי". שאול ראה במעשהו של יהונתן בגידה בו וחלק מקשר בין דוד ויהונתן להמיתו.

דואג האדומי אמר לשאול כי דוד הגיע לנוב - אל הכהן אחימלך בן אחיטוב, וזה העניק לו צידה ואת חרב גָּלְיָת הפלשתי. שאול קרא לאחימלך ושאל אותו מדוע סייע לדוד, והוא השיב לו כי אך דבר טבעי היה זה, שכן על–פי המידע שהיה בידו "דָוִד נֶאֱמָן וַחֲתַן הַמֶּלֶךְ וְסָר אֶל־מִשְׁמַעְתֶּךָ וְנִכְבָּד בְּבֵיתֶךָ", והכריז על תמימותו: "לֹא־יָדַע עַבְדְּךָ בְּכָל־זֹאת [על הסכסוך בין שאול ודוד] דָּבָר קָטֹן אֹו גָדֹול".

שאול לא האמין לדבריו והכריז כי יהרוג את אחימלך וכל הכהנים בנוב. עבדיו סרבו לשלוח את ידם, אך דואג האדומי התחיל במלאכת ההרג, ומתאר כי שאול מכה בכל יושבי נוב "לְפִי־חֶרֶב מֵאִישׁ וְעַד־אִשָּׁה מֵעֹולֵל וְעַד־יֹונֵק וְשֹׁור וַחֲמֹור וָשֶׂה לְפִי־חָרֶב". רק אחד מבני אחימלך, אביתר, נמלט וסיפר על הטבח לדוד.

דוד ושאול במערה

דוד שנמלט מפני שאול הלך לקעילה והושיע אותה מיד הפלשתים. כאשר הדבר נודע לשאול הוא יצא לקעילה, ודוד שחשש שאנשי קעילה יסגירו אותו לידי שאול, נמלט משם בראש אנשיו אל מדבר זיף. במדבר הוא פגש ביהונתן והשניים כרתו ברית, כלשונו של יהונתן: "אַתָּה תִּמְלֹךְ עַל־יִשְׂרָאֵל, וְאָנֹכִי אֶהְיֶה־לְּךָ לְמִשְׁנֶה"[19]. מיד אחר כך גילו אנשי זיף לשאול היכן הסתתר דוד, ושאול התחיל לרדוף אחריו. כאשר הוא ואנשיו עמדו ללכוד את דוד, הגיע שליח אל שאול שבישר לו על פלישה פלשתית, ושאול שב על עקבותיו.

דוד נמלט ממדבר זיף לעין גדי, ושוב באו אנשים וגילו לשאול את מקום המצאו. שאול ירד בראש שלושת אלפים איש למדבר, והגיע למערה שבעומקה נמצאים דוד ואנשיו, ומבלי להבחין בהם עצר בפתחה. אנשי דוד אמרו לו כי אלקים נתן בידו את שאול, ועליו לצאת ולהורגו. דוד התגנב וחתך את כנף בגדו של שאול, אך לא הסכים להרוג אותו. לאנשיו הוא הסביר: "חָלִילָה לִּי מֵה' אִם־אֶעֱשֶׂה אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה לַאדֹנִי לִמְשִׁיחַ ה' לִשְׁלֹחַ יָדִי בֹּו כִּי־מְשִׁיחַ ה' הוּא".

שאול יצא מן המערה ואז פנה אליו דוד ממקום מסתור ואמר: "לָמָּה תִשְׁמַע אֶת־דִּבְרֵי אָדָם לֵאמֹר: הִנֵּה דָוִד מְבַקֵּשׁ רָעָתֶךָ?" כלומר, מדוע אתה מאזין למשמיצים אותי כקושר עליך?[20] דוד פנה לשאול בשם "אבי", הציג את כנף מעילו של שאול ואמר כי יכול היה להורגו על נקלה, אך לא עשה זאת. הוא תהה שוב מדוע רודף אחריו שאול, שהרי אינו חשוב כלל: "אַחֲרֵי מִי יָצָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל?", הוא שאל, "אַחֲרֵי מִי אַתָּה רֹדֵף? אַחֲרֵי כֶּלֶב מֵת! אַחֲרֵי פַּרְעֹשׁ אֶחָד!" שאול זיהה את קולו של דוד, קרא לו "בני" ופרץ בבכי, ואחר–כך הצהיר "צַדִּיק אַתָּה מִמֶּנִּי... וְעַתָּה הִנֵּה יָדַעְתִּי כִּי מָלֹךְ תִּמְלֹוךְ וְקָמָה בְּיָדְךָ מַמְלֶכֶת יִשְׂרָאֵל" והשביע אותו שלא ישמיד את זרעו אחרי שיהפוך למלך.

פרשת נבל הכרמלי

ערך מורחב – סיפור נבל הכרמלי

הפרשה[21] מתחילה כאשר נודע לדוד כי נבל הכרמלי, בעל עדרי צאן גדולים, גוזז עתה את צאנו. דוד שולח אליו עשרה נערים ומורה להם לומר לו: "כֹּה לֶחָי! וְאַתָּה שָׁלֹום, וּבֵיתְךָ שָׁלֹום, וְכֹל אֲשֶׁר־לְךָ שָׁלֹום. וְעַתָּה, שָׁמַעְתִּי כִּי גֹזְזִים לָךְ עַתָּה. הָרֹעִים אֲשֶׁר־לְךָ הָיוּ עִמָּנוּ. לֹא הֶכְלַמְנוּם וְלֹא־נִפְקַד לָהֶם מְאוּמָה כָּל־יְמֵי הֱיֹותָם בַּכַּרְמֶל. שְׁאַל אֶת־נְעָרֶיךָ וְיַגִּידוּ לָךְ". תמורת שירותי "שמירה" אלו, שנבל לא ביקשם מדוד, נתבע תשלום: "תְּנָה־נָּא אֵת אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲבָדֶיךָ, וּלְבִנְךָ לְדָוִד".

נבל מגיב בזלזול לבקשה של דוד: "מִי דָוִד וּמִי בֶן־יִשָׁי? הַיֹּום רַבּוּ עֲבָדִים הַמִּתְפָּרְצִים אִישׁ מִפְּנֵי ה'ו". האם עלי לקחת את לחמי ואת מימי ואת בשר הצאן, הוא שואל, ולתת "לַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי אֵי מִזֶּה הֵמָּה?" כאשר דוד שומע על סירובו של נבל הוא עולה בראש ארבע מאות מאנשיו על נבל. בינתיים מגלה אחד מנערי נבל לאשתו של נבל, אביגיל, כי אכן אנשי דוד לא פגעו בהם כל זמן הגז וכי נקמתם תהיה קשה. אביגיל יוצאת בחשאי, עמוסת כל טוב, לקראת דוד, כורעת על ברכיה ומתחננת בפניו שלא להרוג את כל היושבים בבית בגלל נבל, "כִּי כִשְׁמֹו כֶּן־הוּא: נָבָל שְׁמֹו, וּנְבָלָה עִמֹּו".

דוד מקבל את דבריה של אביגיל, חוזר בו, ואביגיל שבה למשתה בחצר נבל. למחרת, היא מספרת לנבל השיכור על המקרה, ונבל לוקה בשבץ ומת כעבור עשרה ימים. אחרי מותו מגיעה אביגיל אל דוד ונישאת לו, בנוסף לאחינועם היזרעאלית אותה הוא נושא מיזרעאל.

דוד נמלט אל הפלשתים

"דוד המלך" בציור פורטרט משנת 1866

אחרי פרשת נבל הכרמלי מספר הנביא ששאול נתן את מיכל בתו לפלטי בן ליש מגלים ושב לדלוק אחר דוד[22]. בסיפור הזהה כמעט לחלוטין לסיפור כנף המעיל, גם כאן מתגנב דוד אל שאול הישן, אך הפעם הוא גונב את חניתו וצפיחית מים. שוב הוא קורא מרחוק לשאול, מכנה את עצמו "פרעוש" ותוהה מדוע שאול רודף אחריו, ושאול שוב מתחרט על התנהגותו ומבטיח שלא לרדוף אותו שוב. אך דוד אינו משוכנע כלל כי שאול לא ישוב לרדוף אחריו, והוא תר אחר מקום מחבוא בטוח יותר, עד שמוצא אותו אצל אויביו המושבעים של עם ישראל, הפלשתים, והוא מתיישב אצל אכיש בן מעוך, מלך גת הפלשתי. שאול שומע על כך ומפסיק לרדוף אחר דוד.

דוד מקבל מאכיש את צקלג למשול בה, ויושב בה למעלה מארבעה חודשים[23]. הוא יוצא למסע מלחמה כנגד אויבי ישראל, הגשורי, והגזרי והעמלקי, אך לאכיש הוא מספר כי פשט על נגב יהודה, נגב הירחמאלי ונגב הקיני, שטחים שבשליטת ישראל. בעקבות דברים אלו משתכנע אכיש כי דוד "הַבְאֵשׁ הִבְאִישׁ בְּעַמֹּו בְיִשְׂרָאֵל וְהָיָה לִי לְעֶבֶד עֹולָם".

אכיש משוכנע לחלוטין בנאמנותו של דוד לו, וכאשר מתכנסים כוחות הפלשתים באפקה הוא מבקש לצרפו לכוחות הנערכים למלחמה נגד שאול ביזרעאל[24]. שרי הצבא הפלשתיים מתנגדים בחריפות לצירופו: "הֲלֹוא־זֶה דָוִד אֲשֶׁר יַעֲנוּ־לֹו בַּמְּחֹלֹות לֵאמֹר הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתֹו". אכיש מבין כי הדבר לא יצלח, קורא לדוד ואומר לו כי אף שישר בעיניו, "בְעֵינֵי הַסְּרָנִים לֹא־טֹוב אָתָּה", ודוד שב לצקלג. עם שובו לצקלג מגלה דוד כי העיר נבזזה על–ידי העמלקים ונשותיו נשבו. הוא דולק אחר הבוזזים, מצליח לחלץ את ביזתם מידם, ואף מעביר "מֵהַשָּׁלָל לְזִקְנֵי יְהוּדָה" ו"כָל־הַמְּקֹמֹות אֲשֶׁר־הִתְהַלֶּךְ־שָׁם דָּוִד הוּא וַאֲנָשָׁיו".

מות שאול

יומיים אחרי שובו לצקלג הגיע נער עמלקי קרוע בגדים לצקלג, וסיפר לדוד על מות שאול ובניו ותבוסת ישראל במערכה בהר הגלבוע. הנער טען באופן שקרי כי הוא זה שהמית את שאול בסוף המערכה, ונטל ממנו את נזרו ואת האצעדה שעל זרועו. דוד מורה להרוג את הנער כי שלח ידו במשיח ה' ונושא את הקינה המפורסמת על שאול ויהונתן[25].

אחרי מות שאול, הוכתר דוד למלך "בְּחֶבְרֹון עַל־בֵּית יְהוּדָה", ומלך שם שבע שנים ושישה חודשים. ככל הנראה, אותו בית יהודה היתה ממלכה מצומצמת תחת שליטה חלקית או מלאה של הפלשתים ותחומה היה ככל הנראה סביב חברון וזיף בדרום גב ההר. משערים כי לא הגיעה צפונה עד ירושלים ובמזרח לא משלה בעקרון, עזקה ולכיש ששכנו בידי הפלשתים.

בצפון הארץ, בינתיים, הוכתר "אִֽישׁ־בֹּשֶׁת בֶּן־שָׁאוּל" למלך ישראל. השם "איש בושת" ככל הנראה אינו שמו האמיתי, ושמו האמיתי של איש בושת היה "אשבעל"[26]. איש בושת קבע את בירתו במחניים, ושלט על ממלכת ישראל בצפון השומרון, בגלעד, ביזרעאל, על נחלות אפרים ובנימין "וְעַל־יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה .[דרוש מקור] השליטה הממשית בישראל היתה נתונה בידי אבנר בן נר - דודו ושר צבאו של שאול, ואיש בושת היה שליט בובה.

מלכותו

דוד המלך, "יודע נגן וגיבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר". בעיניו של קמילו בוקסינו, פיאצ'נזה, ה'ר"ץ

לאחר מותם של שאול ויהונתן בהר הגלבוע, נמשח דוד למלך יהודה, ולאחר מכן, לאחר שאבנר בן נר מעביר אליו את נאמנותו - הוא כובש את ירושלים ומוכר כמלכה של ממלכת ישראל כולה: ”בְּחֶבְרוֹן מָלַךְ עַל יְהוּדָה שֶׁבַע שָׁנִים וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים וּבִירוּשָׁלַ‍ִם מָלַךְ שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה” ( שמואל ב', ה', ה'). דוד ביצר את מעמדה של ממלכת ישראל, ארגן צבא קבע, לחם וכבש את רב אויבי הממלכה בכל גבולותיה: פלשתים, עמון, מואב, ארם דמשק וארם צובא ועוד. הוא הפך את ירושלים לעיר הממלכה לאחר שכבש אותה מידי היבוסים, והקים את ארמונו שם. על פי המסופר בספר שמואל, הוא רצה להקים את בית המקדש הראשון, אבל נתן הנביא נשלח לבשר לו כי לא הותר לו הדבר. בספר דברי הימים ניתן נימוק לדבר - דוד לא יבנה את בית המקדש עקב המלחמות הרבות שערך והדמים הרבים ששפך.

דוד ובת שבע

ערך מורחב – דוד ובת שבע

אחד מהאירועים המרכזיים המתוארים בתנ"ך סביב מלכותו של דוד הוא "מעשה דוד ובת שבע", לאחר שדוד ראה מגג ביתו את בת שבע - נכדתו של יועצו אחיתופל ואשתו של אוריה החתי - אחד מאנשי צבאו הבכירים, ולאחר שראה ברוח הקודש שהיא מיועדת להיות אשתו, בא עליה כאשר אוריה בשדה הקרב. לאחר שהרתה ניסה דוד לשכנע את אוריה לבוא על בת שבע כדי לטשטש את מעשהו, אך אוריה סירב. דוד שלח אותו בחזרה לשדה הקרב, ובידו אגרת לעמיתיו שיגרמו למותו בשדה הקרב כדין מורד במלכות, לאחר שסירב לבקשתו, יואב בן צרויה מילא אחר ההוראות וגורם למותו של אוריה יחד עם חיילים נוספים. לאחר שאוריה מת, אסף דוד את בת שבע לביתו והתחתן אִתה.

נתן הנביא הוכיח את דוד, באמצעות משל כבשת הרש, על הריגת אוריה ועל לקיחת בת שבע לאשה, ודוד מתוודה על חטאו, שב בתשובה ותשובתו מתקבלת. עם זאת, הוא מקבל עונש על מעשיו: ”וְעַתָּה לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם עֵקֶב כִּי בְזִתָנִי וַתִּקַּח אֶת אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי לִהְיוֹת לְךָ לְאִשָּׁה; כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ וְלָקַחְתִּי אֶת נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ וְשָׁכַב עִם נָשֶׁיךָ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת” (ספר שמואל ב', פרק י"ב). עונשים אלו מתגשמים כאשר אמנון בנו בכורו, עינה את תמר אחותו, וכאשר בנו הנוסף אבשלום אחי תמר מאותה אם, נוקם את נקמתה ורוצח את אמנון. שנים לאחר מכן אבשלום מורד באביו ועושה הפיכה שבמהלכה הוא מנסה להרוג את דוד, ואף שוכב עם פילגשיו של דוד ולבסוף נהרג בידי יואב שר צבאו של דוד. גם אדניה בנו מנסה להמליך את עצמו תחת דוד עוד בחייו.

חז"ל, בגמרא במסכת שבת[27], מדגישים כי "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה". כי בזמנם המנהג היה כי "כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו" כדי שבאם לא יחזור מהמלחמה ויוכרז נעדר[28], לא תשב אשתו בעגינותה, ותוכל להנשא בשנית מתוקף כוחו של הגט.

מרד אבשלום

דוד בורח מירושלים

במהלך מלוכתו של דוד מרד בו בנו אבשלום, והכריז על עצמו מלך.

דוד בורח מירושלים ואחריו רודף שמעי בן גרא, ציור מאת ויליאם בראסי הול

דבר המרד הגיע לדוד והוא החליט שלא להתבצר בירושלים ועזב בחופזה את העיר מחשש כי כוחותיו ההולכים וגדלים של אבשלום יטילו מצור על ירושלים ויחריבו אותה, בארמון בירושלים נשארות מאחור 10 נשים מפלגשי דוד "לשמור על הבית". איתו יוצאים ”וְכָל עֲבָדָיו עֹבְרִים עַל יָדוֹ וְכָל הַכְּרֵתִי וְכָל הַפְּלֵתִי וְכָל הַגִּתִּים שֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ אֲשֶׁר בָּאוּ בְרַגְלוֹ מִגַּת עֹבְרִים עַל פְּנֵי הַמֶּלֶךְ”. באופן סמלי מספר המלווים את דוד בברחו מאבשלום זהה למספר הלוחמים שליוו את דוד בברחו משאול[29]. בהמשך מצטרף לשיירת הבורחים צדוק הכהן ועמו ארון הברית אך דוד דרש כי הם יחזרו לירושלים, בדברי דוד המורה על החזרת ארון הברית מתגלה אמונתו כי הוא רואה במרד ובגלותו מרצון מירושלים עונש מה', נקודה נוספת היא קביעתו של דוד המלך שהארון צריך להישאר ב"נָוֵהוּ" בכך קבע דוד כי ירושלים היא המקום המיועד לעבודת ה' ומעלה את ירושלים מדרגת עיר בירה שבחירתה נעשתה על בסיס פוליטי למרכז עבודת קודש. בהמשך הדרך פוגש חושי הארכי הנושא בתואר הרשמי רע המלך בשיירה: ”וְהִנֵּה לִקְרָאתוֹ חוּשַׁי הָאַרְכִּי רעהו היקר קָרוּעַ כֻּתָּנְתּוֹ וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ”. ואמרו חז"ל:

שביקש דוד לעבוד עבודה זרה והיא לקראתו חוּשַׁי הָאַרְכִּי. אמר לו לדוד: מלך שכמותך יעבוד עבודה זרה? אמר לו: מלך שכמותי יהרגנו בנו? מוטב יעבוד עבודה זרה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיה, שיאמרו: חסיד שכמוני הרגו בנו, ויהיו מתרעמים על מידותיו של הקב"ה ונמצא שם שמים מתחלל בפרהסיה. אמר לו חוּשַׁי הָאַרְכִּי לדוד: הרי אתה נשאת יפת תואר - אמו של אבשלום, ונסמכה פרשת יפת תואר לפרשת בן סורר ומורה, שכל הנושא יפת תואר יש לו בן סורר ומורה[30].

בהוראת דוד נותר חושי בירושלים כדי שיהיה מרגל במועצת היועצים של אבשלום, ויסכל את עצותיו של אחיתופל.

לאחר שהתחיל לרדת בשיפולי הר הזיתים, פגש דוד במפתיע בציבא, משרתו של מפיבושת, ואיתו צידה לשיירת המלך, לשאלת המלך היכן אדונו עונה ציבא כי הלה מעדיף להשאר בביתו בירושלים בתקווה שאבשלום יחזיר לו את מעמדו כיורש בית שאול. בתגובה לכך פועל דוד באופן נמהר ומעביר לידי ציבא את כל רכושו של מפיבושת. לאחר המרד, ציבא מתגלה כאיש ערמומי אך בעל ראייה כמעט נבואית, בשעה קשה בה המלך בורח על נפשו הוא 'מהמר' שדוד ישוב לשלטון ויקיים את הבטחתו.

סיפור משני נוסף מתפתח בהמשך הדרך כששמעי בן גרא תקף באבנים וקללות את שיירת המלך ואת דוד עצמו בהאשמות קשות על חלקו בהשמדת בית שאול: ”וְכֹה אָמַר שִׁמְעִי בְּקַלְלוֹ צֵא צֵא אִישׁ הַדָּמִים וְאִישׁ הַבְּלִיָּעַל. הֵשִׁיב עָלֶיךָ ה' כֹּל דְּמֵי בֵית שָׁאוּל אֲשֶׁר מָלַכְתָּ תַּחְתָּיו וַיִּתֵּן ה' אֶת הַמְּלוּכָה בְּיַד אַבְשָׁלוֹם בְּנֶךָ וְהִנְּךָ בְּרָעָתֶךָ כִּי אִישׁ דָּמִים אָתָּה.” [31], אבישי בן צרויה שהיה מבני לוויתו של דוד פנה אל דוד באמרו: ”לָמָּה יְקַלֵּל הַכֶּלֶב הַמֵּת הַזֶּה אֶת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶעְבְּרָה נָּא וְאָסִירָה אֶת רֹאשׁוֹ”[32] אך דוד סרב לקבל את דבריו באומרו: ”כֹּה יְקַלֵּל כִּי ה' אָמַר לוֹ קַלֵּל אֶת דָּוִד וּמִי יֹאמַר מַדּוּעַ עָשִׂיתָה כֵּן”, והוא מקבל את ייסוריו באהבה ובהבנה מלאה שהם מה', ובצאתו מן המלחמה אף נשבע לשמעי שלא יהרגנו. אולם בצוואתו לשלמה בנו הורה לו: ”וְהִנֵּה עִמְּךָ שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא בֶן הַיְמִינִי מִבַּחֻרִים וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת בְּיוֹם לֶכְתִּי מַחֲנָיִם... וְיָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לּוֹ וְהוֹרַדְתָּ אֶת שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל”[33].

אבשלום ופילגשי דוד

בעקבות עצה שקיבל מאחיתופל, בעל אבשלום את פילגשי דוד באוהל על גג הארמון, לעיני כל תושבי ירושלים. מעשהו של אבשלום היה התגשמות נבואת נתן הנביא בפרשת דוד ובת שבע: ”כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ וְלָקַחְתִּי אֶת נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ וְשָׁכַב עִם נָשֶׁיךָ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת. כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ בַסָּתֶר וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל וְנֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ”[34]. העצה והמעשה מזעזעים מבחינה דתית מוסרית ואנושית, דבר שאינו פוגם ביעילות המעשה. רבי דוד בן זמרא ניסה ליישב את הבעיה המוסרית-דתית: "ואפשר לתרץ בדוחק כי אחיתופל היה יודע שהיו לדוד פלגשים בלא כתובה ובלא קידושין ועליהם יעץ אחיתופל שיבוא אבשלום, אבל לא על אותם שהיו בקידושין, כי לא יעלה על הדעת שהתיר לו"[35]. בספר "אמונות ודעות" אומר רב סעדיה גאון:

"ושואלים עוד היאך נענש דוד עליו השלום על עבירה שעשה, בכך שנגרם לאבשלום לעשות כמוה או יותר חמורה ממנה, כמו שאמר כי אתה עשית בסתר ואני אעשה את הדבר הזה נגד כל ישראל ונגד השמש. אומר אני כי הדבר הזה אשר הודיע אותו נתן לדוד נחלק לשני חלקים, האחד מעשה ה', והוא ניצחון אבשלום ושליטתו ושנכנעו לו כל אותם שהיו לדוד, ועל זה אמר הנני מקים עליך רעה מביתך, והשני מעשה אבשלום ברצונו, ועליו רמז באמרו ושכב עם נשיך לעיני השמש הזאת, ורצה במה שהקדים לספר לו מה שיעשה אבשלום ברצונו בדוד כדי להכאיב את לבו בכך"[36].

הקרב המכריע

דוד המלך בציורו של מתיאס סטום (אנ'), צייר הולנדי בן המאה ה17

בעצת חושי הארכי נערך אבשלום לקרב מכריע עם דוד. חושי הארכי עדכן את דוד בתכנית זו, תוך אזהרה שעליו לעבור את הירדן. בתגובה דוד חצה את הירדן במהירות וביסס את מחנהו במחניים שם קיבל סיוע נדיב ממכובדי עבר הירדן. בחירת דוד במחניים כמקום מבצרו, נבעה מרצונו במקום מרוחק יחסית מירושלים ובו בעת מרכז שלטוני וכלכלי שככל הנראה היה מבוצר היטב. אך יש פן אחר לבחירת מחניים בה נפגש יעקב עם שליחי האלקים שנאמר: "ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלקים. ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלקים זה ויקרא שם המקום ההוא מחנים"[37], מפגש שהשרה על העיר ייחוד של קדושה וכוח ומקום אליו יברח אדם המרגיש צורך להתקרב לאלקים בעת מצוקה קשה[38]. על החשיבות הרבה של אזור זה ועל עושרו נתן ללמוד מן העובדה שבימי שלמה המלך ישב במחניים אחד מ-12 הנציבים של הממלכה[39].

בעת שהותו במחניים מצטרפים אנשים נוספים למחנה דוד ”וַיִּפְקֹד דָּוִד אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיָּשֶׂם עֲלֵיהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת”. על רקע הגידול במספר חייליו, שבשלב זה כבר מנו כמה אלפים[40], נוקט דוד בטקטיקה התקפית, מחוץ לביצורי העיר ומחלק את צבאו לשלושה כוחות נפרדים: ”וַיְשַׁלַּח דָּוִד אֶת הָעָם הַשְּׁלִשִׁית בְּיַד יוֹאָב וְהַשְּׁלִשִׁית בְּיַד אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה אֲחִי יוֹאָב וְהַשְּׁלִשִׁת בְּיַד אִתַּי הַגִּתִּי” טקטיקה האופיינית ללחימה בשטח פתוח בה הצבאות חולקו למרכז ושני אגפים. דוד שנמנע ממנו מלצאת לקרב בעצמו נותן את הוראתו היחידה: ”וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת יוֹאָב וְאֶת אֲבִישַׁי וְאֶת אִתַּי לֵאמֹר לְאַט לִי לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם וְכָל הָעָם שָׁמְעוּ בְּצַוֹּת הַמֶּלֶךְ אֶת כָּל הַשָּׂרִים עַל דְּבַר אַבְשָׁלוֹם”.

אחרי דוד רודף אבשלום, שהצליח לאסוף צבא במהירות ומקים את מטהו בגלעד וקובע מפקד חדש לצבא ישראל, את עמשא בן יתר במקום יואב בן צרויה. המקרא מוסר פרטים מועטים על מהלך הקרב, ככל הנראה צבא דוד שניסמך בעיקר על חיילים מקצועיים תקף ראשון במקום בגלעד שנקרא יער אפרים. ”וַיֵּצֵא הָעָם הַשָּׂדֶה לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל, וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה בְּיַעַר אֶפְרָיִם” וכותב רש"י: "היכן היה יער לאפרים בעבר הירדן מזרחה, שלא ניתן שם חלק אלא לבני גד ולבני ראובן ולמנשה? אלא מתוך שהתנה יהושע שיהיו מרעין בחורשין, והיה אותו היער סמוך לאפרים אלא שהירדן מפסיק, היו מרעין שם בהמותיהם, והיה נקרא 'יער אפרים'"[41]. כתוצאה מההתקפה נשבר צבא אבשלום חלקו ברח משדה הקרב וחלקו נכנס אל תוך היער, שם ניספו רוב ההרוגים המקרא מציין כי ”וַיֶּרֶב הַיַּעַר לֶאֱכֹל בָּעָם מֵאֲשֶׁר אָכְלָה הַחֶרֶב בַּיּוֹם הַהוּא” (הכוונה, כנראה, לחיות טרף ביער). בסך הכל נהרגו 20,000 מחיילי אבשלום - מספר דומה למספר חיילי דוד[42].

מות אבשלום

אבשלום, שהופתע לפגוש את חיילי דוד, ניסה לברוח ונלכד בעץ האלה. וכך תלוי בין שמים וארץ נותר חסר אונים ונתון לרחמי אויביו, החיילים סירבו להרוג את אבשלום ולהמרות את פי המלך אך דיווחו ליואב על שאירע. יואב לא נרתע ותוקע שבטים בלב אבשלום, אך מותיר אותו חי בלב האלה. את סיומה של המלאכה הוא מותיר לנעריו, בהנחה כי הוא לא יואשם בהרג אבשלום. עם מות אבשלום מפסיק יואב את הלחימה מתוך הבנה שאחרי מותו של אבשלום אין שום טעם בהמשך המלחמה.

עם תום המערכה נותר לספר לדוד היושב בשערי העיר וממתין לבשורות על הניצחון ומות אבשלום. ”וַאֲחִימַעַץ בֶּן צָדוֹק אָמַר אָרוּצָה נָּא וַאֲבַשְּׂרָה אֶת הַמֶּלֶךְ כִּי שְׁפָטוֹ ה' מִיַּד אֹיְבָיו”. יואב, המכיר את דוד היטב, יודע שדוד יתעלם מהניצחון ויתמקד במות בנו, שולח במקומו חייל כושי למסור לדוד את הבשורה מרה, ובניגוד להרגלו הוא לא שם מילים בפי הכושי ובכך מרחיק עצמו מהבשורה על מות אבשלום ומאחריות למעשה והבשורה: ”וַיֹּאמֶר יוֹאָב לַכּוּשִׁי לֵךְ הַגֵּד לַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר רָאִיתָה”[43]. בתחילה יואב מצליח לעכב במקצת את אחימעץ, אך לבסוף הוא נכנע להפצרותיו, מניח לו לרוץ והוא מקדים את הכושי. דוד מקבל תחילה את הידיעה על הרץ המתקרב ומשכנע את עצמו כי הוא עתיד לקבל בשורות טובות. מול דוד המלך מאבד אחימעץ מעוז רוחו ולא יכול לספר לו על מות אבשלום. את הבשורה מוסר הכושי המגיע אחריו ”אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כִּי שְׁפָטְךָ ה' הַיּוֹם מִיַּד כָּל הַקָּמִים עָלֶיךָ”. ודוד שואל: ”הֲשָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם?” והכושי עונה שלא במישרין אך מבלי להותיר ספק: "”יִהְיוּ כַנַּעַר אֹיְבֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ וְכֹל אֲשֶׁר קָמוּ עָלֶיךָ לְרָעָה”[44].

קינתו של דוד על אובדן אבשלום

יגונו של דוד על אבשלום באיור תנ"ך

”וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ וַיַּעַל עַל עֲלִיַּת הַשַּׁעַר וַיֵּבְךְּ וְכֹה אָמַר בְּלֶכְתּוֹ בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי וַיֻּגַּד לְיוֹאָב הִנֵּה הַמֶּלֶךְ בֹּכֶה וַיִּתְאַבֵּל עַל אַבְשָׁלֹם וַתְּהִי הַתְּשֻׁעָה בַּיּוֹם הַהוּא לְאֵבֶל לְכָל הָעָם כִּי שָׁמַע הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר נֶעֱצַב הַמֶּלֶךְ עַל בְּנוֹ וַיִּתְגַּנֵּב הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לָבוֹא הָעִיר כַּאֲשֶׁר יִתְגַּנֵּב הָעָם הַנִּכְלָמִים בְּנוּסָם בַּמִּלְחָמָה וְהַמֶּלֶךְ לָאַט אֶת פָּנָיו וַיִּזְעַק הַמֶּלֶךְ קוֹל גָּדוֹל בְּנִי אַבְשָׁלוֹם אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי”.

דוד מבטא את כאבו במשפט "מי יתן מותי אני תחתיך". להוציא משפט זה, הכולל פנייה אל הבן ומשאלה פשוטה, מורכבת הקינה משני חלקים כמעט זהים, שמתקיימת בהם חזרה אוטומטית על כינוי החיבה 'בני' עם שמו של הבן האהוב 'אבשלום' – שניים שהם אחד. כך מדגיש דוד את עוצמת הכאב, הוא אינו מזכיר את הרצח ואינו מספר בשבחי המת, אלא מביע את כאבו שאין לו גבול תוך חזרה על המילה "בני" שמונה פעמים. חז"ל עמדו על משמעות הדבר: "הני תמניא 'בני' למה? שבעה – דאסקיה משבעה מדורי גיהנם. ואידך – איכא דאמרי: דקריב רישיה לגבי גופיה, ואיכא דאמרי: דאייתיה לעלמא דאתי" (תרגום: אלו שמונה "בני" למה? שבעה – שהעלהו משבעה מדורי גיהנום. והאחרון – יש אומרים: כדי לקרב את ראשו לגופו ויש אומרים: כדי להביאו לעולם הבא)[45]. ורש"י אומר לגבי הפעם השמינית "שהיה ראשו מושלך רחוק מגופו".

אבלו הפרטי של דוד כאב שכול התנגש עם תפקידו כמלך ומפקד עליון של הצבא, על כך פונה אליו יואב בפגישה פנים-אל-פנים שנערכה בבית המלך. בדברים נוקבים וחריפים המתארים את נקודת המבט קרת הרוח ובה האמת של נאמני דוד, יואב מזכיר לדוד כי הקרב בין דוד לאבשלום היה על "כל הקופה" ועל כס המלכות, אם המרד היה מצליח דינם של תומכי דוד היה מוות. יואב ממשיך ומסביר כי האבל על אבשלום שנערך ברשות הרבים וללא התחשבות בצבא הנאמנים גרם לתומכי דוד מפח נפש, יואב מרחיק לכת וטוען, כי התנהגותו של דוד עלולה להבריח ממחנהו גם את הנאמנים לו ביותר. דוד למרות אבלו אינו יכול להתעלם מן האמת שבדברי יואב: ”וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ וַיֵּשֶׁב בַּשָּׁעַר וּלְכָל הָעָם הִגִּידוּ לֵאמֹר הִנֵּה הַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב בַּשַּׁעַר וַיָּבֹא כָל הָעָם לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְיִשְׂרָאֵל נָס אִישׁ לְאֹהָלָיו”.

לאחר המרד

ציור של דוד עם נבל

דוד המלך, יהודה וישראל

מותו של אבשלום וכישלון המרד לא סימנו חזרה אוטומטית של דוד כמלך של הממלכה המאוחדת. המקרא מספר כי ישראל - כלומר עשרת השבטים מלבד שבט יהודה ושבט בנימין התדיינו על עמדתם כלפי דוד ומלכותו ורק בסוף הוויכוח הגיעו להכרעה כי יש להשיב את דוד להיות מלך על כל ישראל: ”וַיְהִי כָל הָעָם נָדוֹן בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַמֶּלֶךְ הִצִּילָנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ וְהוּא מִלְּטָנוּ מִכַּף פְּלִשְׁתִּים וְעַתָּה בָּרַח מִן הָאָרֶץ מֵעַל אַבְשָׁלוֹם וְאַבְשָׁלוֹם אֲשֶׁר מָשַׁחְנוּ עָלֵינוּ מֵת בַּמִּלְחָמָה וְעַתָּה לָמָה אַתֶּם מַחֲרִשִׁים לְהָשִׁיב אֶת הַמֶּלֶךְ”. מאידך דוד מקדיש את תשומת לבו ומאמציו לחיזוק הקשר עם בני שבטו - שבט יהודה: ”וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד שָׁלַח אֶל צָדוֹק וְאֶל אֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר דַּבְּרוּ אֶל זִקְנֵי יְהוּדָה לֵאמֹר לָמָּה תִהְיוּ אַחֲרֹנִים לְהָשִׁיב אֶת הַמֶּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ וּדְבַר כָּל יִשְׂרָאֵל בָּא אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ אַחַי אַתֶּם עַצְמִי וּבְשָׂרִי אַתֶּם וְלָמָּה תִהְיוּ אַחֲרֹנִים לְהָשִׁיב אֶת הַמֶּלֶךְ”.

על פי הפסוקים, שנכתבו זמן מה לאחר האירועים, דוד הסיק מסקנות מבחירתו של אבשלום להתחיל את מרדו בחברון והבין כי מעמדו התערער בקרב בסיס כוחו המסורתי - שבט יהודה, על רקע זה בחר דוד לחזר אחרי שבט יהודה על חשבון שאר ישראל. צעד זה נגע ישירות במתיחות המסורתית בין הצדדים, וכך הוכשרה הקרקע למרד הבא כנגד דוד.

בצעד נוסף ושנוי במחלוקת דוד הדיח את יואב מתפקיד שר הצבא, ומינה במקומו את עמשא בן יתר, שר צבאו של אבשלום המורד, ככל הנראה רצה דוד, מחד להעניש את יואב על הרג אבשלום ולהרחיק אותו מעמדת הכוח בה יכול היה לפעול כראות עיניו ללא חשש או התחשבות בפקודת המלך, ומאידך להמשיך בדרך הפיוס מול שבט יהודה, שעמשא היה אחד ממנהיגיו. הפסוקים מציינים את הצלחת המהלך: ”וַיַּט אֶת לְבַב כָּל אִישׁ יְהוּדָה כְּאִישׁ אֶחָד וַיִּשְׁלְחוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שׁוּב אַתָּה וְכָל עֲבָדֶיךָ וַיָּשָׁב הַמֶּלֶךְ וַיָּבֹא עַד הַיַּרְדֵּן וִיהוּדָה בָּא הַגִּלְגָּלָה לָלֶכֶת לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ לְהַעֲבִיר אֶת הַמֶּלֶךְ אֶת הַיַּרְדֵּן”. הפרשן רלב"ג מעלה סיבה אחרת לפיטורי יואב: "או אולי התפעל על זה קצת התפעלות כנגד יואב בעבור הדברים הקשים שאמר לו על בכותו על אבשלום".

צעדי הפיוס והטקטיקה של דוד הביאו להתלקחות סכסוך בין ישראל ליהודה ששיאו מרד שבע בן בכרי: ”וְשָׁם נִקְרָא אִישׁ בְּלִיַּעַל וּשְׁמוֹ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי אִישׁ יְמִינִי וַיִּתְקַע בַּשֹּׁפָר וַיֹּאמֶר אֵין לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה לָנוּ בְּבֶן יִשַׁי אִישׁ לְאֹהָלָיו יִשְׂרָאֵל: וַיַּעַל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרֵי דָוִד אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי וְאִישׁ יְהוּדָה דָּבְקוּ בְמַלְכָּם מִן הַיַּרְדֵּן וְעַד יְרוּשָׁלִָם”[46]

מרד שבע בן בכרי הוכרע בפעולה צבאית מהירה והחלטית בפיקודו של יואב בן צרויה, אבל תוצאות השבר שהתחולל נדחו בדור אחד, עד לאחר שנות מלכותו של שלמה. כאשר פרץ המרד בראשות ירבעם בן נבט שפיצל את ממלכת ישראל המאוחדת, חזרה ונאמרה קריאתו של שבע בן בכרי: ”וַיַּרְא כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵיהֶם וַיָּשִׁבוּ הָעָם אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה בְּבֶן יִשַׁי לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל עַתָּה רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִד וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְאֹהָלָיו”([47].

מרד שבע בן בכרי היה גם הרקע לחיסול החשבונות בין שר הצבא הכושל עמשא בן יתר לשר הצבא המודח יואב בן צרויה, הם נפגשים במקום כינוס צבא דוד בגבעון ויואב הורג את עמשא בעורמה - הוא מעמיד פנים כאילו פניו לשלום ואז דוקר את עמשא בחרבו, בדרך המזכירה את רצח אבנר בן נר, שר צבא שאול, בידי יואב. דוד המלך ראה את שני מעשי הרצח הללו כאחד ובצוואתו לשלמה הורה לו למצות את הדין עם יואב בן צרויה: ”אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר וַיַּהַרְגֵם וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו וּבְנַעֲלוֹ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו”[48]

פגישה עם שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא

בדרכו חזרה לירושלים ובטרם עבר את הירדן מערבה פגש דוד את שמעי בן גרא, שבשלב קודם, כאשר דוד ברח מירושלים, בחר להתקיף את המלך ונאמניו. שמעי, שהימר על המתמודד הלא נכון - ממהר להתנצל לפני דוד על מעשיו ומכה על חטא ומציין כי הוא הראשון ממנהיגי השבטים בישראל שירד לקבל את פני המלך. על מנת לחזק את עמדתו הגיע שמעי למפגש מלווה באלף נכבדים משבט בנימין להפגין את מעמדו הפוליטי האיתן. דוד דוחה על הסף בקשה של אבישי בן צרויה להרוג את שמעי. דוד שב ומוכיח את אבישי בכינוי "בני צרויה", על מזגו החם ורומז כי נזיפתו גם מופנית ליואב. ביום חזרתו לבירתו ולמעמדו כמלך ישראל לא רצה דוד לבוא חשבון עם מי שהאשים אותו בהשמדת בית שאול. דוד אשר גלה ראייה ארוכת טווח העדיף להתרחק בשלב זה מנקמה ולהשקיע את עצמו בבניה מחדש של מלכותו שהיתה בצומת דרכים רגיש ביותר.

ברזילי הגלעדי

לפני שובו לירושלים מתפנה דוד לגמול טובה לברזילי הגלעדי מרוגלים שכלכל את דוד ואת צבאו בעת המרד. דוד מציע לברזילי לשבת בירושלים ולקבל את כל משאלותיו ותאוותיו מאת המלך, אך ברזילי, שהיה אז כבר בן 80, הציע שבנו כִמהם יעבור עם דוד את הירדן, והוא שייהנה מטוב לבו של המלך. הכרת הטוב של שושלת המלוכה למשפחת ברזילי נמשכה גם לאחר מותו, ודוד ציווה את שלמה לפני מותו כי בני ברזילי יהיו סמוכים על שלוחנו - בצוואת דוד לשלמה הוא מבקש ממנו ”וְלִבְנֵי בַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי תַּעֲשֶׂה חֶסֶד וְהָיוּ בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ כִּי כֵן קָרְבוּ אֵלַי בְּבָרְחִי מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם אָחִיךָ”[49]. רש"י מציין כי לשון הרבים מעידה שהיו לברזילי עוד בנים, ודוד מבקש משלמה לדאוג גם לרווחתם. השם כמהם מופיע במקרא שוב לאחר הריגת גדליה בן אחיקם, לקח יוחנן בן קרח את שארית העם, ”וַיֵּלְכוּ וַיֵּשְׁבוּ בְּגֵרוּת כִּמְהָם אֲשֶׁר אֵצֶל בֵּית לָחֶם”[50]. רש"י ורד"ק כותבים על פי התרגום, שמדובר במקום שבו ישב כמהם, וייתכן שזהו המקום שהעניק לו דוד, סמוך למקום הולדתו של דוד, העיר בית לחם.

מפיבושת וציבא

אדם נוסף שפגש את דוד לפני חציית הירדן הוא ציבא משרתו של מפיבושת. נכסי מפיבושת הועברו לציבא בעת שדוד ברח מירושלים, ועם תום המרד מיהר ציבא לנסות ולחזק את התמיכה בו - לפני הפגישה הצפויה בין דוד ומפיבושת בירושלים. דוד פנה מיד אל מפיבושת: ”לָמָּה לֹא הָלַכְתָּ עִמִּי מְפִיבֹשֶׁת?!” הרב אמנון בזק מוצא בפנייה זו, ובכל המפגשים במערכת היחסים החד-סיטרית בין שתי דמויות תנ"כיות אלו, הד למערכת היחסים בין דוד ליהונתן שנקטעה עם מות יהונתן וכותב כי "דומה שבמשפט זה מסתתרת זעקה עמוקה יותר: 'למה לא הלכת עמי, יונתן? למה לא הלכת עמי, מפיבושת? למה לעולם אין אתם לצדי דווקא בשעה שאני זקוק יותר מכול לתמיכה מאנשים נאמנים? למה?!"[51] הסבריו של מפיבושת והצהרת הנאמנות שלו לא מצליחים להניא את דוד מפסק דינו: ”וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ לָמָּה תְּדַבֵּר עוֹד דְּבָרֶיךָ אָמַרְתִּי אַתָּה וְצִיבָא תַּחְלְקוּ אֶת הַשָּׂדֶה” ואברבנאל מפרש: "יחסו הכתוב עליו לרמוז שדוד לא התנהג עמו בזה כבן יהונתן, אשר אהבת נפשו אהבו, כי אם כבן שאול".

דברים חריפים נאמרו בחז"ל על החלטתו של דוד: ”אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שאמר דוד למפיבשת 'אתה וציבא תחלקו את השדה', יצתה בת קול ואמרה לו: רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה”.”אמר רב יהודה אמר רב: אילמלי לא קיבל דוד לשון הרע, לא נחלקה מלכות בית דוד ולא עבדו ישראל עבודה זרה ולא גלינו מארצנו” [52]

אבשלום ופלגשי דוד

מגן המיוחס לדוד

המקרא מתאר בפסוק אחד, תוך תיאור מהלך מרד שבע בן בכרי את שעלה בגורל עשר הפילגשים שנשארו לשמור על הארמון בירושלים ונבעלו על ידי אבשלום, לאחר חזרתו של המלך לירושלים נלקחו הפילגשים לבית מבודד שנקרא "בית משמרת". שם דאגו לכל מחסורן, אך הן נותרו באלמנות מלאכותית עד ליום מותן: ”וַיָּבֹא דָוִד אֶל בֵּיתוֹ יְרוּשָׁלִַם וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֵת עֶשֶׂר נָשִׁים פִּלַגְשִׁים אֲשֶׁר הִנִּיחַ לִשְׁמֹר הַבַּיִת וַיִּתְּנֵם בֵּית מִשְׁמֶרֶת וַיְכַלְכְּלֵם וַאֲלֵיהֶם לֹא בָא וַתִּהְיֶינָה צְרֻרוֹת[53] עַד יוֹם מֻתָן אַלְמְנוּת חַיּוּת” וביאר רבי ישעיה די טראני: "שלא ינשאו לאחרים; ואליהם לא בא, שהיה מואס בהן מפני שבא בנו עליהן". רש"י דן בשאלה האם אסור היה לדוד לבוא עליהן, או שמא זו גזירה שקיבל על עצמו - מבלי לדון בגורל הנשים: "נחלקו רז"ל: מהם אמרו כי מותרות היו לו, אלא שכבש את יצרו מהם, תמורת מה שהשביע יצרו במה שהיה אסור לו מנע עתה יצרו ממה שהיה מותר לו. ומהם אמרו: אסורות היו לו, אמרו: ומה כלי הדיוט שנשתמש בו מלך אסור להדיוט, כלי מלך שנשתמש בו הדיוט, אינו דין שיהא אסור למלך?". לפי פירוש זה היתה קיימת מחלוקת בקרב חז"ל : דעה ראשונה גרסה כי דוד גזר על עצמו שלא לבוא על נשותיו כתשובה ומשקל ננגד לחטאו עם בת שבע. לפי הדעה השנייה מאחר שאסור למי שאינו מלך לשאת אלמנתו של המלך אשת מלך שבא עליה אחר אסורה למלך. מכל מקום, לפי שני הפירושים נהג דוד כשורה.

מסע הפוקדים

"מסע הפוקדים" של דוד נערך לקראת סוף מלכותו - עם סיום מסכת הכיבושים, כאשר ממלכתו משתרעת על פני התחום הגדול ביותר שהיה תחת שלטון עם ישראל אי-פעם. דוד ציווה על שר צבאו יואב בן צרויה: ”שׁוּט-נָא בְּכָל-שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד-בְּאֵר שֶׁבַע” (שמואל ב', כ"ד, ב'), אבל הוא מגיע בדרום עד לנחל ארנון, ובצפון עד צפונית לבשן - "אֶרֶץ תַּחְתִּים, חָדְשִׁי", ונושק לחוף הים התיכון ולערים הפניקיות צור וצידון. המפקד ארך תשעה חודשים ו-20 יום, ונועד למנות את מספר הלוחמים, או בלשון הכתוב: "אִישׁ חַיִל, שֹׁלֵף חֶרֶב", ולאחר תשעה חודשים התקבל הסיכום: ”וַתְּהִי יִשְׂרָאֵל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת אֶלֶף ... וְאִישׁ יְהוּדָה, חֲמֵשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ”. לאחר ביצוע המפקד דוד חש כי חטא במעשהו.

לאחר ספירת העם, שנחשבה כחטא, שלח ה' את גד כדי לתת לדוד לבחור בין שלושה עונשים: רעב של שבע שנים (בדברי הימים: שלוש שנים), הפסד במלחמות לשלושה חדשים, או שלושה ימים של דבר. דוד בחר בדבר, משום שרצה להענש בידי ה' ולא בידי אדם. לאחר שניחם ה' על העונש שהטיל על העם, הוא שלח את גד לצוות על דוד לעלות ולבנות מזבח בגורן ארונה היבוסי (שמואל ב', כ"ד, י"א ואילך, ובמקבילה בדברי הימים א', כ"א, ט' ואילך)

מסלולם של הפוקדים היה כדלקמן: מירושלים חצו את הירדן והגיעו לעבר הירדן, בהמשך ירדו לדרום מואב ערוער על נחל ארנון - הגבול הדרומי של נחלת שבט ראובן. משם עלו צפונה, חלפו על פני יעזר בנחלת שבט גד, פקדו את ערי הגלעד והגיעו ל"ארץ תחתים חודשי" - ארץ מצפון לבשן. משם ירדו לדן ופנו מערבה לערי החוף צידון ו"מִבְצַר-צֹר", עברו על פני "ערי החוי והכנעני" וירדו דרומה לבאר שבע. לפי ספר דברי הימים א' המפקד לא כלל את השבטים בנימין ולוי (כ"א, ה'). לפי המקור האחרון מספר בני ישראל היה מיליון ומאה אלף.

אחרית ימיו של דוד

בעת זקנותו של דוד הוא סובל מקור שלא חלף, ויועציו ייעצו לו לקחת נערה שתחמם אותו, ואחר חיפוש מובאת אליו אבישג השונמית. חולשתו זו של דוד גורמת לבנו הרביעי, אדוניהו, לקשור קשר עם יואב בן צרויה ואביתר הכהן על מנת למלוך. ניסיונו של אדוניהו סוכל על ידי בת שבע אשתו של דוד ועל ידי נתן הנביא אשר פונים אל דוד בדרישה שיודיע עוד בחייו מי יירש את כיסאו; דוד נענה לבקשתם וממליך תחתיו את שלמה - בנו מבת שבע.

בסוף ימיו מורה דוד לשלמה בקשות אחרונות: לשמור את חוקיו של אלקים, וכך תשמר מלכותו, להרוג את יואב בן צרויה, לעשות חסד עם בני ברזילי הגלעדי, ולהרוג את שמעי בן גרא שקילל אותו בזמן בריחתו מאבשלום. בספרים מלכים ודברי הימים מסופר עליו שמת בשיבה טובה, עושר וכבוד, לאחר שבנו שלמה נמשח למלך. בתלמוד מסופר על שיחתו עם אלוקים אודות פטירתו, ועל פטירתו בחג השבועות, פטירתו מתוארת בספר מלכים א' (ב, י): "וישכב דוד עם אבותיו וייקבר בעיר דוד". על פי המסורות היהודית, ולהבדיל, אף הנוצרית והמוסלמית, קבר דוד הוא בהר ציון[54],

בניו של דוד שנולדו בחברון: הבכור אמנון לאחינועם היזרעאלית; השני דניאל לאביגיל הכרמלית; השלישי אבשלום בן מעכה בת תלמי מלך גשור; הרביעי אדוניה בן חגית; החמישי שפטיה בן אביטל; השישי יתרעם לעגלה אשתו. ובירושלים נולדו לו: שמוע, שובב, נתן ושלמה מבת-שבע; יבחר, אלישוע, נגה, נפג, יפיע, אלישמע, אלידע, אליפלט ותמר.

דמותו

ישנן 4 תמונות בגלריה. ניתן להקיש על תמונה להגדלתה

לדוד היה רוח הקודש, והיה אחד ממ"ח נביאים שעמדו לישראל [55]. וכן כוח שירה, וכתיבת שירה - ספר תהלים. גם ספר עמוס מיחס לו מוזיקליות "הַפֹּרְטִים, עַל-פִּי הַנָּבֶל, כְּדָוִיד, חָשְׁבוּ לָהֶם כְּלֵי-שִׁיר". הוא מכונה נעים זמירות ישראל.

למרות ניכורו של דוד אצל משפחתו[56] עבודתו את האלקים קידמה אותו למלכות: ”כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי וה' יַאַסְפֵנִי” (ספר תהלים, פרק כ"ז, פסוק י'). דוד גם מסמל את היכולת לשוב בתשובה למרות חטאים כבדים[57].

חז"ל בתלמוד מתארים אותו כמלך חכם, שעוסק בתורה בהתמדה רבה[58], וביום יושב על כס מלכותו ונענה לצרכי עם ישראל ואף פוסק להם בענייני הלכה. עוד הוא מתואר שם כמלך שיוצא למלחמות על פי בקשת עם ישראל ורק לאחר אישור היועצים ואישור הסנהדרין ולאחר הישאלות באורים ותומים[59].

חז"ל, הרמב"ם והמהר"ל מפראג, לימדו כי דוד המלך מייצג את המלך האידיאלי ואת תקומת בית דוד כסמל הגאולה העתידית[60]. המשיח יהיה מזרע בית דוד.

כראש הקבלה

לפי כמה שיטות, דוד המלך שימש בתפקיד ראש הקבלה, ומסורת התורה שבעל-פה הועברה על ידו, אחר שקיבל התורה משמואל[61].

חז"ל מזכירים, בין תקנותיו וגזירותיו של דוד, את האיסור על יחוד עם הפנויה, לאחר מעשה אמנון ותמר[62]; איסור על הגבעונים, שלא להתחתן עמהם גם בדורות הבאים, גם בזמן שאין בית המקדש קיים[63]; תקנת מאה ברכות בכל יום, בעקבות מגפה[64]; הוספת ברכת בונה ירושלים בברכת המזון[65]; חלוקת משמרות כהונה ל-24[66]; ותיקון כלי שיר בשירת הלויים[67].

נשמתו

על פי תורת הקבלה, נשמתו של דוד המלך היא נשמה כללית, ולכך כמה סיבות:

  1. נשמתו של דוד המלך קשורה עם נשמתו של אדם הראשון, (שהרי חייו של דוד המלך ניתנו לו מאדם הראשון[68], ולכן, כשם שנשמת אדם הראשון כוללת את כל נשמות ישראל[69], כן הוא בנוגע לנשמתו של דוד המלך.
  2. ענינו של ה'מלך' קיים בדוד המלך, שענינו כללות ספירת המלכות (קבלה)[70]. עניין המלכות הוא, "אשר יוציאם ואשר יביאם"[71], עד שמציאותם של אנשי המדינה אינה אלא מציאותו של המלך[72].

לרעיון זה נמצא סמך בדברי הרמב"ם[73] הכותב כי המלך הוא "לב כל קהל ישראל". דימויו של המלך ללב, שהוא מרכזי בגוף האדם מחזק את הרעיון[74]

יש שביארו כי נשמתו הכוללת של דוד היא כוללת גם את נשמות הדורות הבאים (מחמת נצחיותו של דוד, כפי הנאמר בקידוש לבנה: "דוד מלך ישראל חי וקיים")[75]

אהבת דוד ויהונתן

ערך מורחב – דוד ויהונתן

הידידות העמוקה בין דוד ליהונתן ואהבתם זה לזה מתוארת בפסוקים אחדים, כגון

על אהבת דוד ויהונתן נאמר במסכת אבות: "כל אהבה התלויה בדבר - בטל דבר בטלה אהבה, וכל אהבה שאינה תלויה בדבר - אינה בטלה לעולם. איזו היא אהבה שהיא תלויה בדבר? זו אהבת אמנון ותמר. ושאינה תלויה בדבר? זו אהבת דוד ויהונתן"[76].

שושלת בית דוד

ערך מורחב – בית דוד

הבטחת ה' כי המשיח יהיה מצאצאי דוד המלך, נרמזת בברכת יעקב לבנו יהודה: "לא יסור 'שבט' מיהודה". על כך הוסיף הרמב"ן בפירושו למקרא כי מלכי בית חשמונאי נענשו, והופסקה שושלת המלכות שלהם, משום שנטלו לעצמם את המלוכה למרות שלא היו מזרע דוד. בגמרא ובספר הזוהר הקדוש נכתבה האימרה המפורסמת: "דוד מלך ישראל חי וקיים". גם כיום קיימות משפחות המחזיקות בספרי יוחסין עד דוד המלך, דרך ראשי הגלות שבבבל, ומאמינות כי אולי מתוכן יצמח המלך העתידי. ידועות כ-10 משפחות כאלה, בהן משפחות דיין (נשיא) מארם צובא, דנינו, פרץ, אברבנאל, שאלתיאל, דון-יחיא, פינטו, חרל"פ ועוד.[דרוש מקור]

משפחות אשכנזיות ובפרט שושלות רבנים מתייחסות לדוד המלך דרך יוחסין המתועד בספר מגיני שלמה, בו הרב יהושע השיל צאצאו של רש"י ורבנו תם מתאר את שרשרת היוחסין שלו עד רבי יוחנן הסנדלר ומשם לפי התלמוד, עד לבית דוד. הרב אפרים זלמן מרגליות כתב ספר (שלשלת היוחסין) שבו הוא מייחס את הרמ"א וכן משפחות רבניות אחרות למגיני שלמה ולרש"י וכך גם הם מחוברים לשושלת זו (תוספות יום טוב, הטורי זהב והשפתי כהן ועוד). למשפחת מרגליות היו קשרי משפחה מסועפים עם משפחות רבניות אחרות (חריף, רוקח ועוד).

בארכאולוגיה

אנדרטה של דוד המלך בקופנהגן

ישנם ממצאים של בנייה ממלכתית נרחבת המיוחסת על ידי חלק מהחוקרים לתקופת דוד או שלמה, אולם לפי חוקרים אחרים הממצאים שייכים לתקופה מאוחרת יותר, לימי אחאב. להלן סקירה של מספר ממצאים הנקשרים לאותה תקופה על פי חלק מהחוקרים:

  • היישוב המבוצר היחיד מתקופת דוד הוא ח'ירבת קייאפה (מבצר האלה) שזוהה על פי החופר יוסף גרפינקל כשעריים המקראית. יישוב זה תוארך באמצעות תיארוך פחמן-14 למחצית האחרונה של המאה ה-11 לפנה"ס ולשליש הראשון של המאה ה-10 לפני הספירה, תקופת דוד בכרונולוגיה המקראית, והוא זוהה כיישוב עברי על פי העדר עצמות חזיר, מציאת אוסטרקון בשפה העברית ושיקולים נוספים. הביצורים של יישוב זה יש בהם כדי להעיד על חוזקה של הממלכה שבנתה אותו[77].
  • מציאת מבנה האבן הגדול בעיר דוד אשר ראשיתו בתקופה הכנענית-יבוסית, אולם הוא עמד על כנו עד לחורבן ירושלים עם חורבן ממלכת יהודה. איילת מזר הציעה לזהותו עם הארמון של מלך דוד המתואר במקרא, אולם חוקרים אחרים מסרבים לקבל את זיהוי זה ומצביעים על פגמים בקביעתו.
  • כתובת תל דן המתוארכת בין המאה ה-9 לפנה"ס למאה ה-8 לפנה"ס בה מופיע השם "בית דוד" לתיאור בית המלכות ביהודה, מצביעה אדם בשם "דוד", שייסד את בית המלוכה ביהודה .
  • מצבת מישע מזכירה את "אראל[78] דודה" אשר נפל בשבי מישע והובל בתהלוכת ניצחון וייתכן שמדובר בלוחם מבית דוד.

דוד באמנות

דמותו של דוד מתוארת באמנות היהודית ולהבדיל, גם הערבית, כבר בתקופה הרומית. לעיתים תיאור דוד כנגן יוצר הקבלה והשפעה מתאור דמותו של אורפאוס. באמנות הרנסאנס תואר דוד על ידי אמנים רבים ביניהם מיכלאנג'לו, דונטלו וורוקיו. בתקופת הבארוק ידועה האנדרטה של ברניני.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • הרב יעקב מדן, דוד ובת שבע : החטא, העונש והתיקון, ישיבת הר עציון ומכללת יעקב הרצוג, אלון שבות ה'תשס"ב (2002).
  • יהושע בכרך, יפיות מלכות וזמירות : למוד פרקי דוד המלך בספר שמואל ותהילים על פי המקורות, "אריאל - מפעלי תורה, יהדות וחברה בישראל" ו"נזר דוד - אגודה להנצחת זכרו והוצאת ספריו של הרב דוד הכהן ('הרב הנזיר')", ירושלים ה'תש"ם (1980).
  • יהושע בכרך, מחר ח[ו]דש :... המשך לספר "יפיות מלכות וזמירות", הוצאת הישיבה הגבוהה אור עציון (ישיבת "הסדר"), מרכז שפירא ה'תשנ"ו (1995).

הערות שוליים

  1. ^ ע"פ חז"ל היו לדוד 18 נשים
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף נ"ב עמוד ב'
  3. ^ ספר שמואל; תחילת ספר מלכים א'; ספר דברי הימים א' פרקים י"א-כ"ט; ומעט ממזמורי תהילים.
  4. ^ רש"י תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף י"א עמוד א'.
  5. ^ ילקוט שמעוני רמז מ"א
  6. ^ זהר חלק א קסח א
  7. ^ זהר חלק א קסח ב
  8. ^ מדבר קדימות מערכת ד אות ו.
  9. ^ החיד"א מסביר שאף שחיבור של המדרש והזוהר יוצא מאה ארבעים שנה כיון שדוד לא ישן בלילות זה נקרא שחי שבעים שנה ביום ושבעים  בלילה או מכיון שאדם הראשון חטא השנים שתרם לא הועילו[8].
  10. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף צ"א עמוד א'.
  11. ^ הערך "דוד", באנציקלופדיה היהודית "דעת"; אליעזר שלוסברג, עיונים בסיפור הולדת דוד המלך.
  12. ^ בכור שור ב"ב יד,ב,; ספר בנין אריאל; על פי שאמרו חז"ל (ר"ה יא,א) שהקדוש ברוך הוא יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחדש לחדש, נמצא שיום לידתו היה גם כן בשבועות, ובשו"ת יד אפרים סימן יט כתב שזהו הטעם שקוראים בחג השבועות את מגילת רות, כי עיקר מטרת המגילה הוא להודיע את תולדותיו של דוד המלך.
  13. ^ ילקוט שמעוני ירמיהו רמז רסא
  14. ^ ילקוט המכירי, מאמר קי"ח, אות כ"ח.
  15. ^ ספר שמואל א', פרק ט"ז.
  16. ^ ספר שמואל ב', פרק כ"א, פסוק י"ט
  17. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מ"ב עמוד ב'
  18. ^ יש לציין כי בדברי הימים א', פרק י"א נאמר כי "אלחנן" המוזכר היה "בֶּן־דֹּודֹו מִבֵּית לָחֶם" של דוד.
  19. ^ ספר שמואל א', פרק כ"ג, פסוק י"ח.
  20. ^ ייתכן והכוונה ב"אדם" כאן היא לדואג האדומי[דרוש מקור].
  21. ^ בספר שמואל א', פרק כ"ה.
  22. ^ ספר שמואל א', פרק כ"ז.
  23. ^ כך לפי פרק כ"ז. אכיש טוען בפרק כ"ט כי דוד יושב עמו "זה ימים או זה שנים".
  24. ^ ספר שמואל א', פרק כ"ט.
  25. ^ ספר שמואל ב', פרק א'.
  26. ^ שם המוזכר בספר דברי הימים א', פרק ח'.
  27. ^ שבת נ"ו, א
  28. ^ הגט יכול להועיל באופנים מסוימים גם כאשר מת במלחמה כמבואר ברש"י במסכת שבת שם.
  29. ^ ספר שמואל א', פרק כ"ג, פסוק י"ג
  30. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ק"ז עמוד א'
  31. ^ ספר שמואל ב', פרק ט"ז, פסוקים ז'-ח'
  32. ^ ספר שמואל ב', פרק ט"ז, פסוק ט'
  33. ^ ספר מלכים א', פרק ב', פסוקים ח'-ט'
  34. ^ ספר שמואל ב', פרק י"ב, פסוקים י"א-י"ב
  35. ^ שו"ת רדב"ז, חלק ז, סימן יג
  36. ^ מאמר ד פרק ה
  37. ^ ספר בראשית, פרק ל"ב, פסוקים ב'-ג'
  38. ^ לדיון מקיף בבחירת העיר ראו: ישי נחליאל, מלכים, יועצים ומקומות בעלון ישיבת הר עציון
  39. ^ ספר מלכים א', פרק ד', פסוק י"ד
  40. ^ http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/sde_chem/mazuz-1.htm
  41. ^ אפשר שהיער נקרא כך בגלל נוכחותם של בני אפרים, כפי שמסופר בפרשת יפתח, אשר המית רבבות מבני אפרים בגלעד. ספר שופטים, פרק י"ב, פסוקים ד'-ו'
  42. ^ משה גרסיאל, ראשית המלוכה בישראל: עיונים בספר שמואל, כרך 3 הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2008, עמודים 112-111
  43. ^ ראו פרשת מותו של אוריה החתי (שמואל ב', י"א, י"ח-כ"א) ובפרשת האישה החכמה מתקוע (שמואל ב י"ד, ג–ט).
  44. ^ ראה התייחסות במזמור ג' בתהילים, שכותרתו "מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ", בו נאמר "ה' מָה רַבּוּ צָרָי, רַבִּים קָמִים עָלָי".
  45. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף י' עמוד ב'
  46. ^ ספר שמואל ב', פרק כ', פסוקים א'-ב'
  47. ^ ספר מלכים א', פרק י"ב, פסוק ט"ז
  48. ^ ספר מלכים א', פרק ב', פסוק ה'
  49. ^ ספר מלכים א', פרק ב', פסוק ז'
  50. ^ ספר ירמיהו, פרק מ"א, פסוק י"ז
  51. ^ הרב אמנון בזק, תורה: דף יום יומי, ספרי התנ"ך ופרשנויות ספר שמואל ב: פרק י"ט (2) / שובם של שמעי וציבא
  52. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף נ"ו עמוד ב'
  53. ^ רד"ק פירש: "קשורות, שלא היה להם עוד היתר"
  54. ^ למקורות, וכן גדולי ישראל שהתפללו שם - עיין ערך קבר דוד המלך.
  55. ^ תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף י"ד עמוד א'.
  56. ^ ”מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי וְנָכְרִי לִבְנֵי אִמִּי” (ספר תהלים, פרק ס"ט, פסוק ט'); ודבריו של אחיו אליאב אליו: ”וַיֹּאמֶר לָמָה זֶּה יָרַדְתָּ? וְעַל מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן הָהֵנָּה בַּמִּדְבָּר? אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת זְדֹנְךָ וְאֵת רֹעַ לְבָבֶךָ, כִּי לְמַעַן רְאוֹת הַמִּלְחָמָה יָרָדְתָּ” (ספר שמואל א', פרק י"ז, פסוק כ"ח).
  57. ^ תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף ט"ז עמוד ב'.
  58. ^ הדרשה מבוססת על הפסוק ”חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ” (ספר תהלים, פרק קי"ט, פסוק ס"ב.)
  59. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ג', ב', ודף ד', א'.
  60. ^ הרמב"ם קורא לדוד "המשיח הראשון", ומקביל בין דוד לבין המשיח של קץ הימים (משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים, פרק י"א, פסקאות ג'-ד'); והמהר"ל בספרו "נצח ישראל", פרק ל"ג, ובספריו "תפארת ישראל", פרק מ"ח.
  61. ^ הקדמת משנה תורה להרמב"ם; רבי מנחם המאירי, בית הבחירה, פתיחה למסכת אבות; ספר יוחסין מאמר ראשון. רבי יצחק אברבנאל, נחלת אבות, בהקדמה, חולק, שלא נמסרה הקבלה למלכים אלא לנביאים, אך הסכים למנות את דוד ביחד עם גד החוזה ונתן הנביא.
  62. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"א עמוד א'
  63. ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ע"ח עמוד ב'
  64. ^ במדבר רבה, פרשה י"ח, פסקה כ"א
  65. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף מ"ח עמוד ב'
  66. ^ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ"ז עמוד א'
  67. ^ תוספות יום טוב על משנה, מסכת קידושין, פרק ד', משנה א', על פי ספר דברי הימים ב', פרק כ"ט, פסוק כ"ה, לשיטה שאין כלי השיר מעיקר החיוב של תורה.
  68. ^ זח"א קסח. א. במדב"ר פי"ד, יב. וש"נ.
  69. ^ אגרת הקודש - פרק ז'. ספר הערכים - חב"ד חלק א' ס" קסז ואילך וש"נ.
  70. ^ לעומת זאת שלמה המלך הוא ספירה אחת במלכות, חכמה שבמלכות), ספר המצוות להצמח צדק - מצות מינוי מלך פ"ב (קח, ב ואילך).
  71. ^ פנחס כז. ח.
  72. ^ ראה תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף ה' עמוד ב' ובארוכה - לקו"ש חלק ד' ע' 1050 ואילך.
  73. ^ הלכות מלכים פ"ו ה"ג.
  74. ^ המשך תער"ב חלק א' ע' נט.
  75. ^ התוועדויות עמ' 1918 (534)
  76. ^ משנה, מסכת אבות, פרק ה', משנה ט"ז.
  77. ^ יוסף גרפינקל וסער גנות, חפירות חורבת קייפה וסופה של ה“כרונולוגיה הנמוכה”, באתר רשות העתיקות
  78. ^ (-גיבור חיל?)
 
 
 
 
בעז
 
 
 
רות המואביה
 
מחלון
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
עובד
 
 
 
עדאל
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ישי
 
 
 
נצבת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
דוד המלך
 
אליאב
 
צרויה
 
 
אביגיל
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
שלמה המלך
דוד ציווה עליו
להרוג את יואב
 
אבשלום
נהרג בידי יואב
 
 
יואב
שר צבא דוד
 
 
עשהאל
מגיבורי דוד
 
עמשא
נהרג בידי יואב
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אבישי
מגיבורי דוד
 
 


הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

1דוד