כאשאן
 | |
| בית טבאטבאא'י בכאשאן, שנבנה בתחילת המאה ה-19 | |
| מדינה |
 איראן |
|---|---|
| מחוז | אספהאן |
| ראש העיר | חוסיין טבאטבאא'י ניא |
| שטח | 21 קמ"ר |
| גובה | 1,600 מטרים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בעיר | 272,359 (2005) |
| קואורדינטות | 33°59′1″N 51°26′51″E / 33.98361°N 51.44750°E |
| אזור זמן | UTC +3:30 |
| http://www.kashan.ir/en/ | |
כאשאן (בפרסית: کاشان, בעברית נקראת גם קשאן) היא עיר במחוז אספהאן באיראן. העיר נמצאת כ-260 ק"מ דרומית לבירה טהראן וכ-220 ק"מ צפונית לעיר אספהאן. מקור השם במילה הפרסית "כאשי", שפירושה "מרצפת".
היסטוריה וגאוגרפיה
כאשאן היא נווה המדבר הראשון לאורך הדרך הנמתחת בין קום לכרמאן, בקצה המדבריות המרכזיים של איראן. העיר נהנית מקונטרסט בין מרחבים עצומים וצחיחים לבין ריאות ירוקות ומטופחות. ממצאים ארכאולוגיים שהתגלו בסביבות העיר, מעידים על כך שהאזור היה אחד מהמרכזים העיקריים של תרבות אנושית בתקופה הפרה-היסטורית. מממצאים אלה מסיקים החוקרים כי כאשאן הייתה קיימת כמקום יישוב עוד בימי עילם. חלק מהממצאים שהתגלו נמצאים כיום במוזיאון הלובר בפריז, במוזיאון המטרופוליטן לאמנות בניו יורק ובמוזיאון הלאומי של איראן בטהראן.
הסולטאן הסלג'וקי מלכשאה הראשון הורה כבר במאה ה-11 על בניית מצודה במרכז העיר כאשאן. חומות המצודה ניצבות עד היום במרכז העיר. כאשאן שימשה כאתר נופש עבור מלכי האימפריה הספווית. בשטחה של העיר נמצאות מספר גינות מתקופה זו, הידועה בהן היא גינת פין (בפרסית: באע' פין). גינה זו, על הבוסתנים, המעיינות הטבעיים ובריכת השחייה שבשטחה, תוכננה עבור השאה עבאס שאה הראשון, ונבנתה מחדש על ידי האימפריה הקג'ארית.
רעידת האדמה שפקדה את כאשאן בשנת 1778 החריבה אותה עד היסוד וגרמה לכ-8,000 הרוגים. מאז העיר שוקמה, והיא מהווה כיום מוקד עניין תיירותי, בעיקר בשל המבנים הגדולים שבשטחה, בני המאה ה-18 והמאה ה-19, אשר מהווים דוגמה לאסתטיקה הקג'ארית.
הקהילה היהודית בכאשאן
יהודי כאשאן היו צאצאים של גולים יהודים שהגיעו לאזור בשנת 580 לפנה"ס, לאחר חורבן בית המקדש הראשון. עם גירוש ספרד הגיעו לעיר מספר משפחות יהודיות בראשותו של ר' משה הלוי. הם הקימו בעיר ישיבה וצאצאיהם היו ממנהיגי העיר במשך דורות[1]. קיימות עדויות לקיומה של קהילה יהודית בעיר לאורך השנים, כאשר לעיתים היוותה הקהילה מוקד מרכזי לרדיפות יהודים על ידי השלטונות הפרסיים, בדגש על שלטונו של שאה טהמאסב בתחילת המאה ה-18. היהודים בכאשאן עסקו בעיקר בעסקי הטקסטיל, שהיו מפותחים מאד בעיר. במאה ה-20 זכתה הקהילה היהודית בכאשאן, יחד עם הקהילה היהודית באיראן כולה, ליחס חיובי מהשלטונות, אך השמועות אודות התנועה הציונית הביאו רבים מבני הקהילה לעלות לישראל. לאחר המהפכה האיראנית בשנת 1979, עם עליית שלטונו של האייתוללה ח'ומייני, זורז תהליך צמצום הקהילה - רבים מיהודי כאשאן היגרו לארצות הברית, וחלקם עלו בדרך-לא-דרך לישראל.
שמות המשפחה העבריים "כאשי" ו"קשאני" הם שרידים של יהדות כאשאן.
בקרב תושביה היהודים של כאשאן נודעה שפה ייחודית - כאשית. שפה זו התבססה על עקרונות הדקדוק של השפה הפרסית, אך השתמשה באוצר מילים שונה לחלוטין, שהתבסס לעיתים על מקורות עבריים. על פי עדותם של יוצאי כאשאן, הסיבה המרכזית לשימוש בשפה זו הייתה הרצון לנהל שיחות בין חברי הקהילה היהודית מבלי שיובנו על ידי שכניהם המוסלמים. השפה הכאשית כמעט ואינה מדוברת כיום, והיא ידועה רק למעטים מזקני היהודים הקשאנים.
כיום
חרף היותה מוקד תיירותי פוטנציאלי, התיירות בכאשאן אינה מפותחת יתר על המידה, והיא זוכה לביקורם של מאות תיירים מדי שנה. העיירות קמסאר ואביאנה הנמצאות בסביבתה של כאשאן מהוות גם הן מוקד עניין תיירותי. חרף התיירות הדלילה, ידועה כאשאן כעיר בעלת ערך ארכיטקטוני רב, בשל המבנים הייחודיים והעתיקים בשטחה.
כאשאן זכתה בפרסום עולמי בזכות תעשיית ייצור השטיחים, המשי והטקסטיל בשטחה. בכאשאן נמצאים כיום רוב המפעלים האיראניים לאריגה ממוכנת של שטיחים. כמו כן, קיימת בכאשאן תעשייה פעילה של כריית שיש ונחושת. מכרות השיש בכאשאן, וכן תרבות הבניה בעיר, הם כנראה מקורו ההיסטורי של שם העיר, שפירושו בפרסית הוא מרצפת.
כאשאן מקושרת באמצעות כבישים מהירים לאספהאן, לנתנז ולקום. בכאשאן שני מוסדות השכלה גבוהה מרכזיים - האוניברסיטה של כאשאן, ואוניברסיטת כאשאן למדעי הרפואה.
על פי מפקדי האוכלוסין שנערכו בכאשאן במשך השנים, האוכלוסייה בעיר עמדה על כ-40,000 נפש בשנת 1932, 46,490 נפש בשנת 1938 ו-58,428 נפש בשנת 1966. בשנים שלאחר מכן חל גידול ניכר באוכלוסיית העיר, ובשנת 1976 היא עמדה על 84,836 נפש. נכון לשנת 2005, מונה אוכלוסיית העיר 272,359 נפש.
ערים תאומות
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: כאשאן |
- אתר הבית של עיריית כאשאן (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ אמנון נצר, "רבי משה הלוי מכאשאן", מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי י"א-י"ב, תשמ"ט-תש"ן
