האימפריה המונגולית
| שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת: | |
| ממשל | |
|---|---|
| משטר | חאן |
| שפה נפוצה | מונגולית, סינית, פרסית |
| עיר בירה | חרחורין, חאנאבליק |
| גאוגרפיה | |
| יבשת | אירואסיה |
| היסטוריה | |
| הקמה | |
| הקמה | 1206 |
| פירוק | |
| פירוק | 1294 |
| ישות יורשת | שושלת יואן, אורדת הזהב, צ'אגאטאי, אילח'אן |
| שטח בעבר | 33 מיליון קמ"ר (נכון ל־1268) |
| אוכלוסייה בעבר | 110 מיליון (נכון ל־1268) |
| שונות | |
 | |
האימפריה המונגולית הייתה האימפריה השנייה בשטחה בתולדות האנושות (אחרי האימפריה הבריטית), והגדולה ביותר מבחינת שטח יבשתי רציף, כשהיא מתפרשת בשיאה (בשנת 1268) על פני כ-33 מיליון קמ"ר - מדרום-מזרח אסיה ועד למזרח אירופה. האימפריה נוסדה על ידי ג'ינגיס חאן בשנת 1206. תחת שלטונה חיו 22.3% מאוכלוסיית העולם בזמנו, כ-110 מיליון תושבים, והיא שלטה גם בארצות גדולות כמו סין, איראן ורוסיה. בסוף המאה ה-13 החלה האימפריה המונגולית להתפרק, וחולקה לארבעה חלקים.
עלייתה של האימפריה
ג'ינגיס חאן, בעזרת כוח צבאי ומניפולציה פוליטית איחד את השבטים המונגולים הנוודים שהיו יריבים, תחת הנהגתו ב-1206. במהרה נקלעו המונגולים למלחמה בממלכת ג'ין וממלכת שיה המערבית בצפון סין. הם כבשו את מזרח פרס ב-1220, ועד מהרה דהרו לכיוון מזרח רוסיה והקווקז. לפני שמת, חילק ג'ינגיס חאן את האימפריה בין בניו שהמשיכו לשלוט ביד רמה והרחיבו את גבולותיה של האימפריה.
אירועים עיקריים בתחילת דרכה של האימפריה
- 1206: טמוצ'ין ששלט בכל מונגוליה, קיבל את התואר ג'ינגיס חאן, שמשמעותו גדול השליטים, או שליט העולם.
- 1207: המונגולים התחילו במערכה נגד ממלכת שיה המערבית (הטנגוטים), שכללה את חלק מצפון מערב סין וחלקים מרמת טיבט (היום צ'ינגהאי). המערכה נסתיימה חלקית ב-1210 עם כניעתו של שליט שיה לג'ינגיס חאן (וכניעה סופית ב-1227, כאשר במהלך המערכה מת ג'ינגס חאן עצמו, מסיבות טבעיות).
- 1211: ג'ינגיס חאן הוביל את צבאותיו דרך מדבר גובי נגד שושלת ג'ין מצפון סין. באותו זמן, אחד השבטים המונגולים שלא סרו למשמעתו של ג'ינג'ס, שבט נאימן, מכריז על נאמנותו לממלכת קארה חיטאי. כתוצאה מכך, מנהיג הנאימנים, קושלוק, הופך למנהיג הקארה חיטאי.
- 1218: המונגולים כבשו את אתת (כיום אזור בקזחסטן) ואת אגן טארים (צפון סין). במערב, הוצאתו להורג של שגריר מונגולי בפרס על ידי השאה של האימפריה הח'ווארזמית פתחה את הדהירה המונגולית למערב. באותו זמן, ג'ינג'יס ח'אן פולש לממלכת קארה חיטאי, הורג את קושלוק, ושם קץ לממלכת החיטאיים.
- 1219: המונגולים חצו את ג'קראסטס (נהר במרכז אסיה) והתחילו בפלישתם לטרנסאוקסאניה.
- 1219–1221: בשעה שהמלחמה בצפון סין עדיין נמשכת, המונגולים חדרו למרכז אסיה והשמידו את האימפריה הח'ווארזמית בפרס.
- 1223: המונגולים זכו בניצחון חשוב נגד לוחמים סלאבים בקרב על נהר קלקה, כיום אוקראינה.
- 1227: מותו של ג'ינגיס חאן; המנהיגים המונגולים חזרו לבירה כדי לערוך התייעצות ביניהם. גודלה של האימפריה בשלב זה כבר היה כ-26 מיליון קמ"ר, פי ארבעה משטחה של האימפריה הרומית.
- 1237: תחת הנהגתו של באטו חאן, המונגולים חזרו למערב כדי לכבוש את הנסיכות של רוס של קייב.
- 1240: המונגולים בזזו את קייב. צבא מונגולי נוסף פלש לקוריאה.
- 1241: המונגולים הביסו את ההונגרים והקרואטים בקרב על סאג'ו, ואבירים טבטונים בקרב על ליגניטץ בפולין.
- 1241–1242: תחת הנהגתו של באטו חאן המונגולים פלשו לבולגריה ואילצו אותם לשלם מיסים שנתיים.
- 1253: כיבוש העיר דאלי וממלכת דאלי בחבל יונאן של ימינו.
- 1279: סיום שושלת סונג הדרומית בכיבוש האנגג'ואו ובכך סיום ההשתלטות על שטח סין.
ארגון האימפריה
מערך הצבא
המונגולים פיתחו שיטה פשוטה אך יעילה מאוד של לוחמה. היא התבססה על המסורת הישנה של לחימה בערבה ובשטחים פתוחים, כפי שהיה נהוג בפרס מאז ימי הממלכה האחמנית. הצבא הורכב מיחידות של עשרה אנשים שנקראו ארבאן. עשרה ארבאנים יצרו פלוגה שנקראה ג'אגון; עשרה ג'אגון יצרו גדוד שנקרא מינגהאן ועשרה גדודים יצרו חטיבה שנקראה טומן (הכוללת כ-10,000 לוחמים[1]), שהיא המקבילה לאוגדה מודרנית.
שישה מכל עשרה לוחמים מונגולים היו קשתים רכובים בעלי שריון קל, ויתר הארבעה היו פרשים כבדים יותר או פרשים נושאי רומח. לקשתים המונגולים הייתה יכולת של יריית חיצים אחורה תוך כדי רכיבה קדימה בדיוק רב. הפרשים הקלים שנקראו קאשיק, היו ניידים ביותר ביחס לסטנדרטים של אותם ימים ויכלו לבצע טקטיקות של איגוף בקלות, לעומת האבירים מאירופה שלא היו מסוגלים לכך. הסוסים המונגולים היו קטנים יחסית, ובמרוץ בתנאים שווים הם היו מאבדים יתרון. מאחר שלשאר הצבאות היו פרשים כבדים בהרבה, המונגולים יכלו בקלות להשיג את אויביהם בקרב. בנוסף, הסוסים המונגולים היו מאוד חזקים ובעלי סיבולת גבוהה, דבר שאפשר להם לעבור מרחקים גדולים בקלות ולהפתיע את האויב, כשהוא מצפה שהם יגיעו בעוד ימים, אם לא שבועות מאוחר יותר.
שלא כמו צבאות נודדים אחרים כמו ההונים או הויקינגים, למונגולים לא הייתה בעיה בלחימת מצור. מיד לאחר מספר כישלונות לא מהותיים בהתקפת ערים בצפון סין, גייסו המונגולים מומחים צבאיים ומהנדסים סיניים מהערים שנכבשו ובעזרתם הם בנו כלי מצור כמו הטרבושה, הקטפולטה ומכונות אחרות, דבר שאפשר הטלת מצור גם על ערים מוגנות ומבצרים. כלי המצור האלה נתגלו יעילים גם במערכה האירופאית, שכן הם נבנו במקום שבו השתמשו בהם באמצעות עצים שהיו בסביבה.
המשמעת בצבא המונגולי הייתה גבוהה ביותר. הכוחות של האימפריה המונגולית היו מאומנים, מסודרים, ומצוידים לניידות ולמהירות. לחיילים המונגולים היה שריון קל ביחס לצבאות אחרים שמולם התמודדו המונגולים, זאת כדי להגביר את ניידותם בשדה הקרב. בנוסף, קווי האספקה פעלו באופן עצמאי על ידי החיילים, מה שהגביר מאוד את מהירות הצבא ושליחים מונגולים עזרו לשמור על קשר בין החיילים לבין מפקדיהם.
כל המערכות הצבאיות תוכננו היטב ובזהירות, על ידי סיור בשטחי האויב ואיסוף מידע מודיעיני על תנועת צבאות. ההצלחה של הארגון והניידות של הצבא המונגולי אפשרו להם להילחם בכמה חזיתות בבת אחת. כל הגברים מגיל 16 עד 60 שיכלו לעבור את האימונים המפרכים הורשו להתגייס לצבא, מה שנחשב לכבוד גדול בקרב השבטים הלוחמים.
חוקים וממשל
באימפריה המונגולית הונהגה שיטת חוקים על ידי ג'ינגיס חאן, שנקראה יאסה, שמשמעותה סדר. אחד החוקים העיקריים ביאסה היה שמעמד האצילים קיבל יחס זהה לזה של האדם הפשוט. מערכת החוקים הקפדנית הפכה את האימפריה המונגולית למקום בטוח מאוד ומנוהל כהלכה. חוקרים ומבקרים מאירופה נדהמו מהארגון המופתי והסדר באימפריה.
בין השאר, מצביאים וראשי שבטים נבחרו על פי יכולותיהם, לכל הדתות היה חופש מוחלט, כל צורות העינוי היו לא חוקיות, גנבה וונדליזם היו אסורים לחלוטין. לפי האגדה, אישה שהחזיקה שק מטבעות זהב יכלה לטייל בבטחה מקצה אחד של האימפריה לשני. גם בכתביהם של סוחרים מאירופה (והמפורסם שבהם - מרקו פולו) נרשמת התפעלות מהיעילות והסדר ששרר באימפריה.
האימפריה נוהלה על ידי פרלמנט לא דמוקרטי, שנקרא קורילטאי, שבו נאספו מנהיגי השבטים ונפגשו עם החאן כדי לדון על מדיניות הפנים והחוץ.
בכל רחבי האימפריה פותחו דרכי מסחר ומערכות דואר מתוחכמות (שנקראו "יאם"). סוחרים ושליחים לרוב מסין, מהמזרח התיכון ומאירופה השתמשו במערכת זו. ג'ינגיס חאן יצר גם שפה כתובה, כדי לאפשר לתושבים ללמוד קרוא וכתוב, ופטר מורים, עורכי דין ואמנים מתשלום מיסים, אף על פי שהמיסים נשארו כבדים על כל שאר הנתינים.
דת
האליטה המונגולית ורובם של הנוודים היו שאמאניסטים, וכן גם משפחת המלוכה מימי ייסוד האימפריה. עם זאת, המונגולים היו מאוד סובלניים כלפי רוב הדתות, ולרוב גם סגדו למספר דתות ביחד. כדי למנוע סכסוכים בין הדתות הרבות, קבע ג'ינגיס חאן חוקה שתבטיח חופש דת מוחלט, אף שהוא עצמו היה שאמניסט כאמור. תחת הנהגתו, כל מנהיגי הדת היו פטורים מלשלם מיסים.
בגלל אורח החיים הנוודי, היה מספר קטן מאוד של בתי תפילה למיניהם. למרות זאת, תחת שלטונו של אוגדיי חאן נבנו מספר פרויקטים בבירה המונגולית חרחורין. בנוסף לארמונות, אוגדיי בנה בין היתר בתי תפילה לבודהיסטים, למוסלמים, לנוצרים ולדאואיסטים. הדת השלטת באותה תקופה בבית המלוכה של אוגדיי הייתה הנצרות, שכן אשתו של אוגדיי הייתה נוצרייה, וכמו כן גם נשותיהם של אחיו של אוגדיי.
כיבושים צבאיים
מרכז אסיה
לאחר שהביסו את ממלכת קארה חיטאי, האימפריה המונגולית גבלה במערב עם האימפריה הח'ווארזמית (איראן של היום), שנשלטה על ידי השאה עלאא' א-דין מוחמד. השאה כבש שטחים במזרח כמו סמרקנד ואפגניסטן והיה גם מצוי בסכסוך עם הח'ליף של בגדאד ממערב לאחר שסירב להכיר בו כמנהיג הראשי של האסלאם. ג'ינגיס חאן לא תכנן כלל לפלוש לח'ווארזם בטווח הקרוב, אלא קיווה לשתף פעולה עם הפרסים בתחום הכלכלי ואולי אפילו לכרות ברית עימם. ב-1218 החלו שתי האימפריות לשתף פעולה ביניהן ויצרו דרכי מסחר.
השאה היה מאוד חשדן לגבי כוונותיו של ג'ינגיס חאן, במיוחד לאחר שקיבל מסרים מהשגרירים שלו בסין שתיארו כמה אכזריים היו המונגולים כשכבשו ערים סיניות. בנוסף, הח'ליף של בגדאד ניסה להצית מלחמה בין המונגולים לשאה מספר שנים לפני כן, אך ג'ינגיס חאן סירב לפתוח במלחמה עם ח'ווארזם משום שהוא הרוויח הרבה מהסחר איתה, מה גם שהיה שרוי במלחמה עם שושלת ג'ין במזרח ולא רצה לפתוח חזית נוספת במערב. עוד באותה שנה (1218) שלח ג'ינגיס משלחת של 500 איש כדי לפתוח באופן רשמי את קו המסחר עם ח'ווארזם. כאשר הגיעה המשלחת לעיר אוטרר בח'ווארזם, מושל העיר ציווה לעצור את כל המונגולים באשמת ריגול. בתגובה ג'ינגיס חאן שלח קבוצה נוספת של שלושה שגרירים מהם שניים מונגולים ואחד מוסלמי כדי לפגוש את השאה ולדרוש ממנו את שחרורם של חברי המשלחת ולהעניש את מושל העיר. השאה בתגובה הוציא להורג את שלושת השגרירים ושלח את גופותיהם חזרה לחאן וגם הורה להרוג את כל חברי המשלחת המונגולית. בעיני ג'ינגיס חאן נחשבו השגרירים כחסינים דיפלומטית, כמי שאסור לפגוע בהם. הדבר הוביל לפלישה לח'ווארזם ב-1219 שהוביל ג'ינגיס חאן בעצמו.
ג'ינגיס חאן אסף צבא אדיר שמוערך בין 200,000 ל-300,000 חיילים ביחד עם המצביאים הטובים ביותר שלו. בנוסף הוא צירף לצבא שלו חיילים זרים כמו מומחים סינים ללוחמת מצור ולבניית גשרים. בפלישה לפרס השתמש החאן לראשונה במתקפה לא ישירה, שלימים תהפוך למודל של צבאות רבים, כגון גרמניה הנאצית. ג'ינגיס חאן פיצל את כוחותיו לשלושה, ושלח אחד מהם לרדוף אחרי השאה ולהורגו, בזמן שיתר הצבא ישמיד את כוחותיו של המלך ויהרוס את המדינה.
לשאה היה צבא בגודל של כ-400,000 חיילים בקירוב, אך הוא לא אורגן לצבא אחד אלא פוצל בין ערים שונות, משתי סיבות. הראשונה היא שהשאה פחד שכל צבאו יהיה מאורגן כיחידה אחת, תחת פיקוד אחד. הסיבה השנייה היא שדיווחים שהגיעו מסין אמרו שהמונגולים לא מומחים בלוחמת מצור, ומתקשים לכבוש ערים ומבצרים שנמצאים מאחורי חומה. החלטות אלו של השאה התבררו מאוחר יותר כשגיאות חמורות שעלו לו בממלכתו.
המזרח התיכון
הפלישה המונגולית למזרח התיכון כללה הן כיבושים בכוח, והן כניעה מרצון של האזורים שכיום הם: איראן, עיראק, סוריה וחלקים מטורקיה בשנים 1260 ו-1300. בשנים אלו שלטו המונגולים לתקופה קצרה גם על ארץ ישראל. הקרבות החשובים במזרח התיכון היו הקרב על בגדאד בשנת 1258, כשהמונגולים בזזו את העיר שהייתה במשך 500 שנים מרכז העולם האיסלאמי, וקרב עין ג'אלות בשנת 1260, בו הממלוכ המצרי הצליח לעצור בפעם הראשונה את ההתקדמות המונגולית בעין ג'אלות כיום: הג'אלוד, שהם נחל חרוד ומעיין חרוד שבעמק יזרעאל המזרחי.
עקב שילוב של בעיות פוליטיות וגורמים גאוגרפיים, כמו חוסר בשדות מרעה לסוסים, הפלישה המונגולית למזרח התיכון הייתה הגבול הרחוק ביותר שהמונגולים הגיעו באזור הים התיכון ואפריקה.
אירופה
הפלישה המונגולית לאירופה כללה בעיקר את כיבוש רוס של קייב, רובה של רוסיה, פולין והונגריה. במשך שלוש שנים (1240-1237) המונגולים החריבו עד היסוד את כל הערים המרכזיות של רוסיה, מלבד הערים נובגורוד ופסקוב.
ג'ובאני דה קרפיני, שליח האפיפיור למונגוליה, שעבר דרך קייב בפברואר 1246, כתב: ”הם [המונגולים] תקפו את רוסיה, השמידו ערים ומבצרים וטבחו בגברים והשאירו אחריהם חורבן עצום; הם שמו מצור על קייב, הבירה של רוסיה; לאחר שהם צרו על העיר זמן רב, הם כבשו אותה והרגו את כל התושבים. כשסיירנו בעיר נתקלנו באין ספור גולגולות ועצמות של בני אדם שהיו פזורות על האדמה. קייב הייתה עיר גדולה ומאוכלסת בצפיפות, אבל כעת לא נותר ממנה כמעט דבר, שכן כיום נשארו רק 200 בתים, והתושבים הפכו לעבדים.”
לאחר מותו של ג'ינגיס חאן
ערך מורחב – פיצול האימפריה המונגולית
אוגדיי חאן, בנו השלישי של ג'ינגיס חאן ויורש העצר, מונה לשליט האימפריה המונגולית לאחר מות אביו. אך לאחר מותו ב-1241 התחילו להופיע סימנים ראשונים של ההתפלגות באימפריה. בין נכדיו של ג'ינגיס החלה יריבות על השלטון, מה שהוביל את אשתו של אוגדיי לכהן כשליטה במשך חמש שנים עד שבנה גויוק חאן הוכתר כחאן. אבל גויוק שלט במשך שנתיים בלבד ולאחר מותו (הוא היה בדרכו לבן דודו באטו חאן, שמעולם לא הסכים למינוי שלו) הושגה סוף סוף תקופה של יציבות עם מינוי של מונגקה חאן, ששלט בשנים 1251–1259. אחיו אריק בוקה שלט אחריו תקופה קצרה ביותר, עד שהופל מהכתר על ידי אחיו הבוגר קובלאי חאן, ששלט לאורך תקופה ארוכה בשנים 1260–1294. אף על פי שהוא הוכר כחאן של האימפריה, אחיו הולגו חאן ואחיינו ברקה פתחו ב-1263 במלחמה נגדו, ולאחר מותו של קובלאי לא הייתה הסכמה לגבי החאן הבא, והאימפריה המונגולית התפרקה בשלבים.
אחד הכיבושים החשובים של הולאגו חאן היה כיבוש בגדאד מידי הסלג'וקים ב-1258, דבר אשר השפיע על עולם האסלאם, בכך שהביא לקיצה של הח'ליפות העבאסית.
אזורים שלא נכבשו על ידי המונגולים
רק מעט אזורים שהיו נגישים למונגולים חמקו מכיבוש - הודו-סין, דרום אסיה, דרום בורמה והודו, יפן, מערב אירופה וערב. בנוסף, ערים חשובות שלא נכבשו הן אנגקור, באגאן וסיבסגאר, ובמערב וינה וירושלים, שתיהן חמקו מזעם המונגולים בגלל מותם של ג'ינגיס ח'אן ואוגדיי ח'אן.
מערב אירופה
בשעה שהאימפריה המונגולית התפשטה לתוך פולין ואיימה על אוסטריה, הגיעו שמועות על מותו של אוגדיי חאן ב-11 בדצמבר 1241. לפי המסורת המונגולית כל המפקדים המונגולים והנסיכים היו חייבים לחזור לבירה קראקורום כדי לבחור חאן חדש. כולם חשבו שהנטישה המונגולית את אירופה היא זמנית בלבד, אבל למעשה המונגולים לא תכננו לשוב ולתקוף את אירופה. היסטוריונים מערביים מעריכים כי אירופה ניצלה מגורל מר בגלל חוסר נכונותם של המונגולים להילחם בסביבה עירונית צפופה מחד, ומאידך מיוערת וחסרת שדות מרעה רחבי ידיים שמהם יוכלו המונגולים להאכיל את סוסיהם, תנאי הכרחי להתקדמות הצבא. גבול שדות המרעה הפך לגבול האימפריה. בנוסף, מזג האוויר הלח של אזורי החוף באירופה השפיע לרעה על דיוק קשתותיהם. האקלים הוא גם הסיבה שבגללה לא פלשו המונגולים להודו.[2]
הודו-סין ויפן
אזור נוסף שלא נכבש על ידי המונגולים היה וייטנאם. התקפותיהם נהדפו ב-1257, 1285 ושוב ב-1287/1288. יפן גם היא הצליחה להדוף את הפלישה המסיבית של המונגולים אל אייה ב-1274 וב-1281. כישלונם של המונגולים נבע מכך שקובלאי חאן שלח שני צבאות בו זמנית, אחד ליפן ואחד לווייטנאם, במקום לרכז את כוחותיו תחילה בווייטנאם ואחר כך ביפן. בנוסף, הצי המונגולי שנשלח ליפן לא היה ערוך ומוכן לסערות שפקדו את חופי יפן. ב-1281 הטביעה סופת טייפון הקרויה קאמי-קאזה (רוח האלים) את מרבית הצי והטביעה את רוב הצבא המונגולי שהיה בדרך ליפן. הפלישות המונגוליות ליפן נחשבות לציוני דרך חשובים ביותר בהיסטוריה של יפן.
דרום אסיה
כמו יפן ווייטנאם כך גם דרום אסיה הצליחה להדוף את ההתקדמות המונגולית. למרות שליטה מוגבלת בממלכת באגאן לא כבשו המונגולים את בורמה, ולא הצליחו לעבור את ההימאליה המערבית ולכבוש את ממלכת אחום. בהודו המערבית הסולטאנים ששלטו באותה תקופה בהודו הצליחו למנוע מהמונגולים להתקדם פנימה לתוך הודו לאחר שאלה כבר פלשו לפנג'אב ולדלהי. מזג האוויר החם והלח השפיע על דיוק קשתותיהם וגרם לתחלואה בקרב הצבא המונגולי. בנוסף, היסטוריונים מעריכים שההצלחה מצד ההודים הייתה בזכות הפילים ההודים והפרשים האסיאתים שעמדו לרשות המנהיגים של הודו. למרבה האירוניה, 300 שנה אחרי הפלישה הלא מוצלחת, באבור מייסד האימפריה המוגולית ששלטה בהודו, טען שהוא צאצא של ג'ינגיס חאן.
ערב
האזור האחרון שהצליח לעמוד בפני פלישת המונגולים היה ממלכות מוסלמיות במזרח התיכון. הממלוכים הגנו בהצלחה על ארץ ישראל בעזרתו של ברקה חאן המונגולי, שקשר איתם ברית לאחר שאחיינו הולאגו חאן פלש לבגדאד ורצח את הח'ליף. ברקה חאן היה המנהיג של האורדה הכחולה, ומוסלמי אדוק, שביקש לסגור חשבון עם הולאגו ולמנוע ממנו לפלוש למצרים וסוריה ולאיים על אחיו המוסלמים.
ראו גם
חוקרי המונגולים בארץ:
לקריאה נוספת
- דן גולדנברג, מונגוליה: מג'ינגיס חאן עד מרקו פולו, תל אביב: הוצאת מפה, תשס"ה 2005
- ג'ק ותרפורד, ג'ינגיס חאן, תרגום: ברוריה בן-ברך, הוצאת דביר, תשע"א 2010
Weatherford, Jack (2004). Genghis Khan and the Making of the Modern World. New York: Broadway Books. ISBN 978-0-609-80964-8.
קישורים חיצוניים
- מידע על ג'ינגיס חאן
- "האימפריה המונגולית כנקודת מפנה בהיסטוריה העולמית", הרצאה של מיכל בירן
- האימפריה המונגולית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ ג'ק ודרפורד, ג'ינגיס ח'אן, הוצאת דביר, 2010, עמוד 98-99
- ^ ג'ק ודרפורד, ג'ינגיס ח'אן, הוצאת דביר, 2010, עמ' 212-213
| היסטוריה של מונגוליה | ||
|---|---|---|
|
.svg){kind=link}
34278750האימפריה המונגולית