סדר תפילות יום הכיפורים

במהלך יום הכיפורים מתפללים 5 תפילות, בהן משולבות תוספות ייחודיות ליום הכיפורים, כסדר וידוי בתוך תפילת העמידה, וסדר העבודה באמצע תפילת מוסף. כן מתפללים בסוף היום את תפילת נעילה, שכיום אין מתפללים אותה באף יום חוץ מיום הכיפורים.

סדר התפילות הנהוג כיום הוא תולדה של חורבן בית המקדש השני, שלאחריו לא התאפשרה עבודת בית המקדש ביום הכיפורים, שהייתה מרכזו של יום הכיפורים בזמן בית המקדש, והתפילה מהווה תחליף לה. ככל הנראה שורשיהם של החלקים הקדומים ביותר הם עוד בתקופת בית המקדש עצמו, והם באו לידי הלכה מחייבת בתקופת התנאים. בין חלקים אלו אנו מוצאים את הווידוי, הברכה האמצעית של תפילת העמידה והוספה של תפילה חמישית ביום: תפילת נעילה. סביר להניח שגם אמירת סדר העבודה בתפילת מוסף החלה בתקופה קדומה יחסית, כנראה בתקופת האמוראים. בשל המנהג להתפלל בבית הכנסת רוב רובו של היום ואף לישון בבית הכנסת נוספו גם פיוטים רבים, שבתקופה מאוחרת קוצצו בקצת מקומות. נהוג להתפלל עטופים בטלית בכל התפילות. בקהילות רבות נהוג ללבוש בגדים לבנים לפי הפסוק "אם יהיו חטאיכם כשנים - כשלג ילבינו, אם יאדימו כתולע - כצמר יהיו" ובחלק מקהילות האשכנזים נוהגים גם ללבוש קיטל.

קובץ:Jewish Roman Prayer Book (375).jpg

מתוך מחזור תפילה על פי מנהג רומא, שנת 1390

עניינים הנוגעים לכלל התפילות

תפילת העמידה

גוף תפילת העמידה (חוץ מהווידויים שבסוף התפילה, שיפורטו להלן) זהה בכל תפילות היום, למעט תפילת מוסף. היא כוללת את כלל ההוספות שאומרים בעשרת ימי תשובה. כמו כן בברכת אתה קדוש ישנה תוספת ארוכה כמו בראש השנה שלא נאמרת בשאר עשרת ימי תשובה (למעט למנהג תימן שאומרים אותה בכל עשרת ימי תשובה).

סדר הקטעים בברכה האמצעית משתנה בין המנהגים השונים. אצל הספרדים נאמרים הקטעים: אתה בחרתנו (נאמר בכל החגים), א-להינו וא-להי אבותינו מחול לעוונותינו (ייחודי ליום כיפור), יעלה ויבוא (בכל החגים ובראשי חודשים), א-להינו וא-להי אבותינו מלוך על כל העולם כולו (רק בראש השנה ויום הכיפורים), קדשנו במצוותיך (שבתות וחגים). אצל התימנים הסדר שונה: אתה בחרתנו, יעלה ויבוא, מחול לעוונותינו, מלוך על כל העולם ולבסוף קדשנו במצוותיך. במנהגי איטליה ואשכנז הסדר זהה כמעט לתימן, רק שמשמיטים את הקטע מלוך על כל העולם ובאיטליה גם את קדשנו במצוותיך, א-להינו וא-להי אבותינו מחול לעוונותינו נאמר אחרי יעלה ויבא.

חתימת הברכה: לפי רוב הנוסחים: ברוך אתה ה' מלך מוחל וסולח לעוונותינו ולעוונות עמו (נוסח אשכנז ונוסח ספרד מוסיפים: בית) ישראל ומעביר אשמותינו בכל שנה ושנה, מלך על כל הארץ מקדש (בשבת: השבת ו)ישראל ויום הכיפורים. לפי תימן בלאדי: ברוך אתה ה' מלך על כל הארץ מוחל וסולח לעונות עמו בית ישראל מקדש (בשבת: השבת ו)יום הכיפורים.

בתפילת מוסף אומרים את הקטע "מפני חטאינו גלינו מארצנו" המזכיר את קרבנות היום. ברוב המנהגים הוא נאמר במקום "יעלה ויבוא" הנאמר בשאר התפילות (כמו בשאר תפילות המועדים בהם בתפילת מוסף משמיטים את הקטע יעלה ויבוא הנאמר בברכה האמצעית של שאר התפילות), אך אצל הספרדים הוא נאמר כתוספת מיד לאחר "אתה בחרתנו" ולא במקום יעלה ויבוא (כלומר אומרים יעלה ויבוא גם במוסף, בניגוד לברכה האמצעית בתפילות שלוש הרגלים).

וידוי

לאחר סיום תפילת העמידה אומרים וידוי. בכל התפילות למעט נעילה (לגבי הווידוי הנאמר בתפילת נעילה ראו בערך תפילת נעילה) כולל הווידוי את הקטעים "(אנא ה') אל-הינו וא-להי אבותינו", "אשמנו, בגדנו" (מסודר לפי אותיות אלף-בית), "מה נאמר", "על חטא" ו"אלהי עד שלא נוצרתי" (יש מוסיפים לאחר מכן את הקטע "אלהי נצור לשוני מרע" כמו בכל יום ויש שמשמיטים אותו).

לגבי הקטע "על חטא" ישנם שני מנהגים: מנהג תימן והספרדים במערב אירופה שאומרים נוסח קצר, ומנהג רוב הספרדים, האשכנזים והאיטלקים שאומרים בסדר אלף-בית (גם כאן יש מספר מנהגים, יש נוהגים אלף בית רגיל, יש אלף בית כפול ויש בסדר ישר ולאחר מכן בסדר תשר"ק).

הווידוי גם נאמר בחזרת הש"ץ באמצע ברכת קדושת היום, ובתפילת ערבית בה אין חזרה, לאחר הסליחות. אצל פייטני ספרד נתחברו פיוטי וידוי לכל אחת מתפילות היום. כיום ברוב קהילות הספרדים נהוג להשמיט וידויים אלו בשל חשש להפסק בתפילה או בשל אריכותה, ואומרים רק את פיוט הווידוי של תפילת ערבית שבו אין חשש הפסק ("רבונו של עולם אתוודה על עבירות קלות וחמורות") ואת הווידוי של שחרית לרב נסים גאון.

סליחות

עיקרו של יום הכיפורים הוא בקשת הסליחה והמחילה על העוונות, לפיכך החלק המרכזי בתפילות הוא אמירת פיוטי הסליחות, משולבות בשלוש עשרה מידות הרחמים. המנהג הקדום לומר את הסליחות בחזרת הש"ץ באמצע הברכה הרביעית של כל תפילות היום, ובתפילת ערבית בה אין חזרה - לאחר תפילת העמידה, השתמר בצורתו המקורית רק במנהג איטליה (וגם שם אינן נאמרות בתפילת מוסף) ובקצת קהילות האשכנזים (בעיקר קהילות שיצאו מגרמניה ומהונגריה, וכן יש תלמידי הגרי"ד סולובייצ'יק שאומרים סליחות בכל התפילות). במנהג אשכנז המאוחר אמנם שמרו על מיקום הסליחות בתוך החזרה - אך ברובם של קהילות אשכנז המזרחי ויתרו על אמירתן והן נאמרות רק בתפילת ערבית ובתפילת נעילה. אין לטעות בין פיוטי הסליחות לבין הקרובות (שהן סוג אחר של פיוט הנקרא "קרובץ") הנאמרות אף כיום בחזרת הש"ץ של כל תפילות היום במנהג אשכנז אפילו בקהילות שנשמטו הסליחות. מנגד אצל הספרדים והתימנים שנהגו על פי סידורי בבל בהם אין משלבים קטעים נוספים בתוך חזרת הש"ץ, אלא אומרים את הסליחות בנפרד מהתפילה כאשר לפניהן אומרים קדיש לעילא ולאחריהן קדיש תענו ותעתרו. ולמנהג הספרדים הישן אומרים בתוך חזרת הש"ץ כאשכנזים.

פיוטים

בתקופת הפייטנות הקלאסית של ארץ ישראל, וכן בתור הזהב של שירת ספרד בימי הביניים, התחברו פיוטים רבים שנועדו לעטר (או אף להחליף, במסורת הארץ ישראלית) את קטעי התפילה השונים כגון נשמת כל חי (רק במסורת ספרד), כמה קטעים בברכות קריאת שמע וכן קרובה לחזרת הש"ץ מסוג קדושתא (אוסף רחב של פיוטים המעטר את שלוש הברכות הראשונות והקדושה). בתקופות מאוחרות יותר קוצצו הפיוטים בהרבה קהילות והוזזו ממקומם בשל החשש ההלכתי להפסק בתפילה. בנוסף, בשל התפתחות החזנות שהאטה את התפילה בהכניסה תכנים מוזיקליים שלא אפשרו אמירה של קטעי פיוט רבים כל כך ובשל הקשיים לשבת בבית הכנסת כל היום כפי שנהגו בעבר בקהילות האשכנזים הושמטו חלק מהפיוטים.

בקרב קהילות אשכנזיות רבות נהוג כיום לומר רק קטעים מתוך הקרובות לחזרת הש"ץ בארבע תפילות היום, ורק קהילות בודדות אומרות אותן בשלמותן ואף אומרות את פיוטי היוצר (ולמרות מה שכתוב בלוח לארץ ישראל שרוב קהילות הפרושים אומרות גם את היוצר בימים נוראים). ברם, האשכנזים שמרו על המיקום המקורי של הפיוטים. גישה דומה קיימת גם אצל האיטלקים, אלא שאצלם המגמה שמרנית יותר, והם אף אומרים פיוט יוצר (אם כי לא במקומו המקורי אלא בין הקדיש לברכו).

ברוב הקהילות הספרדיות, בהן אומרים פיוטי רשות לנשמת וקדיש, העבירו את הפיוטים לאחר חזרת הש"ץ והסליחות (אף הסליחות עצמן הועברו לשם חרף מיקומן המקורי בתוך החזרה), וכיום ישנה מגמה לצמצם אותם למינימום (במספר קהילות נאמר רק האופן "שנאנים שאננים" לר' שלמה אבן גבירול). קהילות מעטות עדיין שומרות על המנהג לומר את הפיוטים הללו במקומם המקורי, בעיקר הקהילות במערב צפון אפריקה ובמערב אירופה. הקרובות לחזרת הש"ץ, שבימי הביניים נאמרו בשלמותן, קוצצו כמעט לגמרי והן מכילות כיום רק פיוטי קדושה. באשר למיקומם של פיוטי הקדושה, במרבית הקהילות הספרדיות התקבל פתרון ביניים לפיו הם נאמרים אמנם במקומם המקורי (בניגוד לרשויות), אלא שהחזן עצמו אינו אומרם אלא הסומך שלו (אדם שעומד ליד החזן). בקצת קהילות החזן עצמו אומרם ומנגד קהילות אחרות דוחות את אמירתם לאחר הסליחות, יחד עם פיוטי הרשויות לנשמת והקדיש. המגמה הכללית אצל הספרדים היא אפוא, למעט בפיוטים ככל שניתן, מגמה הקיימת גם בתכלאל הבלדי.

עניינים נוספים

• קטע נוסף הנאמר בחלק מתפילות היום הוא אבינו מלכנו. אצל האשכנזים הוא נאמר בתפילת ערבית לאחר הסליחות, שחרית ונעילה, ובמנהג המאוחר נוהגים בקצת קהילות לאומרו אף במנחה; כשחל בשבת, אומרים אותו בנעילה בלבד. אצל האיטלקים בשחרית מנחה ונעילה. אצל הספרדים והתימנים בשחרית ומנחה בלבד.
• אצל התימנים נהוג לומר נפילת אפיים בכל אחת מתפילות היום, ואצל האיטלקים רק בתפילת נעילה. בשאר המנהגים לא אומרים נפילת אפים בכלל.
• בקריאת שמע נהוג כיום לומר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בקול רם, בניגוד לשאר השנה בה הוא נאמר בלחש.
• יש נוהגים לישון בבית הכנסת.
• אצל האשכנזים אומרים בכל התפילות קדושה מורחבת, הכולל תוספת פסוק שמע ישראל. הטעם למנהג זה כדי לאפשר אמירת פיוטי קדושה. לגבי פתיחת הקדושה, לפי המנהג המקורי, עוברים ישירות מפיוט הסילוק לקדושה (על ידי אמירת "ככתוב (על יד נביאך) וקרא זה אל זה ואמר" בלי פתיחה מיוחדת); בנוסח ספרד, הנהיגו לפתוח בקדושת "כתר" בכל התפילות, ובקהילות אשכנז שלא אומרים סילוק, הנהיגו בזמן האחרון לומר "נעריצך" כבקדושת מוסף. מנהג אמירת "קדושה רבה" זה לא קיים בשאר המנהגים.
• אצל האשכנזים והספרדים אומרים בחזרת הש"ץ את הפיוט "היום תאמצנו" (השייך לסוג "עושה השלום" - פיוטים הנאמרים בחזרת הש"ץ בברכת שים שלום). נוסחו השלם קיים בנוסח הספרדים המזרחי, ואילו אצל הספרדים במערב אירופה ואצל האשכנזים הוא מקוצץ. אצל הספרדים הוא נאמר בכל התפילות, בקהילות אשכנז המזרחי הוא נאמר רק בתפילת מוסף, ובנוסח אשכנז המערבי הוא נאמר גם בשחרית, מוסף ונעילה, אך לא במנחה. במנהג האיטלקי, הוא נאמר במוסף ובנעילה מיד אחרי חזרת הש"ץ (קודם קדיש תתקבל).

שינויים בסדר התפילה ביום הכיפורים שחל בשבת

אם חל יום הכיפורים בשבת ישנם כמה שינויים בתפילה, העיקריים שבהם:

• לפני תפילת ערבית יש אומרים קבלת שבת כבכל שבת, יש שאומרים רק את "מזמור שיר ליום השבת" (תהילים צ"ב-צ"ג) ויש המשמיטים לגמרי את קבלת שבת. בנוסח איטליה, אומרים מזמורי "מזמור שיר ליום השבת" (חוץ מהפסוק הראשון) ו"ה' מלך" (תהלים צב-צג) אפילו כשחל יום כיפור בחול.
• מנהג האשכנזים וקצת קהילות הספרדים להשמיט את הקטע אבינו מלכנו אך בשאר העדות נהוג לאומרו. בתפילת נעילה, אף האשכנזים נוהגים לאומרו אפילו כשחל בשבת.
• קודם העמידה, מוסיפים את הפסוק "ושמרו בני ישראל" כבכל שבת, ואחריו אומרים את הפסוק של "כי ביום הזה".
• בתפילת ערבית אומרים לאחר תפילת העמידה (לפני הסליחות) "ויכולו" וברכה מעין שבע כמו בכל שבת.
• בברכה האמצעית של תפילת העמידה מזכירים גם את השבת, בין באמצע הברכה ובין בחתימה.
• בתפלת מנחה, ברוב הקהילות אין אומרים את הפסוק "ואני תפלתי" שנאמר בשבת רגילה, שכן הטעם לאמירתו בשבת רגילה הוא על פי מדרש ביחס לדוד המלך שבנגוד למלכי אומות העולם, היה מתפלל אחר אכילתו (ראו ליתר פירוט בערך תפילת מנחה), מה שלא שייך ביום הכיפורים שאסור באכילה. אבל יש אומרים שיש לאומרו, למשל בעל שיבולי הלקט וכן מעיד בעל הטורים עצמו שנהגו בעיר טולדו בספרד (שאמרוהו אפילו ביום חול). בפועל, ברוב הקהילות אין אומרים אותו, ואילו האיטלקים נוהגים כדעת בעל שיבולי הלקט לאומרו כשחל יום כיפור בשבת.
• ברוב קהילות הספרדים והתימנים נוהגים לומר בתפילת מנחה את פסוקי "צדקתך" כמו בתפילת מנחה של שבת רגילה.
• במחזורים השונים ישנם פיוטים שנהוג שלא לאומרם בשבת.
• בקהילות אשכנז המערבי, נוהגים להוסיף בסליחות של שחרית פזמון "שרי קודש" המדבר על היחס בין שבת ליום כיפור. במנהג המאוחר, נוהגים לשלב אותו עם הפזמון הרגיל (שופט כל הארץ), כלומר שאומרים בית אחד של "שרי קודש", בית אחד של "שופט כל הארץ", וכן הלאה.
• מספר שינויים בסדר התפילה במוצאי יום הכיפורים ובהבדלה, בהתאם למנהגים השונים.

תפילות יום הכיפורים לפי סדרן

תפילת מנחה של ערב יום כיפור

התלמוד במסכת יומא קובע כי יש לומר את הווידוי גם לפני הצום "שמא תטרף דעתו בסעודה", ולהלכה נפסק שמזכירים את הווידוי בתפילת מנחה, אותה יש להתפלל לפני הסעודה המפסקת.

הווידוי נאמר על ידי היחידים לאחר תפילת העמידה. בנוגע לחזרת הש"ץ מציין אבודרהם כי "רב עמרם כתב שליח ציבור אומר וידוי במנחה לאחר שיסיים תפילתו כדי להוציא את הרבים ידי חובתן...נהגו בספרד שחוזר שליח ציבור התפילה וכשיגיע לברכת סלח לנו אבינו...אומר הווידוי...". ברם מובאת שם גם תשובה לרב האי גאון שלא ראוי ששליח ציבור יאמר את הווידוי בחזרת הש"ץ של ערב יום הכיפורים. הבית יוסף מציין כי לא נהגו ששליח ציבור אומר וידוי בתפילתו כי נהגו להתפלל תפילה אחת בקול רם ללא חזרה, ומביא את דברי הר"ן שכתב שכיוון ששליח ציבור אומר וידוי לאחר תפילתו כמו שאר היחידים אין הוא אומר אותו בקול רם. ברם המהרי"ץ בתכלאל עץ חיים מציין כי בתימן נהגו שכאשר מתפללים תפילה אחת בקול רם (ללא חזרה) שליח ציבור אומר את הווידוי בקול רם לאחר תפילתו והציבור אומר עמו, וכך גם נהוג בקהילות הספרדים במערב אירופה. למעשה, ברוב הקהילות, נהוג שהש"ץ אינו אומר וידוי בסוף חזרת הש"ץ, אבל בנוסח איטליה אומרים.

אין אומרים תחנון. אצל יהודי אשכנז נהוג להשמיט את תפילת אבינו מלכנו שבדרך כלל נאמרת בתפילות שחרית ומנחה של עשרת ימי תשובה, אך בשאר המנהגים אומרים אותו כרגיל, ולאחר מכן קדיש תתקבל ומסיימים את התפילה כרגיל. אצל הספרדים במקום (או בנוסף ל) מזמור ס"ז אומרים את המזמורים פ"ה וק"ל.

תפילת ערבית

החלק המרכזי הפותח את תפילת ערבית של יום הכיפורים ולמעשה את תפילות יום הכיפורים כולן הוא תפילת כל נדרי. לפני אמירת תפילה זו נהוג לומר מספר פיוטים בקהילות השונות. ברוב קהילות ספרד ותימן מקובל לומר את הפיוטים "לך אלי תשוקתי", שיש מייחסים לר' אברהם אבן עזרא ו"שמע קולי" המיוחס לרב האי גאון (בקהילות הספרדיות של מערב אירופה לא אומרים את "לך אלי תשוקתי" ומתחילים ישר מ"שמע קולי"). ברבות מקהילות האשכנזים (בעיקר במזרח אירופה) נהוג לומר "תפילה זכה", שבה האדם מתוודה וסולח לאנשים שפגעו בו. תפילה זו נעשית בשקט בין האדם לעצמו. בקהילות איטליה אין מנהג אחיד, יש אומרים מספר מזמורי תהלים העוסקים בנושא התשובה ויש המוסיפים לומר את הפיוט "שמע קולי" הלקוח מן המסורת הספרדית.

בנוסח איטליה, נוהגים לומר את הנוסח הרגיל של הוצאת והכנסת ספר תורה בשעה שמוציאים ומחזירים את ספרי התורה לאמירת "כל נדרים" (כל נדרי).

לאחר אמירת כל נדרי נהוג בקהילות רבות לומר פרקי מי שברך, תפילה לשלום המלכות, הזכרת נשמות (של חכמים וחברי הקהלה) ועוד. בולט במיוחד מנהג שנהוג בכמה מקהילות הספרדים להזכיר את נשמות כל הרבנים שפעלו בקהילה.

לאחר מכן, כבכל חג, מברכים את ברכת שהחיינו. את ברכת שהחיינו נוהגים לומר בכל חג בעת הקידוש (אם כי מדין התלמוד ניתן לאומרה אפילו בשוק, אלא שיש הידור לאומרה על הכוס), אך ביום הכיפורים, בו אין קידוש, אומרים את הברכה לפני תפילת ערבית.

לאחר מכן פותחים בתפילת ערבית עצמה. בניגוד לתפילות שבתות וימים טובים ובדומה לתפילות יום חול, תפילת ערבית של יום הכיפורים פותחת במרבית המנהגים (למעט מנהג אשכנז וקצת קהילות הספרדים) בפסוק "והוא רחום יכפר עוון", כבקשה למחילת החטאים. תפילת ערבית היא רגילה ללא פיוטי מעריב (למעט מחזור רומניא). לפני חצי קדיש אומרים את הפסוק "כי ביום הזה יכפר עליכם" (ויקרא טז,ל) אך במנהג איטליה אומרים את הפסוק "אלה מועדי ה'" (ויקרא כ"ג, ד'). בחלק מקהילות האשכנזים לא אומרים פסוק בכלל.

מיד לאחר תפילת העמידה אומרים ברוב המנהגים קטעי סליחות בצירוף שלוש עשרה מידות הרחמים, אך אצל התימנים אומרים אותן רק לאחר סיום כל התפילה ומיד לאחר תפילת העמידה אומרים נפילת אפיים. לאחר סיום אמירת הסליחות אומרים קדיש תתקבל (או קדיש תענו ותעתרו אצל הספרדים), בקהילות הפורטוגזים נהגו שכל הקהל שר את הקדיש ביחד ובנעימה, ובהרבה מקומות מוסיפים לומר קטעים נוספים, כל מקום לפי מנהגו (למשל תפילה על הפרנסה, מזמורי תהלים, שירי הייחוד ועוד).

תפילת שחרית

נטילת ידיים

קיימת מחלוקת אצל הראשונים האם יש לקיים נטילת ידיים של שחרית ביום הכיפורים. המצדדים שלא ליטול סוברים שכיוון שיום הכיפורים אסור ברחיצה אין ליטול ידיים, וכן דעת הרמב"ם (מאותו טעם אין מברכים לשיטתו גם את ברכת "המעביר שינה מעיני") ורש"י. לעומתם יש סוברים שכשם שהותר ליטול ידיים כאשר ידיו מטונפות כך נוטלים ידיים בקימה בבוקר משום רוח רעה השורה על ידיו של האדם במהלך השינה, וכן דעת רבנו תם, הר"ן, הטור וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך.

ברכת שעשה לי כל צורכי

המחלוקת במהותן של ברכות השחר, האם הן ברכות על כלל העולם או ספציפיות לאדם מסוים עוררה את הסוגיה האם יש לברך את ברכת "שעשה לי כל צורכי" (שהיא ברכה על נעילת הנעליים) ביום הכיפורים (ואף בתשעה באב). הסוברים שהן ברכות הספציפיות לאדם מסוים, ומימלא במידה ולא ביצע אותן אינו מברך, כך אין מברכים ברכה זו ביום הכיפורים שכן יום הכיפורים אסור בנעילת הסנדל. לדברי האומרים שהיא ברכה על כלל העולם הדבר נשאר תלוי במחלוקת: יש הסוברים שאף לשיטה זו אין לברך, שכן כל העולם אסור בנעילת הסנדל ולא רק אדם ספציפי. ברם יש חולקים וסוברים שיש לברך ברכה זו ככל יום רגיל שכן מותר לנעול נעליים שאינן מעור או אפילו נעלי עור במקרים מסוימים (כגון שחושש מעקרב). גם למעשה חלוקים המנהגים: אצל האיטלקים והאשכנזים (למעט ההולכים בדעת הגר"א) נהוג לברך. אצל התימנים נהוג שלא לברך, ואילו אצל הספרדים הדבר שנוי במחלוקת עד היום: יש נוהגים לברך ויש שאינם מברכים. יש נוהגים כפשרה לנעול נעלי עור בצאת הצום ואז לברך, ויש מברכים כרגיל.

עשרה מזמורי תשובה

בסידור רב עמרם גאון מובא שאומרים בפסוקי דזמרא מזמורי תהילים נוספים, רובם מעניין התשובה. המנהג הובא באבודרהם ובטור ולמעשה נוהגים כך כיום רק הספרדים. מוסיפים את המזמורים לאחר מזמור צ"א בזמירות, שהוא המקום בו נוהגים הספרדים להוסיף מזמור מעניינו של יום בחגים. המזמורים שמוסיפים הם: י"ז, כ"ה, ל"ב, נ"א, ס"ה, פ"ה, פ"ו, ק"ב, ק"ג, ק"ד.

הוספות בתפלת נשמת כל חי ובברכות קריאת שמע

כפי שהוסבר לעיל, במנהגים הישנים נאמרים פיוטים בנקודות מסוימות בתפילה החל מלפני תפילת נשמת כל חי, בינה לבין הקדיש, ובברכות קריאת שמע. כיום הנטייה במרבית הקהילות לדלג עליהם או לדחות את אמירתם לאחר מכן, אבל יש בהחלט קהילות שנוהגות כפי המנהג המקורי.

חזרת הש"ץ

חזרת הש"ץ כוללת שלושה סוגי תוספות שלא כולם נאמרים בכל המנהגים (הסבר מפורט יותר על תוספות אלו נמצא בראשית הערך):

• קרובה - פיוטים הנאמרים בשלוש הברכות הראשונות של חזרת הש"ץ: קיים במנהגי אשכנז ואיטליה, ובאופן חלקי ביותר (פיוטי קדושה) גם במנהג הספרדים (ברוב הקהילות). בניגוד לשאר קרובות, במחזור האשכנזי יש רהיטים גם אחרי הקדושה לפני סיום ברכת "המלך הקדוש". פיוטים אלה מובנים על מלות הפסוק "מי לא יראך מלך הגוים כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך". במחזורים המודפסים, ואפילו בחלק מכתבי היד, הפיוטים המובנים על "הגוים" (פעמיים) ו"מלכותם" חסרים בחלקם או בשלמותם, מחמת הצנזורה.
• סליחות - פיוטי סליחות משולבים עם שלוש עשרה מידות הרחמים. המנהג הקדום בכל הקהילות היה לאומרן באמצע הברכה הרביעית, מה שקיים היום רק במנהג איטליה ובקצת קהילות אשכנז. אצל הספרדים והתימנים דוחים את אמירתן לאחר החזרה מחשש להפסק ואילו ברוב קהילות האשכנזים ביטלו את אמירתן לגמרי בתפילות שחרית, מוסף ומנחה.
• וידוי - נאמר כחלק מן הברכה הרביעית - מקורו בדין התלמוד במסכת יומא ולכן נאמר בכל המנהגים. אצל השומרים על המנהג לומר סליחות בחזרת הש"ץ הוא משולב כחלק מהן, שכן בדומה לסליחות הוא נאמר כחלק מן הברכה הרביעית.

מיד לאחר חזרת הש"ץ נאמרת תפילת אבינו מלכנו. אם חל יום הכיפורים בשבת יש נוהגים להשמיט אותה כפי שהוסבר לעיל. אצל הספרדים והתימנים אומרים לאחר מכן את הסליחות לאחריהם מוסיפים הספרדים את הרשויות לנשמת ולקדיש שהושמטו (בקהילות בהן משמיטים אותם) והתימנים מוסיפים גם נפילת אפיים.

קריאה בתורה והפטרה

הקריאה בתורה היא בספר ויקרא, בקטע הלקוח מפרשת אחרי מות (ספר ויקרא, פרק ט"ז), הדן בסדר העבודה במשכן ביום הכיפורים. האיטלקים נוהגים להוסיף גם את פרק י"ז, ככל הנראה על מנת להשלים ביום הכיפורים את הקריאה של כל פרשת אחרי מות (שכן בתפילת מנחה קוראים את פרק י"ח), וכן נהגו גם בנוסח רומניא.

ביום הכיפורים ישנם שישה עולים (אחד יותר מיום טוב רגיל ואחד פחות משבת) אבל אם חל יום הכיפורים בשבת ישנם שבעה עולים. בקהילות ספרדיות מסוימות קיים מנהג שכל בית הכנסת עולה לתורה כמוסיפים, או לכל הפחות להוסיף עולים רבים.

אצל האשכנזים ישנם טעמי מקרא מיוחדים לימים נוראים. הקריאה בתורה של שחרית נעשית בטעמים אלו, ויש שינויי מנהגים באיזה ניגון לקרוא את המפטיר.

למפטיר קוראים (בדומה למועדים אחרים) קטע העוסק בקרבנות היום מפרשת פינחס (ספר במדבר, פרק כ"ט, פסוקים ז'-י"א).

ההפטרה היא בספר ישעיה (נ"ז, י"ד - נ"ח י"ד (בנוסח רומניא התחילו פסוק ט"ו); האיטלקים והתימנים מוסיפים גם את נ"ט, כ-כ"א). עיקר ההפטרה היא דברי ביקורת על הצמים ואינם משנים את מעשיהם:

לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ חֵפֶץ וְכָל עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ. הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע לֹא תָצוּמוּ כַיּוֹם לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם. הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַ-ה'. הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם. אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ.

— ספר ישעיה, פרק נ"ח, פסוקים ג'-ח', מתוך ההפטרה לשחרית יום הכיפורים

הזכרת נשמות

ערך מורחב – יזכור

לאחר ההפטרה נהוג בקהילות אשכנז לערוך הזכרת נשמות. מקור המנהג הוא בקהילות האשכנזים במזרח אירופה שם נהוג להזכיר נשמות ביום טוב האחרון של שלוש הרגלים. המנהג חדר מהמזרח גם למרבית קהילות האשכנזים במערב אירופה ולחלק מקהילות איטליה, אך אינו מוכר בקהילות הספרדים, התימנים ומספר קהילות אשכנזיות במערב גרמניה, אלזס ושווייץ.

תפילת מוסף

לפני תחילת התפילה נהוג ברוב קהילות אשכנז שהחזן אומר תפילה הפותחת במילים "הנני העני ממעש". בקהילות אשכנז המזרחי, הוא בדרך כלל נאמר בקול עם ניגון מרשים, ואילו בקהילות אשכנז המערבי, הוא נאמר בלחש. בתוך חזרת הש"ץ (או לאחריה) נאמרים, בדומה לתפלת שחרית, קרובה, סליחות ווידויים. בקהילות אשכנז המזרחי ואיטליה בולט במיוחד הסילוק ונתנה תוקף שנאמר גם במספר קהילות ספרדיות בודדות.

סדר העבודה

ערך מורחב – אמירת סדר העבודה

חלקה המרכזי של חזרת הש"ץ של תפילת מוסף (למעט מנהג תימן שדוחה את אמירתו לאחר החזרה מחשש להפסק) הוא אמירת תיאור של סדר העבודה של הכהן הגדול בבית המקדש. לשם כך נכתבו פיוטים מיוחדים הידועים כ"סדרי עבודה". במנהגים שונים נהוגים סדרי עבודה שונים.

במנהגי ספרד ואשכנז, לאחר סדר העבודה באים מספר פיוטים לתיאור מראה הכהן הגדול בצאתו מקודש הקודשים, קינות על ביטול העבודה במקדש וצער הגלות, ותקווה לבנין בית המקדש וחידוש העבודה.

במרבית קהילות הספרדים והאשכנזים נהוג להשתחוות במהלך אמירת סדר העבודה, כאשר החזן מגיע לתיאור הכריעה של העם שעמדו בעזרה בעת שהכהן הגדול היה מזכיר את השם המפורש. מנהג זה, יחד עם מנהגים נוספים, נועד כדי לבטא שאמירת סדר העבודה אינה רק הזכרה של מה שהיה בעבר, אלא מעין קיום של סדר העבודה בפועל על ידי אמירתו בפה.

בנוסח ספרד החסידי, למרות שבדרך כלל שומרים על הפיוטים של נוסח אשכנז המזרחי, בהרבה קהילות הנהיגו לומר סדר העבודה במוסף של יום הכיפורים אתה כוננת עולם מראש במקום אמיץ כח, ובהרבה מחזורי נוסח ספרד הדפיסו את שתי הנוסחאות.

המשך התפילה

לפי מנהג המקורי אומרים אחרי סדר העבודה את הסליחות; במנהג איטליה ומרבית קהילות אשכנז כיום הן לא נאמרות בכלל, ובמנהג ספרד הן נאמרות לאחר חזרת הש"ץ. בקהילות אשכנז שכן אומרים סליחות כפי מנהג המקורי, אומרים אותם מיד אחרי הפיוטים הנ"ל שאחרי העבודה. במנהג אשכנז המערבי, אין מעבר ברור בין הפיוטים והסליחות, ולא אומרים "אל ארך אפים אתה" כמו בי"ג המידות הראשון בשאר התפילות. במנהגי אשכנז המערבי, וגם בקצת קהלות מנהג אשכנז המזרחי, מאוד בולט הסליחה אני הוא השואל המתאר בתיאור מאוד מרגש את מה שחסר לנו בלי עבודת יום הכיפורים בבית המקדש, ובהרבה קהילות גם מושר בניגון מאוד מרגש; בדרך כלל, גם בקהילות בהן נהוג לבחור בכל שנה רק חלק מרשימת הסליחות, אמירת סליחה זו קבועה. שריד לסליחות במנהג אשכנז (המזרחי בלבד) הוא הקינה אלה אזכרה על עשרה הרוגי מלכות שנאמרת אצל הספרדים בתשעה באב.

לאחר חזרת הש"ץ הספרדים אומרים את הסליחות, התימנים אומרים את סדר העבודה ונפילת אפיים והאיטלקים אומרים פיוט מסוג עושה שלום. לאחר מכן (ואצל האשכנזים מיד לאחר החזרה) אומרים קדיש תתקבל (או קדיש תענו ותעתרו אצל הספרדים).

לאחר הקדיש, ברוב קהילות משלמים את התפילה כבכל יום (אין כאלוקינו, פיטום הקטורת וכדומה, בהתאם למנהג הקיים בשבתות ובמועדים, הספרדים מוסיפים גם תפילה על הפרנסה), אך בנוסח אשכנז (המערבי והמזרחי כאחד, וכן בנוסח ספרד) לא מסיימים את תפילת מוסף כמו בשאר הימים, אלא מיד לאחר סיום החזרה מתחילים בהוצאת ספר תורה של תפילת מנחה.

תפילת מנחה

תחילת התפילה

המנהג הקדום באשכנז היה להמשיך את התפילה כל היום ולא לעשות שום הפסק בין מוסף למנחה, וכן נוהגים עד היום בקצת קהילות. בקהילות אחרות (וכן היום בהרבה קהילות אשכנז, מאחר שהשמיטו הרבה פיוטים), קיים פער בזמן בין סיום תפילת מוסף לתפלת מנחה. בפרק זמן זה יש נוהגים לקרוא מזמורי תהילים, משניות מסכת יומא, נבואת יחזקאל על בנין בית המקדש השלישי, מדרש על הריגת רבי עקיבא, הפיוט כתר מלכות לרשב"ג (יש שקוראים אותו בלילה או לפני תפילת שחרית) או פיוטים אחרים עד לתפילת מנחה.

סדר תפלת המנחה מתחיל ברוב העדות כבכל יום עם אשרי ובהוספת ובא לציון כמו בשבתות וימים טובים, ואצל חלק מקהילות הספרדים נהוג להוסיף לפני תחילת התפילה גם את פרשת העקדה. הרבה מהספרדים מוסיפים בקריאת הקרבנות של מנחה סדר עבודה מקוצר של בין הערביים, כיוון שחביבה מצווה בשעתה. אצל האשכנזים (נוסח אשכנז המערבי והמזרחי, וכן בנוסח ספרד), פותחים מיד בקריאה בתורה ולא אומרים קטעים אלו (אותם משלימים בתפילת נעילה).

קריאה בתורה והפטרה

הקריאה בתורה, בדומה לתפילה שחרית, לקוחה מפרשת אחרי מות (ספר ויקרא, פרק י"ח). הפרשה עוסקת בעניין האיסור על גילוי עריות. שני טעמים לקריאת פרשה זו דווקא ביום הכיפורים מובאים באבודרהם: "ומה שקורין בפרשת העריות אומר הטעם במדרש: רבונו של עולם! אתה הזהרתנו שלא לגלות ערוה - אף אתה לא תגלה ערותנו ותכפר לנו. ויש אומרים טעם אחר, לפי שנפשו של אדם מתאוה להם ובני אדם נכשלין בהם כל השנה וגם ביום הכיפורים...וכל מי שיש בידו אחת מהן יפרוש ממנה ויחזור בתשובה ויתכפר לו". ויש מסבירים משום שהוא המשך של הקריאת בשחרית.

כזכור לעיל, אצל האשכנזים יש טעמי המקרא מיוחדים לימים נוראים, אבל קריאת התורה במנחה נעשית בטעמים הרגילים.

הקריאה בהפטרה היא בספר יונה, וברוב הקהילות נהגו להוסיף שלושת הפסוקים האחרונים של ספר מיכה (פרק ז', פסוקים י"ח-כ'). במנהג אשכנז המקורי (ובדומה לנוסח רומניא), אין מוסיפים פסוקים אלו, ובקצת קהילות האשכנזים הנהיגו בתקופה המאוחרת להוסיפם. ספר יונה וכן הפסוקים הנוספים של מיכה עוסקים בעניין התשובה ולפיכך קוראים אותם כהפטרה.

אצל האיטלקים מוסיפים לפני תחילת ההפטרה את הפסוק האחרון של ספר עובדיה (פסוק כ"א). הסיבה לכך היא ככל הנראה השפעה של החלוקה לסדרים של התנ"ך במסורת הארץ ישראלית הקדומה. הסדר בו נמצא ספר יונה התחיל בפסוק האחרון של ספר עובדיה, וזו הסיבה להכללתו בהפטרה בה קוראים את ספר יונה. ויש שכתבו שפסוק זה נוסף כתשובה לנוצרים, שסילפו את ספר יונה, ועוד שמדבר במלכות ה' שהיא אחד מהדגשים של ימים הנוראים.

בברכות שאחרי ההפטרה נהוג ברוב המנהגים לברך את כל ארבע הברכות, ואם חל יום הכיפורים בשבת מוסיפים לברכה הרביעית אזכור של השבת, למרות שאלמלא יום הכיפורים לא היו קוראים הפטרה. מנהג האשכנזים שלא לברך את הברכה הרביעית, שכן בקהילות אשכנז מקובל להפטיר בתעניות ציבור, וכשם שביתר הצומות לא מברכים את הברכה הרביעית של ההפטרה, כך נהגו גם ביום הכיפורים.

תפילה העמידה וחזרת הש"ץ

אחרי שמחזירים את ספר התורה, אומרים חצי קדיש, ומתפללים תפילת לחש, הזהה לשל שחרית, ואחריו הווידוי כמו בשאר התפילות.

בחזרת הש"ץ, אומרים פיוטים בקהילות אשכנז, איטליה ורומניה, אולם משום חוסר הזמן, נהגו הפייטנים לכתוב פיוטים הרבה יותר קצרים מבשחרית ומוסף.

בנוסח איטליה ובקצת קהילות נוסח אשכנז, אומרים גם סליחות בתפילה זו. בנוסח הספרדים אומרים סליחות אחרי חזרת הש"ץ, כמו בשאר תפילות היום.

ברכת כהנים

בתלמוד בבלי מסכת תענית מובאת מחלוקת תנאים בין רבי מאיר הסובר שיש לשאת כפים (כלומר לברך ברכת כהנים) בתפילת מנחה ובתפילת נעילה, רבי יהודה הסובר שאין לשאת כלל ורבי יוסי הסובר שיש לברך רק בנעילה אך לא במנחה. התלמוד עצמו מביא מחלוקת אמוראים האם הלכה (או המנהג) כרבי מאיר או כרבי יוסי. ככל הנראה בארץ ישראל נהגו כרבי מאיר, אך בבבל נהגו כרבי יוסי, וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך שאין נושאים כפים במנחה, וכן המנהג כיום בכל הקהילות. ברם בשל הדעות החולקות נפסק כי כהן שעלה בטעות לברך ברכת כהנים - נושא כפיו ואין מורידים אותו. ומכל מקום, פוסק הרמ"א שאומרים א-להינו וא-להי אבותינו ברכנו בברכה המשולשת כיון שאם עלה אין מורידים אותו, וכן נוהגים בקהילות האשכנזים.

תפילת נעילה

ערך מורחב – תפילת נעילה

ביום הכיפורים, בניגוד לשאר המועדים בהם יש ארבע תפילות, קיימת תפילה חמישית, המכונה תפילת נעילה. היא נקראת "נעילה" שכן היא נאמרת בשעה בה היו נועלים את שערי בית המקדש או כיוון שזו השעה בה ננעלים שערי השמים וזוהי ההזדמנות האחרונה בה מתקבלות התפילות. בקהילות רבות התפילה פותחת בפיוט אל נורא עלילה. במהלכה משנים את כל ההוספות לתפילה בהן נזכרת "כתיבה בספר החיים" ל"חתימה", וגם נוסח הווידוי שונה משאר התפילות. בקהילות אשכנז, אומרים סליחות בברכה האמצעית שבחזרת הש"ץ; אומרים סליחות בתפילה זו אפילו בקהילות שלא אומרות את הסליחות בשאר תפילות היום (עיין לעיל). בניגוד לכך, למנהג יהדות ארצות האסלאם, אומרים את רוב הסליחות לאחר החזרה, כמו בשאר תפילות היום. ברוב הקהילות אומרים גם ברכת כהנים. לאחר החזרה האשכנזים והאיטלקים מוסיפים אבינו מלכנו, והתימנים והאיטלקים מוסיפים נפילת אפיים. לאחר מכן נהוג ברוב הקהילות שהחזן קורא מספר פסוקים ביניהם "שמע ישראל" ו"ה' הוא האלוקים" והקהל עונה. בסיום התפילה תוקעים בשופר (אם כי יש הדוחים את התקיעה לאחר תפילת ערבית של צאת הצום); במנהג המקורי תוקעים רק תקיעה אחת, ויש שהנהיגו לתקוע תשר"ש.

חלק מהאשכנזים (בעיקר יוצאי מזרח אירופה) נוהגים לומר בסיום תפילת נעילה "לשנה הבאה בירושלים". ויש המוסיפים "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". ברם ברוב עדות ישראל (כולל קהילות האשכנזים במערב אירופה) לא נהוג מנהג זה כלל, אם כי במחזור "אהבת הקדמונים" כמנהג יהודי פאס מובא המנהג לומר "לשנה הבאה בירושלים" בתפילת ערבית של ליל כיפור.

לקריאה נוספת

• דניאל גולדשמידט, מחזור לימים הנוראים לפי מנהגי בני אשכנז לכל ענפיהם, כרך ב: יום כפור, ירושלים ה'תש"ל [1970], באתר היברובוקס. ציון בהערות שוליים: גולדשמידט.
• רבי אלעזר בירבי קליר: פיוטים ליום הכיפורים, ביארה והוסיפה מבוא שולמית אליצור, התקין מכתבי היד מיכאל רנד, האיגוד העולמי למדעי היהדות, ירושלים תשפ"א.
• מנחם עמנואל הרטום, מחזור מנהג איטלייאני לפי הנהוג בכל הקהילות, כרך ג: כיפור, ירושלים ה'תשס"ה [2005].
• ש"ט גאגין, כתר שם טוב חלק שישי - טעמי המנהגים בנוסח התפלות לראש השנה וליום כפור והשינויים בין נוסחאי התפלות של הספרדים שבמזרח ובין הספרדים שבמערב ובין אחינו האשכנזים, לונדון, ה'תשט"ז [1955]. ציון בהערות שוליים: כתר שם טוב.
• צבי זוהר, 'ומי מטהר אתכם – אביכם שבשמים: תפילת סדר העבודה של יום הכיפורים – תוכן, תפקיד ומשמעות', (AJS Review XIV, 1 (1989, עמ' א-כח.

קישורים חיצוניים

• נוסח הספרדים, ‏מחזור ליום הכיפורים, באתר "דעת"
• נוסח ספרד, ‏מחזור ליום הכיפורים, באתר "דעת"
• מחזור רעדלהיים לליל יום כיפור וליומו לפי מנהג אשכנז המערבי. (בחלק היום, הרבה עמודים מופיעים שלא כסדר)
• מחזור רעדלהיים לליל יום כיפור וליומו לפי מנהג אשכנז המזרחי.
• פיוטי יום הכיפורים, באתר הזמנה לפיוט
• לקט פיוטים וסליחות ליום הכיפורים באתר הספרייה הלאומית
• מדוע אין קבלה לעתיד בתפילת יום כיפור? באתר תורתך שעשועי

הערות שוליים

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34693254סדר תפילות יום הכיפורים