האימפריה הרומית ה"קדושה"
| |||
.svg) | |||
| בצהוב האימפריה הרומית ה"קדושה" בשיאה, בשנת 1250 | |||
| ממשל | |||
|---|---|---|---|
| משטר | מונרכיה נבחרת | ||
| ראש המדינה | קיסר | ||
| שפה נפוצה |
רשמית: לטינית | ||
| עיר בירה | אאכן, פראג, ווינה | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת | אירופה | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | הכתרת אוטו הראשון כקיסר על ידי האפיפיור. | ||
| תאריך | 2 בפברואר 962 | ||
| פירוק | ויתור של פרנץ השני על התואר קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה". | ||
| תאריך | 6 באוגוסט 1806 | ||
| ישות קודמת |
 האימפריה הפרנקית  פרנקיה המזרחית | ||
| ישות יורשת |
 הקונפדרציה השווייצרית הישנה  הרפובליקה ההולנדית  הקונפדרציה של הריין  האימפריה האוסטרית  הקיסרות הראשונה  ממלכת איטליה הנפוליאונית  ממלכת פרוסיה  המדינות הבלגיות המאוחדות  ליכטנשטיין | ||
| אוכלוסייה בעבר |
1200 - 5,000,000 לערך 1500 - 16,000,000 לערך 1618 - 21,000,000 לערך 1648 - 16,000,000 לערך 1768 - 26,265,000 לערך | ||
| דמוגרפיה | |||
| דת |
רשמית: נצרות רומית קתולית ולאחר 1555 גם זרמים פרוטסטנטים. | ||
| שונות | |||
 מפת האימפריה לאורך השנים. | |||
.svg)
האימפריה הרומית ה"קדושה" (בלטינית: Sacrum Romanum Imperium, בגרמנית: Heiliges Römisches Reich, באיטלקית: Sacro Romano Impero), או בשמה המאוחר - הרייך הראשון (וגם HRE לעיתים באנגלית), הייתה ישות מדינית שהתקיימה במרכז אירופה ובמערבה לאורך ימי הביניים והעת החדשה. האימפריה צמחה בחלקה המזרחי של האימפריה הפרנקית, לאחר שזאת חולקה בהסכם ורדן (843), והתקיימה קרוב לאלף שנים, עד לפירוקה בשנת 1806 בעקבות תבוסת האימפריה בקרב אוסטרליץ.
על אף שמרכז האימפריה היה בגרמניה ובאוסטריה לאורך רוב שנות קיומה, האימפריה לא הייתה גרמנית בלבד, והיא שלטה על עמים רבים.
שמה של האימפריה
שמה של האימפריה המורכב משלוש המילים "אימפריה", "רומית" ו"קדושה" נמצא בשימוש מתקופת שלטונו של פרידריך ברברוסה[1]:
sacrum imperium et diva res publica (אימפריה קדושה וחבר העמים הקדוש)
בשנת 1034 כונו השטחים שבבעלותו של הקיסר קונראד השני בשם האימפריה הרומית, ב-1157 היה שמם האימפריה ה"קדושה". תחילת השימוש במונח האימפריה הרומית ה"קדושה" מתוארכת לשנת 1254, ואילו השימוש בביטוי האימפריה הרומית ה"קדושה" של האומה הגרמנית (בלטינית: Sacrum Imperium Romanum Nationis Germanicae) (בגרמנית: Heiliges Römisches Reich Deutscher Nation) הופיע לראשונה בשנת 1512, לאחר שעבר וריאציות אחדות בסוף המאה ה-15.
בשפת היומיום אנשי העם השתמשו במילה "האימפריה", "heiliges Reich" (הרייך הקדוש) ובפעמים אחרות Römisches" Reich" (הרייך הרומאי). לעת סוף ימי הביניים חלו שינויים נוספים בשם, כשהאימפריה לפעמים מכונה (בהטיות לשוניות שונות) "dem heiligen Römischen Reich und Deutschen Landern" ולפעמים "dem heiligen Reiche und deutscher Nation" ("האימפריה הרומית ה"קדושה" והארצות הגרמניות" ו-"הרייך הקדוש והאומה הגרמנית" בהתאמה)[1].
הגדרתה של האימפריה
אף בני הזמן התקשו להגדיר את מהותה של האימפריה הרומית ה"קדושה". בשנת 1667 כתב סמואל פופנדורף:
נותר לנו, אם כן, לקרוא לגרמניה גוף שאינו כפוף לאף כלל, המזכיר מפלצת.
— De statu imperii Germanici
הפילוסוף הצרפתי וולטר תיאר מאוחר יותר את האימפריה כך ש”האימפריה הרומית ה"קדושה" אינה קדושה, או רומית, או אימפריה”[2].
מחד, האימפריה מעולם לא הייתה מדינת לאום. חרף מוצאם האתני-גרמני של מרבית שליטיה ונתיניה, כבר מראשית האימפריה ישבו בשטחה קבוצות אתניות רבות. מוצאם של משפחות אצולה חשובות ורבים מבעלי המשרות באימפריה היה מקהילות שאינן דוברות גרמנית. בשיא כוחה, האימפריה החזיקה במרבית השטחים בהן שוכנות גרמניה, אוסטריה, סלובניה, שווייץ, בלגיה, הולנד, לוקסמבורג, צ'כיה, כמו גם מזרח צרפת, צפון איטליה ומערב פולין של המאה ה-21. הלשונות המדוברות בה כללו, לצד הגרמנית על ניביה השונים, גם שפות סלאביות רבות, כמו גם השפות שהפכו לאיטלקית ולצרפתית המודרניות.
מאידך, האימפריה לא הייתה קונפדרציה רופפת בלבד. אידיאל הרייך (Reich), שהיה ביסודה של האימפריה לאורך רוב שנות קיומה, לא רק שתבע ממשלה קבועה בטריטוריה ברורה, אלא אף שיווה לאימפריה הילה נוצרית חזקה (ומכאן הכינוי "קדושה"). למעשה, עד 1508, המלכים הגרמנים נזדקקו לאישורו המפורש של האפיפיור, נציג האל עלי אדמות, על מנת שיוכתרו כקיסרי הרייך. הרייך, אם כן, היה בבחינת גשר בין קונפדרציה מדינית לבין ישות דתית-רוחנית.
מבחינה דתית, הייתה האימפריה הרומית ה"קדושה", כפי שניתן להסיק משמה, נוצרית רומית קתולית. אך עם חדירתם של זרמים פרוטסטנטיים, שמצאו את דרכם גם בקרב שכבת ההנהגה לקראת המחצית השנייה של המאה ה-16, הסכימו שליטי מדינות האימפריה דה פקטו, על סובלנות וקבלה הדדיים, וכל שליט יכול היה להכריע על דתה הרשמית של מדינתו, מדיניות זו נוסחה בפתגם הלטיני: ”cuius regio, eius religio”, כלומר: לאשר לו הארץ, לו הדת.
מעמד הקיסר באימפריה
בראש האימפריה עמד שליט חזק בעל מעמד הנגזר מהכרתו של האפיפיור בו בחסד הא-ל[3]. למען העצמת סמכותו של האירוע נבחר תאריך ייחודי: 25 בדצמבר, חג המולד[3]. מעמד המלך נגזר מהקשר ההדוק לכנסייה הקתולית המכירה בו[4].
מבנה ומוסדות
החל משיא ימי הביניים ואילך, עמדה האימפריה בסימן מאבקי כוחות בין שליטי הטריטוריות השונות המרכיבות אותה, ובינם לבין השלטון הקיסרי. בניגוד לשליטים בחלקה המערבי של הממלכה הפרנקית, שהפך מאוחר יותר לצרפת, קיסרי האימפריה הרומית ה"קדושה" מעולם לא הצליחו לקיים שלטון בפועל באדמות שבבעלותם. במקום זה, הקיסרים נאלצו להעניק סמכויות רחבות יותר ויותר לדוכסים ולנסיכים של אותן אדמות. תהליך זה, שראשיתו במאה ה-12, הגיע במידה זו או אחרות לסיומו עם כינון שלום וסטפליה בשנת 1648.
רשמית, בראש הרייך עמד מלך, שהוכתר לקיסר על ידי האפיפיור (עד 1508), אשר שלט - להלכה, ולא למעשה - באחוזות הקיסריות (Reichsstände). בנוסף ההשפעה הדתית הקתולית האפיפיורית על האימפריה הייתה עצומה עד כדי כך בגודלה כך שיותר מ-10% מכלל תושבי האימפריה היו נזירים/כמרים/בישופים/ארכיבישופים וכדומה[5].
הממלכה המזרחית, כלומר האימפריה הרומית ה"קדושה", לא הייתה "גרמנית" כשם שהייתה "קונפדרציה" של השבטים הגרמאנים, כשהחשובים שבהם היו הפרנקים, הבווארים, האלמנים והסקסונים. נראה כי האימפריה שרדה כאיחוד מדיני בעיקר לנוכח השפעתם האישית הרבה של המלך היינריך הראשון ובנו אוטו הגדול. אף על פי שלהלכה נבחרו על ידי מנהיגי השבטים הגרמאניים, בפועל היו מסוגלים לקבוע את יורשיהם. עובדה זו השתנתה לאחר מותו של היינריך השני בשנת 1024, מבלי שהותיר אחריו צאצאים. קונראד השני, הראשון לקיסרים בני השושלת הסאלית, נבחר באותה שנה. הבחירה הייתה שילוב של השפעה אישית, סכסוכים בין-שבטיים, דיני ירושה וכן תמיכתם של מנהיגים מקומיים, שיימנו בסופו של דבר על מסגרת הבוחרים הקיסרית.
המלך הגרמני
הכתרתו האפיפיורית של קרל הגדול לקיסר בשנת 800 כוננה מסורת עבור המלכים הבאים. הכתרה זו הייתה תגמול עבור הסיוע שהעניק קרל לאפיפיור כנגד מרד תושבי רומא, אירוע שיצר את התפיסה של הרייך כמגן הכנסייה.
המינוי לקיסר היה כרוך לרוב בכהונה קודמת כ"מלך הגרמנים" (Deutscher König). מלכי הגרמנים נבחרו בהצבעה; במאה התשיעית הבוחרים היו מנהיגי חמשת השבטים הגרמאנים (הפרנקים, הסקסונים, הבווארים, השוואבים והתורינגים). מאוחר יותר היו אלה שליטיה החילוניים והדתיים של נסיכויות הממלכה, ולבסוף הקורפירסטן (Kurfürsten, "הנסיכים הבוחרים"). מסגרת זו הוקמה בשנת 1356. תחילה, היו שבעה נסיכים בוחרים; המספר עבר שינויים מעטים במאות הבאות.
עד 1508, נהוג היה כי מלך הגרמנים הנבחר עולה לרומא, שם הוכתר לקיסר על ידי האפיפיור. פעמים רבות שלב זה התעכב שנים אחדות, במיוחד כאשר המלך היה טרוד בעיסוקים אחרים, לרבות סכסוכים צבאיים ופוליטיים במדינתו. עיכובים נוספים עשויים היו לנבוע ממתיחות בין המלך לאפיפיור עצמו. החל מימי אוטו השלישי, תוארם של שליטי האימפריה עד להכתרה לקיסרים היה גם מלך הרומאים.
גרמניה והיישויות המדיניות שקדמו לה החלה את דרכה כמקטע המזרחי של הממלכה הפרנקית, אשר נחצתה על ידי חוזה ורדן בשנת 843. שליטי הטריטוריה כינו את עצמם rex Francorum - מלך הפרנקים, ואחר כך רק rex - מלך. ההתייחסות ל"גרמנים" כאומה לא הופיעה עד המאה האחת-עשרה, כאשר האפיפיור גרגוריוס השביעי כינה את אויבו היינריך הרביעי, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" כ- rex teutonicorum, מלך הטווטונים במטרה לתייג אותו כזר. מלכי גרמניה הגיבו בעקביות בכך שכינו עצמם rex Romanorum - מלך הרומאים, במטרה להדגיש את השלטון האוניברסלי שלהם. תואר זה נשאר עד תום האימפריה בשנת 1806, אם כי לאחר 1508 השליטים הוסיפו לתארם גם את התואר "מלך גרמניה".
קיסר האימפריה לא היה מסוגל לשלוט באופן עצמאי, קל וחומר אבסולוטי, על האימפריה כולה. כוחו הוגבל משמעותית על ידי המנהיגים המקומיים השונים; לאחר המאה ה-15, היה הרייכסטאג לגוף המחוקק של האימפריה, גוף מורכב שהתכנס באופן בלתי סדיר - בהתאם לבקשת הקיסר - במקומות שונים. רק אחרי 1633 קיבל הרייכסטאג מעמד של מוסד קבוע.
עד זמנו של אוטו השלישי (מלך 983, קיסר 996–1002), מקובל היה כי המלכים והקיסרים ישהו בעיקר באדמות מוצאם, ושם יקימו את ממשלתם. אוטו השלישי לא בחר במושב קיסרי קבוע, אלא נדד עם פמלייתו ברחבי הבישופויות באימפריה. בנוסף, יורשיו של אוטו, היינריך השני, קונראד השני והיינריך השלישי, פיקחו ומינו בעצמם את הדוכסים והנסיכים של הטריטוריות ברחבי האימפריה.
האחוזות הקיסריות
טריטוריה נחשבה לאחוזה קיסרית, אם על פי המשפט הפיאודלי לא הייתה כפופה לכל סמכות חיצונית אחרת מלבד זו של קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה", ושליטיה המקומיים נתפסו כזוטרים. האחוזות הקיסריות כללו:
- שטחים הנמצאים תחת שליטתו של נסיך או דוכס מקומיים, ובמקרים אחדים - של מלך מקומי. (מלבד בוהמיה, קיסרי האימפריה הרומית ה"קדושה" לא הורשו לשמש במקביל לתפקידם כמלכים של נחלות בתוך האימפריה. ממלכות חיצוניות הורשו לעשות זאת, כמו ממלכת בריטניה הגדולה, ששליטיה שימשו גם כנסיכים-בוחרים של נסיכות הנובר).
- מחוזות דתיים שהונהגו על ידי הגמון (בישוף) או על ידי נסיך-הגמון. במקרה האחרון, נהנה השליט מעוצמה דתית ומדינית כאחת (קיסרופאפיזם). נסיך-הגמון בולט באימפריה הרומית היה בישוף מיינץ (Mainz).
- ערים חופשיות קיסריות, תחת שלטונו הישיר של הקיסר, שאינן כפופות למרותו של שליט או בישוף מקומי.
מספר הטריטוריות היה רב, ובזמן שלום וסטפליה כבר מנה מאות אחדות. גודלן של רבות מהן לא עלה על יותר מקילומטרים-רבועים ספורים. מסיבה זו יש המכנים את האימפריה "שטיח טלאים" (Flickenteppich).
- סוגי האחוזות הקיסריות[1]
- טריטוריה הכפופה לנסיך בוחר
- נסיכות
- דוכסות
- רוזנות
- מחוז (Reichsgrafschaften)
- עיר חופשית אימפריאלית (Reichsstädte)
- אדנות (freie Herrschaften)
- כפר חופשי (Reichsdörfer)
- טריטוריה כנסייתית (praelaturae)
הרייכסטאג של האימפריה הרומית ה"קדושה"
הדיאט האימפריאלי (הרייכסטאג) הורכב במאה ה-13 משני בתים: בית האלקטורים ובית הנסיכים, שתפקידם היה לייעץ לקיסר בנושא פעולותיו והחלטותיו. לעיתים קרובות השתתפו גם נציגים של הערים האימפריאליות באסיפות, אך לא הוכרו רשמית כחלק מהרייכסטאג עד שנת 1489. ההרכב של האספה היה:[6]
- בית האלקטורים: כל ששת הנסיכים הבוחרים חוץ מממלכת בוהמיה (שלקחה חלק רק בבחירות של קיסר חדש)[6]
- בית הנסיכים[6]
- בית הנכסים האימפריאליים[6]
האספה משנת 1356 בה נחתמה בולת הזהב התנהלה כך[6].
בידי הארכיקנצלר (archichancellor) האימפריאלי (שהיה גם ארכיבישוף מיינץ), הייתה הסמכות לזמן את נציגי הנכסים האימפריאליים לאספה. עם זימון הנציגים לאספה, היה עליהם לדון ביחד, להגיע לכלל החלטה ולהגיש הצעה לקיסר כדי שיוכל לדון בה. הקיסר, או לעיתים נציגו, היו יכולים לקבל את ההצעה או לסרב לה. כלומר, אף לא אחד מן הגופים היה יכול לאשר חוק מלבד הקיסר[6].
הרכב פוליטי
בשנת 1500 קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" מקסימיליאן הראשון ביצע רפורמות בהרכב הפוליטי של האימפריה, ויצר מושג המכונה בעברית "מעגל" (בגרמנית: Reichskreis). מטרתו של המעגל הייתה לשמור על התקינות והסדר הפוליטי המיטבי ביותר באימפריה על כל מחוזותיה השונים. הממונה על כל מחוז נקרא נסיך בשם קרייסאוברסט (Kreisoberst) כל מעגל הורכב ממחוזות, דוכסויות וכדומה. תחילה הוקמו שישה מעגלים לאימפריה והם (בשנת 1500):[7][1]
- שוואביה
- פרנקוניה
- בוואריה
- סקסוניה העליונה
- וסטפאליה
- סקסוניה התחתונה
בשנת 1512 נוספו:
- ריין
- אוסטריה
- בורגונדיה
- סקסוניה
מוסד הנסיכות הבוחרת
האימפריה הרומית ה"קדושה" הייתה מונרכיה נבחרת בה הקיסר שלט בחסדי האל[8].
הקיסרים נבחרו על ידי הנסיכים הבוחרים. מקור התפקיד הוא מהשבטים הגרמאניים, שם המונרך היה נבחר על ידי גברים בלבד מתוך האצולה. בשיטת הנסיכים הבוחרים, רק לשבע נפות של האימפריה הרומית ה"קדושה" הייתה רשות לשלוח נציג אל הכינוסים, שבהם נבחר המלך הגרמני (ובהמשך גם הקיסר). הפירוט הראשון לנפות בעלות נסיך בוחר הוא מהמאה ה-13 (במכתב מאת האפיפיור אורבנוס הרביעי), שמציין שלוש נפות דתיות וארבע נפות חילוניות. לשש נפות הייתה זכות להשתתף במפגשים באופן סדיר, ואילו ממלכת בוהמיה הייתה זכאית רק במקרים מיוחדים[9].
להלן טבלה המציגה את הנפות הבוחרות לאורך ההיסטוריה של האימפריה:
| שם נפה | סמל הרלדי | סגנון שלטוני | בירה | אזכור ראשון כחלק מהנפות הבוחרות | שם נפה | סמל הרלדי | סגנון שלטוני | בירה | אזכור ראשון כחלק מהנפות הבוחרות |
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| ארכיבישופות מיינץ[9] | .svg) |
רוחני | מיינץ | המאה ה-13 | נסיכות הבוחר מבוואריה |  |
חילוני | מינכן | המאה ה-17 |
| ארכיבושפות טריר[9] |  |
רוחני | טריר, ארנברייטשטיין | המאה ה-13 | נסיכות הבוחר מהנובר | .svg) |
חילוני | הנובר | המאה ה-17 |
| ארכיבישופות קלן[9] |  |
רוחני | קלן | המאה ה-13 | נסיכות רגנסבורג |  |
חילוני | רגנסבורג | תחילת המאה ה-19 |
| ממלכת בוהמיה |  |
חילוני | פראג | המאה ה-13 | נסיכות הבוחר מזלצבורג |  |
חילוני | זלצבורג | תחילת המאה ה-19 |
| נסיכות הבוחר מפפאלץ | .svg) |
חילוני | היידלברג, מנהיים, דיסלדורף | המאה ה-13 | הדוכסות הגדולה של וירצבורג |  |
חילוני | וירצבורג | תחילת המאה ה-19 |
| נסיכות הבוחר מסקסוניה |  |
חילוני | מייסן, ויטנברג, דרזדן | המאה ה-13 | נסיכות הבוחר מוירטמברג |  |
חילוני | שטוטגרט | תחילת המאה ה-19 |
| מרקיזות ברנדנבורג |  |
חילוני | ברדנבורג, ברלין | המאה ה-13 | נסיכות הבוחר מבאדן |  |
חילוני | קרלסרוהה | תחילת המאה ה-19 |
| נסיכות הבוחר מהסן-קאסל |  |
חילוני | קאסל | תחילת המאה ה-19 |
| ציר זמן של האימפריה הרומית ה"קדושה" | |
|---|---|
| |
היסטוריה
ערך מורחב – היסטוריה של האימפריה הרומית ה"קדושה"
.Magdeburger_Reiter_edit.jpg)
.jpg)
מקרל הגדול, חוזה ורדן ועד לאוטו הגדול (800–962)
לאחר שקרל הגדול הגדיל באופן ניכר את שטח האימפריה הפרנקית עליה הוא שלט, הוא הוכתר ב-25 בדצמבר 800 כקיסר הרומאי.
לואי החסיד (או בשם שניתן לו בזמן שלטונו Hludovicus בנוסף לשם Chlodovicus) ירש את קרל הגדול בגיל 35 ושלט 26 שנה. הוא המשיך את השימוש בתואר הקיסרי-הרומאי והמלוכני-הפרנקי שזכה בהם אביו. לואי החסיד היה שליט שותף עם בנו, לותאר הראשון.
ירושת לואי התחלקה בין שלושה מבניו, לותאר, לודוויג וקרל. אחרי מאבקים הגיעו להסכם חלוקת האימפריה, חוזה ורדן, שהותיר ללותאר להמשיך לשאת את תואר קיסר הרומאים, אך חילק את הטריטוריות עליהן שלטו כל אחד מהמלכים. נחלות המזרח בידי לודוויג הגרמני, נחלות המרכז בידי לותאר הראשון והמערב בידי קרל הקירח[11].
בחוזה מרסן סופחו מדינות חדשות אל שלוש המדינות החזקות, פרנקיה המזרחית, פרנקיה המערבית וממלכת איטליה. הכתר הקיסרי נשאר באיטליה ועבר בידי מספר קיסרים עד הגעתו לברנגאר הראשון בשנת 916.
היינריך הראשון בחר בבנו אוטו כיורש, ובשנת 936 הוכתר הלה למלוכה בעיר אאכן. בשנת 962 הוכתר על ידי האפיפיור כקיסר אוטו הראשון (בעתיד יכונה "אוטו הגדול") רוב הכותבים רואים בהכתרה זאת את ייסוד האימפריה[1].
תחת שלטונו של אוטו האימפריה חוותה פריחה תרבותית, שלימים תזכה בשם "הרנסאנס האוטונאי"(אנ'). באימפריה בתקופתו היה שגשוג ושפע רב[12][13].
מאבק האינווסטיטורה (המאות ה-11 וה-12)
- ערך מורחב – מאבק האינווסטיטורה
מאבק האינווסטיטורה (מילולית: מסירת המשרה), היה מאבק בין האפיפיור לבין קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה". המאבק הגיע לשיאו בזמן מלכותו של הקיסר היינריך הרביעי לבין גרגוריוס השביעי. עיקר המחלוקת הייתה על הסמכות למנות בישופים. היינריך הרביעי נדרש על ידי הכס הקדוש להפסיק למנות בישופים ולהותיר מינוי זה לכנסייה. הבישופים צידדו בקיסר. האפיפיור החרים את היינריך הרביעי וקרא להפרת שבועת האמונים של הנסיכים הבוחרים לקיסר. היינריך נאלץ לוותר והגיע אל טירת קנוסה, שם זכה להסרת החרם[14].
המאבק לא תם והחרם חזר אחרי כשלוש שנים. היינריך הרביעי כבש את רומא בשנת 1084, אולם לאחר מכן באותה שנה הובס על ידי הנורמנים מסציליה שתמכו בכס הקדוש. בקונקורדט וורמס ויתר הקיסר על מינוי בישופים[15].
האימפריה מפרידריך ברברוסה ועד פרידריך השני (1152–1250)
פרידריך הראשון, הידוע בכינוי "ברברוסה" (באיטלקית אדום הזקן) הוכתר למלך הגרמני ב-4 במרץ 1152.
בנו, היינריך השישי, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה", נודע במהלך כרונולוגיית האימפריה כמבסס הראשון של הכוח האמפריאלי באי הסיצילי. הוא עשה מהלך זה לאחר שהתחתן עם קונסטנץ הראשונה. הוא כרת שלום עם היינריך הארי.
באותה עת תושבי סיציליה סלדו מהרעיון שמלך זר-גרמני ימלוך עליהם ומינו אדם אחר, בן מחוץ לנישואים של האח רוג'ר. היינריך יצא למסע כיבושים לאיטליה, ב-25 בדצמבר 1194 הוכתר בפלרמו למלך סיציליה. מלך אנגליה הכלוא ריצ'רד הראשון הסכים להפוך את אנגליה לאחוזה פיאודלית של היינריך השישי.
אוטו הרביעי, הידוע בכינויו "אוטו מבראונשווייג", היה קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" כנציג בית ולפן (Welf).
הקיסר האחרון לבית הוהנשטאופן, פרידריך השני (הידוע גם בכינויו "פלא העולם"), הוא שגרם להתפרקותה של האימפריה.
אחרי בית הוהנשטאופן: עלייתן של הנסיכויות (1250 עד תחילת המאה ה-15)
לאחר מותו של פרידריך השני בשנת 1250 לא הצליחה אף אחת מהשושלות המתחרות לתפוס את הכתר, ולכן נבחרו מלכים מבתים שונים. התקופה שבין 1246 (שנת בחירתם של היינריך ראספ ווילם השני, רוזן הולנד) ועד שנת 1273, אז נבחר רודולף הראשון, מלך גרמניה, מכונה על פי רוב האינטררגנום הגדול (התקופה שבין הקיסרים).
הקשיים בבחירת המלך הביאו להופעת אספת הנסיכים הבוחרים, גוף פוליטי קבוע המונה שבעה נסיכים-בוחרים, אשר נוסד באופן רשמי בשנת 1356. אספה זו כללה את נסיך-הגמון מיינץ, נסיך-הגמון קלן, נסיך-הגמון טריר, מלך בוהמיה, דוכס סקסוניה, מרקיז ברנדנבורג, ורוזן פפאלץ.
השליטה הישירה באדמות הקיסריות לא שירתה עוד את צורכיהם של הקיסר או של הדוכסים. תחת זאת, מלכי האימפריה וקיסריה (החל מהמלך רודולף הראשון, מלך גרמניה) נשענו באופן הולך וגובר על האדמות שבשליטת משפחותיהם כאמצעי לביסוס כוחם. בניגוד לאדמות הקיסריות, שהיו מפוזרות ברחבי האימפריה ולכן קשות לניהול, השטחים המשפחתיים היו קומפקטיים יותר וקל היה לשלוט בהן. בשנת 1282 המלך רודולף הראשון החכיר את אדמות אוסטריה והשטיירמארק שבבעלותו - לבניו.
ב-1312, הוכתר הקיסר היינריך השביעי משושלת לוקסמבורג, כקיסר האימפריה הרומית ה"קדושה". כל הקיסרים והמלכים ששלטו אחריו נשענו על אחוזות משפחותיהם (Hausmacht): הקיסר לודוויג הרביעי לבית ויטלסבאך (מלך 1314, קיסר 1328–1347) התבסס על נחלות משפחתו בבוואריה; קרל הרביעי לבית לוקסמבורג, נכדו של היינריך השביעי, שאב את עיקר עוצמתו מאדמותיו שבבוהמיה. בין המאות ה-13 וה-15 חל השינוי בטריטוריות המרכיבות את האימפריה, שהלכו וקיבלו מאפיינים של מדינות קדם-מודרניות.
הרפורמה הקיסרית (המאה ה-15)
"חוקת" האימפריה עדיין לא הייתה מבוססת ברובה בראשית המאה ה-15. אף על פי שכמה ממוסדותיה ונהליה השלטוניים כבר נקבעו, הכללים שעל-פיהם התנהל שיתוף הפעולה בין הגורמים השונים באימפריה (המלך\קיסר, הנסיכים-הבוחרים והשליטים המקומיים האחרים) לא היו ממוסדים, והיו תלויים במידה רבה באישיותו של המלך\קיסר. וכך, קיסרים כדוגמת זיגיסמונד לבית לוקסמבורג (מלך 1410, קיסר 1433–1437) ופרידריך השלישי (מלך 1440, קיסר 1452–1493) יכולים היו לקבוע את מקום מושבם באדמותיהם הפרטיות ולהתעלם מאדמות הגרעין של האימפריה, במה שהחליש את המוסדות שאמורים היו לשתף עמם פעולה בניהול הממלכה. הרייכסטאג במובנו כגוף המחוקק של האימפריה לא היה קיים בשלב זה. בנוסף, הדוכסים השונים באימפריה הסתכסכו זה עם זה לעיתים תכופות, ועימותיהם אף התפתחו לכדי מלחמות מקומיות.
גם הכנסייה הייתה במשבר. הסכסוך שהתנהל בין מספר אפיפיורים מתחרים נפתר רק בועידת קונסטנץ (1414-1418); אחרי 1419, הושקע מאמץ רב בדיכוי מעשי הכפירה של ההוסיטים. התפיסה הימי ביניימית של Corpus Christianum, לפיה הכס הקדוש והאימפריה הרומית ה"קדושה" יובילו יחדיו את העולם הנוצרי, החלה דועכת בתקופה זו.
במקביל, המאה ה-15 ידעה דיונים רבים על מהותה של האימפריה עצמה. חוקי העבר לא התאימו עוד למבנה הנוכחי, והיה צורך דחוף בשלום פנימי (Landfrieden) נוסף על זה שכונן פרידריך ברברוסה מאות שנים לפני כן. הדיונים הללו הולידו את רעיון ה"רפורמה" במובנו המקורי של הפועל הלטיני, היינו, להשיב את הדברים לתבניתם העתיקה.
בשנת 1486, כשפרידריך השלישי היה זקוק לתמיכתם של הדוכסים המקומיים על מנת לממן את מלחמתו בהונגרים, ניצב בפני דרישתם המאוחדת של הדוכסים להשתתף לראשונה בחצר הקיסרית ובענייני ניהול האימפריה. לראשונה, אוחדה אספת הבוחרים יחד עם השליטים המקומיים האחרים ברחבי האימפריה במה שהביא ליצירתו של הרייכסטאג (אליו יצטרפו בעתיד הערים הקיסריות). פרידריך סירב לתביעתם זו, ואולם בנו, הקיסר מקסימיליאן הראשון, היה פרגמטי יותר, וכינס בסופו של דבר את הרייכסטאג בעיר וורמס (ורמייזא) בשנת 1495, שנתיים לאחר מות אביו. ברייכסטאג הסכימו הקיסר והדוכסים על ארבעה צווים, שיחד זכו לכינוי רייכסרפורם (הרפורמה הקיסרית)(אנ'): הייתה זו סדרה של פעולות משפטיות שהעניקו לאימפריה המתפוררת מעט יציבות מבנית.
השינוי המשמעותי ביותר כלל את יצירתן של אחוזות המעגלים הקיסריים (Reichskreise)(אנ'): טריטוריות בחלקים שונים של האימפריה אוחדו ב"מעגלים", שתכליתם הייתה לספק הגנה ויציבות אזורית כוללת. אחוזות המעגלים הקיסריים היו במוקד, ושם ישבה האספה הקבועה של כל מעגל. תחילה הוקמו שישה מעגלים, המספר הועלה לעשרה בשנת 1512. על המעגלים הקיסריים נמנו המעגל האוסטרי, הבווארי, הבורגונדי, הפרנקוני, הרייני, הווסטפלי, הסקסוני התחתון, הרייני העליון, הסקסוני העליון והשוואבי. מערכת זו, בדומה לשינויים מבניים ומשפטיים נוספים של הרייכסרפורם, שרדה במידה רבה עד לקריסתה של האימפריה בראשית המאה ה-19.
המשבר שלאחר הרפורמציה (המאות ה-16 וה-17)
כשיזם מרטין לותר בשנת 1517 את ה"רפורמציה", שטחי האימפריה חולקו בהתאם לאמונה דתית, כשצפונה, מזרחה וערים מרכזיות רבות בתחומה (לרבות שטרסבורג, פרנקפורט ונירנברג), הופכים פרוטסטנטים, ואילו הדרום והמערב נותרים קתולים ברובם. לאחר מאה שנות מאבק, היה הסכסוך הפנים-גרמני מהגורמים המרכזיים שהובילו לפרוץ מלחמת שלושים השנים (1618-1648), שהחריבה חלקים ניכרים מהאימפריה. מעצמות זרות, כדוגמת צרפת ושוודיה, התערבו בסכסוך לטובתם של הכוחות הפרוטסטנטיים שנלחמו בקיסר הקתולי, וקרעו נתחים עבים משטח האימפריה.
אחרי שלום וסטפליה (המאות ה-17 וה-18)
סופה הממשי של האימפריה בא במספר שלבים. לאחר החתימה על הסכמי וסטפליה ב-1648, אשר העניקו לטריטוריות השונות ריבונות כמעט מוחלטת, ואף התירו להן לכרות בריתות נפרדות עם מדינות אחרות, האימפריה הרומית ה"קדושה" הייתה לאוסף רופף של ישויות מדיניות שהיו במידה רבה עצמאיות.
סוף האימפריה (המאה ה-19)
- ערך מורחב – המהפכה הצרפתית, מלחמות נפוליאון, הריינבונד, חילון
האימפריה הרומית ה"קדושה" קרסה באופן רשמי ב-6 באוגוסט 1806, שעה שקיסרה האחרון, פרנץ השני, התפטר מתפקידו. צאצאיו של פרנץ הוסיפו להחזיק בתואר "קיסרי אוסטריה" עד שנת 1918. בין השנים 1804 ועד 1867 צאצאיו שלטו על האימפריה האוסטרית ובין השנים 1867 ועד 1918 שלטו על האימפריה האוסטרו-הונגרית.
מדינות נבחרות
טבלת מדינות נבחרות מכל תקופות האימפריה, לא כולן התקיימו במקביל:
| שם | סמל הרלדי | מעמד | שם | סמל הרלדי | מעמד | שם | סמל הרלדי | מעמד | שם | סמל הרלדי | מעמד | שם | סמל הרלדי | מעמד |
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| אאכן | 
|
עיר אימפריאלית חופשית | בוהמיה | 
|
ממלכה | פרנקוניה | 
|
דוכסות גזע | המבורג | 
|
עיר אימפריאלית חופשית | נסאו | 
|
מחוז |
| ארנברג | 
|
דוכסות | ברנדנבורג |
|
מארקגראף | פרנקפורט | 
|
עיר אימפריאלית חופשית | בוואריה התחתונה | 
|
דוכסות | נירנברג | .svg)
|
עיר אימפריאלית חופשית |
| אוסטריה | 
|
ארכידוכסות | ברמן | 
|
עיר אימפריאלית חופשית | ג'נובה | .svg)
|
מחוז | אוסטריה התחתונה | 
|
ארכידוכסות | פומרניה | 
|
דוכסות |
| באדן |
|
מארקגראף | בורגנדי | 
|
מחוז חופשי | הבסבורג | 
|
מחוז | לוקסמבורג | 
|
זלצבורג | 
|
ארכיבישופות | |
| בזל | 
|
עיר אימפריאלית חופשית | דנציג (גדנסק) | 
|
עיר אימפריאלית חופשית | הסן-קאסל | .svg){kind=small}
|
רוזנות | מגדבורג | 
|
ארכיבישופות | סקסוניה | 
|
אלקטורות
(מאוחר יותר גם דוכסות) |
| בוואריה |
|
אלקטורות | אלץ | 
|
אדנות | הוהנצולרן | 
|
מיינץ | 
|
עיר אימפריאלית חופשית | טירול | 
|
מחוז נסיכותי | |
| אולם | 
|
עיר אימפריאלית חופשית | ויימאר | 
|
מחוז | ציריך | 
|
עיר אימפריאלית חופשית | צוג | 
|
עמק אימפריאלי | קאישהיים | 
|
כהונת ראש המנזר |
באמנות אירופה
האימפריה הרומית ה"קדושה" באמנות, כולל גם יצירות על שליטיה ועל אירועים בעברה המגוון, נחשבה בתקופות רבות בהיסטוריה שלה כמקדמת האמנות, והביאה לפריחות תרבותיות בתחום זה גם בימי הביניים וגם אחר כך. להלן תפורט רשימה הסוקרת את היבטיה השונים של האימפריה באמנות אירופה על כל פרטיה, ותנסה להציג יצירות נודעות יותר לצד נודעות פחות, כדי להציג את הגיוון האמנותי שבה הוזכרה:
ההשלכה מן החלון בפראג
בשנת 1618 תפסו חברי מועצת העיר הקלוויניסטים את נציגיו הקתוליים של פרדיננד השני, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" אל מצודת פראג, שם, ב-23 במאי הושלכו מהחלון אל מותם. פעולה סימבולית זו הייתה הניצוץ האחרון שהצית את ההפיכה הבוהמית והביא את פריצת מלחמת שלושים השנים, מהגדולות והחשובות בהיסטוריה האנושית שלפני המאה ה-20. היא נערכה בין 1618–1648. על כך נאמר:[16]
"בשל הדבר הזה יבער העולם הנוצרי כולו"
— קטע מתוך דבריו של דדלי קרלטון (שהיה שגריר אנגליה בהאג). מתוך הספר- "ימים ששינו את העולם" מאת הייוול ויליאמס
תחריט זה נחשב לתמונה המפורסמת ביותר להשלכה מן החלון בפראג ונחשבת לתמונה היסטורית ידועה ביותר בעיני רבים. היא נוצרה בסביבות השנים 1635–1662 על ידי מתיוס מריאן.
הדיאט של וורמס
ציור זה מתאר את אחד האירועים החשובים בחייו של מרטין לותר בעת הצגת רעיונתיו בהם דגל כנגד מוסד האפיפיורות הקתולי (בעיר וורמס של האימפריה הרומית ה"קדושה" שבאותו הזמן הייתה בעלת מעמד עיר קיסרית חופשית) מול עיניו של קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה", קרל החמישי. הוא זומן עוד כשהיה מוחרם בידי הכנסייה הקתולית. זאת הייתה למעשה כנראה מהאסיפות הנסיכים הבוחרים החשובות של האימפריה אם לא החשובה מכולן. היה זה אירוע גדול ממדים כאשר תומכיו של לותר הגיעו עם פמלייתו הכוללת אבירים מרובים אל המתחם. כל זאת כאשר הכנסייה הקתולית היושבת ברומא, כועסת עמוקות ומגנה בחריפות אפילו את ההצעה לזמן את לותר לחדר הכינוסים. ההכרעה הייתה נגד לותר אך נחשבת כאירוע מפתח בחייו וכאירוע המסמל את תחילת הרפורמציה הפרוטנסטנטית באירופה[5].
צלבו של לותאר
צלבו של לותאר (אנ') הוא פריט עשוי זהב טהור מתקופת השושלת האוטונאית של האימפריה הרומית ה"קדושה" (נוצר בסביבות שנת 1000 לספירה). מידותיו עומדות על: 50 ס"מ (גובה), 38.5 ס"מ (רוחב) ו-2.3 ס"מ עומק. הוא נחשב לפיסת אמנות יוצאת דופן השופכת אור על אמנות התקופה והישגיה ולכן מגיעה חשיבותה להבנת הסגנון האמנותי האוטונאי ששלט בתקופה גם אחרי שנות שלטונו של אוטו הגדול. הצלב עצמו המוצג באוצר קתדרלת אאכן מדגיש את החשיבות של קיסרי שושלת האוטונאית מצד אחד להדגיש את כוחם בתרבות ואמנות אך מצד שני גם להדק את קשרם עם האימפריה הרומית העתיקה בעזרת אותן אבני החן ובעזרת הופעת פניו של הקיסר אוגוסטוס, שהרי תארם של הקיסרים של האימפריה היה- "הקיסר אוגוסטוס המושל באימפריה הרומית" (לטינית: Imperator Augustus Romanum gubernans Imperium)[17][18][19][20][21].
הצלב עצמו נקרא בשל מאפייניו הקישוטיים המרובים כמו צלבים אחרים נוספים, במונח המקצועי crux gemmata (אנ') (בעברית: צלב בעל עיטורים (כגון אבני חן ותכשיטים)). מקורו המשוער של הצלב הוא בעיר קלן, שהייתה אז מרכז דתי-נוצרי חשוב. הצלב עצמו מהווה כחלק מהסיבות שהמתחם ההיסטורי של קתדרלת אאכן הוכר כאתר מורשת עולמית. הנימוקים בעד היו מרובים אך זה שמתייחס לאוצרות הקתדרלה מובא להלן:[20]
"ציון דרך חשוב של האידיאולוגיה האימפריאלית"
שמו ומקורו טמונים בתקופת שלטונו של הקיסר לותאר השני(אנ'), קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה", שהורה על יצירת פיסת אמנות זאת על פי שאיפותיו האימפריאליות וההמשכיות של האימפריה הרומית ה"קדושה"[21].
הרייך השלישי הגרמני
לאחר איחודה של גרמניה כמדינת לאום בשנת 1871 (ר' האימפריה הגרמנית), שמה המאוחר של האימפריה הרומית ה"קדושה" הוא "הרייך הראשון". האימפריה הגרמנית (1871–1918) נקראה "הרייך השני". גרמניה הנאצית קראה לעצמה "הרייך השלישי" כדי לקשר בין המפלגה הנאצית לבין העבר הגרמני הנערץ.
קישורים חיצוניים
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל גרמניה | ||
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים- האימפריה הרומית ה"קדושה" בשנת 1570 (באנגלית)
- רשימת קרבות של האימפריה הרומית ה"קדושה" (באנגלית)
- היסטוריה של האימפריה הרומית ה"קדושה" (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 the Holy Roman Empire, www.heraldica.org
- ^ "Voltaire Quotes". BrainyQuote. נבדק ב-2016-11-07.
- ^ 3.0 3.1 Peter H. Wilson, Heart of Europe- A History of The Holy Roman Empire, Harvard University Press, 2016, עמ' 27
- ^ Peter H. Wilson, Heart of Europe- A History of The Holy Roman Empire, Harvard University Press, 2016, עמ' 40-42
- ^ 5.0 5.1 הייוול ויליאמס, ימים ששינו את העולם, מטר, 2011, עמ' 74
- ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 6.4 6.5 The Holy Roman Empire, a Dictionary Handbook, Greenwood Press, 1980, עמ' 108
- ^ Bruce R. Gordon, Kreisstände, my.raex.com (ארכיון)
- ^ Geoffrey Barraclough, Secondary Works, The Monarchy and it's Resources by Geoffrey Barraclough (מתוך:The RIse and Fall of the First Reich by Boyd H. Hill Jr), John Wiley &Sons,Inc, 1969, עמ' 72-73
- ^ 9.0 9.1 9.2 9.3 Prince Elector of the Holy Roman Empire, www.holyromanempireassociation.com
- ^ 10.00 10.01 10.02 10.03 10.04 10.05 10.06 10.07 10.08 10.09 10.10 10.11 10.12 10.13 10.14 10.15 10.16 10.17 10.18 10.19 10.20 10.21 10.22 10.23 10.24 10.25 10.26 10.27 10.28 10.29 10.30 10.31 10.32 10.33 10.34 10.35 10.36 10.37 10.38 10.39 10.40 10.41 10.42 10.43 10.44 10.45 10.46 10.47 10.48 10.49 10.50 10.51 10.52 10.53 10.54 10.55 10.56 10.57 10.58 10.59 10.60 Holy Roman Empire Timeline - World History Online, heeve
- ^ "Lothair I - A Concise Biography". About.com Education. נבדק ב-2016-11-23.
- ^ "Otto I | Holy Roman emperor". Encyclopedia Britannica. נבדק ב-2016-11-24.
- ^ פרופ' א. צ'ריקובר, היסטוריה כללית ימי הביניים, אמנות, 1966, עמ' 83
- ^ פרופ' א. צ'ריקובר, היסטוריה כללית ימי הביניים, אמנות, 1966, עמ' 85
- ^ פרופ' א. צ'ריקובר, היסטוריה כללית ימי הביניים, אמנות, 1966, עמ' 86
- ^ הייוול ויליאמס, ימים ששינו את העולם, מטר, 2011
- ^ Radiant: Aachen Cathedral Treasury | Der Aachener Dom, Der Aachener Dom
- ^ Pamela Loos-Noji, lotharcross, www.westga.edu
- ^ Interesting facts about Cross of Lothair - The Full Wiki, facts.thefullwiki.org (ארכיון)
- ^ 20.0 20.1 Cross of Lothair, RouteYou
- ^ 21.0 21.1 The Creation of Christian Art: The Scandal of the Cross, counterlightsrantsandblather1.blogspot.co.il
| היסטוריה של גרמניה | ||
|---|---|---|
| היסטוריה מוקדמת | שבטים גרמאניים • נדידת העמים • האימפריה הפרנקית | 
|
| גרמניה של ימי הביניים | פרנקיה המזרחית • האימפריה הרומית ה"קדושה" | |
| תחילת התקופה המודרנית | מדינות גרמניה במאה ה-18 • פרוסיה | |
| הדרך לאיחוד | הקונפדרציה של הריין • הקונפדרציה הגרמנית • מהפכות 1848 • הקונפדרציה הצפון-גרמנית | |
| האיחוד והרייך הגרמני | הקיסרות הגרמנית • רפובליקת ויימאר • גרמניה הנאצית | |
| גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה | אזורי הכיבוש בגרמניה • גירוש גרמנים לאחר המלחמה • היסטוריה של גרמניה המזרחית • היסטוריה של גרמניה המערבית • בריחת המוחות מגרמניה המזרחית • הגבול בין שתי הגרמניות • חומת ברלין • איחוד גרמניה המחודש • גרמניה אחרי האיחוד | |
| פורטל גרמניה | ||
32695437האימפריה הרומית הקדושה