תקנות הקהל

מתוך המכלול
(הופנה מהדף תקנות הקהילה)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תקנות הקהל (לעתים הסכמות הקהל[1] או הקה‏ילה) הוא מונח מקובל בספרי ההלכה והשו"ת לתקנות שתוקנו בקהילות ישראל מקומיות או במסגרת-גג של מספר קהילות, החל מסוף תקופת הגאונים שהביאה לסיום תיקון תקנות הגאונים ופיזור מרכז התורה שבבבל. הסמכות ההלכתית לתיקון תקנות אלה נתונה בידי שני גורמים קהילתיים: בית דין המקומי בראשות המרא דאתרא, וההנהגה המדינית המקומית - פרנסי הקהילה, או בכינויים הנפוץ "שבעת טובי העיר".[2] תקנות אלו מטבען תקפות לתחומי הקהילה בלבד,[3] ואינן כפופות לסדר הדין שעל פי ההלכה.[4]

על קיומן של תקנות ממין זה ידוע כבר מימי קדם, כפי שנאמר בתוספתא: "כופין בני העיר זה את זה לבנות להם בית הכנסת ולקנות להם ספר תורה ונביאים."[5]

רקע בדברי הימים

עוד לפני האלף החמישי, בתקופת התנאים והמשנה, נחקקו תקנות בני העיר בנושאים שונים, אולם השינוי המשמעותי בצורך - וכתוצאה מכך גם בהיקף - בתקנות אלה, התרחש באמצע המאה השביעית לאלף החמישי. בזמן זה בטלו מוסדות התורה ומוסדות פסיקת ההלכה הגדולים של בבל, מוסדות שהשפיעו על כל תפוצות ישראלי; רב האי גאון - הבולט שבגאוני בבל - נפטר, ואיתו הסתיימה תקופת הגאונים, וכ-20 שנה לאחר מותו נסגרה ישיבת פומבדיתא. כמוה גם ישיבת סורא, שנסגרה במהלך המאה השמינית לאלף החמישי.

חורבן מרכזי התורה שבבבל היה בעל משמעות מכרעת לכלל ישראל, וזאת מסיבה מהותית נוספת; בבל היוותה מרכז תורני עולמי לכל תפוצות ישראל. בבבל פעל מרכז תורני סמכותי, שאיגד את פסיקת ההלכה בכל הקהילות בעולם. בה פעלו ריש גלותא, ראשי הישיבות שפסקו בשאלות הלכתיות מרחבי העולם, והישיבות עצמן - מערכת פסיקה לכלל ישראל. חורבנו של מרכז זה הפך כל קהילה לאדון על עצמה, ומעתה והלאה לא היה מוסד הקהילה כפוף על פי הסדר והדין לסמכות הלכתית חיצונית.

מדרגה חדשה זו של קהילות ישראל באשר הם, צמצם את מוסד תיקון התקנות של כלל ישראל ממעמדו הכולל, והפך אותו להליך של פנים הקהילה. מצב זה העניק מעמד בעל אחריות וסמכות למרא דאתרא ולמנהיגי הקהילה. כעת היה עליהם להנהיג את חיי הקהילה, אך לכאורה ללא הסמכויות על פי הסדר ותוקף הדין שניתנו לבתי הדין הגדול ולהנהגה של כלל ישראל שבבבל ושבארץ ישראל. כתוצאה מביטול ההנהגה במישור של כלל ישראל, נתבקש על פי דעת תורה של גדולי הדור ההוא להגדיר ולתת משנה תוקף והסמכויות למנהיגי הקהילות ולבתי-הדין שלהן לתקן תקנות בתוך קהילתם, תוך שימוש בסמכותם האישית.

תהליך של הסמכות העצמית של תיקון התקנות הפך, מחד, את מנהיגי הקהילות לבעלי סמכות רבה יותר, במובן זה שיכלו לתקן תקנות בעצמם, אך מאידך, צמצם את הגבולות המקומיים של תחולת תקנותיהם לקהילתם בלבד. האחד והמייחוד מגדולי הדור הוא רבינו הרשב"א, בספר תשובותיו, מביא בחשבון שתהליך תיקון התקנות שנעשה בתוך הקהילה, ולא ניתן להחיל אותו על קהילות אחרות: "לעולם אין אנו גוזרין עליהם (הקהילות האחרות) דבר, אף כי אנו הרבים והמדינה ראש לכל הדברים; ואם נעשה בלתי עצתם לא ישמעו לקולנו... אבל מקומות אחרים יש כי הקהילה הראשונה (המרכזית) תגזור על בנותיה... כי בכל העניינים האלה נחלקו המקומות למנהגים..." (שו"ת הרשב"א, חלק ג', תי"א.)

מצב זה הוא שהעניק דחיפה משמעותית להבדלי המנהגים בין קהילות ישראל השונות. כל קהילה הפכה לאדון על עצמה, וקהילה באשכנז לא קיבלה את פסיקותיו של פוסק בצרפת או בספרי. בהמשך בתוקף גלות התורה, השתרשו הבדלים אלה והפכו למנהגים מחייבים שנהוגים עד ימינו, ומייחדים קהילות וארצות מוצא.


התפשטות התקנות

התייחסות תנאית ראשונה אנו מוצאים בתוספתא המצוטטת לעיל, העוסקת בכפיית בני העיר זה את זה לבנות להם בית כנסת ולקנות ספר תורה. בהמשכה, בדומה לאלה, ניתן להתקין תקנות גם לצורכי-חול נוספים של הציבור, כקציבת שכר פועלים ומס עירוני.

עוד מוסיפה התוספתא ומרחיבה יכולת תיקנון זו גם לגבי איגודים של בעלי אומנויות: "רשאין הצמרים והצבעין לומר: כל מקח שיבוא לעיר נהיה כולנו שותפין בו. ורשאין הנחתומין לעשות רגיעה (הסכם) ביניהן. רשאין החמרין לומר: כל מי שתמות לו חמורו נעמיד לו חמור אחרת; מתה בבוסיא (תוך פשיעה מצד הבעלים) אין צריכין להעמיד לו חמור אחרת, מתה שלא בבוסיא (שלא בפשיעה, ומתוך תום לב) צריכין להעמיד לו חמור אחרת. ואם אמר תנו לי ואני לוקח בעצמי - אין שומעין לו אלא לוקחין ונותנין לו..." (תוספתא בבא מציעא, י"א, כ"ג.)

תקנות בדיני ממונות העוקרות את ההלכה המקובלת ניתן למצוא גם בתקופת הגאונים. לדוגמה, בתקופה בה הושת מיסוי כבד על היהודים ובעקבות כך הם פנו לעסוק במסחר ובאומנות, תקנו הגאונים, כחלק מהיסוד שנאמר בש"ס שלא לנעול דלת בפני לווים, כי חוב יכול להיגבות גם ממטלטלים השייכים לחייב, ולא רק מנכסי דלא ניידי - בניגוד להלכה המקובלת עד אז.[6] תקנה נוספת קבעה כי מותר לתובע למנות מיופה כוח שיוכל להתדיין עם הנתבע ותקנות נוספות. אך תקנות אלה תוקנו עדיין באקלים של כלל ישראל, כלומר, במצב בו הייתה הנהגה אחת לכל ישראל. החידוש העיקרי החל עם שקיעת תקופת הגאונים וזריחתה של תחילת תקופת הראשונים, אז נמצאו התייחסויות מפורטות יותר אף מזו של התוספתא - בעיקר בתשובות הלכתיות שנענו על ידי פוסקים לקהילות שונות, בעיקר מצרפת, ספרד ואשכנז, ומצפון-אפריקה ואיטליה.

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – חרם דרבנו גרשום, תקנות שו"ם, ועד ארבע ארצות
מבט על העיר העתיקה של מיינץ, העיר בה חי ופעל רבנו גרשום מאור הגולה

התקנות הראשונות הנמצאות בתשובות בידינו הן מאשכנז, ושתיקן רבנו גרשום מאור הגולה שנחשב למתקן תקנות חדשות וחשובות. תקנותיו כללו עניינים שונים, והתפשטו בכל תפוצות ישראל. הידועות שבהן עסקו בענייני אבן העזר: איסור על נשיאת שתי נשים ואיסור לגרש אישה בעל כורחה. בהמשך תוקנו גם תקנות רש"י, וכן כונסו בעיר טרויש שבצרפת שתי כנסיות גדולות של רבנים ומנהיגים בראשותו של רבנו תם, רשב"ם ועוד כמה מאות רבנים, שגם שם תוקנו תקנות בולטות, ובמאה העשירית לאלף החמישי ובמאה הראשונה לאלף השישי תוקנו תקנות שו"ם. פוסקים בולטים נוספים המשיכו לתקן תקנות, ביניהם מהר"ם מרוטנבורג, רבי פרץ מקורביל ורבי יעקב וייל. כנסיית הרבנים האחרונה הידועה לנו התקיימה בפרנקפורט במאה הרביעית לאלף השישי. (אחרייה התקיימו גם הכנסייות הגדולות, אך הם היו ממין שונה מעט)

באותה תקופה תוקנו תקנות קהילתיות גם בספרד, אך שם, בניגוד לבני מרכז אירופה שקיימה אספות רבניות מסודרות וגדולות, תוקנו התקנות באופן עצמי לכל קהילה. כך לדוגמה ערים משמעותיות בהן תוקנו תקנות היו טולדו ומולינא. מאוחר יותר, במאה השישית לאלף השישי, החלו כנסיות גם בספרד: באראגון התכנסה כנסייה של שליחי הקהילות, בעיר ויאדוליד נכתב קובץ שלם של תקנות, וגם בקרב מגורשי ספרד שהשתקעו בפאס נפוץ קובץ בשם "ספר התקנות". כך גם בין השנים ה'ש"ם-ה'תקכ"ד פעל במזרח אירופה ועד ארבע ארצות, שהיה הגוף המרכזי והעליון שתיקן תקנות במסגרת קהילות קהילות מזרח אירופה.

דוגמאות מספרות השו"ת

  • דוגמה בענניי טוען ונטען ניתן למצוא בתשובתו של רבנו גרשום, המתייחסת למקרה בו ספינה עמוסת נוסעים ורכוש רב טבעה, והיה קיים חשש סביר כי אנשים שיצילו רכוש מהספינה יזכו בו למרות שלא היה שייך להם מראש. משום כך תיקנו הקהילות הנוגעות בדבר שכל אחד שיגיע לידיו רכוש מתוך הספינה ההיא ישיב אותו לבעליו המקוריים - למרות העובדה שסביר כי בעליו התייאש ממנו, ומשכך הרכוש הפך הפקר.[7] טענה דומה העלה בפני רבנו גרשום אחד ממוצאי הרכוש. לדבריו הבעלים התייאש - מן הסתם - מהרכוש ומשכך זכותו להחזיק בו ותקנת הקהילה כי יש להשיב את הממון לבעליו אינה תקפה משפטית. בתשובתו מתייחס רבנו גרשום לסוגיה ההלכתית אודות יאוש בעלים, ולבסוף הוא כותב:

ואפילו נתייאש ראובן, אפילו הכי כיוון שגזרו הקהל שהיו שם על כל מי שיבוא לידו כלום מכל מה שנאבד באותה אבדה שיחזיר לבעלים, צריך שמעון להחזיר זה היותר לראובן אף על פי שהתורה זכתה לו...

שו"ת רבנו גרשום מאור הגולה, ס"ז.
  • דוגמה לתשובה אחרת היא זו של רבי יוסף טוב עלם, העוסקת בתחום המס. תשובתו ניתנה לקהילת טבריה שנדרשה לשלם מס קיבוצי לשלטונות, וחבריה הסכימו על הסדר-קבע של התשלומים. שניים מחברי הקהילה התנגדו להסדר וטענו לביכור, ובכדי להתחמק מסמכות תקנת הקהילה המחייבת אותם, ברחו השניים לציפורי,[8] שם הם ""נשאו ונתנו עמהם, והתירו להם גזירת קהלם שבטבריה, וכתוב[9] בידם כתב התרה..."." השניים נזקקו לקהילת ציפורי, מכיוון שלא ניתן לבטל את תקנת בית הדין שבעירם (טבריה) שלא על ידי בית-דין אחר, לכן הם הלכו לציפורי כדי שבית הדין בציפורי יבטל את התקנה הכופה אותם לשלם את המס. רבי יוסף טוב עלם נדרש לשאלה מהי מחויבותם של השניים, במצבם הנוכחי, כלפי תקנת קהילתם להסדר תשלום המס. בתשובתו הוא כותב:

הללו[10] עשו תקנתם כהוגן כשאר קהילות, ובררו להם נאמנים על פי הגזירה בהסכמה אחת, ומצינו שנתנו חכמים כח וחוזק לכל קהילה וקהילה לעשות תקנה לעצמן ואין לקהילה אחרת רשות לבטלה... הא למדת שרשאין בית-דין שבכל קהילה וקהילה לגזור על קהילתם כפי ראייתם לצורך השעה, ואין אחרים יכולים לבטל את תקנתם, ובלבד שלא תהא עבריינות של תורה... וזה מה שהציבור עושין תקנה ביניהן וגוזרין, היאך יכולים שום בית-דין לנתקה ולהתירה?! הרי הותרה הרצועה! אם כן יפקיע כל אחד עצמו מן המס ומכל תקנות בית-דין, שאין יכולין לכוף את הרשעים בזמן הזה אלא בחרם וקנס, והמבטלן מרבה פריצות בישראל.

התשובה מצוטטת בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג, תכ"ג.


  • תשובה ידועה נוספת, שייכת למהר"ם מרוטנבורג, המתייחס למקרה פשע: שמעון שאחז בגרונו (של ראובן) ושלף סכינו עליו ואמר ארוץ (ארוצץ) גולגולתך. בהתייחסו לדינו של שמעון המאיים, כותב המהר"ם מרוטנבורג:

אמת הוא שנבלה גדולה עשה... ובכל קהילה וקהילה נוהגים לעשות תקנה גדולה וגדר לפי העניין, ואם יש שום קנס בקהילה שאותו ישוב שבו נעשתה הנבלה גרור אחריה - יש לקנסו כמנהג הקהילה.

שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, שפ"ג.

דעת תורתו של המהר"ם מרוטנבורג מגבירה את סמכות הקהילה באופן משמעותי משתי קודמותיה; היא מכילה אמירה באשר ליכולת הקהילה להמציא ענישה חלופית לזו שיש להנוש על פי שורת הדין; במקום אחר כתב על כך המהר"ם מרוטנבורג: "הרשות ביד הקהל לקנוס ולענוש על דבר מכוער לפי מה שהוא אדם." (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, ר"כ.) תשובתו של המהר"ם מרוטנבורג משקפת את דעתו כי יש לגביר את סמכות תקנות הקהילה, הן אינן מסתפקות באכיפת קיום עקרונות התורה (השבת אבידה - כרבנו גרשום) או אכיפת משמעת בדיני ממונות שאינם קשורים להלכה (מס - רבי יוסף טוב עלם), תקנות הקהילה מהוות כלי לענישה במקומות בהם מצד הדין אין חובה להעניש.

תחום החלות של התקנות

באשר לתחומי החלות של התקנות המקומיים, הם מוגבלים לתחומי הקהילה המתקנת בלבד (או לתחומי מספר הקהילות שהתאחדו כדי לתקן), וכן קהילה אחת אינה יכולה לבטל את תקנתה של קהילה אחרת. בעניין זה הקהילות כולן מהוות בנפרד אדנות לעצמן , והקשר הכולל של תורה אחת על כל כלל ישראל אינו מתבטא בתחומים אלה בזמן הגלות. רבי יוסף טוב עלם כתב על כך: "אין כוח לשום קהל לכפר ולבטל תקנת בני קהילה אחרת, לא משום ריבוי חכמה ולא מום ריבוי מתירין... שנתנו חכמים כוח וחוזק לכל קהילה וקהילה לעשות תקנה לעצמן, ואין לקהילה אחרת רשות לבטלה."[11]

תקנות הקהילה אינן מצטמצמות רק לתחומי סדרי ההנגה גבאות על צדקה של הקהל, סדרי הפרנסה של העיר וצרכי הקדושה של הציבור. הן מכסות תחומים של דיני ממונות ותקנות על עונשים קנסות וחרמות, ואף עונשים גופניים. אף שלא מן עיקר הדין אלא רק מכח תקנת הקהל.

מקור סמכותם

בהשוואה לתקנת חכמים,שמקור כוחה שאוב מהתורה,[12] מקור סמכותן ההלכתי של רשויות הקהילה לתקן תקנות נתון במחלוקות הפוסקים, ומשחר תקופת הראשונים התייחסו פוסקים לבעיה זו; הידוע שבהם היה רבנו גרשום, מתקן תקנות ידוע וחשוב ביותר.[13] יש שכתבו כי מקור סמכות זה נובע מדין "הפקר בית דין הפקר" או "בית דין מכין ועונשין שלא מן התורה",[14] אך עם זאת תוקפן של תקנות אלה חלש יותר, עד שלדעתו של רבנו תם, שהייתה אמנם דעת מיעוט, אין לקהילות יכולת לכפות תקנות על כלל הציבור, אלא אם כן הושגה עליהן הסכמה פה-אחד.[15]

באשר לכפיית המשמעת בקהילה על ידי בית הדין של הקהל, מדובר בחובה מן הדין שחלה עליהם (בניגוד לתקנות קהילתיות שאינן מותקנות בבית-דין אלא על ידי הנהגת הקהל, שעליהם לא חלה חובה מן הדין); הרמב"ם בבואו לפסוק את ההלכה מתנסח באופן הבא: "יש לבית-דין להלקות מי שאינו מחויב מלקות ולהרוג מי שאינו מחויב מיתה... וכיוון שרואין בית-דין שפרצו העם בדבר יש להן לגדור ולחזק הדבר כפי מה שיראה להם. וכן יש לבית-דין בכל מקום ובכל זמן להלקות לאדם ששמועתו רעה והעם מרננים אחריו שהוא עובר על העריות..." (משנה תורה לרמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כ"ד, ד').

לעומתו נראה מדברי רבינו משה מקוצי כי אין מדובר בחובה מן הדין החלה על בית-הדין של הקהל: "אף על פי שאמרה תורה "לא תטה משפט" (דברים טז יט) הרשות ביד בית-דין לגדור פרץ להוראת שעה כפי הצורך."[16]


עיין עוד


הערות שוליים


שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים

לא נמצא templatedata תקין

  1. באשכנז השתמשו במילה "תקנות", ואילו בספרד, איטליה ובצפון אפריקה וארצות המזרח, השתמשו במילה "הסכמות". כיום מקובלת יותר המילה "תקנות".
  2. חשוב לציין, כי בזמן שבו הייתה קיימת הסנהדרין, בכל זאת כל בית-דין בכל עיר וקהילה היה חלק מהפירמידה שבראשה עמדה הסנהדרין, וממילא גם תקנות קהילתיות לא היו בעלות מעמד שונה, אלא נבעו מכוחה של הסנהדרין. השינוי חל כאשר ההיררכיה המסורתית נהרסה והסנהדרין חדלה לפעול, מה שהעמיד את בתי-הדין המקומיים וראשי הערים והקהילות בראש הפירמידה. ראו על כך בפרק רקע היסטורי.
  3. ראו על כך בפרק תחולה.
  4. משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות סנהדרין, פרק כ"ד, הלכה ה'; הרמב"ם מתייחס בדבריו לבית-דין ולא להנהגה המדינית, אך יש לזכור כי אם בתי הדין אינם מחויבים לסדר הדין, ודאי שהציבור ומנהיגיו אינם מחויבים אליו.
  5. תוספתא מסכת בבא מציעא, יא, יב; נפסק להלכה במשנה תורה לרמב"ם, ספר קנין, הלכות שכנים, פרק ו', הלכה א'.
  6. הדין המקורי כי חוב נגבה רק מנכסי דלא ניידי מובא במסכת כתובות, דף נ"א, א'.
  7. על פי ההלכה, אדם שאיבד חפץ והתייאש ממנו מפסיק להיחשב כבעליו והחפץ הופך להפקר. ראו במסכת בבא מציעא, דף כ"ג, א'.
  8. "טבריה" ו"ציפורי" משמשות במקרה זה כדוגמאות לשתי ערים שונות. ראו: סולובייצ'יק, שו"ת כמקור היסטורי (עמ' 67, הערה 47.)
  9. ייתכן שיש להגיה "וכתבו"
  10. הטבריינים
  11. מצוטט בספרו של שציפנסקי התקנות בישראל (כרך ד', עמ' ב'), ומקורו מתשובות מהר"ם, תכ"ג.
  12. כפי שכתוב "לֹא תָסוּר, מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" (ספר דברים, פרק י"ז, פסוק א'); וראו על כך עוד בערך תקנת חכמים.
  13. וכך כתב עליו הרא"ש, אחד מגדולי הפוסקים הראשונים: "ותקנותיו וגזרותיו קבועות ותקועות כאילו נתנו מסיני". (שו"ת הרא"ש, כלל מ"ג, סימן ח').
  14. ראו על כך בפסקה #תוקף הלכתי.
  15. מצטט זאת רבי מרדכי בן הלל בספרו "מרדכי" על מסכת בבא קמא, סימן קע"ט, ועל מסכת בבא בתרא, סימן ת"פ; וכן בשו"ת מהר"ם בן ברוך, רל.
  16. סמ"ג, לאווין, ר"ח.


מודעה רבה: המכלול נועד לעיון בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית כלל.

סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0