חכם באשי
החכם באשי (בטורקית עות'מאנית: حاخامباشی, הָהָמְבָּשִׁי; בתרגום מילולי: "ראש החכמים") היה התואר שניתן לרב הראשי של קהילה יהודית ברחבי האימפריה העות'מאנית. ה"חכם באשי" של קושטא (איסטנבול) הוכר בצו מלכותי כרב הראשי של כלל היהודים באימפריה העות'מאנית. הוא נחשב למייצג היהודים בפני השלטון ובאמצעותו העביר השלטון את דרישותיו לכל הקהילות היהודיות ברחבי האימפריה.
להוציא חריג אחד, בדמותה של קהילת איסטנבול, לא הייתה משרת חכם באשי, כמוסד רשמי שהשלטונות אשרו את מינויו, עד המאה ה-19.[דרושה הבהרה] החריג לכך היא משרת החכם באשי ביאשי החל משנת 1719[1]. במשרה זו אחזו רבנים בני אותה משפחה: הרב נפתלי הכהן, הרב ישעיהו הכהן ובצלאל הכהן. המשרה התבטלה בשנת 1834
היסטוריה
משרת החכם באשי, כמשרה רשמית באישור השלטונות, נוסדה ב-1835. על הקמת מוסד החכם באשי בקושטא החליט הסולטאן מהמוט השני ב-1826, והוא כאמור בא לידי מימוש בשנת 1835, בעת שרבי הראשי של קהילת יהודי קושטא, רבי אברהם הלוי, מונה באמצעות צו רשמי (פירמאן) לחכם באשי[2] הראשון (למעט המקרה של משה קפשאלי) של יהודי האימפריה העות'מאנית. כוונת השלטונות העות'מאניים הייתה להחיל את הדגם הנוצרי באימפריה – לכל כנסייה הייתה הנהגה כלל-אמפריאלית, שפעלה בחסות השלטון – על הקהילות היהודיות. שני ועדים נקבעו לעמוד ליד החכם באשי – ועד גשמי וועד רוחני. הראשון היה הגוף העיקרי, בעוד זה האחרון שימש כגוף מייעץ.
עם הזמן מונו רבני קהילות של ערי מחוז כחכמי באשי. כך למשל, בירושלים החל מ-1841, בקהיר ובאלכסנדריה ב-1854, בבגדאד ב-1849, במוסול ב-1864, בדמשק ובחלב ב-1865, בחברון ב-1866, בצנעא ב-1878, בטבריה ב-1883 ובעכו ב-1889.
החכם באשי באיסטנבול נחשב לראש הקהילה היהודית של האימפריה העות'מאנית, וככזה הייתה שמורה לו הזכות להתערב בחיי הקהילות ברחבי האימפריה. כמו כן היה החכם באשי של איסטנבול מעורב במינוי החכם באשי בקהילות השונות. החכם באשי, בהיותו פקיד ממשלתי שיכול להיעזר בשלטונות, שימש כתובת חשובה עבור הקהילות ברחבי האימפריה, כאשר רצו לממש תוכניות שונות בתחומי החברה והחינוך. כך למשל, בעשור הראשון של המאה ה-20 פנו יהודי צנעא אל החכם באשי באיסטנבול, רבי חיים נחום, בבקשה שיסייע להם בהקמת בית ספר מודרני. בכך תרם מוסד החכם באשי לחיזוק הארגון הקהילתי של יהודי האימפריה העות'מאנית ולתחושת האחדות והמעורבות.
השלטונות העות'מאניים הגדירו את תפקיד החכם באשי ככזה המשלב בין הסמכות החילונית וזו הדתית. איחוד שתי פונקציות ההנהגה במשרה זו גרם לכך שמהר מאוד איבד מוסד החכם באשי את מקומו בהיררכיה הדתית, מאחר שהתככנות של המינויים הפוליטיים במסגרת מוסד זה העיבו על הסמכות הרוחנית. לכן קרה, לא אחת, שמי שנבחר לתפקיד החכם באשי לא היה הגדול בתורה בקרב הקהילה, ואף לעיתים כלל לא השתייך לשורה הראשונה של תלמידי החכמים באותו מקום. כתוצאה מכך נוצר לעיתים מתח רב בין מוסד החכם באשי ובין ההנהגה הדתית המסורתית. ישנה גישה שטוענת כי מלכתחילה תפקידו של החכם באשי היה חילוני-פוליטי-מנהלי מובהק ולא רוחני-למדני-מוסרי.
לעיתים מונה בקהילות השונות חכם באשי שהגיע מקהילות אחרות. כך למשל, ב-1876 הגיע רבי יצחק שאול מאיסטנבול למלא את תפקיד חכם באשי בצנעא, ורבי רפאל קצין מחלב מונה ב-1847 לחכם באשי בבגדאד. היו רבנים ששימשו כחכם באשי ביותר מקהילה אחת. כך היה רבי אליהו בכור חזן שהיה ירושלמי במקורו, ושימש כחכם באשי בטריפולי (1875 - 1888) ולאחר מכן באלכסנדריה (1889 - 1908). לעיתים הייתה פעולת החכמים ה"מיובאים" מוצלחת, ולעיתים עוררו קשיים ופולמוס רב. כך היה המקרה של רבי יצחק שאול, שבא לצנעא ביוזמת הקהילה, אך לא הצליח בתפקידו, ומינויו של רבי רפאל קצין שמינויו עורר פולמוס קשה בקרב הקהילה המארחת עוד מראשית המינוי. גם פעולותיהם של ארבעת רבינים שכיהנו כחכם באשי בדמשק בשנים 1880 - 1920 והובאו מחוץ לעיר, לא צלחה. בהיעדר בסיס פוליטי יכולתם לחולל שינויים משמעותיים הייתה מוגבלת.
ב־1842 אוחדו תפקידי ה"חכם באשי", רבי הראשי לקושטא ונציגם הרשמי של היהודים בפני השלטון הטורקי, עם תפקידי "הראשון לציון", ששימש גם כמנהיג היהודי בארץ ישראל והוא נקרא בשני התארים. תפקיד זה הפך מאוחר יותר למשרת הרב הראשי הספרדי של ארץ ישראל. הראשון שנשא את שני התארים היה רבי חיים אברהם גאגין (אג"ן). אחריו כונו כל רבינים הראשיים בירושלים בשני התארים. אין לקשר את מינוי ה"חכם באשי" בירושלים לתואר "ראשון לציון" שקדם לו בכמאה שנה.
רבנים נוספים שהחזיקו בתואר זה: רבי אברהם אשכנזי, רבי רפאל מאיר פאניז'ל (המרפ"א); רבי יעקב שאול אלישר ("יש"א ברכה"), שעל שמו שכונת גבעת שאול בירושלים; רבי בצלאל הכהן שימש בתפקיד ה"חכם באשי" של יאשי ובהמשך ירשו אותו בתפקידו צאצאיו.
ראו גם
לקריאה נוספת
- רחל שרעבי, המאבקים על הרבנות הספרדית ונושאי המשרה, תרס"ו-תרע"ד (1914-1906), קתדרה 37, ספטמבר 1985, עמ' 122-95
- רבקה פלסר, למעמדו של הראשון-לציון בירושלים (תרל"ג - 1873), קתדרה 52, יולי 1989, עמ' 130-125
- אביגדור לוי, הקמת מוסד החכם באשי באימפריה העות'מאנית והתפתחותו בשנות 1835-1865(הקישור אינו פעיל), עמ' 38–56
- דוד אשכנזי, מחכם באשי לרב ראשי, הוצאת יד בן צבי, 2021
- עדו ישראלי, "טבריה כמקרה בוחן למערכות יחסים בין נושאי משרת חכם באשי באימפריה העות'מאנית", אורשת ט (תש"ף), עמ' 106-85.
קישורים חיצוניים
- פנקס הקהילות - יאשי באנגלית
- אתר משרד התרבות והדתות של רומניה(הקישור אינו פעיל) ברומנית
- רשימת הרבנים הראשיים של האימפריה העות'מאנית ושל הרפובליקה הטורקית
הערות שוליים
| חיי הקהילה היהודית | ||
|---|---|---|
| תפקידים על-קהילתיים | חכם באשי • שד"ר • אדמו"ר • גדול הדור • רב ראשי | |
| תפקידים מקומיים | מרא דאתרא • רב • דיין • פרנס • שליח ציבור • גבאי • גבאי צדקה • בעל קורא • מוהל • שוחט • מלמד • דרשן • סופר סת"ם • בלנית • משגיח • משגיח כשרות | |
| מוסדות | תלמוד תורה • ישיבה • ישיבה קטנה • ישיבה גדולה • כולל אברכים • מקווה • בית כנסת • בית מדרש • חברה קדישא • קופה של צדקה | |
| דברים שבקדושה | מניין • היכל/ארון קודש • חזנות • תפילת עמידה • שחרית • מנחה • ערבית • מוסף • קריאת התורה • שמע ישראל • ברכה • קידוש • רשימת תפילות וברכות | |
| ניהול חיי הקהילה | בית דין • תקנות הקהילה • פדיון שבויים | |
32559359חכם באשי